לפני תובענה כספית לתשלום פיצוי בסך של 130,000 ש"ח בעטיה של רשלנות נטענת של הנתבעת בהליכי מכירת רכב במכרז על ידה.

1. התובעת הייתה הבעלים הרשום של רכב מסוג יגואר מ.ר. 58-715-70 שנת ייצור 2009 (להלן – "הרכב"; רישיון הרכב צורף כנספח ה לתצהיר מר עופר זלצמן, להלן – "מר זלצמן"). הרכב נרכש בשנת 2009 ונרשם על שמה של התובעת בלבד.

התובעת ומר עופר זלצמן - מי ששימש כתובע במשותף איתה עד להחלטתי מיום 6.7.22 - נשואים מאז 2.2.05 (בהתאם לתמציות רישום ממרשם האוכלוסין – מוצגים נ/1 ו-נ/2); התובעת הינה אזרחית המדינה מאז 2011 (סע' 3 לתצהירה).

2. הרקע

2.1 בין השנים 2010 – 2015 לא הגישו התובעת ומר זלצמן דוחות אישיים למס הכנסה, ועל כן הוטלו עליהם עיצומים כספיים וקנסות אשר עמדו נכון ליום 4.1.18 על הסך של 65,606 ש"ח (סע' 2 לתצהיר הגב' רותם שרון, להלן – "עדת הנתבעת").

2.2 בהמשך, ובעקבות הליכים שנוהלו כנגד הנתבעת בהליך ייצוגי – הופחת בחודש פברואר 2018 העיצום הכספי והועמד על הסך של 36,676 ש"ח (סע' 4 לתצהיר עדת הנתבעת).

2.3 בשל אי תשלום החוב, ביום 4.1.18 עוקל הרכב ברישום, והואיל ואף לאחר העיקול עדיין לא שולם דבר בידי התובעת או מר זלצמן, ביום 5.2.18 נתפס הרכב בפועל (סע' 2 לתצהיר מר אלעז רז, להלן – "עד הנתבעת").

2.4 בעקבות תפיסת הרכב הגישה התובעת ביום 27.2.18 תביעה לפסק דין הצהרתי בבית משפט השלום בחדרה (ת"א 65660-02-18; להלן – "ההליך בבימ"ש בחדרה") במסגרתו ביקשה שיקבע כי הליך העיקול לא נעשה כדין;

באותו הליך ביקשה התובעת עיכוב הליכי מכירת הרכב (נספח 3 לתצהיר עדת הנתבעת), בית המשפט הורה כי הליכי המימוש יעוכבו כנגד הפקדת ערובה בסך של 10,000 ש"ח בידי התובעת (נספח 4 לתצהיר עדת הנתבעת), ומשזו לא הופקדה – ביום 18.12.18 נמחקה התביעה (נספח 6 לתצהיר עדת הנתבעת).

2.5 ביום 19.12.18 אישר פקיד שומה חדרה למכור את הרכב (סע' 2 לתצהיר עד הנתבעת), וביום 27.1.19 אישרה וועדת המכרזים של רשות המסים את מכירת הרכב תמורת 42,000 ש"ח, בהתאם לחוות דעת שמאי מיום 20.1.19 שהעריך את שווי הרכב בסכום של 34,500 ש"ח (סע' 3 ונספחים 2 ו-3 לתצהיר עד הנתבעת). התמורה שימשה לתשלום החוב וכן לכיסוי רוב הוצאות הליך המכרז (וראו: הודעת נתבעת מיום 11.10.20 – בק' מס' 18).

2.6 לאחר שהרכב נמכר, הגישו התובעת ומר זלצמן ערעור מס לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ע"מ 33804-04-19), במסגרתו טענו כנגד חיובי המס והעיצומים הכספיים הנ"ל (נספח 7 לתצהיר עדת הנתבעת), אך בהמשך חזרו בהם – בהמלצת ביהמ"ש – גם מהליך זה (להלן – "ההליך בביהמ"ש המחוזי").

3. ההליך

3.1 ביום 8.12.19 הגישו התובעת ומר זלצמן את התביעה דנן לבית המשפט המחוזי בחיפה; התביעה הועברה לבית משפט זה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 13.2.20 (כאשר אתייחס אל התובעת ומר זלצמן במשותף וביחס להליך דנן, הם יקראו להלן – "התובעים").

