רקע כללי בקליפת אגוז

1. עניינה של התביעה שלפניי בעתירת מתווך לקבל את שכר טרחתו בגין עסקת תיווך נכס שנמכר ע"י החברה הנתבעת (להלן: החברה או הנתבעת) לצד ג'. לטענת התובע, כרת עמו אחד מבעלי מניות ומבעלי זכויות החתימה בחברה הסכם תיווך למכירת הנכס שנמכר בסופו של דבר לצד ג', כאמור. לטענת החברה הנתבעת, מעולם לא נכרת הסכם תיווך בכלל, וגם אם נכרת הסכם כזה הרי שהגורם החתום לא היה מורשה חתימה במועד בו נכרת ההסכם.

תיאור כרונולוגי

1. התובע הוא מתווך במקרקעין. הנתבעת היא חברה בע"מ, אשר הייתה בעליה של מבנה מסחרי בן 3 קומות הנמצא ברח' דרך יבנה 56-58 ברחובות, הידוע כגוש 3702 חלקות 151-152 (להלן: הנכס). ביום 26.6.19 חתמה הנתבעת עם חברת הדקלים נדל"ן והשקעות בע"מ (להלן: חברת הדקלים נדל"ן) וחברת מעונות ויצמן בע"מ (להלן: חברת מעונות ויצמן) על הסכם מכר של הנכס בתמורה לסך של 15,000,000 ₪.

טענות הצדדים:

1. לטענת התובע ביום 11.10.18 נכרת בין הצדדים "הסכם התחייבות להזמנת שירותי תיווך במקרקעין" (להלן: הסכם התיווך) למכירת הנכס תמורת 2% בתוספת מע"מ. ההסכם נחתם על ידי בעל מניות הרוב (2/3) בנתבעת – מר עזיזי דוד משה (להלן: עזיזי). התובע הציע את הנכס לרוכשים פוטנציאליים, בהם מר יחיאל פורוש (בעל חברת הדקלים נדל"ן; להלן: פורוש) ומר סלי אילון (בעל חברת מעונות ויצמן; להלן: אילון). מאחר שהנכס נמכר, כאמור, לחברות אלה, ובשים לב להיותו של התובע הגורם היעיל בעסקה, טוען התובע כי על הנתבעת לשלם לו דמי תיווך בסך של 351,000 ₪ כולל מע"מ.
2. עוד טוען התובע, כי בפנייתו לעזיזי לשם קבלת התשלום, מסר לו עזיזי כי מניותיו בנתבעת הועברו לידי כונס הנכסים של החברה – עו"ד אריק אמיר (שהוא גם ב"כ של הנתבעת בהליך דנן; להלן: עו"ד אמיר) והפנה אותו אליו ואל עו"ד יוסי שטרית – ב"כ הנתבעת לעניין. עו"ד שטרית הפנה את התובע לעו"ד אמיר, אולם לבסוף הנתבעת לא שילמה את דמי התיווך. מנגד, רוכשי הנכס הסדירו את תשלום דמי התיווך, מאחר שהתובע היה הגורם היעיל בעסקה, כאמור. ביום 10.12.19, לאחר שיחה נוספת שנערכה עם עו"ד אמיר שלח התובע דרישה בכתב, אולם גם זו לא נענתה. משכך, הוגשה התביעה דנן.
3. לטענת הנתבעת, ההזמנה נחתמה לכאורה על ידי בעל המניות משה עזיזי ללא ידיעתו של בעל המניות הנוסף בחברה – מר יוסף ציוני (להלן: ציוני), אשר החזיק במועד הנקוב בהסכם התיווך ב-1/3 הנותר מהמניות. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, הסכם התיווך נחתם ללא קבלת החלטה בהתאם לתקנון הנתבעת ומבלי שהוצג פרוטוקול המאשר את התקשרות הנתבעת עם התובע או המסמיך את עזיזי לחתום בשם החברה באופן בלעדי. בפני ציוני מעולם לא הוצגה ההתחייבות לתשלום התיווך עד להגשת כתב התביעה. גם עזיזי מעולם לא עדכן את ציוני בחוב של 351,000 ₪ ומהיכרותו את עזיזי הוא לא היה מתחייב לסכום כה גבוה.
4. לטענת הנתבעת, הסכם התיווך נכרת, לכאורה (ככל שאכן נחתם ע"י עזיזי), ימים ספורים בטרם מונה ביום 18.10.18, עו"ד אמיר, ככונס נכסים על מניותיו של עזיזי בחברה, בגין חובות שצבר באופן אישי כלפי נושים שונים. עוד טענה הנתבעת, כי ניסתה לאתר רוכשים לנכס, מאחר שעזיזי נקלע לחובות ולא יכול היה להשקיע כספים בחברה הנתבעת כפי שהתחייב.
5. כך או כך, ההחלטה של החברה בהתאם לסמכויות הנציגים לא התקבלה, לא מראש ולא בדיעבד. התובע ידע כי מדובר בחברה והיה עליו לדרוש מעזיזי אסמכתא בדבר סמכותו להתחייב בשם החברה. בסמוך לאחר מינוי כונס הנכסים על מניותיו של עזיזי בנתבעת, הוא נעלם ונותק עמו הקשר. בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת אין כל אזכור או רישום של ההזמנה או ההתחייבות. גם בזמן אמת לא הציג עזיזי בפני ציוני את ההתחייבות לתשלום דמי התיווך. בנסיבות אלו, יש לתמוה בדבר האותנטיות של הסכם התיווך ומועד חתימתו, וזאת בשים לב לצירוף המקרים של מועד החתימה על הסכם התיווך ומועד מינוי כונס הנכסים. בהסכם התיווך ניתן לראות כי חלק מהפרמטרים מודפסים וחלק הושלמו בכתב יד. כמו כן מופיע שמו של מזמין השירות והמתחייב בהסכם התיווך כדוד עזיזי באופן אישי. התמורה בגין הנכס במסגרת העסקה כפי שהיא מצויינת בהסכם התיווך עומדת על סך של 16 מיליון ₪, כאשר בפועל עמדה תמורת העסקה על סך של 15 מיליון ₪ בלבד. אין זה מקובל בהיקפי עסקאות מהסוג הזה לשלם עמלה בשיעור של 2% בתוספת מע"מ. דברים אלה נכונים ביתר שאת, שעה שהרוכשים בעצמם שילמו דמי תיווך. בנסיבות אלה, ומאחר שכנגד עזיזי הוגשו הליכים משפטיים שונים, קיים חשש ממשי כי התביעה היא ניסיון להוציא מהחברה כספים שלא כדין, בשל יחסים מיוחדים או הסכמות נסתרות בין עזיזי לתובע. משכך, טוענת הנתבעת, כי עיקר המחלוקת אינו סב סביב חתימתו של עזיזי על הסכם התיווך, כי אם סביב מועד החתימה על הסכם התיווך והשאלה האם ההסכם שהוצג הוא הסכם בטל.
6. עוד טענה הנתבעת במסגרת סיכומיה, כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי התיווך מאחר שלא היה הגורם היעיל בעסקה. בעניין זה מצביעה הנתבעת על היעדר ראיות לפעולות התובע בעסקה; הצהרתו הדלה לפיה "פעלתי לאיתור רוכשים לנכס" והעובדה שאיש מטעם הנתבעת לא ידע על קיומו. למעשה, כך נטען, התובע לא הוכיח מעורבות כלשהי במגעים שבין הנתבעת לרוכשים (וממילא לא מעורבות אינטנסיבית), לא הוכיח מעורבות כלשהי בעיצוב תנאי כלשהו בהסכם המכר (ובטח שלא במחיר שהוסכם ובתנאי התשלום) ולא הוכיח שעזיזי המשיך לנהל את המו"מ מטעם הנתבעת (וממילא לא הוכיח מעורבות כלשהי במהלכיו). עוד נטען, כי על אף שהתובע הציג רישיון תיווך, הנתבעת הוכיחה כי לא התובע לא עסק בתיווך ולא קיבל דמי תיווך.
7. במסגרת סיכומי התובע, נטען כי הטענה לפיה הוא אינו הגורם היעיל בעסקה נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים ומהווה הרחבת חזית אסורה. כך, גם באשר לטענה לפיה לא חתם עזיזי על הסכם התיווך.

הראיות:

1. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירו של ציוני ותצהירו של מאיר אלבז:
2. תצהירו של ציוני – במסגרת תצהירו מסר ציוני כי הסכם התיווך הוא למעשה מסמך מזויף, תוך שזויפו בו תאריך החתימה (11.10.18); דמי התיווך (2% + מע"מ); "מחיר העסקה המוזמן" (16,000,000 ₪) ופרטי הקונים המוצעים, שנרשמו בעטים בצבעים שונים. הכל בכדי ליהנות מכספי הנתבעת ולקבל ממנה שלא כדין סכום 351,000 ₪.
3. עוד מסר ציוני בתצהירו, כי עד ליום 5.12.18 לא נחתם כל הסכם עם התובע ואף לא היה כל סיכום לעניין שיעור דמי התיווך. בעניין זה הפנה ציוני לשיחה בינו לבין עזיזי מיום 5.12.18, במסגרתה מסר עזיזי כי לא סיכם עם התובע "כמה מגיע לו" וכי התובע ידע מראש שאין לעזיזי סמכות לחייב את החברה ללא הסכמתו של ציוני. היה זה רק ביום 5.9.19, אז הגיע התובע וביקש תשלום בסך 351,000 ₪ מכוח הסכם התיווך. בין ציוני לעזיזי הייתה הסכמה עקרונית, לפיה אם וכאשר הנתבעת תצטרך לשלם עמלת תיווך הרי ששיעורה יהיה נמוך מ-1%. לטענתו של ציוני, הוא אמר לעזיזי בערך כך: "1% זה יותר מידי בשביל עסקה כזו, ואני לא מסכים. בעסקה הקודמת, בשנת 2016 – שהיתה בסכום הרבה יותר גבוה, דובר על עמלה של 150,000 ₪." לדבריו של ציוני, "הדברים נשארו בגדר דיבורים, וסוכם שבבוא העת – תתקבל החלטה משותפת."
4. ממילא, כך נטען, בספרי הנתבעת אין כל אזכור, רישום או התחייבות של ההזמנה. אף עזיזי עצמו לא הזכיר מעולם את קיומו של הסכם התיווך ולא הציג אותו בפני ציוני. זאת, מאחר שהקשר הראשון עם הקונים היה רק בדצמבר 2018, כאשר את שמות הקונים מילא התובע בהסכם התיווך רק בשנת 2019 (ראיה לכך היא צבעי העטים השונים של הרוכשים). בנוסף, הסכם התיווך נמצא בידי התובע עצמו.
5. עוד הצהיר ציוני, כי התובע אינו עוסק בתיווך, נמנע מלהציג אישור תשלום של אגרת תיווך לשנת 2018; אינו פעיל כעוסק מורשה ואינו פטור מניכוי מס במקור וכי הוא עצמו אף הודה במהלך הדיון מיום 16.3.21 כי אינו מחתים הסכמי תיווך וכי אין בבעלותו פנקס מתווכים.
6. כמו כן, הצהיר ציוני כי הסכם התיווך מנוגד למסמכי היסוד של הנתבעת, תוך שנחתם שלא בהתאם לסעיף 5.4 להסכם המייסדים של הנתבעת מיום 28.5.12. למצער, התרשל התובע עת נמנע מלבקש פרוטוקול חברה מאומת כדין, המאשר את ההתקשרות.
7. באשר לעזיזי, טוען ציוני כי הוא ידע שמיום 24.7.18 ועד ליום 28.2.19 הייתה תלויה כנגד הנתבעת בקשה למינוי כונס נכסים קבוע על הנכס. עוד הוא ידע, שמיום 13.2.19 ועד ליום 8.9.19 הייתה תלויה כנגד הנתבעת בקשה לפירוק חברה. רק ביום 16.5.19 אישר בית המשפט המחוזי לנתבעת למכור את הנכס.
8. העובדה כי התובע לא הגיש תביעה כנגד עזיזי, וזאת על אף שהסכם התיווך מציין שעזיזי מתחייב "בשמו או בשם החברה המוכרת" מעידה על היותו של הסכם התיווך מזויף.
9. לבסוף הצהיר ציוני, כי התובע הגיש תביעה אחרת כנגד עו"ד בשם אלעד שרעבי ללא כל הסכם תיווך.
10. תצהיר מאיר אלבז (להלן: אלבז) - דירקטור בנתבעת. לדבריו של אלבז, "ללא עזיזי – זינגר לא מקבל דבר" מהנתבעת, כיוון שלא היה בידיו הסכם חתום (להוציא הסכם התיווך, אשר זוייף בדיעבד). עוד נטעו על ידי אלבז, כי עזיזי כבר גנב המחאה מהנתבעת, ובגין כך גם הוגשה תביעה כנגד הנתבעת (תביעה אשר נטען כי במועד התצהיר הייתה תלויה ועומדת). עוד הצהיר אלבז, כי לעזיזי לא הייתה היכולת להסכים בשם הנתבעת או לחתום בשמה, גם אם ציוני היה מסכים. כמו כן, הצהיר אלבז כי עזיזי היה מוגבל מלתפקד כדירקטור בנתבעת ובכלל, והוטלו עליו הגבלות שונות מטעם רשות האכיפה והגביה עוד מחודש יולי 2018. עזיזי ידע כבר מיום 18.10.18 כי מונה כונס נכסים על מניותיו בנתבעת. עוד באותו יום נמסר לו צו הכינוס והוא נרשם ברשות התאגידים. עוד הצהיר אלבז, כי עזיזי הוא "חייב מקצועי" אשר הונה נושים רבים, כי הוא "טובע" בתביעות ובחובות בסכומי עתק, המוערכים בגובה של 50,000,000 ₪ - 70,000,000 ₪. החובות השונים הפכו את עזיזי למטרה ללחצים מטעם גורמים שונים, לרבות גורמים מהעולם התחתון.
11. עוד הצהיר אלבז, כי עזיזי מחזיק ב-100% ממניות חברת אוריונטל. כמו כן, נטען כי עזיזי מחזיק עוד ב-50% ממניות חברת המרפסת של הרצל בע"מ. בשתי החברות הללו, השאיר אחריו עזיזי חורבן. בנוסף הצהיר אלבז, כי חרף פניית הנתבעת לתובע, הוא התנגד למסירת מסמכים.
12. כמו כן, הנתבעת זימנה לעדות את עו"ד אלעד שרעבי אשר העיד במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 23.12.21.
13. התובע הגיש גם הוא תצהיר מטעמו. במסגרת תצהירו מסר התובע כי הוא מכיר את הנכס עוד מהימים שבהם היה בבעלותה של חברת בזק ונמכר על ידה לעזיזי. כאשר נודע לו כי עזיזי מחפש רוכשים הוא יצר עמו קשר ופעל לאיתור רוכשים וביניהם גם פורוש ואילון. פורוש ואילון ביקשו להיפגש עם בעל הנכס באופן בלתי אמצעי לצרכי משא ומתן, ומשכך הכין התובע את הסכם התיווך. עוד הוא מצהיר, כי ביום 11.10.18 נחתם הסכם התיווך בינו לבין הנתבעת, כאשר היה זה עזיזי אשר חתם בשם הנתבעת. במועד חתימת ההסכם סבר התובע כי עזיזי הוא הבעלים היחיד ורק בדיעבד הסתבר לו שהיה מנכ"ל הנתבעת, דירקטור ובעלים של 67% מהמניות בלבד.
14. כמו כן טוען התובע, כי הצדדים להסכם התיווך הם הנתבעת והוא באופן אישי, וכי חברת "נועם זינגר בע"מ" אינה מופיעה בהסכם התיווך ואין לה כל רלוונטיות לעניין. לבסוף, מצהיר התובע כי הרוכשים (בניגוד לנתבעת) שילמו דמי תיווך בסך 351,000 ₪ ללא כל ויכוח, וזאת מהסיבה שהם הכירו בכך שהתובע הוא אכן הגורם היעיל בעסקה.
15. עוד יוער, כי לתצהיר התובע צורף נספח מס' 8, המהווה "תצהיר" מטעם עזיזי. ב"תצהיר" זה מאשר עזיזי כי הסכם התיווך שריר וקיים וכי הוא מתנגד נחרצות להתחמקויות הנתבעת מתשלום דמי התיווך. עם זאת, אבהיר כבר עתה כי תצהיר זה אינו ערוך כתצהיר עדות ראשית. לעניין זה נתתי התייחסותי גם בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 23.12.21, וקבעתי כי "הראיה בדמות התצהיר של מר עזיזי שצורפה כאמור לא תוצא מהתיק ומשקלה יישקל בהמשך הדרך". אין לי אלא לקבוע בעניין זה, כי אין לראות במסמך זה אלא כראיה לעצם קיומו בלבד, ומשקלה של ראיה זו נמוך מאוד.

הערות דיוניות

1. התביעה הוגשה ביום 13.1.20 כתביעה בסדר דין מקוצר. ביום 20.2.20 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. ביום 3.11.20 התקיים דיון בבר"ל בפני כב' הרשמת הבכירה נעמה פרס. במהלך הדיון הסכימו הצדדים לקבל את הצעת כב' הרשמת פרס, לפיה תינתן לנתבעת רשות להתגונן ובקשת הרשות להתגונן תשמש ככתב הגנה. משכך, עבר התיק להתנהל כתיק אזרחי "רגיל".
2. כמו כן, במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.5.21 הוריתי על שינוי בסדר הבאת הראיות, באופן שעל הנתבעת להתחיל בהבאת הראיות. זאת, מאחר שהנתבעת לא הכחישה את עצם החתימה של עזיזי על הסכם התיווך וטענותיה בעניין זה היו מסוג "הודאה והדחה". משכך, ובשים לב לתקנה 66 לתקנות החדשות, שונה סדר הבאת העדים והראיות ועבר לכתפי הנתבעת.
3. עוד אציין, כי בתיק דנן התקיימו הליכים מרובים ביותר. בתיק בית המשפט הוגשו 51 (!) בקשות, כאשר ענייננו בתביעה שהוגשה כאמור כתביעה בסדר דין מקוצר והתנהלה משך כשנתיים וחצי. בין כלל הבקשות הללו ניתן למנות את בקשת הנתבעת למתן צו לגילוי מסמך פלוני (בקשה מס' 8); בקשה חוזרת למתן פס"ד בשל הפרת צו הגמ"ס, בטענה כי התובע חתם על תצהיר גילוי כוזב ומטעה; בקשת הנתבעת למינוי מומחה גרפולוג לשם בחינת הסכם התיווך (בקשה מס' 10); בקשת התובע להטלת צו עיקול זמני על הנתבעת (בקשה מס' 12); בקשת הנתבעת למתן פס"ד בשל הפרת צו הגמ"ס (בקשה מס' 14); בקשת הנתבעת למחיקת התביעה או מתן הוראות בהיעדר תצהיר עדות ראשית מטעם התובע (בקשה מס' 24); בקשת הנתבעת לחתימה על צו לצד שלישי להמציא לנתבעת את רישיונות התיווך של התובע (בקשה מס' 27); בקשת הנתבעת למתן הוראות לתובע למסור למומחה את הסכם התיווך המקורי (בקשה מס' 29); בקשת הנתבעת לסילוק התביעה מחמת ביזיון בית המשפט בשל התחמקות התובע מהגשת תצהירים עובדתיים באשר להיעדרו של ההסכם המקורי (בקשה מס' 29); בקשת התובע למחיקת חלקים מתצהיר הנתבעת, והוצאת מוצגים מתיק המוצגים (בקשה מס' 34) בקשה של הנתבעת למתן פס"ד טרם בדיקת המומחה (בקשה מס' 40) ועוד.
4. בקשות אלו כללו, כמובן, תגובות ותשובות לתגובות והצריכו מטבע הדברים מתן החלטות. דומה כי אין צורך להבהיר ולהסביר את כמות המשאבים והזמן השיפוטי היקר אשר נדרש ממותב זה וכן מהרשמת הבכירה פרס, לשם התייחסות לכלל הבקשות האמורות. עוד במהלך ההליך הוריתי כי שאלת ההוצאות תידון בסיומו של ההליך. ר' בעניין זה החלטה מיום 7.4.21 וכן החלטה מיום 12.7.21 במסגרתה קבעתי כי: "חככתי בדעתי האם נוכח ריבוי הבקשות מטעם הצדים יש מקום לעשות צו להוצאות, אולם לפנים משורת הדין ובנסיבות העניין אינני מורה על צו להוצאות בשלב זה". על כן, ברי כי עליי להידרש גם לסוגייה זו והיא תידון בפירוט בהמשך הילוכנו.

המסגרת הנורמטיבית – חוק המתווכים

1. חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: החוק) קובע את אופן החיוב בגין תיווך בעסקת מקרקעין. ראשית, קובע סעיף 9 לחוק את דרישת הכתב, כדלקמן:

"(א) מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה".

1. בהמשך, קובע סעיף 14 לחוק את התנאים המצטברים לתשלום דמי תיווך, והם כוללים 3 תנאים מצטברים: רישיון תיווך, דרישת הכתב, כאמור בסעיף 9 לחוק, ואת הבחינה הנדרשת האם היה המתווך הגורם היעיל שהביא את הצדדים להתקשרות בעסקה:

"(א) מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם

נתקיימו כל אלה:

(1) הוא היה בעל רשיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20;

(2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9;

(3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".

1. תקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ"ז-1997 קובעות (במסגרת תקנה 1) את הפרטים הבאים אשר ייכללו במסגרת הסכם התיווך:

"בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים:

(1) שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח;

(2) סוג העיסקה שפעולת המתווך מבוקשת לגביה, כגון: "שכירות", "מכירה";

(3) תיאור הנכס נושא פעולת התיווך;

(4) מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב;

(5) הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר - לפי אחד מאלה - כולל מס ערך מוסף, כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, תשל"ה-1975".

1. בענייננו, אין כל חולק על כך שהתובע הוא מתווך רשום. משכך, עלינו לברר את יתר הסוגיות שבמחלוקת: האם הנתבעת חתמה על הסכם תיווך והאם התובע היה אכן הגורם היעיל בתיווך העסקה?

נטל השכנוע ונטל הראיה מוטלים על הנתבעת

1. כאמור, בדיון מיום 5.5.21 קבעתי כי ענייננו בטענת הגנה מסוג הודאה והדחה. להכרעה זו נודעת חשיבות בהיבט הראייתי ושאלת נטל ההוכחה. אחת ההבחנות המרכזיות בדיני הראיות במשפט הישראלי היא ההבחנה בין שני נטלי הוכחה: נטל השכנוע ונטל הבאת הראייה. בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח טענותיו כלפי יריבו, נטל הבאת הראיה מבטא הסדר דיוני הקובע את סדר הטיעון והבאת הראיות. באופן רגיל הן נטל השכנוע והן נטל הראיה מוטלים על כתפיו של התובע. זאת, בשים לב לעקרון המנחה בשיטתנו המשפטית לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", שמשמעו הוא כי אדם התובע דבר מה מחזקת נתבע נדרש להביא הוכחה לדבריו. עם זאת, לעיתים מובילים שיקולים של מדיניות משפטית להעברת נטל ההוכחה על כתפי הנתבע (ר' יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי, תש"ע-2009, עמ' 1719-1724; להלן: קדמי). כך, למשל, ניתן למנות בין מצבים אלה את טענת ההגנה מסוג "הודאה והדחה", טענה אשר, כפי שקבעתי בדיון מיום 5.5.21, מתקיימת בענייננו.
2. הסיטואציה של הודאה והדחה נוצרת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה. לסיטואציה מסוג זה יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי משמעו העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם בסופו של ההליך לא ישתכנע בית המשפט בטענות הנתבע אזי יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה למעשה בכל רכיביה. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי, נהפך על פניו (ר' פירוט נרחב בסוגיה זו במאמרו המרתק של פרופ' יובל סיני, הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי, מחקרי משפט כד, התשס"ח-2008).
3. במקרה דנן, הושתתה התביעה על הסכם התיווך. עובדה זו נלמדת הן מהטענות שהועלו בכתב התביעה והן מהעובדה כי התביעה הוגשה כהליך בסדר דין מקוצר (בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שחלו באותה עת) שמשמעו בענייננו היא - הסתמכות על חוזה בכתב. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי עזיזי פעל תוך היעדר הרשאה וכי ציוני לא ידע אודות קיומו של מתווך ופעולותיו. כמו כן, הנתבעת הטילה ספק באותנטיות הסכם התיווך בשל מועד חתימתו. עם זאת, הנתבעת לא כפרה בעצם קיומו של הסכם התיווך ואף לא בחתימתו של עזיזי על הסכם זה אלא טענה כי בשל מועד החתימה (שיתכן שהתרחש אחר מועד העסקה) וחובותיו של עזיזי קיים חשש ממשי שהתביעה מוגשת בשל ניסיון התובע ועזיזי להוציא ממנה כספים שלא כדין. במצב דברים זה ניתן לומר כי הנתבעת הודתה בקיומו של הסכם התיווך, הגם שהעלתה טענות בנוגע לאמינותו והיעדר ההרשאה, וככל שלא תצליח להוכיח טענות אלה למעשה ניתן לומר כי הודתה ביסודות התביעה ומשכך על התביעה להתקבל. על כן, ומשענייננו בטענת הודאה והדחה, הרי שהן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע הועבר לכתפיה של הנתבעת.
4. ודוק, במסגרת הסיכומים הוסיפו הן התובע והן הנתבעת טענות חדשות שלא בא זכרן במסגרת כתב התביעה וכתב ההגנה. כך, הוסיפה הנתבעת טענות לפיהן לא היה התובע הגורם היעיל בעסקה. כך גם הוסיף התובע, כי גם אם תידחה התביעה מכוח העילה החוזית וחוק המתווכים הרי שיש לקבלה מכוח עילה חלופית של עשיית עושר ולא במשפט. ברי כי ככל שטענות אלה היו נטענות במסגרת כתבי הטענות הרי שלא ניתן היה לומר עוד כי ענייננו בטענת הגנה מסוג הודאה והדחה. ויודגש, בניגוד לטענות הנתבעת בסיכומי התשובה, הטענה בדבר אי ידיעתו של ציוני אודות תיווך ומעורבות התובע בעסקה אינה מהווה טענת כפירה בהיותו של התובע גורם יעיל בעסקה. בהחלט אפשרי שהתובע היה גורם יעיל בעסקה גם מבלי שציוני היה מודע לכך. משכך, מצאתי לקבל את טענות שני הצדדים בדבר הרחבת חזית אסורה על ידי הצד שכנגד בכל הנוגע לטענת התובע לזכאותו לדמי תיווך מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט ולטענת הנתבעת לדחיית התביעה בשל כך שהתובע לא היה הגורם היעיל בעסקת המכר. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לטענות אלו בהמשך.
5. ובחזרה לנטל ההוכחה – זה כאמור הועבר לכתפי הנתבעת. "משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה" (ר' רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בנין (1928) בע"מ, פ"ד נה (5) 193). הנה כי כן, על הנתבעת להוכיח את טענותיה לפיהן אין לראות בהסכם התיווך הסכם מחייב. לבחינה זו אפנה כעת.

