לפני בקשת נתבעים 3,5,6 ו-10 (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרת בית משפט כדין, בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"). לחילופין, התבקש בית המשפט לחייב את התובע (להלן: "המשיב") לשלם אגרת בית משפט כדין. קבלתי את הבקשה והסעד החילופי שבגדרה.

1. עסקינן בתביעה אשר הסעד בה הוגדר "סעד הצהרתי וצו עשה" במסגרתה טוען המשיב טענות לקיפוח, גזל, השבת זכויות ולחילופין להורות על "הפרדת כוחות". כתב התביעה הוגש נגד 15 נתבעים, בעלי המניות בנתבעת 16-חברת רוזנטל מערכות ידע בע"מ, נתבעת פורמלית (להלן: "החברה") (בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה נגד נתבעת 9– פס"ד מיום 23.6.21). נתבע 1 מר אסף יוסף רובין (להלן: "אסף") דירקטור, מנכ"ל ובעל מניות בחברה, מחזיק בכ- 12.21% ממניותיה. נתבעים 2-15, בעלי מניותיה של החברה, אשר הצטרפו במסגרת שני סבבי השקעה. בהתאם לנטען, החברה עוסקת בהנגשת נתונים ומידע בתחום הנדל"ן לציבור הרחב, בין היתר באמצעות אתרי האינטרנט "מדלן" ו- "localize city". החברה הוקמה בשנת 2012 על ידי המשיב ואסף, אשר בהתאם לנטען, לאורך שנות פעילותה השקיעו בה עשרות מיליוני שקלים.
2. נטען כי, בשלב מסוים, החל אסף בהתנהלות כוחנית נגד המשיב, במטרה למדרו מהנעשה בחברה, לגזול ממנו את מעמדו ותפקידו ולדחוק אותו אל מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות. נטען, כי לקראת סיומו של סבב ההשקעות השני, בשנת 2017, פנה אסף למשיב וטען "כי המשקיעים דורשים במסגרת השקעתם את הסדר סוגיית נושאי המשרה בחברה", זאת, על אף שמתחילתה נוהלה החברה במנכ"לות משותפת של השניים. לטענת המשיב, אולץ להתמנות למנהל טכנולוגיות ראשי. נטען כי, החלטה זו נעשתה ללא דיון או החלטת דירקטוריון מתאימה. נטען כי, באוגוסט 2018 פוטר המשיב מתפקידו בחברה, תוך איום מפורש שאם לא יסכים יוכפש שמו ברבים וכן כי אסף יפעל לדילול אחזקותיו. עוד נטען כי, מיד לאחר פיטוריו, ביקש אסף מהמשיב למכור לו כ- 70% ממנויותיו בחברה, במחיר של כמיליון דולר ארה"ב, בעוד החברה נמצאת בעיצומו של גיוס ששווי מניותיה הוערך בכ- 50 מיליון דולר ארה"ב. נטען, כי לאור האיומים אולץ המשיב להיכנע לדרישה וביום 18.10.18 במסמך כפוי שנוסח באופן חד צדדי, ויתר על 20% ממניותיו בחברה, מבלי לקבל תמורה בעדן וכן אולץ לוותר על כהונתו בדירקטוריון (להלן:" כתב הויתור"). לטענתו, התקבלו בחברה החלטות מהותיות מבלי שהובאו לידיעתו או לאישורו ומשאבי החברה נוצלו לצרכיהם האישיים של המבקשים.
3. הסעדים להם עתר המשיב הם כאמור: סעד להסרת קיפוח; סעד הצהרתי; צווי עשה ולא תעשה; מתן הוראות ומינוי בעלי תפקיד. לאור חשיבותם בהכרעה בסוגיה שלפני יצוטטו במלואם:

"6. להצהיר כי ענייניה של החברה מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוחו;

7. ליתן הוראות בדבר אופן כינוס אסיפות בעלי המניות ומנגנון קבלת ההחלטות בהן, באופן אשר יבטיח כי לא יקופחו זכויותיו;