בתביעה, שנוסחה בידי התובעים עצמם ללא ייצוג משפטי, כפרו התובעים בחוב המס לנתבעת וטענו כי הליך מכירת הרכב נעשה שלא כדין, ובלא שקיבלו כל הודעה על עיצום כספי או על ההליך עצמו. כן טענו התובעים, בשפה רפה ביותר, כי הרכב נמכר "בנזיד עדשים" ברומזם באופן בלתי מפורש למחיר המכירה הנמוך ביחס לשוויו.

3.2 מפאת קשיים בתשלום אגרה בידי התובעים ניתנה להם ארכה לעשות כן, ולאחר שהוסדר התשלום, הוגש ביום 31.8.20 כתב הגנה והתיק נותב לטיפולי.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי חוב המס של התובעים הינו חוב חלוט, אשר אין לבית משפט זה סמכות לדון בו או להידרש אליו, אף טענה כי הליך המכרז בוצע כדין, כי טענות התובעת בעניין זה כבר הועלו בהליך בביהמ"ש בחדרה ונמחקו מפאת אי הפקדת ערובה, וכי לתובעים נשלחו התראות מתאימות.

3.3 ביום 4.9.20 ביקשתי הבהרות והשלמות משני הצדדים; התובעים נדרשו להגיש חוות דעת שמאי ביחס לשווי הרכב והנתבעת נדרשה להבהיר את החוב ומקורו.

3.4 הנתבעת הגישה את הנדרש ממנה ביום 11.10.20, והתובעים הגישו חוות דעת שמאי רכב ביום 9.11.20.

3.5 נוכח הפערים בין חוות דעת מומחה הנתבעת אשר על בסיסו נמכר הרכב לחוות דעת מומחה התובעים, וחרף התנגדות שני הצדדים לכך - הוריתי ביום 26.11.20 על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

על החלטה זו הגישו התובעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 25468-12-20) וזו נדחתה ביום 13.12.20 אף ללא תגובת הנתבעת.

3.6 ביום 5.4.21 הוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט. לצדדים ניתנה האפשרות לשלוח למומחה שאלות הבהרה, ושניהם עשו כן.

3.7 ביום 27.6.21 התקיימה ישיבת קדם משפט במסגרתה ניתנה הצעתי לצדדים לסיום ההליך בדרך מקוצרת ובהסכמה.

3.8 משלא התקבלה ההצעה, הוריתי ביום 19.7.21 על הגשת ראיות.

מטעם התובעים הוגשו ביום 12.10.21 תצהיריהם, ומטעם הנתבעת הוגשו ביום 9.12.21 תצהירי עדיה.

3.9 התיק נקבע לשמיעת הוכחות וחקירת מומחה בית המשפט ליום 14.3.22, אלא שבמועד זה – לא התייצב ב"כ הנתבעת, מחמת תקלה, בעטיה חויבה הנתבעת בהוצאות לטובת התובעים ומומחה בית המשפט, ונקבע מועד חדש לישיבת הוכחות.

3.10 ביום 30.5.22 נחקרו לפניי התובעים ועדי הנתבעת אף נחקר מומחה בית המשפט.

תוך מהלך חקירתו של מר זלצמן (שהיה באותו מועד תובע בהליך כאמור) הסתבר, כי הוא מצוי בהליכי חדלות פירעון (חדל"פ), ולפיכך בסיום הדיון הוריתי לו לצרף אישור של בית המשפט של חדל"פ על המשך ניהול הליך זה על ידו.

ביום 28.6.22 דחה ביהמ"ש של חדל"פ את הבקשה, ועל כן הוריתי ביום 6.7.22 על מחיקת מר זלצמן כתובע (בק' מס' 50).

3.11 ביום 6.7.22 הוריתי גם על הגשת סיכומים בכתב.

סיכומי התובעת הוגשו ביום 13.7.22 וסיכומי הנתבעת הוגשו ביום 31.8.22.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת, בראיות שהוגשו, שמעתי את העדים וקראתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

5. חוב המס

5.1 כפי שציינתי במספר החלטות והערות לאורכו של ההליך כולו – חוב המס של התובעת ומר זלצמן הינו חוב חלוט, שאין לבית משפט זה כל סמכות לדון בו או להרהר אחריו (וראו: החלטה מיום 25.9.20 בבק' מס' 18, הערתי לב"כ הנתבעת בדיון מיום 30.5.22 בעמ' 12 ש' 15-17, החלטה שניתנה על ידי באותו דיון בעמ' 18).