דיון והכרעה

הסכם התיווך

1. התובע צירף לכתב תביעתו הסכם הנושא את הכותרת "הסכם התחייבות להזמנת שירותי תיווך במקרקעין", כאמור (נספח ב' לכתב התביעה; הוא הסכם התיווך). במסגרת הסכם התיווך נקבע כי הנכס המוצע למכירה הוא הנכס מושא תביעה זו. עוד נקבע בהסכם התיווך כי מחיר העסקה עומד על הסך של 16 מלש"ח וכי מזמין השירות הוא עזיזי בשם החברה הנתבעת, כדלקמן:

1. בשולי התחייבות זו מצהיר עזיזי כי הוא מוסמך להתחייב בשם החברה. בהמשך הסכם התיווך נקבע כי דמי התיווך הם בשיעור של 2% אחוזים מהתמורה עבור מכירת הנכס, בצירוף מע"מ. כמו כן, צורפה טבלה הכוללת את שמות הקונים המוצעים, ובה מפורטים השמות: יחיאל פורוש, זאב גרינברג, שמריהו אידלמן וסאלי אלון (ביחד או מי מטעמם). לבסוף, מצוין מועד החתימה על הסכם התיווך: 11.10.2018, וכן חתימות הצדדים: עזיזי וחותמת הנתבעת תחת שם "המזמין" והתובע תחת שם "המתווך".
2. במהלך ההליך המשפטי, כמו גם בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, הבהירה הנתבעת חזור והבהר כי היא לא חתמה על הסכם התיווך. טענה זו נשענה בעיקרה על שני אדנים, הראשון: הסכם התיווך מזויף ונחתם הלכה למעשה במועד מאוחר יותר מהמועד המצוין בו; השני: חתימתו של עזיזי נעשתה בחוסר סמכות ומשכך אין לה כל תוקף כלפי הנתבעת. להלן אסקור את עובדות ונסיבות התיק בענייננו ובהמשך אדון בהשלכות המשפטיות:

התובע התחמק מהצגת הסכם התיווך המקורי ומהשכפול הצבעוני שהיה בידו

1. כאמור, טוענת הנתבעת כי הסכם התיווך הוא הסכם מזויף אשר נחתם בדיעבד. לשיטתה של הנתבעת, התובע ועזיזי, המכירים מימים ימימה, הבינו כי ללא שיתוף פעולה ביניהם, איש מהם לא יקבל דבר ממכירת הנכס. זאת, מאחר שבידי התובע לא הייתה כל הזמנה בכתב חתומה ע"י הנתבעת ובשים לב לכך שעזיזי היה שקוע בחובות כבר משנת 2018 וכספים להם היה זכאי היו מועברים לנושיו. במצב דברים זה, החליטו עזיזי והתובע לחתום על הסכם תיווך מזויף במועד מאוחר יותר (לכל המוקדם ביום 6.12.18) אשר יאפשר העברת דמי תיווך לתובע, שבתורו יחלוק בהם עם עזיזי. התובע הכחיש טענה זו מכל וכל, וטען כי הסכם התיווך כשר ונחתם כדין ע"י עזיזי במועד הרשום על גביו – 11.10.18.
2. לשם הוכחת טענתה הגישה הנתבעת ביום 7.12.20 בקשה למינוי מומחה גרפולוגי (בקשה מס' 10) אשר יבחן את אותנטיות ויקבע כי מועד החתימה על הסכם התיווך לא היה ביום 11.10.18, כפי שנכתב על גבי המסמך, אלא מאוחר יותר. התובע מצדו התנגד כבר בתחילת ההליך למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש וטען כי אין כל טעם במינוי מומחה, מאחר שעזיזי בעצמו מודה שחתם על ההסכם ומשכך לא ברור מה פשר הטענה לזיוף המסמך. הנתבעת לא השיבה לתגובה זו של התובע, ומשכך וכן בשל השלב המוקדם של ההליך נמחקה הבקשה. ביום 19.4.21, במסגרת רשימת בקשות, הגישה הנתבעת בקשה נוספת למינוי מומחה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 5.5.21 מונה על ידי מומחה לכתבי יד ומסמכים בשם ד"ר אבנר רוזנגרטן (להלן: המומחה). מטרת המינוי הייתה לשם חיווי דעתו בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים כפי שאלה עולות מכתבי הטענות, ובמיוחד ביחס לשאלת תאריך עריכת המסמך ומועדי החתימות על ההסכם.
3. ואולם, גם לאחר מינויו של המומחה, מיאן התובע מלהמציא את ההסכם המקורי לבדיקת המומחה וטען כי ההסכם המקורי איננו ברשותו או ברשותו של עזיזי. בתגובתו מיום 24.5.21 מסר ב"כ התובע כי "במעמד חתימת המסמך מסר מר עזיזי לתובע את העתק המסמך והמקור נשאר בידיו. לטענת מר עזיזי, הוא אינו יודע כרגע היכן נמצא המסמך המקורי (אם בכלל) וביקש ... ארכה בת 30 ימים לביצוע חיפוש מדוקדק בין מסמכיו/ חפציו." בנסיבות העניין קיבלתי את בקשתו של התובע והוריתי על ארכה להגשת המסמך המקורי עד ליום 25.6.21. אולם גם ביום 1.7.21, ולאחר החלטה נוספת שלי בעניין זה, הודיע התובע כי עזיזי אינו מצליח למצוא את המסמך המקורי, אך הבטיח כי נוכח חשיבותו ימשיך לעשות מאמצים בניסיון לאתר את המסמך (בקשה מס' 29). עוד באותו היום, הוריתי כי המומחה יימנע לעת הזאת מבדיקת המסמך עד להמצאתו של המסמך המקורי או עד למתן החלטה אחרת, וציינתי כי על אף שאיני מחווה דעתי באשר להמצאת המסמך המקורי הרי שהעניין אומר דרשני.
4. בד בבד להודעות אלו של התובע ולהחלטותיי האמורות, הגישה הנתבעת בקשות להגשת תצהיר מטעם התובע בדבר אופן שכפול המסמך המקורי (צילום במכונה משרדית או טלפון נייד/ צילום צבעוני או שחור לבן וכו'), וזאת, מאחר שבתנאים מסוימים יש באפשרותו של המומחה לבחון גם את העתק המסמך. ביום 2.7.21 הודיע המומחה לבית המשפט כי בנסיבות שבהן אין בידיו את המסמך המקורי, כמו גם מסמכים מקוריים כלשהם מאותה תקופה, אין באפשרותו לבצע את הבדיקה הנדרשת. ביום 4.7.21 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה נוספת להורות לתובע להצהיר על שאלות בנוגע לאופן שכפול המקור (בקשה מס' 37). בתגובה, טען התובע כי המומחה כתב מפורשות שלא ניתן לערוך חוות דעת ללא מסמך המקור. בנסיבות אלה, הוריתי ביום 12.7.21 כי - "בנסיבות העניין ובשים לב לעובדה שנושא המסמך נמסר לידיו של המומחה מטעם ביהמ"ש, כמו גם בשים לב לעובדה שהמסמך המקורי לא גולה עד עתה הרי שאין מקום ליתן הוראות בעניין... אין צורך לומר כי לגופו של עניין צד המסתמך על מסמך מסויים ומתקשה להציגו הרי שיש בכך פגיעה בכללים שונים ובכללם בכלל הראיה הטובה ביותר...".
5. ביום 23.12.21 התקיים דיון הוכחות, בשים לב לכך שהסכם התיווך המקורי לא היה בנמצא ולא הובא לבחינתו של מומחה. במהלך הדיון נשאל התובע אודות סוגיה זו, ודומה היה כי עדותו בעניין זה הייתה פתלתלה ולא עקבית. כך, כאשר נשאל אודות שכפול הסכם התיווך המקורי, גילה פתאום שהמסמך נסרק בביתו במכונת סריקה והעתק מצוי במחשבו וכי מדובר בסריקה צבעונית. כאשר נשאל על ידי ב"כ הנתבעת מדוע לא המציא למומחה את ההעתק הצבעוני של ההסכם, מסר התובע כי לא ראה את הפנייה האמורה וכי: "אני אעביר לו את הסריקה הזו. אין לי בעיה...". וכך השיב כאשר נשאל לעניין פעם נוספת:

"ש. השכפול המקורי נמצא אצלך?

ת. הצילום כן." (ש' 3-4, עמ' 52 לפר').

זאת, לאחר שכפי שהובא בפירוט לעיל, סירב בעקביות להשיב אודות אופן שכפול הסכם התיווך ולהציג מסמכים שבידיו. בנסיבות אלו, הוריתי בסיום הדיון כי ב"כ התובע יעביר למומחה את הצילום הצבעוני ואת הסריקה של המקור הצבעוני של הסכם התיווך וכן את פרטי הקובץ שנסרק במועד הנ"ל.

1. והנה לפתע פתאום, רק לאחר דיון ההוכחות מיום 23.12.21 ולאחר החלטתי שלעניין, התגלה על ידי התובע הסכם התיווך המקורי. לעניין זה ר' החלטתי מיום 30.12.21, במסגרתה קבעתי כי איתורו של המסמך המקורי יכול להסיר עננה נטענת, וכי הוא ייבדק ע"י המומחה בהתאם להחלטות קודמות בעניין מימים 5.5.21 ו- 23.12.21.
2. אין זאת, אלא שלאורך כל הדרך לתובע לא היה אינטרס לגלות את ההסכם המקורי. לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה התבהרה גם הסיבה לכך.