8. להצהיר כי כתב הוויתור הינו בטל ומבוטל וכי על המבקשים להשיב לו את זכויותיו, כפי שהיו עובר למועד גיבושו של מסמך זה;

ולחילופין, להורות על "הפרדת כוחות" בכל דרך בה יורה בית המשפט בהתאם לראות עיניו ושיקול דעתו;

9. למנות חוקר לבדיקת התנהלותה של החברה, לרבות קיפוחו של המשיב כמפורט בכתב התביעה;

10. לחילופין ו/או בנוסף ליתן כל צו ו/או סעד ו/או תרופה נוספים להסרת הקיפוח ו/או להסרת הפגיעה במשיב ו/או פיצוי המשיב ע"י המבקשים ו/או כל סעד אחר שייראה לבית המשפט כצודק בנסיבות העניין."

1. בכתב ההגנה נטען להעדר יריבות בין המשיב למבקשים, בהיותם בעלי מניות בחברה וכי אין להם היכרות עם המשיב. נטען, כי עיקרו של כתב התביעה בטענות המשיב נגד אסף ולכן אינן נוגעות למבקשים. נטען כי המבקשים, בניגוד למשיב, אינם מייסדי החברה, אלא בעלי מניותיה אשר השקיעו בה כספים במסגרת סבבי ההשקעות ובכתב התביעה אין טענות קונקרטיות המקימות עילה נגדם. נטען כי למבקשים אין מעורבות, ידיעה או נגיעה למקורות הסכסוך ביניהם. נטען, כי החברה מתנהלת על ידי דירקטוריון והנהלה, בהתאם לחוק ולתקנון החברה הקובע את התנהלותה ולא על ידי המשקיעים ובעלי המניות. בנוסף, עתרו גם לסילוקה של התביעה על הסף מחמת "העדר יריבות, העדר עילה, שימוש לרעה בהליך המשפטי למטרות זרות להליך המשפטי, העדר פירוט טענות קונקרטיות כנגדם וחוסר תום לב היורד לשורש העניין".

הבקשה שלפני היא בקשה לסילוק על הסף מחמת אי תשלום אגרה (בקשה 13)

