מהות התביעה

עסקינן בתביעה על סך של 17,000 ₪ הכוללת "צו עשה".

התובע עותר לקבל צו מאת נתבעת 1, הנהלת בנק הפועלים (להלן: "הבנק" ו/או "נתבע 1"), ביחס לחשבון המנוחה דבורה ברנדווין ז"ל (להלן: "המנוחה") ואביו המנוח (להלן: "המנוח"), אשר התובע הוא אחד מיורשיהם.

התובע עותר לקבל תדפיסי תנועות ומסמכים ביחס לחשבון, בתקופה הקודמת לפטירת המנוחים.

כלפי הנתבעת 2, הנהלת בתי המשפט (להלן: "הנהלת בתי המשפט" ו/או "נתבעת 2") התובע מלין, בין היתר, על אי מתן החלטות שיפוטיות, כפי שיתואר.

התובע עותר להשית הוצאות על הנתבעים, כתוצאה מהתנהלותם, לאור נזקים נטענים שנגרמו לו, לכאורה.

הרקע ועיקרי טענות הצדדים

1. התובע הוא אחד מיורשי המנוחה, אשר ניהלה חשבונות בנק אצל נתבע 1.
2. התובע מבהיר כי הוא עותר לקבלת מידע בלבד ביחס לחשבונות שניהלה המנוחה/ הוריו המנוחים, כאשר אין לקבלת המידע כדי לפגוע בשלמות העיזבון.
3. לכתב התביעה המתוקן צורפו חלקים מהחלטות בית המשפט לענייני משפחה.

יצוין כי בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, אישר את העברת המידע לתובע, ולהלן לשון ההחלטה:

"בהתאם להחלטות קודמות [...], הובהר לצדדים כי במסגרת ההליך הנוכחי, לא ישמעו טענות הקשורות לפעולות כספיות שבוצעו בחשבונם של ההורים המנוחים בעודם בחיים. עם זאת, ומשתכליתו של התיק הנוכחי- חלוקת עזבון, ומשאין מחלוקת כי מסמכי הבנק הנם חלק מעעיזבון המנוחה, לא מצאתי כל טעם מדוע לא לאפשר לצדדים לקבל לידיהם את דפי הבנק כמבוקש, בפרט כאשר שני הצדדים יורשים, ושניהם רשאים לקבל המסמכים ישירות מהבנק.

לפיכך, אני מורה למנהל העיזבון להעביר העתק ממסמכי הבנק לכל אחד מהאחים [...] לבקשת משיב 3, אני מורה כי החלטה זו תעוכב עד ליום 2/6/20" (ראו החלטה בבקשה 74, מיום 25.05.20 בתיק 53525-03-19 שתכונה להלן: "הצו").