חוות דעתו של המומחה רוזנגרטן - הסכם התיווך אינו מהימן

1. ביום 31.1.22 נמסרה חוות דעתו של המומחה רוזנגרטן. בחוות דעתו קבע המומחה כי "המסמך אינו מהימן" וכי "הטיפול בחום שעבר המסמך אינו מאפשר להניח כי התאריך אותו נושא המסמך הוא תאריך נכון. נהפוך הוא: לדעתי התאריך אותו נושא המסמך אינו נכון, והמסמך הוכן לאחר התאריך הנקוב בו." (ההדגשות כאן ולהלן - שלי. י.פ.). דומה כי דברים אלה מדברים בעד עצמם.
2. לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה רוזנגרטן, ונוכח החלטתי מיום 1.2.22 לפיה על התובע להודיע האם הוא עומד על תביעתו, הגיש ב"כ התובע, אשר מטבע הדברים הבין להיכן הרוח נושבת, באיחור רב מאד בקשה להורות על חקירתו של המומחה. בקשה זו נדחתה על ידי, בהחלטתי המפורטת מיום 10.3.22. בהחלטתי הבהרתי כי התובע פעל בניגוד להוראות תקנה 91(ד) לתקנות, באשר למועד ההודעה בדבר הבקשה לחקור המומחה, כמו גם לא הפנה שאלות הבהרה למומחה, והתנהל בניגוד להנחייתי בהחלטתי בתום דיון ההוכחות מיום 23.12.21. עוד קבעתי בהחלטתי הנ"ל מיום 10.3.22 כי –

"בהקשר זה לא ברור לי מדוע התובע וב"כ לא התייחסו להחלטות המותב עד עתה. התנהלות זו כשלעצמה אומרת דרשני. בהקשר זה אפנה להוראות תקנות 2-4, 41(3) ו-42 לתקנות..."

1. במסגרת סיכומיו ביקש התובע להטיל דופי בקביעותיו של המומחה. לטענתו, קיימת סתירה בין טענת המומחה לפיה ישנו קושי בהערכת גיל הדיו במסמך לבין הקביעה כי התאריך בו נחתם המסמך אינו התאריך הנכון. עוד נטען, כי לא ברור כיצד ומדוע קבע המומחה את הקביעות שקבע וכי לא פירט מהו אותו טיפול ב"חום" כאשר לא מן הנמנע שמדובר בחשיפת המסמך לשמש במהלך חודשי הקיץ.
2. הלכה ידועה היא כי מעמדו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט מעמד מיוחד הוא, וממצאיו יאומצו בדרך כלל על ידי בית המשפט הממנה, אלא אם כן קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת, כגון: ראיה לסתור או נימוק של ממש או אם נפלה שגיאה גסה בחוות הדעת עד כדי שבית המשפט, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת. ואולם, מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט, וההכרעה הסופית לעולם מסורה בידי בית המשפט, המכריע על פי מכלול הראיות שבפניו ורשאי לבור חלקים מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (ר' למשל: ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין [פורסם בנבו] (6.12.18); רע"א 3941/14 מולאים נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (11.9.14); רע"א 7301/12, בן סימון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (9.4.13); ע"א 8361/10 יוסף נ' כלל לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.5.11); ע"א 558/96 חברת שכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל פ"ד נב(4)563 (1998); ע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' איתן [פורסם בנבו] (2.6.96)).
3. בתיק דנן, לא מצאתי כי קיימת סיבה שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה רוזנגרטן. המומחה הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הסכם התיווך אינו מהימן וכי התאריך המתנוסס עליו אינו מועד החתימה האמיתי. ודוק, קביעות אלו מקבלות משמעות נוספת על רקע התנהלות התובע בכל הנוגע להגשת מסמך המקור והמסמך המשוכפל כפי שתוארו בפירוט לעיל באופן המעיד כאלף עדים על כוונתו של התובע לחמוק מקביעות המומחה.
4. יתירה מכך: ענייננו במומחה שחוות דעתו מהימנות ומקובלות בערכאות ובמותבים השונים, כאשר מול חוות דעת המומחה לא הוצבה שום חוות דעת מטעם התובע. נהפוך הוא: התובע פעל בכל דרך לסכל את עבודת המומחה, בתחילה סירב למינוי מומחה, בהמשך לא המציא את המסמך המקורי, לאחר מכן טען כי ברשותו מסמך מצולם בצבעים מקוריים, ולבסוף, לאחר שהמציא את המסמך המקורי ולאחר שהמומחה קבע כי נעשו על גבי מסמך זה מניפולציות, עתר בסיכומיו לפסילת חוות דעתו של המומחה (וגם זאת, לאחר שוויתר לאורך כל הדרך על חקירתו של המומחה, עד שהבין, כאמור, להיכן נוטה הרוח, בשים לב לחוות דעת המומחה).

השיחה בין עזיזי לציוני – דחיית הטענות הפרוצדורליות

1. על חוות הדעת יש להוסיף את תמליל השיחה בין ציוני לעזיזי אשר הוגש על ידי הנתבעת במסגרת הנספחים לתצהיר עדותו הראשית של מר ציוני (נספח 35). לטענתה של הנתבעת, תוכן השיחה המתומללת מעלה כי היא התקיימה לכל המוקדם ביום 5.12.18, וכי במועד זה טען עזיזי שטרם נחתם הסכם תיווך או הושגו הסכמות כלשהן עם המתווך. משכך, הסכם התיווך לא נחתם במועד אותה שיחה, ומטבע הדברים גם לא במועד הנחזה להיות מועד החתימה בהסכם – 11.10.18, ואין לי אלא להסיק גם מתמלול זה כי ענייננו במסמך מזויף.
2. מנגד, טען התובע בבקשתו מיום 17.6.21, כי ההקלטה לא הוגשה כדין, הן מן הטעם שלא גולתה במסגרת הליכי הגילוי המוקדמים והוצגה לראשונה במסגרת תצהירו של מר עזיזי, והן מן הטעם שלא צורפה לה חוות דעת מומחה הנתמכת בתצהיר כנדרש לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), וכי יש להוציאה בשל כך מתצהירו של ציוני. עם זאת, לא התייחס התובע לתוכן ההקלטה וכלל לא העלה טענות לגופו של עניין. התובע לא חזר על טענתו זו באופן מפורש במסגרת סיכומיו, אולם הפנה לבקשה האמורה במסגרת טענה כללית להרחבת חזית אסורה.
3. אין חולק על כך שתמלול ההקלטה הוצג והוגש לראשונה כנספח לתצהירו של מר ציוני מטעם הנתבעת, ביום 6.4.21. כמו כן, תקליטור השמע הוגש ביום 18.4.21. בצדק טוען ב"כ התובע כי הקלטה זו לא הוזכרה ולו ברמז עד למועדים האמורים וכי בכך פעל ב"כ הנתבעת בניגוד לחובת הגילוי והעיון. עם זאת, כבר במועד דיון קדם המשפט מיום 5.5.21 הבהיר ב"כ הנתבעת כי ההקלטה התקבלה רק לאחרונה, הבהיר את משמעות הדברים העולים מההקלטה (ובמיוחד קבע כי מדבריו של עזיזי עצמו עולה כי במועד ההקלטה של עזיזי, ביום 5.12.19, טרם נחתם הסכם התיווך, שלפי הנטען היה אמור להיחתם כבר ביום 11.10.18, כלומר: כחודשיים לפני מועד ההקלטה) ואילו ב"כ התובע מילא פיו מים בעניין (ר': עמ' 14, ש' 8-23 ובמיוחד ש' 17 לפר').
4. אכן, פסיקותיו של בית המשפט העליון קבעו לא אחת, כי הכלל הוא שעל הצדדים לפעול ב"קלפים גלויים" ולהביא את מלוא ראיותיהם בפני בית המשפט "בחבילה אחת", שאחרת יהיה בכך כדי לטלטל את הדיון עד אין קץ ולהביא לסרבול ההליכים (ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט 337, 339 (1965); ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מ(3) 738, 742 (1992)). לא מצאתי גם כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה המדובר בהגשה מאוחרת שהיא מותרת, מאחר שמדובר בראיית הזמה. הבאת עדות הזמה תתאפשר רק כאשר פרשת ההגנה כוללת ראיה שיש בה כדי להפתיע את הצד שכנגד, או כאשר מבקשים לערער על מהימנות של עד שהובא מטעם הנתבעת (רע"א 1498/09 יעקב בן דוד אוחיון נ' יאיר גולדפינגר (פורסם בנבו, 10.3.09)), כאשר אין ענייננו באף לא אחד מהמקרים הללו.
5. לצד זאת, בפסיקה נקבע לא אחת כי "רוח אפו של ההליך המשפטי הינו גילוי האמת ועשיית הצדק..." וכי "עקרונות אלה אמורים להנחות את בית המשפט כל אימת שהוא דן בבקשות, הנוגעות לדיני הראיות ולסדרי הדין" (ת"א (נצ') 609-09 מחצבות כנרת נ' אמניר תעשיות ושירותי סביבה בע"מ (פורסם בנבו, 8.8.11; להלן: עניין כנרת)). יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ פ"ד כ(3)477, 479-480:

'הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות... לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה'."

ובאופן ספציפי לענייננו אנו - היתר צירוף ראיה בשלב מאוחר לשלב גילוי המסמכים - נקבע כי:

"...הוכרו גם מקרים חריגים, בהם השתכנע בית המשפט כי קיים הצדק סביר להתיר את צירופה של הראיה בשלב מאוחר יותר, וזאת בהתבסס על מבחני משנה, והם: אופייה של הראייה הנוספת – האם היא פשוטה וטכנית, אם לאו. ככל שהראיה פשוטה יותר, כך ייטה בית המשפט לקבלה; השלב אליו הגיע ההליך; וכן האם הצד המבקש ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר. אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, אזי לא ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה. עם זאת, ככל שבית המשפט יימצא שמדובר בראייה משמעותית, העשויה להרים תרומה נכבדת לגילוי האמת, אפשר כי ייעתר לבקשה, וזאת בשים לב לכך כי "אין להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא הדבר יעודד רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות" [ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, מז(1) 661, 665 [(1993)]". (ה"פ (כלכלית) 27461-02-20 דן אויקנין נ' יונתן אברמצ'יק (נבו 02.02.2021)‏‏).

1. על כל אלה יש להוסיף את המגמה המוכרת בשנים האחרונות בפסיקה לפיה מרכז הכובד עובר משאלת הקבילות לשאלת המשקל (ע"ע 423/99 מדינת ישראל – ישראל אגוזי (פורסם בנבו, 28.12.05)). כך נקבע, כי "יש לזכור כי המגמה הכללית בתחום הראיות היא מעבר מקבילות למשקל, כדי לאפשר לבית המשפט תמונה ראויה, והוא שיקבע בהמשך את משקלה של כל ראיה" (ר': רע"א 4269/05, וו.די.אי ווסטרן בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 2.5.06); בר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן, פ"ד לז(4)). וכן –"המגמה.... היא של צמצום הסייגים החלים על קבילותן של ראיות כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה". (דנ"פ (י-ם) 4390/91, מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוג'הד חג' יחיא, מז (3) 661; עוד ר' בעניין זה: ע"א 2515/94, יוסף לוי נ' עיריית חיפה, נ (1) 723; ע"א 3038/05, מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (פורסם בנבו, 9.8.06); ע"א 119/05, אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.9.06); יצחק עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר", ספר אורי קיטאי 247 , 263-270, בועז סנג'רו עורך, 2007).
2. בענייננו, בשים לב לשלב שבו היה מצוי ההליך – קודם לשלב ההוכחות; לאופיה של הראיה הנוספת – אין מדובר בראיה מורכבת או סבוכה וכן סוגיית הרלוונטיות של הראיה הנוגעת ללב ליבו של התיק דנן – מועד החתימה על הסכם התיווך באופן המעיד על מהימנותו, ונוכח הצפת הסוגיה מושא ההקלטה ע"י ב"כ הנתבעת כבר בישיבה מיום 5.5.21, כאשר לב"כ התובע לא היתה כל טרוניה בעניין זה באותו מעמד, הרי שמצאתי לקבוע כי ההקלטה והתמלול הנלווים לה קבילים ואין להוציאם מהתיק. אכן, אני ער לקושי הנובע מהעובדה שלא נטענה או הוצגה כל סיבה לאיחור בהגשת ההקלטה והתמלול ואף לא הוגשה בקשה מסודרת בעניין זה. אולם בנסיבות שבהן לא מצאתי כי נגרם לתובע עיוות דין או הארכת הדיונים שלא לצורך, התובע לא הצביע על נזק שנגרם לו והמסמכים גולו קודם לדיון ההוכחות, הרי שלא מצאתי כי יש מקום להפוך את הפרוצדורה למיטת סדום. בהקשר זה נתתי דעתי גם לכך שהתובע בעצמו נמנע מהגשת המסמך המהותי ביותר להוכחת תביעתו – הסכם התיווך המקורי – עד לשלב שלאחר דיוני ההוכחות. משכך, סבורני כי הצורך בגילוי האמת גובר על כל שיקול אחר, שמקורו בצורך להקפיד על כללי הפרוצדורה, ואין מקום להוצאת ההקלטה והתמלול. עם זאת, מאחר שהנתבעת פעלה שלא כראוי ובניגוד לתקנות, עת לא גילתה כל מסמכיה במועד וחשפה אותם אני מוצא כי להקלטה ותמלולה יינתנו משקל נמוך.
3. לבסוף אתייחס גם לטענת התובע לפיה ההקלטה והתמלול הנלווים לה הוגשו בלא בליווי חוות דעת מומחה. בעניין זה קבעה הפסיקה כי דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשתה של המדיה הדיגיטלית שבה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה, מועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. בענייננו, הגישה הנתבעת את ההקלטה על גבי תקליטור וכן תמלול בליווי תצהירו של ציוני אשר מסר במסגרת סעיף 5 לתצהירו פרטים אודות ההקלטה, וכן בליווי תצהירו של עידן אופיר, בעליה ומנהליה של חברת תמלול ותרגום, אשר במסגרתו מסר גם הוא את הפרטים הנדרשים כאמור. ככל שחפץ היה התובע לדבוק בטענה כי ההקלטה נערכה או "עובדה" שלא כדין היה באפשרותו לזמן את המצהיר לחקירה או לחלופין לבקש את קובץ השמע ולהגיש חוות דעת מומחה אשר תגבה טענתו זו. משבחר שלא לעשות כן, הרי שמצאתי לדחות את טענתו בעניין זה.