1. נטען כי הגם שהתביעה מוצגת כתביעה לסעדים הצהרתיים וצו עשה, בגינה שולמה אגרה בסך של 1,162 ₪, בהתאם לפרט 10 בתוספת לתקנות האגרות, המדובר בתביעה לסכום קצוב בגינה יש לשלם אגרה בשיעור של 2.5% משווי התביעה בהתאם לשווי מניות החברה וזאת בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות. נטען כי, אין בהגדרת סעד חלופי כדי לפטור מתשלום אגרה כאמור (רע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי (4.5.09)).
2. נטען, כי בפועל מדובר בתובענה וסעדים שמטרתם להביא למכירת מניות המשיב בחברה, כשהוא מחזיק לטענתו בכ- 9% מהון המניות בחברה וזאת באצטלה של "קיפוח המיעוט" ו- "הפרדת כוחות". נטען כי סעד זה נטען באופן מפורש בסעיף 97 לכתב התביעה "... לשוב ולהעמיד אותו במקום בו ניצב בטרם קופחו זכויותיו...", במכתבו של המשיב מיום 25.10.20 "הנכם נדרשים להעביר הצעה לרכישת מניות מרשי..." (ס' 7.29 לנספח 15 לכתב התביעה) וכן במשתמע בסעיפים 8 ו-163 לכתב התביעה.
3. נטען, כי גם מסעיפי כתב התביעה עולה באופן מפורש הסעד והמטרה האמיתית של התביעה, כך בהתייחס לדרישה ל"זכות יציאה הוגנת" וחיוב ברכישת מניות המשיב כמיעוט והסעד של "הפרדת כוחות" לפי סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). עוד נטען, כי המשיב נוקב בכתב התביעה בשוויה של החברה ושווי מניותיה.
4. נטען, כי בהתאם לרע"א 783/05 נילי ענבי נ' אייל קורן (18.6.06) (להלן: "עניין ענבי"), כאשר בעל דין עותר בבקשה להורות על רכישה כפויה של מניותיו, המדובר בתביעה למתן סעד אופרטיבי, המחייב תשלום אגרה של תביעה על סכום קצוב. ברע"א 9920/17 סיריל כהן סולל נ' KEYRUS SA FRANCE (12.4.18) (להלן: "הלכת סיריל") נקבע כי סעד בגדרו מתבקש בית המשפט ליתן הוראות לרכישת מניות, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן, ומבלי להעריך את שווין – הינו סעד אופרטיבי המחייב תשלום אגרה. לסעד הקיפוח, נטען כי בבש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 20788/06 ביתן – ספרק סחר (1980) בע"מ נ' קידר צבי (3.6.08) נקבע כי סעדים המאופיינים בכך שהם מכוונים כלפי החלטות ספציפיות השוללות מהתובעים רווחים באופן שלשיטתם מהווה קיפוח, הינם גם כן סעדים כספיים.
5. בתשובה טען המשיב כי עניינה של התובענה בטענה לקיפוח בהיותו בעל מניות מיעוט בחברה ובקשתו ליתן לו סעד בשל קיפוח זכויותיו. נטען כי בנסיבות בהן הוא אחד משני המייסדים בחברה, עומדת לו הציפיה הלגיטימית לשמש כדירקטור בחברה, להיות חלק מהשדרה הניהולית בה, להשתתף בהליכי קבלת ההחלטות בחברה ולקבל מידע הנוגע להתנהלותה (סעיפים 136 ו- 143 ואילך לכתב התביעה). עוד, חזר המשיב על הטענות שפורטו בכתב התביעה ולא התייחס לנטען לגופו של עניין לסוגיית שוויו וסיווגו של הסעד המבוקש והצורך לשלם בגינו אגרה.
6. בנוסף, טען כי מחיקה על הסף הינה סעד קיצוני, ומשכך מחויב בית המשפט לנקוט משנה זהירות קודם כשהוא מחליט למחוק תובענה על הסף, אשר יש בה לפגוע בזכותו החוקתית של מתדיין לקבל יומו לפני בית המשפט. (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד (6.8.01); ע"א 76/78 פינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ (15.2.81)).
7. בתשובתם חזרו המבקשים על הנטען בבקשה. עוד הוסיפו כי אין לקבל ניסיונותיו של המשיב לקשור באופן שאינו ענייני בין חובת תשלום האגרה, מושא בקשה זו, ובין צירופם שלא כדין וללא בסיס כצד להליך (בקשה 12). נטען כי המשיב מתעלם מהוראות הדין וההלכה הקובעים כי מקום בו התביעה כוללת יותר מסעד אחד, סיווגה לצרכי אגרה יעשה על פי תקנה 2(ב) לתקנות האגרות שעניינה חובת תשלום אגרה לפי הסכום הגבוה.(רע"א 4863/15 איליה מגאלשבילי נ' השניידרים בע"מ (25.8.15)).
8. עמדת המדינה לא הוגשה עד היום, הגם שחלף המועד להגשתה. זאת, גם לאחר החלטה חוזרת שניתנה על ידי בעניין זה ואורכה שניתנה במסגרתה (החלטות מיום 10.11.21, 20.12.21 ו- 23.12.21). באשר לצורך כי עמדת המדינה תישמע בסוגיה בכגון דא: כבר נאמר לא אחת, כי בעלי הדין הנכונים בענייני אגרה הם התובע והמדינה, דבר שהוא בחינת פשיטא, שהרי המדינה היא הגובה את האגרה, ואם נגבתה בחסר, תחסר קופתה. ראו ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כ"ט(2) 505, 507-506. כאמור, המועד להגשת עמדת המדינה חלף, הוצגה אסמכתא כי החלטתי מיום 23.12.21 נמסרה גם היא למדינה, זאת, מעבר לאסמכתאות המצויות ב"נט המשפט". בכיוון שהחלטתי לקבל את הבקשה, ניתנת החלטתי מבלי שנמסרה עמדת המדינה – אולם, אין לי אלא להצר על ההתנהלות של התעלמות הפרקליטות מהחלטות ביהמ"ש.