1. התובע גורס שבהתאם לצו שלעיל, אין מניעה לקבלת המסמכים.
2. מנגד, הבנק סבור כי יש למחוק את התביעה על הסף, שכן עולה חוסר בהירות ביחס למהות הסעד המבוקש, עילת התביעה והבסיס העובדתי והמשפטי. בנוסף, התביעה לא עומדת בהוראות הדין. לשיטתו, התובע עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט, בנקיטת הליכי סרק כנגד הבנק, באופן המסב בזבוז משאביו ומשאבי בית המשפט.
3. לגופו של עניין, העברת מידע על פעילות המנוחה, אשר נעשתה כאשר הייתה בחיים, מהווה פגיעה בפרטיות ובצנעת הפרט של הנפטר.
4. הבנק טוען כי הובהר לתובע שתנאי לקבלת המבוקש הוא הסכמת כלל היורשים, או קבלת צו שיפוטי מתאים. כן מציין כי למנוחה היו בבנק שני חשבונות; האחד, לבדה והשני בשיתוף עם צד שלישי להליך - הדס עופר ברנדווין, אחד מיורשיה.
5. על כן, לשיטתו, יש לקבל את הסכמת כלל הנוגעים בדבר או לקבל צו שיפוטי מתאים, עם זאת משאיר זאת לשיקול דעת בית המשפט.
6. נתבעת 2 מבקשת לסלק את התביעה על הסף נוכח היעדר עילה וחסינות שיפוטית.
7. למקרא מכתב התביעה, לא ברור באיזה עילה היא נתבעת, מה הטענות העובדתיות עליהן התובע מתבסס ומה הטענות המיוחסות לה.
8. צורפו קטעים מההחלטות והפרוטוקולים, ללא הפנייה מדוע צורפו. על כן, קשה להבין את הקשרם ולבחון את הטענות כלפיהם.
9. כן טוענת לחסינות; ההחלטות אליהן מפנה התובע, אינן מהוות עילה נגדה, אלא הן עילה לערעור. להנהלת בתי המשפט חסינות שיפוטית, דיונית ומהותית, לכן דינה של התביעה דחייה.
10. בדיון שהתקיים ביום 17.03.2021, טוען התובע כי מנהל העיזבון קיבל הוראה להעביר את דפי החשבון, ובהתאם לצו המצוטט לעיל, ניתן לו הצו, כיורש, לקבל מסמכים.
11. לטענתו, תחילה, ביקש לקבל "צילומים של שיקים ופעולות שמקבילות לדברים שנעשו בדו"ח עו"ש בבנק הפועלים שהתחיל בסניף קריית חיים ועבר לסניף כרכור פרדס חנה בשלושה חשבונות" (עמ' 1 לפרוטוקול שורות 15-16).
12. בנק הפועלים קיבל, בין היתר, את ההחלטה מיום 25.05.2020 והשיב כי עליו לקבל את אישור היורשים הנוספים.
13. לטענתו, "מסמכים שמועתקים ומצולמים ונמסרים לאחד היורשים, אינם גורעים מזכות אחר לקבל את אותו מסמך, בשונה אם הבנק מעביר שקל ליורש אחד, היורש השני לא יכול לקבל את אותו שקל, שכן הבנק לא יכול להדפיס כסף" (עמ' 1, שורות 19-22).
14. במעמד הדיון, העלה התובע טענות ביחס לסמכות המתמחה לייצג ולחתום על כתב ההגנה, והפנה לכך שכתב ההגנה הוגש באיחור (ראו בהרחבה, עמ' 4, שורות 22-31).
15. התובע מוסיף כי ההתנהלות מול הבנק הסבה לו נזק.
16. התובע מוסיף בהקשר זה, שנגרמו לו נזקים הן מהתנהלות הנתבעת 2.
17. לטענתו, ביקש צו עשה, המתין, והבקשה לא הגיעה לשופט לדיון, אלא לעיון הרשם וכתוצאה מכך, ניזוק כלכלית.
18. המדינה עומדת על בקשתה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה ומחמת חסינות שיפוטית. להבנתה, התובע מלין על החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים קודמים להליך זה.
19. המדינה מפנה את בית המשפט לסעיפי כתב התביעה – סעיף א' 5 וסעיף ב' וסעיף ב' 4, שם התובע מלין על החלטות שיפוטיות, כאשר הדרך לתקוף החלטות שיפוטיות היא באמצעות הגשת הליך ערעור.
20. בנוסף, מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). החלטות אלה חסות תחת חסינות שיפוטית.
21. המדינה מפנה לרע"א 3359/18 וחוזרת על האמור בכתב ההגנה.
22. כן מפנה לשני פסקי דין נוספים שניתנו במחוז מרכז שבהם נתקבלה בקשה לסילוק על הסף.
23. נתבעת 2 השיבה על הטענות שהעלה התובע בקשר עם הייצוג על ידי מתמחה וציינה כי ברשותה צו הסמכה מהיועץ המשפטי לממשלה, אשר מיפה את כוחה לייצג בהליך (ראו בין היתר עמ' 4, שורות 10-13, ועמ' 5, שורות 14-17).
24. המדינה הצהירה כי היא מוותרת על פסיקת הוצאות לטובתה (ראו עמ' 5, שורה 18 לפרוטוקול).

דיון והכרעה

1. אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדי, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה ביחס לבנק – להתקבל בהתאם לצו שניתן ביום 25.05.2020 ודין התביעה ביחס לנתבעת 2- דחייה. להלן יבוארו הנימוקים;
2. מחיקת תביעה, ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בהם רק במקרים קיצוניים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני; יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995), עמ' 183; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 – 156). עוד לעניין זה ראה: ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה, פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב –יפו, פ"ד מ (2) 668.
3. ככלל, בקשה למחיקה על הסף בהעדר עילה, תיעתר אך ורק אם מבדיקת כתב התביעה על טענותיו, מתברר כי אלה אינן מצמיחות עילת תביעה:

"העדר עילת תביעה הוא, אפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו, את כל העובדות המהותיות אשר פירש בו בהתאם לתקנות 9 (5) ותקנה 71 (א). אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא שעל יסוד העובדות שטען להם לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז – ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה." (י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 384).