5.2 על כן, אין ולא היה טעם שהתובעת תשוב פעם אחר פעם על טענות שונות נגד חוב זה, הואיל ולבית משפט זה אין כל סמכות לדון בדבר.

5.3 הדברים מקבלים משנה תוקף הואיל והתובעת ומר זלצמן נקטו בהליך בביהמ"ש המחוזי בעניין זה, וחזרו בהם ממנו בהתאם להמלצת בית המשפט.

5.4 הטענה, כי החוב הוסדר בתשלום הסך של 3,000 ש"ח בקיץ 2017 (סע' 8 לתצהיר מר זלצמן ונספח ב לתצהירו) כלל לא הוכחה; מי שהגיע, לטענת מר זלצמן, להסדר עם רשויות המס היה רואה החשבון של מר זלצמן.

אלא שרואה החשבון כלל לא הובא לעדות כדי לספר על ההסדר המדובר, בלא שניתן כל טעם לדבר, ואי הבאתו מהווה הימנעות מהבאת עד הפועלת לחובתה של התובעת –

"כידוע, כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם  נמנע מהבאת ראיה רלבנטית  שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן  להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו"

(ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פד"י מז(2) 605, 616),

"הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע"

(קדמי, "על הראיות" תש"ע - 2009, חלק ד' בעמ' 1891).

כל שצורף מטעם התובעים בהקשר זה הוא מסמך מיום 16.8.17 (נספח ב לתצהיר מר זלצמן), שלא צוין בו כי הוא מהווה סילוק כלל העיצומים שהוטלו, אף נרשמה בו הערה מפורשת, ולפיה "אין לראות בפירוט לעיל כהודעה על היתרות בתיק".

טענות התובעת כנגד החיוב במס – נדחות.

6. תקינות הליך המכרז

6.1 בכתב התביעה וכן בתצהירים שהוגשו מטעם התובעת ובסיכומיה נטען כי הליך המכרז למכירת הרכב לא היה תקין.

6.2 התובעת כלל לא פירטה מה הם הפגמים שנפלו, לסברתה, בהליך זה, למעט טענה בדבר אי קבלת הודעות וטענה כי עוקל רכב הרשום ע"ש התובעת בגין חוב של מר זלצמן – אליהן אתייחס בהמשך.

יצוין, כי סוגית חוקיות ההליך הובאה לפתחו של בית המשפט בידי התובעת בהליך שהתנהל בבימ"ש השלום בחדרה, בסמוך לאחר שהרכב נתפס ובטרם נמכר.

באותו הליך, עוכבה מכירת הרכב פרק זמן של כמעט אחד עשר חודשים (מאז נתפס הרכב בתחילת פברואר 2018 ועד שההליך נמחק מחמת אי הפקדת ערובה באמצע דצמבר 2018) – והיה לתובעת זמן די והותר להגיש כל תביעה מתאימה או לבקש או בקשה ביחס להליך התפיסה, לו סברה כי נפל בו פגם, דבר שלא נעשה על ידה.

6.3 אשר לטענה כי לא התקבלו אצל התובעים הודעות ומכתבים ביחס לחוב או ביחס להליכים הננקטים לגבייתו - מהעובדות שהוכחו בפניי עולה, כי מר זלצמן – המייצג בפועל את התובעת מול רשויות המס (אף ייצג בפועל בהליך דנן) הואיל ולטענתה היא אינה דוברת עברית היטב מחמת היותה עולה חדשה, אינו מקפיד, בלשון המעטה, לעדכן את כתובת מגוריו במשרד הפנים, ומשכך – כל טענה שיש לו בדבר אי קבלת דברי דואר, אין לו להפנות אלא לעצמו.

6.3.1 בחקירתם לפניי הצהירו הן התובעת והן מר זלצמן כי מר זלצמן מתגורר ברח' האפרסמון 4א בחדרה מזה חמש או שש שנים, כלומר משנת 2016 לערך (עדות מר זלצמן בעמ' 13 ש' 1-4; עדות התובעת בעמ' 15 ש' 30-32 עמ' 16 ש' 1-3).

6.3.2 בהתאם לתמצית רישום ממרשם האוכלוסין של מר זלצמן, כתובת זו עודכנה ככתובת מגוריו רק ביום 8.4.19 (נ/2), כשמונה חודשים בלבד בטרם הוגשה תביעה זו, ושלושה חודשים לאחר שהרכב נמכר.

