א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשם הבכיר בנימין בן סימון) מיום 31.12.21 ומיום 6.2.22 ב-תאד"מ 37703-03-21.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

ביום 17.3.21 הגיש המבקש תובענה בסדר דין מהיר כנגד שתי נתבעות: 1) הנתבעת מס' 1: אייבורי מחשבים בע"מ; 2) הנתבעת מס' 2: קריסטלינו בע"מ, שתיקרא להלן: "המשיבה".

נטען בתביעה, שהמבקש רכש מן הנתבעת מס' 1 צמיד כושר תוצרת שיאומי. המשיבה היא נותנת האחריות לצמיד והיא המייבאת לארץ ביבוא מקביל את מוצרי שיאומי ובהם ככל הנראה גם את צמיד הכושר מושא התביעה.

נטען בתביעה, שזמן קצר לאחר הרכישה התברר למבקש, שקריאות הדופק של צמיד הכושר אינן מדויקות. הנתבעת מס' 1 והמשיבה סירבו, כך נטען, לתקן את צמיד הכושר באופן שיביא להצגת קריאות דופק מדויקות, או עם טעות קריאה סבירה, או להמציא למבקש צמיד כושר שעושה זאת.

המבקש ציין בתביעתו, שעל הנתבעת מס' 1 ועל המשיבה לספק את מה שהתיימרו למכור: צמיד כושר הנותן קריאות דופק מדויקות, או שטעות הדיוק שלהן סבירה.

המבקש עותר בכתב התביעה לחייב את הנתבעת מס' 1 ואת המשיבה, ביחד ולחוד, להמציא לו צמיד כושר שטעויות קריאת הדופק שלו – אם קיימות – הן בתחום הסביר.

ג. המחלוקת מושא הדיון בבקשת רשות ערעור זו היא למעשה רק בין המבקש לבין המשיבה.

משלא הוגש כתב הגנה עתר המבקש ביום 18.5.21 למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המשיבה וביום 30.5.21 ניתן פסק דין, לפיו חויבה המשיבה להמציא למבקש בתוך 60 יום צמיד כושר תקין ומתאים לייעודו, וכן נקבע, שהיא תצא ידי חובתה אם תשלם למבקש בתוך 60 יום את הסכום של 700 ₪.

כמו-כן, חויבה המשיבה לשלם למבקש אגרת משפט בסך 454 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 5,348 ₪ בתוספת מע"מ וכמו כן הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (17.3.21) ועד התשלום בפועל.

לאחר מתן פסק הדין ביקש המבקש ביום 6.6.21 להפסיק את התובענה כנגד הנתבעת מס' 1 (ללא צו להוצאות) ובית משפט קמא הורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת מס' 1.

ד. ביום 17.6.21 עתרה המשיבה לביטול פסק הדין שניתן כנגדה, ובמסגרת בקשתה פירטה את המשא ומתן שהתנהל בינה לבין המבקש.

בתגובתו מיום 4.7.21 ציין המבקש, שבקשת הביטול של המשיבה אינה ערוכה בהתאם לתקנות ואינה נתמכת בתצהיר לגבי העובדות הנטענות בבקשה.

בהחלטתו מיום 6.8.21 ציין בית משפט קמא, שלא ראה זלזול מכוון מצד המשיבה והורה על ביטול פסק הדין, ובתנאי שהמשיבה תשלם למבקש סכום של 750 ₪ בתוך 20 יום, שאם לא כן יעמוד פסק הדין בעינו. בהחלטה מיום 9.8.21 ציין בית משפט קמא, שהסכום של 750 ₪ כולל מע"מ, ועל כך חזר בית משפט קמא בהחלטתו מיום 17.8.21, בשים לב לבקשת הבהרה שהגיש המבקש.

ה. ביום 30.11.21 עתרה המשיבה להאריך לה את המועד לביצוע פסק הדין, בטענה כי לא הייתה מוּדעת בזמן אמת להחלטות בית-המשפט, הואיל ומזכירות בית-המשפט שלחה את ההחלטות למייל שאיננו בשימושה. עוד צוין בבקשה, כי ברגע שנודע למשיבה על פסק הדין שילמה היא מיידית למבקש את הסכום של 750 ₪, שלטענתה הוא פי 6 ממה שהמבקש שילם עבור הצמיד. משביקש בית משפט קמא מן המשיבה להבהיר מה בקשתה מבית המשפט ציינה היא בהודעתה מיום 29.12.21, כי לאחר ששילמה למבקש בהעברה בנקאית סך של 750 ₪ ואת שובר ההוצאה לפועל (בסך 532 ₪) התקבל אצלה שובר נוסף לתשלום בגין הליך נוסף בהוצאה לפועל (בסך 7,789 ₪) ומכאן בקשתה לאורכה בביצוע פסק הדין.