1. התובע פותח בכך שהוא מציין שהוא מתקשה בניסוח ומביע התנצלות במידת מה. בהקשר זה יצוין, כי סביר להניח שבמקום בו בעל דין אינו מיוצג בתביעה המוגשת לבית המשפט, יעלה קושי הן באופן בו מוגש כתב התביעה מהבחינה הפרוצדורלית ומהבחינה הצורנית, קל וחומר - בהגדרת העילות המשפטיות. בהקשר זה, השאלה המהותית היא האם תרגום הסיפור המשפטי מגלה עילה משפטית;

באופן רגיל, היה ניתן לתקן את כתב התביעה שוב, אולם בנסיבות העניין אף "תרגום" כתב התביעה לכלים משפטיים, אינו מעמיד עילה וסעד, ביחס לנתבעת;

1. בעניין הבנק, כאן נראה שיש בטענות התובע ממש בנוגע לצו המבוקש; התובע מבקש צו להמצאת המסמכים הקשורים לחשבון המנוחה/הוריו. לטענתו, יצא צו פרי עטו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין, ברם הבנק לא כיבד את הצו (ראו סעיף ג' לכתב התביעה). מכתב ההגנה מטעם הבנק עולה כי במסגרת תיק המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, ת"ע 53525-03-19, ניתן צו מיום 14.01.2020 לפיו מלוא דפי החשבון של המנוחים יומצאו למנהל העיזבון ולא לצדדים (ראו סעיף 11 לכתב ההגנה). הבנק טוען כי הוא פעל בהתאם לצו. מכל מקום, בסעיף 12 לכתב ההגנה, הבנק מודיע כי הוא מותיר את ההחלטה בבקשה למתן צו המורה על מסירת תדפיסי תנועות חשבונות המנוחה לידי התובע, ככל שזו בקשתו, לשיקול דעתו של בית המשפט, ויפעל למסירת המידע בהתאם להוראות בית המשפט.
2. יוער כי טענות הבנק לחובת סודיות ופרטיות הן טענות שבדין ובית המשפט מקבל אותן. אכן, יש לשקול את הטענה לפיה הצו המבוקש יפגע בצדדים שלישיים, שכן עולה כי עסקינן גם בחשבון משותף ויש ליתן על כך את הדעת.
3. יחד עם זאת, הבנק טוען כי פעל בהתאם לצו מיום 14.01.2020. התובע צירף במעמד הדיון את הצו שצוטט לעיל, נשוא יום 25.05.2020, לפיו בית המשפט הורה למנהל העיזבון (לא לבנק) להעביר העתק ממסמכי הבנק לכל אחד מהאחים. הצו ניתן אמנם באמצעות מנהל העיזבון, אולם שורה אחת לפני הוראה זו, הורה כב' השופט פפרני: "ושניהם רשאים לקבל המסמכים ישירות מהבנק". נראה שאין מניעה בהתאם לצו, למסור את המידע, עת מדובר ביורשים, וראו הצו שצוטט מעלה, כלשונו.
4. לפיכך, ניתן בזאת צו לקבלת תדפיסי הבנק כמבוקש, ישירות מהבנק.
5. בכל הנוגע לנזקים הנטענים - יצוין כי התביעה לנזקים, אינה מבוססת, שהרי התובע לא הוכיח נזקים אלה, ולא הביא ראשית ראיה, הגם שכרך את "נזקיו", ב"הוצאות" שהיו לו, בדין התביעה דנן. כידוע – "המוציא מחברו- עליו הראיה".
6. לסיכום התביעה כלפי הבנק; התביעה כלפי הבנק למתן צו עשה/מסירת המידע הנדרש - מתקבלת.
7. יוער כי נציג הבנק לא התייצב לדיון, בכתב ההגנה השאיר את עתירת התובע לשיקול דעת בית המשפט ובכך נחסכו משאבים. אשר על כן, ולאור התוצאה, לפיה הצו מתקבל - אינני פוסקת הוצאות לטובת התובע.
8. בעניין נתבעת 2, דין התביעה - דחייה;
9. יש לציין כי בתיק זה, בקשות התובע הובאו בתחילת הדרך, בפני כב' השופט צימרמן וניתנו על ידו החלטות מפורטות, ראו בייחוד ההחלטות מימים 01.12.20, 06.12.20 ומיום 20.12.20.
10. ביחס לכך שלא הוגש כתב הגנה על ידי נתבעת 2, ראו החלטת כב' השופט צימרמן מיום 20.12.2020. נתבעת 2 הלינה על כך שהתביעה לא הומצאה כדין ולאחר שהתקבלה גישה למערכת נט המשפט, נוכחה לדעת שהתביעה אינה נהירה לה וביקשה ארכה; אולם, בסופו של יום ובהתאם להחלטת כב' השופט צימרמן, הגישה כתב הגנה ביום 21.12.2020. בהקשר זה, ראו טענותיה ביחס למועד ההמצאה והכרזתו של סגר נוסף, בשל משבר הקורונה.
11. באשר לייצוג המדינה על ידי מתמחים מהפרקליטות ולטענות התובע בעניין האיסור כביכול; סעיף 4 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח - 1958 - קובע: "בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו".
12. המתמחה הצהירה לפרוטוקול כי ברשותה צו הסמכה מהיועץ המשפטי לממשלה, אשר מייפה את כוחה לייצג בהליך. יש להביא אל כף המאזניים את השיקול שבחיסכון משאבים, שהרי משאבי הפרקליטות הם משאבי ציבור יקרי ערך. עת ניתן להסתייע בתיקים מסוימים במתמחה מהפרקליטות, על מנת לחסוך במשאבים, ניתן לעשות כן ואינני רואה מניעה בעניין. התובע היה עיקש בעניין ונתבעת 2 השיבה כי התובע פנה בעבר לנציב הקבילות נגד הפרקליטות ושם נדחתה טענתו מספר פעמים, לגבי אי ההסמכה של מתמחים לייצג בבית המשפט.
13. כן יש לציין כי נתבעת 2 ויתרה על השתת הוצאות לטובתה.
14. לגופו של עניין; הלכה למעשה, התובע מלין ביחס לנתבעת 2, על "פספוס משפטי" (סעיף 6 ב' לכתב התביעה), קרי- עיכוב במתן החלטה כביכול ומלין על "עובד נתבעת 2", אשר נתן הסבר בעת הדיון ו/או כתב דעתו בהחלטה" (סעיף 2 לכתב התביעה). עולה כי התובע מלין כלפי התנהלות המזכירות/אופן מתן ההחלטות השיפוטיות/טוען ביחס להתנהלות הגורם השיפוטי בטיפול בתיק אחר/מלין על שיהוי במתן החלטה; ככל והתובע אינו שבע רצון מההחלטות שניתנו בענייניו הדרך הנכונה היא להגיש ערעור. ככל ומדובר בשיהוי במתן החלטה - התובע יכול היה להגיש בקשה למתן החלטה, שמא יתכן והבקשה "נפלה בין הכיסאות" ולא הובאה בפני המותב בשל שגגה או כל סיבה אחרת.