6.3.3 מובן, על כן, מדוע מכתבים שונים ששלחה הנתבעת (ואשר צורפו ע"י התובעים עצמם לראיותיהם) נשלחו לכתובת שונות – בחלקן התגורר מר זלצמן בעבר ובחלקן נוהלה חברה שבבעלותו (וראו: חקירתו בעניין זה בעמ' 13 ש' 7, ש' 12-22).

6.3.4 זאת ועוד, בעדותה לפניי הבהירה עדת הנתבעת כי עד שנת 2019 מכתבים נשלחו לכתובת שאותה עדכן הנישום עצמו –

"ש. האם ידועה לך הכתובת הנכונה של כ"א מאיתנו באותן שנים

ת. הכתובת מעודכנת ברישומי מ"ה לפי הכתובת המעודכנת בדוחות המוגשים או לאחר 2019 לפי משרד הפנים, כשהחוק שונה בעניין הזה

ש. לבימ"ש: ואם לא מוגשים דוחות, איזו כתובת מעודכנת

ת. הכתובת בפתיחת התיק, או אם הנישום מעדכן כתובת – הכתובת המעודכנת על ידו"

(עמ' 17 ש' 15-19).

6.3.5 בחקירתם של התובעת ומר זלצמן הסתבר גם שהטענה כי לא התקבלה כל הודעה בדבר חוב אינה מדויקת -

"ש. ... מפנה לתחילת כתב התביעה שם נרשם שהנתבעת עיקלה ללא כל הודעה ובניגוד לחוק. בתצהיר הצהרת על כך שאף אחד לא הודיע לכם על גרירת הרכב. לא קיבלתם התראה על דרישת תשלום חוב ובפרט התראה על עיקול רכוש

ת. קיבלנו דרישת תשלום חוב של 67,000 ₪, אני שלחתי את רו"ח מארק רובינוב למס הכנסה להבין ממה החוב..."

(עמ' 12 ש' 18-22; ההדגשה שלי – ר.ב.).

התובעת טענה שהיא אינה זוכרת מתי קיבלו דרישת תשלום עקב אי הגשת דוחות אישיים (עמ' 15 ש' 21-22), ולא הכחישה קבלת דרישת תשלום כאמור.

אני קובעת כי דרישות החוב היו ידועות לתובעת ולמר זלצמן, אף היה ידוע להם – בזמן אמת – כי לא שולמו. למר זלצמן היה (עפ"י טענתו) רו"ח שסייע לו בענייניו ויכול היה לבצע כל בירור נדרש מול רשויות המס, לו סבר שיש בכך צורך בזמן אמת.

כפי שקבעתי לעיל, לא הוכח שהיה הסדר כלשהו בין מר זלצמן לרשויות המס, ומכאן כי מר זלצמן לא יכול היה להניח שהחוב שולם במלואו וכי לא תבוצענה פעולות לגבייתו בידי הנתבעת.

6.4 ביחס לטענה, כי עוקל רכב הרשום ע"ש התובעת בגין חוב של מר זלצמן, ומעבר לקביעתי לעיל ולפיה בהליך זה לא תידונה טענות כנגד חוב המס, לרבות טענות מי חב בו - מהמכתבים שנשלחו מאת הנתבעת וצורפו ע"י התובעת לראיותיה עולה שהתובעת ומר זלצמן רשומים שניהם כבעלי החוב. המכתבים ממוענים ל"מר זלצמן עופר ו/או ג'ורג'יאנה".

זאת ועוד, מהעדויות שהובאו עולה, כי הרכב אמנם נרשם במשרד הרישוי על שמה של התובעת, אך הוא נרכש בשנת 2009 שעה שהתובעת ומר זלצמן כבר היו נשואים;

התובעת טענה כי רכשה את הרכב מכספה, ועל כן לא חלה לגביו חזקת שיתוף בנכסים בין בני זוג, אך היא לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו.

בנוסף, וזה העיקר - בחקירתם לפניי אישרו התובעת ומר זלצמן כי שניהם עשו ברכב מנהג בעלים (עדות מר זלצמן בעמ' 9 ש' 33, עדות התובעת בעמ' 13 ש' 30-31), כי מר זלצמן היה מי שטיפל בכל ענייני המוסך והרישוי של הרכב, ולתובעת אין כל מושג בדבר (עמ' 13 ש' 33 עמ' 14 ש' 1-8) הואיל ולסברתה 'הגבר לוקח את הרכב למוסך, לא אישה' (עמ' 14 ש' 1-2).

