עניינה של התביעה שבכותרת, הוא חוב ארנונה בגין נכס שבבעלות הנתבעת.

הנתבעת, (להלן: המבקשת) עותרת כי בית המשפט יורה לתובעת (להלן: המשיבה) – כסעד זמני – להעביר לה אישור על העדר חובות לפיו מסכימה המשיבה להעברת הזכויות של בעלה של המבקשת המצוי בהליך של פשיטת רגל, בדירה שבבעלות שני בני הזוג, שבירושלים.

1. בתמצית, טוענת המבקשת כי תביעת החוב התיישנה, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף, ועד להכרעה בהליך זה, אין באפשרות להעביר את הבעלות בזכויותיו של בעלה בנכס ועל כן עותרת היא כי בית המשפט יורה למשיבה להעביר אישור כאמור.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה מדובר בסוגיה מתחום המשפט המנהלי שבסמכות בית המשפט המחוזי, ורק במקרים חריגים של הליכי מימוש שעבוד וכינוס בהוצאה לפועל, רשאי רשם הוצאה לפועל להכריע בעניין זה; לא צורפה ראשית ראיה המוכיחה סירוב שכזה; מי שצריך להגיש את הבקשה לקבלת האישור אינו המבקשת; כל ההלכות הנוגעות לסעד זמני: ראיות מהימנות לכאורה להוכחת קיומה של עילת תביעה ושמירת מצב קיים לא מתקיימים בעניינו, שכן המבקשת אינה התובעת, והבקשה היא לשנות מצב קיים.
3. בתשובתה, הפנתה המבקשת להחלטת בית המשפט המחוזי, כב' השופט מרדכי כדורי, במסגרת הליך הפש"ר, מיום 22.04.2021 לפיה ניתנה למבקשת האפשרות לרכוש את זכויות בעלה בדירת המגורים כנגד הפקדת סך של 265,000 שח בקופת הנאמן. ב"כ המבקשת ציין כי הוסמך להגיש בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת בנק ירושלים שנתן את הלוואה למבקשת ולפעול להעברת הזכויות בדירה. באשר לטענה כי המבקשת אינה תובעת, הפנה המבקשת לכך שלא נרשם בלשון התקנה כי מדובר דווקא בתביעה שהוגשה על ידו. המבקשת חזרה על כך שהתובעת חסרת תום לב, מכשילה בכוונת מכוון החלטות של בית המשפט המחוזי, וצירף את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט טפרברג, מיום 4.1.22 המבטלת את צו העיקול המנהלי שהטילה המשיבה על זכויותיו של בעלה של המבקשת בנכס נשוא התביעה.
4. דין הבקשה להידחות מכל הטעמים שהובאו על ידי המשיבה.
5. המבקשת אינה בעלת הדין הנכונה. נראה כי בעל הדין הנכון הוא בעלה של המבקשת, ושעה שההליך בעניינו מתנהל בבית המשפט המחוזי לא ברור מדוע הוגשה הבקשה בהליך זה. בנוסף, מדובר בסעד שהוא מנהלי מובהק, ומי שמוסמך להורות למשיבה לפעול כמבוקש, הוא בית המשפט לעניינים מנהליים. אכן, לבית משפט השלום ישנה סמכות לעשות כן כאשר מדובר בסעד זמני של ממש, בהול ודחוף, שאו אז, אין בית המשפט מדקדק לא בשאלת סמכות מקומית ולא בשאלת סמכות עניינית, אבל לא כך הם הדברים בענייננו, שאין מדובר בסעד בהול ודחוף ואף לא נטען כך.
6. באשר לטענת המבקשת כי סעיף 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: התקנות) לא קובע כי מדובר ספציפית בתביעה של תובע, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. פרק ט"ו לתקנות מסדיר סעדים זמניים המבוקשים על ידי תובע, שכן מטרתם של סעדים זמניים הוא להבטיח את יישומו של פסק דין בסיום ההליך, פסק דין לו זכאי תובע שעומד על זכויותיו ופועל למימושן, ודרך כלל, אין מקום להיזקק לבקשה לסעד זמני המוגשת על ידי נתבע, שכן זה לא עתר לסעד כלשהו. אכן, לא תמיד כך הם פני הדברים ולכן נקבע בפסיקה כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מאפשר בניסוחו הרחב, גם מתן סעד זמני לנתבע: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" עם זאת, מדובר בחריג: "לבקשת הנתבע יכול בית המשפט להעניק לו סעד ביניים נגד התובע, אך מקרים כאלה הם נדירים" (י. זוסמן בספרו, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 579); וישנם גם קולות אחרים הסבורים כי בקשת לצו מניעה זמני אינה יכולה לעמוד בפני עצמה וחייבת להיות חלק מתובענה (למשל, השופט וינוגרד בספרו, "צווי מניעה", חלק כללי, 1993, בעמ' 165, כתב: "בקשה לצו מניעה זמני אינה יכולה לעמוד בפני עצמה. היא חייבת להיות חלק מתובענה, שהרי כל מהותה של הבקשה היא מתן צו זמני שתוקפו יהיה עד למתן פסק דין שיקבע סופית את זכויות הצדדים וללא תביעה - הסעד הזמני תלוי על בלימה".

איני מוצאת כי המקרה שבפניי מצדיק מתן סעד חריג שכזה. הבקשה אינה דחופה, על פניו יש הליך מקביל בבית המשפט המחוזי המוסמך, לכתחילה, לדון בבקשה ואין בפני הסבר מדוע לא הוגשה הבקשה שם, והלא מתשובת המבקשת עולה כי בקשה דומה כן הועלתה נדונה והתקבלה בבית המשפט המחוזי. המבקשת אינה בעלת הדין הנכון להליך, הבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיפים 94 ו-95 לתקנות, הקובעות כי מטרת הסעד הזמני הוא "להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין" אף אחת מתכליות אלו לא מתקיימת בענייננו, איך מתן הוראה לעיריית ירושלים ליתן אישור להעברת זכויות מבטיח את גביית חוב הארנונה ככל שהתביעה תתקבל? מה גם שבחלוף שבעה ימים ויותר מאז הבקשה לסעד הזמני, לא הגישה המבקשת תביעה שאת יישומה מבקש הסעד הזמני להבטיח, כך שמבחינה פורמלית אין עוד מקום להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית והמבקשת /נתבעת תישא בהוצאות המשיבה/תובעת בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום וללא קשר לתוצאת ההליך.

ניתנה היום, כ"ב אב תשפ"ב, 19 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.