יש לציין גם כי טענות התובע אינן מתיישבות, שכן בסופו של יום, מצא ישועתו, במידת מה, מן הצו שניתן בבית המשפט לענייני משפחה (ראו סעיף 1 לכתב התביעה).

1. ביחס לכך שהתובע מלין כלפי כפי שהוא מגדיר: "עובד" ו/או "שופט", עולה קושי ממשי נוסף על תביעה נגד המדינה כ"מעסיקת השופטים", שכן בין המדינה לשופטים אינם שוררים יחסי עובד-מעביד. אינני נכנסת לעובי הקורה בעניין זה ודי לטעמי, ביתר הנימוקים שלעיל ושיובאו להלן, כדי לסלק את התביעה על הסף נגד נתבעת 2.
2. התובע נשאל בדיון האם הוא מלין על מזכירות בית המשפט, בכך שלא העבירה את הבקשה לצו עשה לעיון שופט באופן סביר והתובע השיב: "בזמן סביר" (ראו עמ' 4, שורות 3-4 לפרוטוקול). עולה אם כן, שטענותיו של התובע מסתכמות בעיקר ביחס לגורם השיפוטי, אולם אין לתובע על מה לסמוך, וראו הנימוקים מעלה.
3. תביעה זו מעוררת קושי נוסף; הריני מפנה לסעיף 8 לפקודת הנזיקין המורה כדלקמן;