השיחה בין עזיזי לציוני מלמדת כי הסכם התיווך לא נחתם ביום 11.10.18

1. השיחה שצורפה כאמור במסגרת נספח 35 לתצהירו של ציוני ארכה דקות ספורות והדוברים בה הם ציוני ועזיזי. לטענתה של הנתבעת ניתן לקבוע כי השיחה התקיימה לכל המוקדם ביום 5.12.18. זאת, ניתן ללמוד מהעובדה כי עזיזי וציוני מדברים אודות סכום של כ-400,000 ₪ אשר יש לשלם כעולה ממכתב שנשלח ע"י עיריית רחובות בגין תום הפטור בגין ארנונה ("אני לא יודע אם מישהו ידבר איתך, אבל אפשר מה הבעיה, לך עם הנייר הזה לעירייה, תנסה... אז, בזמנו, הרי אנחנו כמה שנים הבאתי, הבאתי פטור. אתה זוכר. לא שילמנו"). לדברי הנתבעת פרטים אלה מסייעים למקם את השיחה במועד האמור, שכן זמן קצר קודם לאותה שיחה קיבל ציוני התראה אישית מעיריית רחובות בשל חוב ארנונה שנצבר על הנכס. התובע צירף לתצהירו את המכתב האמור מעיריית רחובות מיום 29.11.18 שעניינו "דרישה לתשלום ארנונה כללית מבעלי שליטה" בסך של 424,728 ₪ (נספח 36).
2. כאמור, מלבד לטענות פרוצדורליות באשר להקלטה זו, לא הועלו בפי התובע טענות מהותיות כלשהן. משכך, ובהינתן כי אכן הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה בכל הנוגע למועד בו ניתן "למקם" את השיחה על פני ציר הזמן, אני מוצא לקבוע כי השיחה בין ציוני לעזיזי התקיימה לכל המאוחר ביום 29.11.18. במסגרת השיחה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:

"דוד עזיזי: ויש, הנה מראש שאני אומר לך, יש מתווך לא סיכמתי איתו כמה מגיע לו, לא סיכמתי. אמרתי אני אשלם לך, הוא אמר מה, אמרתי תשמע אני לא סיכמתי איתך, אני לא זה, אני אשב עם השותף, ביחד נשב, אנחנו נרצה אותך.

יוסי ציוני: בסדר. וזה העירייה זה הסכום שלהם 400 ומשהו, 420 אלף שקל כבר היא הגיעה?

דוד עזיזי: אני לא יודע ככה הם אומרים."

1. הנה כי כן, חרף טענתו של עזיזי במסגרת הליך זה, שלפיה הוא חתם על הסכם התיווך ביום 11.10.18 וכי ענייננו בהסכם תיווך שריר וקיים, הוכח כי הוא עצמו הודה והוקלט לכל המוקדם ביום 29.11.18 – דהיינו, כחודש וחצי לאחר המועד המתנוסס על הסכם התיווך - כאומר שאכן פעל מתווך בקשר לעסקה, אולם לא סוכם סכום דמי התיווך וממילא מעולם לא נערך הסכם תיווך! ויובהר, חרף משקלם הנמוך של הקלטה ותמלול אלה הרי שיש בהם כדי להוות ראיה נוספת במארג הראיות בבחינת "דבר מה נוסף".

התנהלות התובע לאורך ההליך והיעדר אמינותו

1. על חוות הדעת של רוזנגרטן והקלטת השיחה בין התובע לעזיזי, יש להוסיף גם את התנהלותו של התובע. התובע, כאמור, נמנע מהצגת המסמך המקורי או מהצגת העתק צבעוני, אשר בדיעבד הסתבר כי היה בידיו כל העת. בהקשר זה אפנה לקביעתו של כב' השופט אלכס שטיין בע"א 765/18, שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם בנבו, 1.5.19, פסקה 27 לפסק הדין), המתייחס לכלל בדיני הראיות המכונה על ידו כ"חזקת השקר", כדלקמן:

"הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו."

1. לא זו אף זו, אלא שגם עדותו של התובע לפניי לא הייתה אמינה בבחינת עדות והסברים "שהוכנו מראש" כחלק מסיפור שלא בהכרח התרחש במציאות. בעניין זה אין לי אלא להפנות לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כי -

"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

בית המשפט העליון קובע עוד בע"פ 9352/99, מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד4, 632, 644, כדלקמן:

"אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת" המתגלים מתוך "התנהגותם של העדים".

אמנם התנהגותם של העדים ומה שנחזה כאותות אמת אינם חזות הכול. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית-המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד. עם זאת התנהגותו של עד עשויה להיות אמצעי יעיל לקביעת מימצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט.

סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את המימצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט. לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות".

1. כאמור, התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של הנתבע היא כי לא ניכרים בה אותות האמת והאמת איננה נר לרגליו. בהקשר זה נתתי דעתי גם להתחמקותו הפתלתלה לאורך כל ההליך מהצגת הסכם התיווך המשוכפל או המקורי – שעליו נסמכת התביעה כולה.

הנתבעת הוכיחה כי הסכם התיווך מזויף ונחתם בדיעבד במטרה להוציא כספים מהנתבעת

1. משהוצגו כלל הנסיבות והקביעות בתיק דנן, יש להכריע בטענת הנתבעת לפיה זויף הסכם התיווך. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, ככל שצד טוען טענות מתחום המשפט הפלילי במסגרת הליך אזרחי, ובהן טענות זיוף מסמך, מרמה או גניבה, מוטל עליו נטל הראיה להוכיח טענה זו, בבחינת "היפוך נטל הראיה", ונטל זה מוגבר הוא. המשותף לטענות אלו הוא היותן נגועות במעשים המהווים עבירה פלילית, ומשכך, דרושות ראיות טובות יותר לשם ביסוסן (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם בנבו, 5.10.06)).
2. בנסיבותיו של המקרה שלפניי, עולה כי הנתבעת עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה וכי הסכם התיווך הוא הסכם מזויף אשר נחתם בדיעבד ולא במועד הנקוב בו – 11.10.18. מסקנה זו נלמדת בראש ובראשונה מקביעותיו הנחרצות של המומחה רוזנגרטן שלפיהן ההסכם אינו מהימן והוכן לאחר המועד הנקוב בו. היא נתמכת גם בהתנהלותו של התובע לאורך ההליך ובהתחמקותו מהצגת הסכם התיווך המקורי והשכפול הצבעוני והימנעותו מהבאת עדים חיוניים ובראשם עזיזי. על אלה יש להוסיף גם את תמלול השיחה בין עזיזי לבין התובע (על אף משקלו הנמוך) שבמסגרתה עלה כי עזיזי עצמו הודה, ביום 29.11.18 לכל הפחות (קרי: לאחר מועד חתימת הסכם התיווך, כנטען), שלא הוסכמו שיעור וסכום דמי התיווך וממילא לא נחתם הסכם תיווך.
3. על הנסיבות שבהן זויף הסכם התיווך ועל מטרתו של הזיוף ניתן ללמוד מיתר נסיבות התיק: על זכויות מר עזיזי מונה כונס נכסים ביום 18.10.18 (ר' נספח 10 לתצהירי הנתבעת). העובדה שהסכם התיווך נחתם לכאורה 7 ימים בלבד קודם למינוי כונס הנכסים לעזיזי, מחשידה ביותר ומהווה חיזוק לטענה בדבר היותו של ההסכם חוזה מזויף שנכרת לשם הגשמת מטרה פסולה. עובדה זו יש בה כדי ללמד כי מטרתם של התובע ועזיזי הייתה לקבוע מועד הקודם למועד כינוס הנכסים, אשר היה מונע מעזיזי לפעול בשם החברה (סוגיה אשר תידון בהמשך הילוכנו ביתר פירוט), ובכך לנסות ולהכשיר את הסכם התיווך. על כך יש להוסיף את העובדה כי אין חולק שעזיזי מנהל הליכים משפטיים רבים, צבר חובות רבים וכי הליכי גביה והוצאה לפועל מונחים על צווארו (ר' נספחים 4, 14 ו-18 לתצהירי הנתבעת).
4. הנה כי כן, ניתן לקבוע כי הוכחה טענת הנתבעת שלפיה עשו התובע ועזיזי יד אחת על מנת לנסות ולהבריח כספים מהנתבעת, נוכח אימת עזיזי מנושיו ורצונם של התובע ועזיזי לזכות בכספים שאינם מגיעים להם כדין. הם פעלו בחוסר תום לב מובהק, כאשר לא ניתן לשלול את טענת הנתבעת שלפיה בין עזיזי לתובע קיים הסכם סמוי (בכתב או בע"פ) ולפיו חלק מן הכספים שישולמו לתובע באמצעות זיוף הסכם התיווך יועברו בהמשך לידיו של עזיזי.
5. משהרימה הנתבעת את נטל ההוכחה (הן את נטל הראיה והן את נטל השכנוע) עברה חובת הראיה לתובע. בעניין זה כותב קדמי כי:

"חובת הראיה" – מבטאת חובה "נלווית", טפלה במהותה לחובה העיקרית. לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעה – החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של היריב, משמעה: ה"החובה" להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו לחובתו, קרי: כנגדו; וזאת, במקום שאין הוא יכול לעשות כן באמצעות הראיות שהביא יריבו." (קדמי, עמ' 1720).

1. אכן, אני ער לעובדה כי "ראיית הזהב", היא חוות דעת המומחה, הוגשה רק לאחר סיום הליך ההוכחות, ומשכך, לכאורה נמנע מהתובע לנסות ולהרים את נטל השכנוע שעבר שוב לידיו. עם זאת, ברי כי נוכח התנהלותו של התובע עצמו והעובדה כי נמנע מהצגת ההסכם המקורי או שכפולו אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. כך או כך, התובע גם לא הציג כל מסמך או ראיה (אף לא ראיה נסיבתית) אשר יש בה כדי לסייע ב"מיקום" תאריך חתימת המסמך ביום 11.10.18, כנטען. התובע אף לא הציג בעניין זה כל תיעוד לתקשורת או תכתובת כלשהי עם עזיזי או הרוכשים בסמוך לפני 11.10.18 ולאחריו. התובע גם לא הציג כל הסבר או טענה באשר לאותו מועד "מחשיד" המתנוסס על הסכם התיווך ובחר להתעלם מ"צירוף מקרים" זה ולטעון בכלליות כי ההסכם שריר וקיים.
2. זאת ועוד, התובע נמנע מהבאת עדי מפתח, אשר חשיבותם להליך היא ברורה מאליה. במקרה שלפניי ביכר התובע להעיד בעצמו, ולא להעיד כל עד מטעמו, ובכלל זה: דוד עזיזי, הגורם שכרת עמו הסכם לטענתו. אכן, התובע צירף לתצהירו שלו נספח המהווה לכאורה תצהיר מטעמו של עזיזי. אולם מאחר שתצהיר זה אינו ערוך כתצהיר עדות ראשית אין לראותו ככזה. עוד יוער, כי בישיבה מיום 5.5.21 ציין ב"כ התובע כי בדעתו לזמן את עזיזי לעדות, אולם לא הגיש בקשה מתאימה. לבסוף, עזיזי התייצב לדיון מיום 23.12.21, ללא שהוזמן (והגם שלב"כ התובע ניתנה אפשרות לזמנו והוא לא ניצל אותה), כאשר ב"כ התובע ביקש להעידו, אולם זה בינתיים החליט להסתלק מהאולם. בסופו של אותו דיון ביקש ב"כ התובע לקבוע מועד נוסף לדיון על מנת לשמוע את עזיזי. בנסיבות אלו נתתי החלטתי בסופו של הדיון (עמ' 57 לפר' הדיון) כי אין מקום לשמוע את עזיזי, שזימונו לדיון לא התבקש מלכתחילה, כל זאת, לאחר סקירה של התנהלות התובע וב"כ ביחס לזימונו של עזיזי.
3. העדר התייצבות לעדות של עזיזי (ובמיוחד התנהלותו התמוהה בהתייצבותו לדיון והסתלקותו התמוהה עוד יותר) והעדר כל תצהיר מטעמו מעוררת תהיות קשות. על כל אלה יש להוסיף את העובדה כי גם הרוכשים לא זומנו לדיון. בהקשר זה נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי אי הבאתו לעדות של עד רלוונטי תעמוד לחובת הצד אשר היה עליו להביאו. לעניין זה אפנה לפסיקת כב' השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מח(4), 651, 658, כדלקמן:

"11. אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד... יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." ... וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 ... ובע"א 373/54,..." ... וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 97-98, כי:

הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה...".