דיון והכרעה

1. המחלוקת שלפני הינה, כאמור לשאלת סיווגה של התביעה לצורך תשלום אגרה. האם בהתאם לתקנה 3 לתקנות האגרות – הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים להערכה, בהתאם לפרט 10 בתוספת. שאז על המשיב לשאת בתשלום בסך של 1,162 ₪ בלבד או שחל הסיפא של סעיף המשנה "(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". או שיש לסווג את התביעה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות – אגרה לתביעה בסכום קצוב, בהתאם לפרט 8 בתוספת לתקנות האגרות, שאז יש לחייב המשיב בתשלום בשיעור של 2.5% מהסכום הנתבע.
2. סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, מסמיך את בית משפט הדן בעניין אזרחי לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין שלפניו. הלכה היא כי תביעה לסעד הצהרתי תהא חריג לכלל. לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב האם להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי ולשם כך עליו להיעזר במבחני עזר שהותוו בפסיקה וביניהם האם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי בדמות צו עשה, צו לא תעשה, או פסק דין המחייב את יריבו בתשלום סכום כסף (ע"א 5400/18 דוד מיר נ' יעקב מירון עו"ד (28.1.19)). "תשובה חיובית לשאלה זו משמעה, כי הסעד שהתבקש הוא סעד חלקי בלבד, ובית המשפט ייטה, בדרך כלל, שלא לתיתו ... כדי שבית המשפט ייעתר לתביעה למתן סעד הצהרתי, על אף שהיא אינה ממצה את זכויותיו של התובע, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ולהסתפקות בהצהרה בשלב זה...". (רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן (27.3.2012))
3. עוד, כלל הוא כי מקום בו מוגשת תובענה בהליך של סעד הצהרתי, שמטרתו המרכזית היא לשמש "מערכה ראשונה" שתוביל להגשת תובענה נוספת המכוונת למתן סעד אופרטיבי, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את פיצול ההליך והסעד המבוקש. (ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' ישראל דיעי (2.7.19) פס' 56)). "המדובר במבחני עזר בלבד, כאשר המבחן המהותי למתן סעד הצהרתי היה ונותר מבחן האינטרס הלגיטימי ... מאליו מובן, כי האינטרס של חיסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי (ע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414 (1992))."
4. הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי במטרה לחסוך בתשלום האגרה, כאשר בידי התובע קיימת האפשרות לתבוע סעד כספי, אינה מוצדקת ואינה ראויה והדבר אף עלול להיתפס כשימוש לרעה בהליכי משפט (רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס (21.7.98)). יחד עם זאת, מקום בו יש בפסק הדין ההצהרתי יש כדי להסיר מכשול העומד לפני המבקש או לפתור קושי שהוא ניצב לפניו, ייעתר בית המשפט לבקשה לסעד הצהרתי (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013) ע' 831).

ומן הכלל אל הפרט,

1. עיון בכתב התביעה, כתב ההגנה, הבקשה, התגובה והתשובה, מעלה כי מטרת ההליך בו נקט המשיב היא גם פיצוי בגין קיפוחו הנטען, "הפרדת כוחות" ומינוי מומחה לבדיקת טענות הקיפוח וההפסד שנגרם לו כתוצאה מכך. חלק מהסעדים בעלי אופי הצהרתי ואולם חלקם האחר בעלי אופי אופרטיבי וכספי מובהק.
2. התביעה בגין "אבדן האמון" והטענה לקיפוח המיעוט והסעדים בגדרה, נטענה על בסיס לפי סעיף 191 לחוק החברות:

"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה" (הדגשה שלי – ס.ר.ז.)