ו. בהחלטה מיום 31.12.21 קבע בית משפט קמא, כי בהינתן וסכום ההוצאות שולם, מורה הוא על חידוש הדיון בתיק ועל המשיבה להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום.

באותו תאריך עתר המבקש לביטול ההחלטה מיום 31.12.21 בציינו, כי סכום ההוצאות לא שולם. נטען, שהסכום לא שולם במסגרת 20 הימים שקצב בית משפט קמא, ולמעשה עד למועד פנייתו לבית המשפט, ותיקי ההוצאה לפועל נפתחו רק ביום 14.9.21: האחד בגין "צו עשה", והשני בגין החיובים הכספיים.

מציין המבקש, כי המשיבה שילמה את הסכומים שהיו נקובים באזהרה: אגרת פתיחת התיק בהוצאה לפועל, שכר הטרחה בהוצאה לפועל, והסכום של 700 ₪ שנקבע בפסק הדין, ואולם, המשיבה לא שילמה את ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6.8.21.

עוד ציין המבקש, שהבקשה שהגישה המשיבה היא חסרת נימוקים ואינה נתמכת בתצהיר.

ז. ביום 11.1.22 הגישה המשיבה כתב הגנה לבית משפט קמא. בפנייתו מיום 12.1.22 עתר המבקש להשעיית כתב ההגנה בציינו, שהוא עתר לביטול החלטת בית משפט קמא מיום 31.12.21, לפיה על המשיבה להגיש כתב הגנה, והוסיף שביום 2.1.22 נתן בית משפט החלטה שעל המשיבה להגיב על בקשת הביטול הנ"ל בתוך 20 יום. לפיכך, עתר המבקש להשעיית קבלת כתב הגנתה של המשיבה עד אשר יחליט בית משפט קמא בבקשתו לביטול ההחלטה מיום 31.12.21, או להבהיר שכתב ההגנה מתקבל על-תנאי עד להחלטה בבקשת הביטול.

ח. בהחלטה מיום 14.1.22 הורה בית משפט קמא להמתין לתגובת התובע (כנראה הייתה הכוונה לתגובתה של המשיבה) עד 25.1.22, וכן התבקש המבקש להבהיר מתי והאם קיבל את 750 ₪ לפי החלטת בית-המשפט.

בתגובתו מיום 14.1.22 הודיע המבקש, שהוא מעולם לא קיבל את סכום ההוצאות שפסק בית משפט קמא כתנאי לביטול פסק הדין, ובוודאי שלא במועד שנקצב לכך.

בית משפט קמא הורה על קיום דיון במעמד הצדדים ליום 30.1.22.

ט. ביום 23.1.22 הגיש המבקש הודעה בה הסביר, שבעקבות פסק הדין שניתן בהעדר הגנה הוא פתח שני תיקי הוצאה לפועל, האחד בגין צו העשה, והאחר בגין החיובים הכספיים.

ביום 14.11.21 הגיעו לחשבונו של המבקש שני תשלומים: 533 ₪, שהיווה את סכום החיובים הכספיים שבאזהרה, וכמו כן סך של 750 ₪. הואיל ולתשלומים לא נלווה מכתב לוואי כלשהו פעל המבקש לפי הוראת סעיף 50 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וזקף את הסכום של 750 ₪ בגין החוב בסך 700 ₪ תמורת צמיד הכושר, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 17.3.21, ובעקבות זאת הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לסגירת תיק זה.

י. בדיון שהתקיים ביום 30.1.22 בבית משפט קמא הופיע רק המבקש. לא הייתה הופעה מטעם המשיבה. במענה לשאלות בית משפט קמא הבהיר המבקש, שאין בדעתו לוותר על התביעה והוסיף, כי למשיבה שני חובות כלפיו: האחד בגין ההוצאות שנפסקו, והאחר בגין הסכום של 700 ₪ (במקום צמיד הכושר), ובהתאם להוראת סעיף 50 של חוק החוזים (חלק כללי) הזוכה הוא הקובע באיזה אופן גובה הוא את החוב המגיע לו.

בהודעה נוספת לבית משפט קמא מיום 1.2.22 ציין המבקש, שבפרוטוקול לא מופיעה הטענה שהשמיע, ולפיה יש לדחות את בקשת המשיבה מחמת שלא נתמכה בתצהיר.

י"א. בהחלטתו מיום 6.2.22 פירט בית משפט קמא את השתלשלות ההליכים בתיק על כל שלביהם והוסיף: "בהינתן הסברי התובע לפיהם 'מאחר שהמועד לתשלום ההוצאות בסך 750 ₪ חלף עבר למעלה מ-70 יום קודם לכן זקפתי את הסכום ע"פ (צ"ל כנראה: ע"ח – הערה שלי) החוב בסך 700 ₪ תמורת צמיד הכושר בתוספת הפרשי הצמדה', וגם כיוון שהנתבעת צירפה אישור לפיו שילמה ביום 14.11.21 סך של 750 ₪ לתובע והתובע נטל סכום זה, אני מורה כי הדיון בתיק יחודש".