....

12. סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען לה".

1. בנדון דידן פסח התובע על עדויות מכריעות מטעמו של גורמים רלוונטיים ביותר לסוגיות מושא המחלוקת שלעניין. התנהלות זו נזקפת לחובתו של התובע, ויש בה כדי להעיד כאלף עדים על כך שאין ברשותו של התובע ראיות של ממש להוכיח את טענותיו העומדות במוקד המחלוקת מושא התובענה. יתירה מכך: התובע נמנע מלהמציא את הראיה המקורית בדבר הסכם התיווך, כאשר לאורך כל ההליך נמנע מלהציג את הסכם התיווך המקורי, וכאשר זה הוצג התברר כי נערכו על גביו מניפולציות, כאמור. משכך, אין לי אלא לקבוע שהתובע לא העמיד גרסה מטעמו בשאלות הקרדינאליות האופפות את האירועים מושא תובענה זו וכי נטל ההוכחה אשר חזר לידיו לא הורם.
2. עתה, משמצאתי כי הסכם התיווך זויף יש לבחון מהי ההשלכה המשפטית לעניין תוקפו.

הסכם התיווך אינו מהווה חוזה למראית עין

1. כאמור, לטענת הנתבעת אין הסכם התיווך אלא הסכם למראית עין, ומשכך הוא בטל. סעיף 13 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

1. חוזה למראית עין הוא חוזה המשקף אי-התאמה בין הסכמתם הגלויה של הצדדים כפי שמגולמת בחוזה לבין רצונם וכוונתם האמיתיים. ההסכמה הנחזית כלפי חוץ באמצעות אותו חוזה היא למראית עין בלבד, ורצונם האמיתי הוא כי הסכמה זו לא תהיה בעלת תוקף מחייב (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576 (1979); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (פורסם בנבו, 3.2.11); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 255 (2005)).
2. בניגוד למקרה של חוזה פסול למשל, אין מדובר במקרה שבו הצדדים ביקשו לערוך חוזה והדין מורה על בטלותו, אלא במקרה שבו מלכתחילה הצדדים לא התכוונו לערוך חוזה אלא רק מראית עין של חוזה. לא זו בלבד שאיש מהצדדים לא גמר בדעתו להתקשר בחוזה מחייב, אלא שכל אחד מהצדדים יודע שרעהו אינו מתכוון להתקשר בחוזה מחייב (איל זמיר ומיכאל כהן חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? משפטים מה (תשע"ה); להלן: זמיר וכהן). כמו כן נקבע בפסיקה כי:

"בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים... בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ... (ע"א 630/78‏ ‏יוסף ביטון נ' דוד מזרחי, פ''ד לג(2) 576).

ובע"א 4015/95 (פ"ד נב (2) 269), נקבע כי:

"המאפיין את החוזה למראית עין הוא, שהצדדים מלכתחילה אינם ממלאים אחר תנאי העיסקה אלא הם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בעיסקה, וזאת כדי ליהנות מיתרונות שונים. יתרונות כאלה יכולים להיות, לדוגמא, יתרונות ממוניים או יתרונות מס שונים. עם עיסקאות שבהן מתקיימים יתרונות מן הסוג הראשון נמנות, למשל, עיסקאות שבהן פלוני מתקשר בחוזה למראית עין ובו הוא מוכר לכאורה מקרקעין לפלמוני, קרובו, וזאת מהטעם שפלוני חפץ למלט מקרקעיו מאימת נושיו".

1. מהפסיקה עולה עוד כי במקרים מסוג זה על בית המשפט להתחקות אחר הכוונה האמיתית של הצדדים ולבחון את הנסיבות וההיגיון של העסקה כדי למצוא ראיות לכך שהחוזה הוא חוזה למראית עין. בחינה שכזאת נעשית על ידי איתור סימנים מחשידים לגבי העסקה, כמו קיומם של נושים של אחד הצדדים. מדברים אלה עולה לכאורה כי אכן ענייננו בחוזה למראית עין, שכן התובע ועזיזי חתמו על הסכם התיווך מתוך מטרה למלט כספים מהנתבעת, אשר יועברו בחלקם גם לעזיזי כחלק מהסכמה סמויה שנעשתה בינו לבין התובע. עסקינן בהסכם מזויף אשר נחתם בדיעבד לשם קבלת כספים שלא כדין אשר יחולקו ברבות הימים בין התובע לעזיזי.
2. עם זאת, בחינה מדוקדקת של הפסיקה ודברי מלומדים בעניין מעלים קושי, שכן כפי שהובא לעיל, כוונת הצדדים במסגרת חוזה למראית עין היא כי להסכמה הנחזית בו לא יהיה תוקף מחייב ולמעשה הם אינם מעוניינים בקיומו של החוזה. ודוק, בחינת העובדות מלמדת כי אין זהו המקרה בענייננו שכן לא ניתן לומר כי התובע ועזיזי (בשם הנתבעת) חתמו על הסכם זה מתוך כוונה שיהיה חסר תוקף ולא יתקיים, אלא שההיפך הוא הנכון. התובע ועזיזי חתמו על הסכם זה במטרה ברורה ומובהקת שהוא אכן יתקיים ושדמי התיווך הנגזרים מכוחו ישולמו לתובע. זאת, גם אם עסקינן בתשלום אשר ייעשה על חשבונה של הנתבעת שלא כדין. על כן, מצאתי כי אין ענייננו בהסכם למראית עין.
3. ויובהר, פעמים רבות האבחנה בין הסכם למראית עין לבין הסכם פסול אינה פשוטה, כמו גם העובדה שלעיתים מדובר בחוזה אשר עונה על שתי העילות האמורות סימולטנית. כך לדוגמא, ניתן למצוא דיונים נרחבים בנושא הן בפסיקה (ר' ע"א 4305-10 מזל אילן נ' יוסף לוי (פורסם בנבו, 9.5.12; להלן: עניין אילן נ' לוי) והן בספרות (ר' זמיר וכהן). במקרה דנן מצאתי, כפי שיפורט להלן, כי המיקום הגיאומטרי של הסוגיה המוצבת לפתחנו הוא במסגרת הסכם פסול. עם זאת, במקרה דנן אין ענייננו אלא בדיון תיאורטי בלבד, שכן שתי העילות מביאות לתוצאה משפטית זהה – בטלותו של הסכם התיווך.

הסכם התיווך הוא הסכם פסול ומשכך הוא בטל

1. כאמור, טוענת הנתבעת כי הסכם התיווך הוא הסכם פסול. זאת, מן הטעם שהוא נכרת באופן פסול - בניגוד לצווי הוצאה לפועל, ולמטרה פסולה – הונאת נושי עזיזי ובעל המניות הנוסף, ציוני.
2. סעיף 30 לחוק החוזים מגדיר חוזה פסול כחוזה:

"שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת-הציבור".

1. סעיף זה קובע תשע קטגוריות של חוזים פסולים, אשר ניתנים לכאורה למיון על פי סוג הפגם (כריתה, תוכן או מטרה) וסיבת הפסלות (אי-חוקיות, אי-מוסריות או סתירה לתקנת הציבור). עם זאת, קווי הגבול בין הקטגוריות אינם חד משמעיים וישנם חוזים רבים אשר מתמיינים ליותר מאחת מהקטגוריות האמורות. ככל שעסקינן בכריתה בלתי חוקית, הרי שמדובר במצב בו שלב כריתת החוזה היה נגוע באי-חוקיות וכאשר החוזה נעשה בניגוד להוראות חוק מסוים. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ע' פוגלמן בעניין אילן נ' לוי:

"באשר לעילת הפסלות הרלוונטית לענייננו נקבע כי "חוזה 'בלתי חוקי', פירושו, בראש ובראשונה, חוזה שהוא בניגוד לחוק" )ע"א 87/50 ליבמן נ' ליפשיץ, פ"ד ו 57, 65 (1952)). אי חוקיותו של חוזה כזה נובעת מהוראות חוק חיצוניות. השאלה אם כריתתו, תוכנו או מטרתו של החוזה סותרת את החוק וגוררת את בטלותו תוכרע על סמך פרשנותן של הוראות אלו."

1. כפי שהוצג באריכות מעלה, הסכם התיווך הוא הסכם מזויף, כאשר על אף שחתימות התובע ועזיזי על גביו הן אותנטיות, מועד החתימה עליו זויף ומגלה כי ההסכם נחתם בדיעבד. חוק העונשין מתייחס לעבירות הזיוף וקובע בסעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) כי:

"המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים".

עוד נקבע בסעיף 420 לחוק העונשין קובע:

"המגיש או מנפק מסמך מזויף או משתמש בו בדרך אחרת, ביודעו שהוא מזויף, דינו כדין מזייף המסמך".

סעיפים אלה דנים בעבירת הזיוף עצמה וכן בהגשתו של מסמך מזויף. סעיף 420 לחוק העונשין קובע בהקשר זה כי ייתכן שמגיש המסמך כלל לא ביצע בו את פעילות הזיוף, אך הוא עלול להיות מואשם מכיוון שהיה מודע להיותו של המסמך שהגיש מזויף. אכן, ב"כ הנתבעת לא הפנה לסעיפי חוק העונשין וטען לאי-חוקיותו של כריתת ההסכם בשל העובדה שנחתם תוך מעשה זיוף, אולם דברים אלה עולים מטענותיו העובדתיות ומשכך אין כל מניעה לקבוע כאמור.

1. על כך יש להוסיף את העובדה שגם מטרתו של ההסכם הייתה בלתי חוקית, והיא נועדה לשם הוצאת כספים מהנתבעת במרמה.
2. הנה כי כן, כל לידתו של הסכם התיווך נובעת ממניע בלתי חוקי, והוא: ­להציג עובדה כוזבת בפני הנתבעת, כדי לקבל ממנה דמי תיווך שלא בידיעתו והסכמתו של ציוני. כריתתו של הסכם התיווך הייתה בלתי חוקית, שכן הוא נכרת תוך מעשה זיוף והונאה וגם מטרתו הייתה בלתי חוקית. כל מטרתו הייתה לרמות את הנתבעת, כאשר המשמעות הכלכלית בעניין זה היא בעיקר הונאתו של ציוני. במצב דברים זה, ברי כי כריתתו של הסכם התיווך נעשתה בניגוד להוראות החוק. משכך, ענייננו בחוזה פסול, אשר למעשה בטל מיסודו ואין לו כל תוקף (ר' סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973).