1. בעניין ענבי קבע כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין כי "תיתכן פרשנות רחבה לסעדי סעיף 191, אך משמתבקש סעד אופרטיבי יש מקום לכאורה לאגרה בהתאם לו." (עמ' 9). עיון בפסק הדין בעניין ענבי מלמד כי הוא נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות, וכי הוא נשען על האופן בו נוסחו הסעדים בכתב התביעה. לכך התייחס במפורש גם כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס.
2. בעניין סיריל קבעה כב' השופטת וילנר כי "כדי להכריע בשאלה אם תביעה להסרת קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות היא תביעה למתן סעד כספי או תביעה למתן סעד שאינו ניתן לביטוי כספי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה, ובפרט את מהותם של הסעדים המבוקשים בתביעה." סופו של דבר, תוך סקירת הפסיקה ויישומה בערכאות השונות קבעה כי סעד בגדרו מתבקש ביהמ"ש ליתן הוראות לרכישת מניות התובע, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן ומבלי להעריך את שווי המניות, הוא סעד אופרטיבי ולא סעד הצהרתי ויש לשלם בגינו אגרה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות (סעיף 13 לפסה"ד).
3. הלכה למעשה, הסעד לו עותר המבקש במסגרת התביעה הינו אופרטיבי וכספי. הדבר מוצא ביטויו בסעיף 8 לכתב התביעה: "להצהיר כי כתב הויתור הכפוי ...וכי על הנתבעים להשיב את זכויותיו של התובע לקדמותן ... ולחילופין להורות על "הפרדת כוחות" בכל דרך בה יורה בית המשפט, בהתאם לראות עיניו ושיקול דעתו." וכן בסעיף 163 לכתב התביעה "ככל שביהמ"ש ייטה שלא להורות על ביטולו של כתב הויתור הכפוי ... נבקש מבית המשפט בהתאם להורות על הפרדת כוחות בין הצדדים בכל דרך שתיראה לו נכונה וצודקת בנסיבות העניין ...". כאשר לנטען, מצטרפת גם הדרישה כפי שפורטה במכתב "ההתרעה לפני נקיטת הליכים", מכתבו של ב"כ המשיב מיום 25.10.20 והדרישה המפורטת בסעיף 7.29 (נספח 15 לכתב התביעה) לפיו: "... בנסיבות הללו, הנכם נדרשים להעביר הצעה לרכישת מניות מרשי; ובהעדר הסכמה בדבר השווי ההוגן, להסכים למינוי רו"ח/מעריך שווי אשר יקבע את שווי המניות, ואת רכישתכם כפועל יוצא. למותר לציין, כי ממילא יש להניח כי בית המשפט יפעל למינוי מעריך שווי לצורך "רכישה כפויה" ...". זאת ועוד, עמדה זו של המשיב באה לידי ביטוי גם בתמליל שצורף לכתב התביעה ובדבריו שלו עצמו – (נספח 9 לכתב התביעה, בעמ' 8) "אמיר: אני חושב שהדבר הנכון שבעלי המניות יקנו את המניות, בשווי הגיוני כדי לגמור את זה בצורה הגיונית את כל הסיפור הזה. ... שווי קבעתם בכל הגיוסים. שווי קיים לחברה."
4. בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1.9.15)), נקבע כי, ארגז הכלים של בית המשפט מכיל כלים משפטיים שונים אשר באמצעותם יביא לפתרון סכסוכים בין בעלי מניות. בין השאר, באמצעות "הפרדת כוחות" בין בעלי המניות. הסעד שעליו יורה בית המשפט תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. אחד הכלים המשפטיים שעומדים לרשותו של בית המשפט הינו סעד "הרכישה הכפויה"- "במסגרתו יחויב אחד הצדדים לרכוש את מניותיו של הצד השני בהתאם לשוויין. על פי רוב, הערכת השווי שעל בסיסה תבוצע הרכישה הכפויה תופקד בידיו של מעריך שווי אובייקטיבי שימונה על ידי בית המשפט. סעד זה של רכישה כפויה מוזכר באופן מפורש בסעיף 191(א) לחוק החברות ואף הוכר בספרות כסעד מרכזי להתמודדות עם מצבים של קיפוח מתמשך... ובהתאם גם נעשה בו שימוש על ידי בתי המשפט המחוזיים..." (שם, פס' 85).