הלכה פסוקה היא כי רישום רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי, ולא קונסטיטוטיבי (וראו: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נא(4) 464, 473 ו-ע"א 1680/03 לוי ואח' נ' ברקול ואח', פד"י נח (6) 941, 948).

בנסיבות אלה, ומשהודו לפניי התובעת ומר זלצמן כי שניהם עשו שימוש ברכב, וכי מר זלצמן, ולא התובעת שהינה כביכול "הבעלים הרשום", הוא אשר טיפל למעשה בכל העניינים הטכניים הנוגעים לרכב (מוסך וכו') – אני קובעת, למעלה על הדרוש לטעמי לצרכיו של הליך זה, כי הרכב היה בבעלות שניהם.

לכן, גם אם חוב המס היה חובו של מר זלצמן בלבד (דבר שכלל לא הוכח לפניי, ואשר אין ביכולתי לקבוע כמפורט לעיל), מכירת הרכב לכיסוי החוב נעשתה מנכס אשר בבעלות משותפת של התובעת ומר זלצמן, ולא מנכס שאין למר זלצמן כל קשר אליו, כפי שביקשה התובעת להציג בטיעוניה.

טענות התובעת כנגד תקינות הליך מכירת הרכב – נדחות.

7. מחיר המכירה

7.1 כפי שציינתי לעיל, בכתב התביעה נטען בשפה רפה וברמיזה ממש כי הרכב נמכר במחיר נמוך משוויו.

7.2 מטעם זה הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שאמנם חיווה דעתו בסוגיה זו, ואף נחקר על חוות דעתו בידי הצדדים.

7.3 הפכתי בסיכומי התובעת ולא מצאתי כל טענה בעניין שווי הרכב.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי כל טענה שנרמזה בידי התובעת בכתב התביעה בעניין שווי הרכב נזנחה על ידה בסיכומיה.

7.4 למעלה על הדרוש אומר, כי ככלל, מקובלת עליי קביעת מומחה בית המשפט בחוות דעתו ביחס לשווי הרכב מבחינת קוד הדגם, תוספת בעלות ראשונה, תוספת בגין מיעוט ק"מ והניכויים שביצע בהתאם לבדיקת שמאי הנתבעת ואגרת רישוי שנתית.

המומחה העמיד את שווי הרכב על הסך של 80,148 ש"ח נכון למועד בו אושרה מכירתו (ינואר 2019) שהוא המועד הרלוונטי, ופירט -

אלא שלא מקובלת עליי קביעתו של המומחה ביחס להפחתה בשיעור של 22% בלבד, במקום הפחתה בשיעור של 40% שביצע מומחה הנתבעת בחוות הדעת מטעמו, ואסביר טעמיי.

7.4.1 בהתאם לנספח 1 לחוות הדעת (שהוגש בידי ב"כ הנתבעת ביום 5.7.22), אחד הגורמים המשפיעים על ערכה של מכונית משומשת, דוגמת הרכב דנן, הוא העובדה כי נרכש במכרז (סע' 9 בטבלה שצורפה כנספח 1 הנ"ל).

עובדה זו מפחיתה משווי הרכב 40% כאשר הקנייה היא "ללא בדיקה מוקדמת של המכונית כאשר מצבה (חוץ מהניראה לעין) אינו ידוע ולכן אינו מגולם במחיר".

7.4.2 מומחה בית המשפט מצא להפחית משווי הרכב 22% (סע' 11 לטבלה הנ"ל), אלא שהפחתה כזו מתקיימת בעת "קניית רכב במכרז עם הפרטים".

7.4.3 במכרז המבוצע למכירת כלי רכב שעוקל ונתפס עפ"י תקנות המסים (גביה), התשל"ד-1974, לא נמסר כל מידע או פרט, והמציעים יכולים לבחון את הרכבים המועמדים למכירה בחינה ויזואלית בלבד.

7.4.4 טענת מומחה בית המשפט בעדותו לפניי בדבר פרטים שהיו ברשותו, דוגמת מיעוט קילומטרים שהרכב נסע בטרם נתפס ונמכר, כפרטים שיכולים להימסר לרוכש פוטנציאלי (עמ' 8 ש' 13-16) והמעמידים את שיעור ההפחתה על 22% במקום 40%, לא יכולה להתקבל, הואיל והמומחה כבר לקח בחשבון תוספת בגין מיעוט קילומטרים בהעריכו את שווי הרכב, כמובא לעיל.