חתימתו של עזיזי על הסכם התיווך נעשתה תוך היעדר הרשאה

1. למעלה מן הצורך, ועל אף שכבר הכרעתי כי הסכם התיווך הוא הסכם פסול ומשכך הוא בטל, מצאתי להתייחס גם לטענה בדבר היעדר סמכותו של עזיזי לחתום על הסכם התיווך. כזכור, הנתבעת טענה בין שלל טענותיה כי לעזיזי כלל לא הייתה סמכות לחתום על הסכם התיווך, מאחר שסעיף 5.4 להסכם המייסדים של הנתבעת מיום 28.5.12 קובע כי זכויות החתימה בחברה מוקנות לעזיזי ולציוני ביחד, ומאחר שממילא נשללו מעזיזי סמכויות החתימה החל מחודש יולי 2018 מכוח צווים והגבלות שניתנו באמצעות רשות האכיפה והגביה. מנגד טען התובע, כי מאחר שהוא עצמו לא ידע ולא היה עליו לדעת אודות היעדר סמכות זו הרי שהסכם התיווך תקף.
2. אין מחלוקת כי לעזיזי לא הייתה סמכות לחתום על הסכם התיווך. די בעניין זה במבט על סעיף 5.4 להסכם המייסדים, הקובע כי:

"זכויות החתימה בחברה יקבעו ע"י דירקטוריון החברה מעת לעת. עד להחלטה אחרת, זכויות החתימה בחברה תהיינה כדלקמן: ציוני + עזיזי ביחד ובצירוף חותמת החברה." (ההדגשה כאן - במקור – י.פ.).

בהינתן סעיף זה, ואף מבלי להידרש לשאלת ההגבלות שחלו על עזיזי במועד המצוין על גבי הסכם התיווך וידיעתו או היעדר ידיעתו של עזיזי באשר להגבלות אלה, ברי כי החתימה של עזיזי נעשתה בהיעדר הרשאה. נשאלת אם כן השאלה, האם היה בחתימתו של עזיזי כדי לחייב את הנתבעת?

1. הסוגיה אימתי פעולתו של מי שנעדר הרשאה לפעול בשמה של חברה תחייב את החברה נדונה רבות בהלכה הפסוקה. בע"א 6991/14 מפרם סוכנויות (1999) בע"מ נ' חריש וקציר 2000 בע"מ (פורסם בנבו, 19.5.2016; להלן: עניין מפרם) קבע כב' השופט דנציגר, בהסתמך על דיני השליחות ודיני החברות, את הזיקה בין שתי מערכות דינים אלה. כך נקבע, כי העיקרון הכללי בדיני השליחות קובע שככל שאדם פעל בחזקת שלוחו של אחר ללא הרשאה, אין בפעולתו כדי לחייב או לזכות את ה"שולח". אם ביצע השלוח פעולה ללא הרשאה כלפי צד שלישי, מוטלת אחריות על המתחזה כשלוח (ר' סעיף 6 לחוק השליחות). אף דיני החברות החילו עקרון זה של דיני השליחות ביחס לחריגה מהרשאה, אולם הוסיפו לצד שלישי "הגנה מרחיקת לכת יותר מזו שמעניקים לו דיני השליחות הרגילים". בעניין זה קובע סעיף 56 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 כדלקמן:

"פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטין (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה."

1. הנה כי כן, להבדיל מחוק השליחות, אשר יוצר יריבות ישירה בין השלוח המתחזה לבין הצד השלישי ומשחרר את השולח מכל חיוב שלא נטל על עצמו מרצון, הרי שנקודת המוצא בדיני החברות היא הגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד השלישי שהתקשר עם החברה על ידי חיוב החברה עצמה, ומתן אפשרות לחברה לחזור בה באמצעות תביעת השבה אל האורגן שחרג מהרשאתו רק לאחר קיום החיוב (ר' ת"א (חיפה) 19399-12-14 יוסף פייט נ' א. עמית ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.19); להלן: עניין פייט, ור' גם ההפניות המובאות שם לע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ (פורסם בנבו, 6.1.2011) ות"א 274-08 שבתאי נ' ליטו גרופ בע"מ (פורסם בנבו, 7.1.2013). עוד ר': ד"ר אירית חביב-סגל, דיני חברות (תל אביב 2007), 121-123 וד"ר ציפורה כהן, "חריגה מסמכות ע"י הפועל בשביל חברה", מחקרי משפט, יא, תשנ"ד-1994, עמ' 175, 178 ו-183).
2. במקרה דנן, עלינו לזכור את קביעתי כי הסכם התיווך זוייף. משכך, דומה כי הדיון אודות ידיעתו או היעדר ידיעתו של התובע הוא מלאכותי, וזאת מן הטעם שככל שפעל בשיתוף פעולה עם עזיזי לשם זיוף הסכם התיווך ידע, או לפחות חשד (או היה עליו לחשוד) אודות מהימנותו הכללית של עזיזי ושאלת הרשאתו לחתימה בשם הנתבעת, היה עליו לפעול לקבלת מסמכי היסוד של החברה עובר להחתמת עזיזי על הסכם התיווך. בעניין זה אזכיר, כי המועד שנחתם על גבי הסכם התיווך נבחר ככל הנראה כדי ל"הקדים" את מועד כינוס הנכסים על מניות עזיזי בנתבעת, ויש להניח כי התובע ידע על כך, שאם לא כן לא היה מבקש לזייף את הסכם התיווך דווקא לאותו מועד. ממילא דומה כי לא ניתן לדון בסוגיות אלה במנותק, וכי העובדה שהתובע ועזיזי פעלו יחד לשם זיוף הסכם התיווך מעקרת מתוכן את שאלת "ידיעת הצד השלישי".
3. במאמר מוסגר אוסיף, כי אף אילו הייתי דן בשאלת ידיעתו של התובע אודות היעדר ההרשאה של עזיזי במנותק אני סבור כי ניתן לקבוע שהיה על התובע לדעת אודות החריגה מהרשאה. כך, היה על התובע, כמתווך סביר, לדרוש מעזיזי מסמך המעיד על הרשאתו לחתום בשם הנתבעת. כל זאת, בשים לב לעובדה שענייננו בעסקת מכר בשווי 16,000,000 ₪ (כך לפחות כפי שהובא על גבי הסכם התיווך המזויף) ובדמי תיווך בסך של 351,000 ₪, סכומים גבוהים בעסקה "מכובדת" לכל הדעות (אף לדעתו של התובע עצמו, אשר טען כך במסגרת חקירתו הנגדית, ר' ש' 20, עמ' 43 לפר') אשר אינה מתרחשת חדשות לבקרים. במצב דברים זה, אף אם התובע ידע כי עזיזי הוא בעל מניות בנתבעת אשר היא בעלת הנכס לא היה בכך די כדי לבסס את הסתמכותו בעניין והיה עליו לאשר זאת באמצעות מסמכים, ודי בעניין זה אף במסמך מינימלי כגון תקנון הנתבעת או פרוטוקול רלוונטי. עם זאת, איני מוצא לקבוע מסמרות בעניין זה וברי כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו.

סיכום ביניים: בהיעדר הסכם תיווך לא ענה התובע על דרישת הכתב בסעיף 9(א) לחוק המתווכים

1. עולה מן המקובץ עד כה, כי הסכם התיווך זויף באופן שמועד החתימה שאותו הוא נושא אינו אותנטי. כלל נסיבות המקרה מלמדות כי הסכם התיווך נחתם בדיעבד, תוך זיוף בעת כריתתו ולמטרה פסולה של הוצאת כספים במרמה מהנתבעת בהם יחלקו התובע ועזיזי לימים. בנסיבות אלה, הסכם התיווך מהווה הסכם פסול ומשכך הוא בטל.
2. מאחר שסעיף 9(א) לחוק המתווכים מתנה קבלת דמי תיווך בקיומו של הסכם תיווך בכתב, ונוכח קביעתי בדבר פסלותו של הסכם התיווך בענייננו, הרי שיש לדחות את התביעה כבר בשלב זה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לשתי סוגיות נוספות שהועלו על ידי הצדדים.

סוגיית הגורם היעיל בהלכה הפסוקה

1. חרף העובדה שטענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, כאמור לעיל, ועל אף שקבעתי כי הסכם התיווך בטל, אדון בקצרה גם בסוגיית הגורם היעיל. סוגיית ה"גורם היעיל" מובאת במסגרת סעיף 14(א)(3) לחוק המתווכים. טרם חקיקתו של חוק זה נסקרה סוגיית היותו של מתווך גורם יעיל והמבחנים לקביעת בסוגייה זו בהרחבה בע"א 214491 מוסקוביץ' נ' ביר, פ"ד מח(3) 116 (1994) (להלן: "מוסקוביץ'"). וכך נקבע באותו עניין:

"פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל".

כמו כן, במסגרת פסק הדין בעניין מוסקוביץ' הציג כבוד הנשיא מ' שמגר רשימה לא סגורה של שיקולים אשר עשויים להשפיע על ההכרעה בדבר זהותו של הגורם היעיל:

"(א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס;

(ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה;

(ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה (השופט עציוני בע"א 294/76 [2] הנ"ל);

(ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים;

(ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף;

(ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם;

(ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית;

(ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך".

1. בקיצור נמרץ אציין, כי אני סבור שהתובע לא שימש כגורם יעיל בעסקה. אכן, ציוני בעצמו ציין כי הוא ידע שיש מתווך בעסקה (עובדה הנלמדת גם מהשיחה המוקלטת בין ציוני ועזיזי) וכי יכול להיות שזינגר הוא מי שתיווך בעסקה (ש' 32, עמ' 30; ש' 1-3, עמ' 31 לפר'). עם זאת, התובע לא הציג עובדות המעידות על היותו הגורם היעיל ולמעשה דומה כי מלבד העברת מספרי טלפון לא פעל בנדון. וכך מסר התובע במסגרת עדותו:

"ש. לאחר המפגש עם עזיזי. כשישבת עם עזיזי, אז עלה לך בראש איך נראה פורוש? או רק את שמריהו עד לשלב זה. פורוש אמר לך כן. שהוא מעוניין לקנות?

ת. שהוא מעוניין בפגישה עם המוכרים.

ש. קידמת את הפגישה הזו?

ת. לא, הם דיברו אחד עם השני.

ש. אתה בעצם רק מסרת טלפונים?

ת. כן.

ש. מסרת טלפונים והם התקדמו ביניהם?

ת. מסרתי ושמרתי על תקשורת איתם כדי לראות איך מתקדם" (ש' 22-30, עמ' 49 לפר').

כלומר, התובע עצמו מודה כי מידת האינטנסיביות של פעולותיו הייתה זניחה עד כדי אפסית.

1. יתירה מכך, הזמן שחלף בין מועד החתימה הנטען על הסכם התיווך – 11.10.18, ועד ליום החתימה על הסכם המכר – 26.6.19 מעיד גם הוא על כך שלא היה זה התובע אשר הביא לידי מימוש העסקה. מובן כי בשים לב לכלל הקביעות שנמצאו לעיל, היה על התובע ועזיזי להמציא מועד רחוק זה, מאחר שכל תאריך אשר היה מאוחר ליום 18.10.18 והיה בו כדי להיות קרוב יותר למועד החתימה על הסכם המכר, היה מביא להיעדר תוקפו של הסכם התיווך בשל ההגבלות שהוטלו על עזיזי החל מיום 18.10.18.
2. אכן, מנגד צירף התובע קבלה בגין תשלום דמי תיווך על ידי הרוכשים (נספחים ו1-ו24 לתצהירו של התובע), אולם גם בעניין זה רב הנסתר על הגלוי שעה שהסכם תיווך עם הרוכשים לא הוצג והרוכשים עצמם לא הובאו לעדות על כל המשמעויות הנובעות מכך, כמפורט לעיל.
3. כך או כך, אין ספק כי העובדה שהסכם התיווך, אשר אמור לשמש נקודת מוצא לבחינת היותו של המתווך גורם יעיל, זויף, מקשה על בחינת הקריטריונים שהוצגו לעיל. אולם כאמור, הכרעה בעניין זה אינה נדרשת בענייננו, הן בשל העובדה שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה והן בשל העובדה כי ממילא קבעתי שבענייננו לא קיים הסכם תיווך בכתב.

בהיעדרו של חוזה תיווך בכתב לא ניתן להסתמך על כללי עשיית עושר ולא במשפט

1. התובע עותר לפיצויו ע"י הנתבעת בגין עילה של עשיית עושר ולא במשפט, וזאת, בטענה כי גם בהיעדר הסכם תיווך הוכח כי התקיימו שלושת תנאי העילה: קבלת טובת הנאה, על חשבון המזכה, שלא על פי זכות שבדין. אקדים ואומר כי בנסיבות המקרה דנן לא אוכל לקבל את הטענה ואין מנוס מלדחותה, כדלקמן:
2. נפנה מבטנו להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר). סעיף 1(א) לחוק קובע את הדברים הבאים:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

הוראה כללית זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין".