5. בת"א (ת"א) 16585-12-14 דוד רייכמן נ' יואל אולנסקי (7.2.17) (להלן: "עניין ריכמן") נדרש ביהמ"ש לבחון את טענת קיפוח המיעוט, לפי סעיף 191 לחוק החברות. הליך זה הוגש בתחילה כתביעה ללא שווי כספי ובתשלום אגרה מופחתת. בהתאם להחלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) הש' עינת רביד (החלטה מיום 12.4.2015), נקבע כי על התובע להשלים ולשלם אגרה על פי הערכה שתקבע לעניין שווי המניות שאת רכישתן הוא מבקש. החלטה דומה התקבלה גם על ידי כב' הרשם (כתוארו אז), השופט (כתוארו אז) איתן אורנשטיין בש"א (ת"א) 1244/07 צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' עדי רופין (25.3.08)) על בסיס הלכת ענבי.
6. יוסף כי, בפסה"ד בעניין רייכמן, שניתן על ידי כב' השופטת (בדימוס) דניה קרת-מאיר, ביהמ"ש חזר על מושכלות היסוד ביחס לסכסוך בעלי מניות בחברה, לפיהם, המונח "קיפוח" אינו מוגדר בחוק ומדובר בעילה רחבה אשר גבולותיה גמישים. בכל הקשור לסעדים שנתבעו, הכיר ביהמ"ש באובדן האמון שנוצר בין הצדדים כמצדיק סעד של הפרדת כוחות. נקבע כי במקרה כזה, הפתרון ההולם יהיה מנגנון ה- Buy Me Buy You.
7. בטרם סיום, אציין כי אני ערה להחלטתה של כב' השופטת וילנר מיום ‏30.12.2021 ברע"א 2020/21 רני צים מרכזי קניות בע"מ נ' רבץ השקעות בע"מ, שם נקבע כי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה לבימ"ש המחוזי בגדרה התבקש בימ"ש להורות לצדדים לנהל הליך היפרדות על דרך של התמחרות, רואים את שוויה כבלתי ניתן לביטוי כספי ולכן יש לשלם אגרה לפי תקנה 3 לתקנות האגרות. בנסיבות, נקבע כי הסעד שהתבקש בהמרצת הפתיחה התמקד אך ורק בבקשה להורות על קיום היפרדות בין הצדדים על-ידי ביצוע התמחרות. לא התבקש ליווי של הליך ההתמחרות, או כי בימ"ש יקבע מי הוא הזוכה בהליך או מה שווי זכייתו. נקבע כי ככל שהמבקשת תגיש תביעה כספית לאכיפת ההתמחרות יהיה עליה לשלם אגרה כבתביעה לסכום קצוב. כאמור, המקרה אינו זהה למקרה שלפנינו. בעניינו, טוען המשיב כי, לפחות לשיטתו, שווי קיים לחברה ולמניותיו, והוא עותר לכך שביהמ"ש יורה ויתן את ההנחיות הדרושות ל"הפרדת כוחות" בין הצדדים.
8. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אכן מדובר בתביעה לסעדים אופרטיביים, בגדרם מתבקש גם סעד כספי במסווה של סעד הצהרתי; כפועל יוצא, שולמה אגרה בחסר. עם זאת, איני סבורה כי יש לנקוט בסעד הדרסטי של מחיקת התביעה, זאת מקום בו ניתן לפעול לתיקון הנדרש ולשלם את האגרה המתחייבת. לכן, אני מורה למשיב לשום את סכום הסעד המבוקש, ובהתאם יחושב סכום האגרה. המשיב יודיע תוך 14 יום את השווי המוערך של תביעתו, וישלם תוך התקופה האמורה את סכום האגרה.
9. אני מחייבת את המשיב בהוצאות המבקשים בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון את הצורך בהגשת כתב הגנה מתוקן או הוצאות ההליך עד כה ככל שתדחה התביעה, בנסיבות בהן לא יתוקן כתב התביעה ולא תשולם אגרה מתאימה.

מזכירות תעביר החלטתי לעיונו של סגה"נ כאבוב.

תז"פ ליום 1.2.22.

ניתנה היום, י"א שבט תשפ"ב, 13 ינואר 2022, בסמכותי כרשמת, בהעדר הצדדים.