"רשות שופטת" - "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

1. עסקינן בחסינות רחבה, וזאת בכדי לשמור על עצמאות שיפוטית, והיא חיונית להבטחת אי תלותם של השופטים (ראו בין היתר ת.א 94906/00 פיטוסי נ' כב' השופט אברהם יעקב; בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (נבו, 23.03.2001) וגם ת.א 18315-05-12 צבי בלסקי נ' רמ-הובלות) ע"א 35684-10-11 מדינת ישראל נ' טוטיאן ואח' ( בנבו,10.7.2012).
2. לא נעלם מעיניי מאמרה של כב' השופטת ד"ר דפנה אבינאלי, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", הפרקליט מז חוברת א', שם עלתה סוגית החסינות בהרחבה; במאמרה מפנה כב' השופטת אבניאלי, בין היתר, לסעיף 8 לפקודת הנזיקין ולת.א 19309/97 פרדימן נ' עו"ד כץ ולברע"א 2135/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (מיום 13.03.2001) (להלן: "פרשת פרידמן"). בפרשת פרידמן נקבע לראשונה כי ניתן לחייב את המדינה באחריות שילוחית לעוולות שיפוטיות, במידה ומדובר "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (ראו הפניה בהערת שוליים מספר ארבע, י' גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ב) 255).
3. כב' השופטת אבניאלי מציינת במאמרה כי "הלכת פרידמן מסמנת כרסום בחסינות השיפוטית המוחלטת שממנה נהנו עד כה שופטים בישראל, כיון שהיא מאפשרת לניזוק מעוולה שיפוטית להעמיד במבחן את מעשיו ומחדליו של השופט, ואף לקבל פיצוי מהמדינה בגינם. פרשת פרידמן אף מסמנת כרסום במעמדם של השופטים, מאחר שהיא מבוססת על התפיסה, כי יחסי הגומלין בינם לבין המדינה הם יחסי עובד-מעביד" (ר' עמ' 77 למאמר).
4. במאמרה, מפנה כב' השופטת אבניאלי לכך שלשיטתה, עסקינן בחסינות דיונית בלבד ועל כן, ניתן לכאורה לתבוע את המדינה גם כאשר לא ניתן לתבוע את השופט עצמו. הרציונל העומד בבסיס האפשרות להגיש תביעה נגד המדינה היא שהמדינה אחראית למעשיהם ומחדליהם של שופטיה בהיותה מעסיקה (אחריות שילוחית) וקיימת גם האפשרות לחיוב המדינה כאחראית באחריות ישירה לעוולות שיפוטיות.

מסקנתה, בסיום המאמר היא כי נראה שתמו הימים בהם שופטים נהנו מחסינות מוחלטת ולא נדרשו לתת את הדין על פעולותיהם השיפוטיות, גם אם נעשו על ידם בזדון או בחוסר סמכות מוחלט. לשיטתה, פרשת פרידמן מדגימה את השינוי שחל במשפט הישראלי ואת הצורך למצוא את נקודת האיזון בין החסינות השיפוטית המוחלטת ששלטה בכיפה עד היום, לבין הזכות לפיצויים של נפגע מעוולה שיפוטית. בפרשת פרידמן נמצאה נקודת האיזון ונקבע כי ניתן יהיה להגיש תביעה נגד המדינה במידה ומדובר "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (ר' עמ' 103 למאמר).

1. כב' השופטת אבניאלי סבורה שיש לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה, אך לא במקרה של רשלנות מצד השופט, אלא במקרה של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות. אחריות המדינה לא תהיה מבוססת על אחריות שילוחית, אלא על אחריות ישירה למעשיו של השופט כאורגן של המדינה. לשיטתה, במסגרת זו ניתן יהיה להרחיק לכת ולהגיש תביעה נגד המדינה הן במקרים שאין מדובר בעוולה של שופט, אלא במקרים של הפרת החובה השלטונית של המדינה, קרי החובה להבטיח קיומה של רשות שיפוטית תקינה, והחובה למנות שופטים המסוגלים לבצע את תפקידם נאמנה (ראו בעמ' 103). בסיום מאמרה כותבת כב' השופטת אבניאלי כי לא נותר אלא להמתין להכרעות שיפוטיות נוספות ולראות איזה דרך תאומץ (שם).
2. הריני מפנה ל רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (נבו, 02.09.2018) שם נידונה סוגיה דומה ושם נפסק על ידי כב' השופט מ. מזוז –

"מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית. פועל יוצא של סיווג החסינות השיפוטית כחסינות מהותית הוא כי לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית, שהרי מדובר באחריות לאחריות (ברק, אחריות שילוחית, בעמ' 74-71), ואף לא באחריות ישירה (כאורגן של המדינה), שהרי כלל לא קמה אחריות.

מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה.

גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית [...]

"ראוי לענין זה להדגיש כי מבחן אחריות כגון "רשלנות רבתי", או "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שהוצע בענין פרידמן, או כל הגדרה דומה אחרת, הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם, כפי שכבר ניכר בפסקי דין שונים שניתנו בסוגיה זו, ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית, הדרך קצרה. ודוק - החשש ל"הצפה" לענין זה אינו בהיבט של עומס על בתי המשפט אלא עיקרו בנזק המערכתי למערכת השפיטה והפגיעה בעקרון אי התלות כמפורט לעיל.

ראוי להדגיש לענין זה כי תכליתה העיקרית של החסינות השיפוטית היא לשרת את האינטרס הציבורי, ולא את האינטרס האישי של נושאי המשרה השיפוטית (גלעד, בעמ' 263; אבניאלי, דיני חסינות, בעמ' 58). לציבור אינטרס ראשון במעלה בתפקודה התקין של מערכת שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה המספקת לציבור שירות נאמן והוגן, ללא מורא וללא משוא פנים, בתחומים של אכיפת החוק, הכרעה בסכסוכים פרטיים וקיבוציים וביקורת שיפוטית על פעולות רשויות השלטון".

1. גם אם נלך לשיטת התובע; אין בנסיבות ובדברים שהעלה התובע במסגרת כתב התביעה והן בדברים שהעלה במעמד הדיון, כדי להוות "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" או כי מדובר במקרה של פעולה בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות. התובע מעלה טענות ללא בסיס וללא תשתית מינימלית, והכל בגדר "דברים בעלמא". לטעמי, אין די באי שביעות רצון מהחלטות שיפוטיות.
2. יש לפרש "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" למקרים חריגים של פעולות שנעשות, חלילה, בזדון, משוא פנים והטיית משפט. קרי – לפעולות שאל לשופטים בישראל לנהוג.
3. מיותר לציין כי גם כאן, התובע לא הוכיח נזקים הלכה למעשה.
4. לסיום, יאמר כי התובע מביא בראשית כתב התביעה, תחת הפרק "מקדים וטוען", "פרשות כלליות" במערכת המשפט שהיו בעין הציבור לאחרונה. יחד עם זאת, אין להם קשר ישיר לתביעה דנן.

מבלי להיכנס לדברים לעובי הקורה, יוער כי אמון הציבור במערכת המשפט היא יסוד ראשון במעלה ובלעדיו מערכת השיפוט לא תיכון. השופט "נושא את כהונתו לכל אשר ילך" (ט. שטרסברג-כהן ומ. סבוראי, ביקורת על שופטים במישור האתי-משמעתי, משפט וממשל, כרך ט', חוברת 2 (מאי 2006)).

וכדברי הנשיא ברק, במאמרו "אתיקה שיפוטית" (שם, עמ' 1023-4):

"אכן, אימון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה, לרשות השופטת. הוא גם אחד מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק כי חוסר אימון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... זהו אימון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. הצורך להבטיח אימון פירושו התנהגות אישית מחוץ לכתלי בית המשפט, המקרינה כיבוד החוק ואזרחות טובה; זו התנהגות העשויה לשמש דוגמא אישית לכלל הציבור; זו התנהגות השומרת על כבוד השפיטה, ועל היושרה (integrity) של השופט כאדם."

1. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה כלפי נתבעת 2 – דחייה.

סוף דבר

1. באשר לבנק דין התביעה – להתקבל בנוגע לצו המבוקש; לפיכך, ניתן בזאת צו לקבלת תדפיסי הבנק כמבוקש, ישירות מהבנק.

בנסיבות, אין צו להוצאות, לאור התוצאה, ולאור העובדה כי נציג הבנק לא התייצב לדיון, והשאיר לשיקול דעת בית המשפט את מתן הצו, ובכך נחסכו משאבים.

1. דין התביעה כלפי נתבעת 2 – דחייה, ללא צו להוצאות ובהתאם להצהרת המתמחה לפיה היא מוותרת על הוצאות לטובת נתבעת 2.
2. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"א, 25 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.