1. הנה כי כן, נשאלת בענייננו השאלה האם התובע זכאי לקבל מהנתבעת דמי תיווך, למרות שבין הצדדים לא נערכה "הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין", כנדרש לפי סעיף 9(א) לחוק המתווכים? לכאורה, ניתן לבחון באם התקיימו שלושת התנאים המצויים בבסיסו של חוק עשיית עושר ולהכריע על פיהם. ברם, יהיה בכך כדי לרוקן את סעיף 9(א) לחוק המתווכים מתכלית ולפגוע בכוונת המחוקק בעניין זה. שאלת היחס שבין דרישת הכתב בעסקאות תיווך ובין דיני עשיית עושר שלא במשפט והעיקרון הכללי של חובת תום הלב נדונו לא פעם בפסיקה.
2. כך נקבע, כי באמצעות חקיקת סעיף 9(א) לחוק המתווכים ביקש המחוקק למנוע ריבוי התדיינויות ולקדם את הוודאות המשפטית, וזאת אף כנגד זכותו של המתווך לקבל שכר בעד עמלו (ע"א 1183/08 מטרופוליס יזום והשקעות נ' הצלחת יחזקאל (2009) (פורסם בנבו, 25.5.08)). בבסיס החוק עומדת ההשקפה כי בידי המתווכים הכוח להביא לכך שלקוחותיהם יחתמו על הסכמי תיווך ומתוך הערכה מפוקחת שהטרחה הנדרשת מצד המתווך לשם קיום הוראת החוק אינה משמעותית (ת"א 36423-11-10‏ ‏ מרדכי קינן נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ (פורסם בנבו, 5.2.13)). בהתאם לאמור, נקבע בפרשת מטרופוליס כי:

"אם נתעלם מהוראה זו, בדרך פרשנית או בדרך אחרת נעשה פלסתר את כוונת המחוקק ותכלית החוק.

.... נימוק זה מחייב גם את המסקנה, כי אם לא זכאי המתווך לדמי תיווך, אף אם היה הגורם היעיל, לא ניתן לזכותו בהם מכוח עילה משפטית אחרת, בין בגין עשיית עושר ולא במשפט, ובין בטיעון של ניהול משא ומתן שלא בתום לב"

1. הנה כי כן, חרף תוצאותיה הקשות של הוראת סעיף 9(א) לחוק המתווכים, אשר שוללת את הזכות לדמי תיווך גם במקרים שבהם ייתכן שלפי דיני החוזים נכרת הסכם בעל פה בין המתווך ללקוח, העדיף המחוקק אפשרות זו באופן ברור ומפורש, אשר אינו מותיר מקום לסטיות אלא במקרים חריגים. משכך, ולמעט חריגים הנוגעים למקרים שבהם מעשיו של הנתבע עולים כדי מרמה ותוך בחינת החלת דיני תום לב (רע"א 6519/09 חסקל נ' אוסדיטשר (פורסם בנבו, 26.1.10); תא"מ 26500-06-16 צח שחר נ' אלכסנדר חייט (פורסם בנבו, 12.7.18); ע"א (ת"א) 2216/09 חגית זינגר יאיר ואח' נ' סטולר דב ואח' (פורסם בנבו, 28.4.11); ת"א (י-ם) 36423-11-10 מרדכי קינן נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1998 בע"מ (פורסם בנבו, 5.2.13); ת"א 22340/03 טל נ' שטרן (פורסם בנבו 2.6.05); ת"א 1332/07 שלי רחל קדוש נ' מלול יעקב מיכאל (פורסם בנבו, 28.4.08)); ת"א (ת"א) 65893/04 סטאטוס יועצי נדל"ן בע"מ נ' ימאות ניהול ואחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 18.8.05)), גם אני סבור כי אין לאפשר את עקיפת הוראת סעיף 9(א) לחוק המתווכים על ידי הכרה בעילות תביעה אחרות. ויפים בענייננו דבריו של כב' השופט ר' סוקול (כתוארו אז) בע"א (חיפה) 3455/06 דה כהן בע"מ נ' עמרם (פורסם בנבו, 28.8.07);

"בשל אופיו המיוחד של הסכם התיווך ותכליותיו של חוק המתווכים יש להיזהר בהכרה בעילות תביעה חלופיות, שמא נמצא את עצמנו מרוקנים את החוק מכל תוכן. במיוחד יש להדגיש כי לשלילת הזכות לדמי תיווך יש חשיבות הרתעתית ועקיפתה בדרך של הכרה בעילות חלופיות תסכל את מטרתו של החוק".

1. בנוסף, בע"א 3384/16 וע"א 3894/16, עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ ואח' (פורסם ב"נבו", 5.71.18) קבעה כב' השופטת דפנה ברק ארז את הכללים הבאים, ביחס למקרה שבו לא קיים לחלוטין הסכם תיווך:

"ראוי אפוא לומר כך: ההקפדה על עריכתו של חוזה תיווך בכתב הכולל את הפרטים הקבועים בחוק ובתקנות היא הכלל... במקרים שבהם כלל לא קיים חוזה תיווך כתוב, אין מקום ללמוד במישרין מפסקי הדין המאפשרים התגברות על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, וככלל יש מקום להחמרה רבה יותר. אם לא כן – החוק ירוקן מכל תוכן, תוך פגיעה בתכלית של הסדרת שוק התיווך ובהגנה הנדרשת על מי שנזקקים לשירותי תיווך. בסופו של דבר, מתווך שזהו עיסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאינה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו."

1. ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנא משקבעתי כי הסכם התיווך בטל בשל היותו חוזה פסול הרי שאין בידי התובע הסכם בכתב כדרישת החוק. זאת להבדיל ממקרים שבהם רק נפל פגם בעריכת ההזמנה. כפי שצוין לעיל, עיון מקרוב בכתב התביעה מלמד שהתובע משתית את תביעתו על הטענה שהייתה הסכמה מחייבת אשר מצאה ביטויה בהסכם התיווך, לפיה ישולמו לו דמי תיווך, וכי הסכמה זו הופרה. טענה זו מחייבת התדיינות עובדתית ומשפטית בשאלה האם אכן הייתה הסכמה, כאמור, למרות שברי כי הסכם התיווך זויף ואינו תקף. זה בדיוק סוג ההתדיינויות שביקש המחוקק למנוע באמצעות חקיקת סעיף 9(א) לחוק המתווכים, ואין שום סיבה לסטות מן ההסדר שקבע המחוקק. להשלמת התמונה יודגש, כי לא זו בלבד שהתובע לא טען טענת מרמה והחריג עליו נרמז בפרשת חסקל איננו מתקיים בענייננו, אלא שהיה זה הוא עצמו שפעל במרמה עת היה שותף לזיוף הסכם התיווך. מהעובדות כפי שהתבררו, לא מצאתי כי סירובה של הנתבעת לשלם דמי התיווך נגוע בחוסר תום לב או בתרמית. על כן, יש לדחות את טענת התובע לפיה יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי התיווך מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

זיוף ההסכם בראי המשפט העברי

1. בשולי הדברים ונוכח המסקנה שאליה הגעתי באשר לזיופו של ההסכם, אבקש להפנות לפסיקת ההלכה ביחס ל"גט מוקדם" כלומר: גט של אשה שהתאריך המופיע בו הוא תאריך הקודם ליום כתיבתו של הגט בפועל. בעניין זה אומרת המשנה בגיטין, יז א, כי גט שנכתב ביום ונחתם בלילה הוא פסול, כיוון שזה גט מוקדם (כן ר': שולחן ערוך, אבן העזר, קכו, א). אמנם הש"ך על שולחן ערוך (חושן משפט, מג, ד, סק"ז) מבין בדעת הרמ"א שהחמיר דווקא בגיטין, אבל בשטרי ממון אין מקום להחמיר. עם זאת, ברי כי לכל הדעות כאשר ענייננו בהסכם המזויף מתוכו יסכימו כולם כי זהו הסכם פסול.

סוף דבר

1. עולה מן המקובץ כי דינה של התביעה להידחות.
2. ענייננו בטענת התובע לפיה בעלי 2/3 ממניות הנתבעת, עזיזי (שנקלע להליכי חדלות פרעון), חתם לכאורה על הסכם התיווך, כאשר הנכס נמכר בסופו של דבר לאחר הליכי התיווך לצד ג'. דא עקא שהסכם תיווך לא נחתם אלא בדיעבד ולשם קבלת כספים במרמה. טענת הזיוף הוכחה בעיקר על סמך חוות דעת המומחה רוזנגרטן ומטרת הזיוף הוכחה באמצעות נסיבות המקרה – חובותיו של עזיזי; ההגבלות שהוטלו עליו וכינוס הנכסים על מניותיו בנתבעת והקרבה בין מועד החתימה הלכאורי על הסכם התיווך לבין מועד כינוס הנכסים. בעניין זה מצאתי כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה אשר הושב אליו. משכך, אין לי אלא לקבוע כי גרסתו היא גרסת בדים, שאין לה כל תימוכין.
3. משנמצא כי הסכם התיווך זויף, הרי שענייננו בחוזה פסול שכריתתו אינה חוקית וכך גם מטרתו. במצב דברים זה הסכם התיווך בטל ויש בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת התביעה. זאת, מן הטעם שאחד משלושת היסודות הקבועים בסעיף 9(א) לחוק המתווכים ומהווים תנאי לתשלום דמי תיווך, אינו מתקיים. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

שכר טרחת עו"ד והוצאות

1. במסגרת סיכומיו עתר ב"כ הנתבעת לפסיקת הוצאות שונות. בעניין זה מצאתי לקבוע כדלקמן:

• התובע יישא בשכר טרחת עו"ד של הנתבעת בסך של 26,199 ₪
• כן יישא התובע בשכר המומחה רוזנגרטן (מחצית השכר ששולמה ע"י הנתבעת) בסך של 4,972 ₪
• כן יישא התובע בהוצאות משפט של הנתבעת בסך של 4,000 ₪ (סכום זה כולל אגרות שונות ששולמו, הוצאות נסיעה וזמן של ציוני ואלבז לדיונים וכן שכר עדותם, תשלום לשירותי תמלול ושירותי דפוס).
• וכן יישא התובע בשכר העד עו"ד אלעד שרעבי בסך של 1,000 ₪, ששולמו לו ע"י הנתבעת.

1. כמו כן, עתרה הנתבעת לפסיקת הוצאות לדוגמא בסך 100,000 ₪ בשל שימוש התובע לרעה בהליכי משפט ושיבוש ראיות, וזאת, בשים לב לתקנות 151-153 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות). בעניין זה אין לי אלא לקבוע כי התנהלותו של התובע כפי שפורטה לאורכו של פסק הדין אכן עלתה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, מאחר שהתובע נמנע מהצגת הסכם התיווך המקורי או המשוכפל ובשל כך הביא לשיבוש ראיות והתמשכות ההליכים שלא לצורך. למעלה מכך, גם כאשר הגיש התובע את הסכם התיווך התברר כי זהו הסכם מזויף, כך שעצם הגשת התביעה לכתחילה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
2. הוראת תקנה 156 לתקנות, קובעת סנקציה כנגד צד שהאריך הליך שלא לצורך, כאשר לטעמי יש לקרוא הוראה זו יחד עם הוראת תקנה 4 בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט:

"סבר בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, באמצעות טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, ובלא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה."

בהקשר זה נתתי דעתי להזדמנויות השונות שניתנו על ידי לתובע לחזור בו מתביעתו בעקבות קביעת המומחה, אולם התובע ביכר שלא לפעול כך. כן נתתי דעתי להתנהלות ביחס להמצאת הסכם התיווך "המקורי", באופן שגרם להארכת ההליכים שלא לצורך.

1. לנתבעת נגרמו הוצאות רבות, כולל הטלת עיקול משמעותי, בהחלטתה של כב' הרשמת הבכירה פרס, מיום 3.5.21, בדבר הטלת עיקול זמני, ברישום על כספים בסך של 351,000 ₪, המוחזקים בחשבון נאמנות שבו הנתבעת נהנית! התובע פעל בחוסר תום לב ותוך מרמה הן כלפי הנתבעת והן כלפי בית המשפט. דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות הצורך בפסיקת הוצאות משמעותיות לטובת הנתבעת. משכך, אני מוצא כי על התובע לשלם לנתבעת הוצאות לדוגמא בסך של 20,000 ₪.
2. כלל סכומים האמורים ישולמו ע"י התובע לידי ב"כ הנתבעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב אלול תשפ"ב, 08 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.