מעבר לכך, בהתאם לרישיון הרכב (נספח ה לתצהיר מר זלצמן) נכון ליום 30.3.17 נסע הרכב 68,921 ק"מ; לא ניתן לדעת כמה ק"מ נסע הרכב כאשר נתפס בפברואר 2018, כמעט שנה מאוחר יותר, וההערכה שביצע מומחה בית המשפט בחוות דעתו אינה "מידע" שהנתבעת יכולה הייתה למסור לרוכשים פוטנציאליים, בהיותו הערכה בלבד.

7.4.5 במצב דברים זה, היה לטעמי על מומחה בית המשפט להפחית 40% משווי הרכב כפי שהוערך על ידו נכונה, באופן שהיה מתקבל שווי לצרכי מכרז בסכום של כ-48,000 ש"ח, שאינו רחוק משמעותית מהסכום בו נמכר הרכב בפועל (42,000 ש"ח). כפי שאישר גם המומחה בעדותו לפניי –

"ברגע שהיו פערים גדולים – זה חזר למכרז נוסף"

(עמ' 5 ש' 20-21).

פער של כ-6,000 ש"ח בלבד, המהווה הפרש בשיעור של 8.75% בין מחיר השמאות (לפי מומחה בית המשפט) למחיר המכירה - אינו פער גדול המצדיק מכרז נוסף, על כל העלויות הנוספות הכרוכות בכך.

7.5 מעבר לכל המפורט עד כה, אני סבורה גם כי איש לא מנע מהתובעת מלשלם את חוב המס או לרכוש בזמן אמת – בעצמה או באמצעות צד שלישי – את הרכב, לו סברה כי המחיר המבוקש עבורו ע"י הנתבעת נמוך ממחירו הנכון.

כך או אחרת, ולאור זניחת התובעת את הטענה בסיכומיה (כאשר גם קודם לכן לא נטען הדבר באופן ברור), אין בקביעתי הנ"ל כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי.

אעיר, כי לתחושתי העובדה שהתובעת בחרה שלא להיות מיוצגת בידי עו"ד (וראו החלטתי בעניין זה מיום 14.10.21) פגמה באופן שבו נוהל ההליך על ידה, אך התובעת עמדה על זכותה לייצג את עצמה בטיעון סדור בכתבי הטענות שהוגשו על ידה, ורצונה – כבודה.

8. הוצאות שנגרמו לתובעת

8.1 בכתב התביעה נטען כי נגרמו לתובעת הוצאות שונות.

8.2 בהחלטה מיום 4.9.20 נדרשה הבהרה בעניין זה, ובהודעה שהוגשה בידיה ביום 27.9.20 (בק' מס' 19) נטען כי שולמו כספים לעורכי דין לצורך קבלת ייעוץ (סע' 7) וכן נטען כי שולמו אגרות משפט בהליכים קודמים (סע' 8).

8.3 להודעה צורפה חשבונית מס אחת בגין תשלום לעו"ד סך של 2,808 ש"ח ביום 15.7.18 - כאשר לא ברור הקשר בין הוצאה זו להליך שלפניי. נטען כי קיים חוב שכ"ט לעו"ד נוסף, אך לא הובאה כל אסמכתא לדבר או לרלוונטיות של הייעוץ שהתקבל להליך זה.

בנוסף, ההליך בו על בעל דין לבקש חיוב בעל דינו בהוצאותיו – הינו ההליך הננקט, ואין מקום להגשת תביעה בגין הוצאות שהוצאו בהליכים קודמים.

8.4 יתרה על כן, התובעת חזרה בה מההליך בבימ"ש בחדרה ומההליך בביהמ"ש המחוזי, ועל כן לא ברור מדוע על הנתבעת לשאת בהוצאותיה בגין הליכי סרק אלה, ככל שהיו לה הוצאות כאלה (שלא הוכחו כאמור).

לפיכך אני דוחה את הדרישה לתשלום בגין הוצאות משפט בעטיים של הליכים אחרים שננקטו בידי התובעת.

9. התוצאה

9.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

9.2 לאור הסכום הנתבע והתוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בגין ההליך בסך של 15,000 ש"ח.

9.3 הסכום ישולם עד ליום 13.12.22, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, י"ז אלול תשפ"ב, 13 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.