הואיל וכתב ההגנה של המשיבה הוגש שלא לפי התקנות החדשות של סדר הדין האזרחי, הורה בית משפט קמא למשיבה להגיש כתב הגנה מתוקן בהתאם לתקנות עד 5.3.22.

י"ב. המבקש ממאן להשלים עם החלטותיו של בית משפט קמא מיום 31.12.21 ומיום 6.2.22 ובקשת רשות הערעור מונחת בפניי.

באשר לסעד שניתן בהחלטה שעליה מוגשת בקשת רשות הערעור ציין המבקש בעמ' 2 רישא של בקשת רשות הערעור: "חודש הדיון בתיק למרות קיומו של פס"ד תקף שלא היה מקום לבטלו".

תמצית טענת המבקש היא, שבית משפט קמא דן בבקשת הביטול של המשיבה למרות שזו לא נתמכה בתצהיר מטעמה ומבלי שהמשיבה נכחה בדיון, ולמרות זאת נמנע בית משפט קמא מלמחוק את בקשת הביטול. כמו-כן נטען, שבית משפט קמא התעלם מזקיפת התשלום המאוחר שביצעה המשיבה בהתאם להוראות סעיף 50 של חוק החוזים (חלק כללי), וקבע, כי שולם למבקש סכום ההוצאות שנפסק, למרות שלטענת המבקש ההוצאות לא שולמו, וכן ציטט בית משפט קמא באופן חלקי, עד כדי שיבוש, את משמעות ההחלטה הקודמת שלו, וביטל במשתמע את קביעתו כי בהִעדר תשלום במועד יישאר פסק הדין מיום 30.5.21 על כנו.

י"ג. נטען עוד, שבית משפט קמא האריך למשיבה ב-3 חודשים בערך את המועד לתשלום סכום ההוצאות החלקי ותשלומו תוך 20 יום היה תנאי לביטול פסק הדין, וזאת ללא נימוק ממשי, למרות שבפועל סכום ההוצאות לא שולם, ונתן למשיבה סעד שלא עתרה לו (שהרי היא עתרה לארכה לביצוע פסק הדין) ונמנע מלנמק את החלטותיו.

י"ד. באשר לאמור בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.2.22: "במסגרת הדיון סירב התובע למשוך את תביעתו למרות הכרזתו כי גבה את סכום התביעה", טוען המבקש, כי דברי בית משפט קמא כאילו גבה המבקש את סכום התביעה מכוונים לכך, כי בעצם שולמה למבקש החלופה הכספית של המצאת הצמיד התקין, ובכך לכאורה בא המבקש על סיפוקו, אך מאידך גיסא, קבע בית משפט קמא, או הניח, כי עם תשלום הסכום של 750 ₪ ביום 14.11.21 שולם למבקש סכום ההוצאות שבהחלטה מיום 6.8.21, ואולם, לדעת המבקש, בכך יש משום סתירה פנימית.

תשלום הסכום של 750 ₪, אילו נועד לתשלום ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6.8.21, לא כיסה את אגרת התביעה, וגם לא את שכר הטרחה לו היה המבקש זכאי בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין בהתייחס לעתירה למתן צו עשה, כשהמבקש מפנה גם לתקנה 153 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

ט"ו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משדן בבקשותיה של המשיבה ואף נעתר להן – בהִעדר תצהיר התומך בעובדות שבבסיס הבקשות ולמרות הטענות הסתמיות וללא פירוט המועדים הרלוונטיים, וזאת תחילה בבקשה לביטול פסק הדין, ולאחר מכן בבקשה להארכת מועד, בהשלמה לאותה בקשה, ועד לקבלת הבקשה בהִעדר נציג המשיבה, אותו ניתן היה לחקור על תצהיר – שאינו קיים (המבקש מפנה לתקנה 50(1) של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות).

המבקש מציין, כי בכל הזדמנות רלוונטית הוא התנגד לדיון בבקשותיה של המשיבה מחמת הִעדר תצהיר ואי-קיום הוראות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות המקפידות על קיום הוראותיהן, ועל המועדים שנקבעו בתקנות או על ידי בית-המשפט, ומחמירות עם בקשות להארכות מועדים.

לטענת המבקש, לא נימק בית משפט קמא מדוע רואה הוא לנכון לדון בבקשות שאינן נתמכות בתצהיר כדין.

ט"ז. עוד נטען, כי בשום מקום לא רשם בית משפט קמא כי הוא מאריך למשיבה את המועד לתשלום ההוצאות, וכי הוא משנה את החלטתו מיום 6.8.21 לפיה בהעדר תשלום ייוותר פסק הדין על כנו.

כמו-כן לא נימק בית משפט קמא מדוע מקבל הוא את תשלום ההוצאות ביום 14.11.21 (גם אילו מדובר היה בתשלום הוצאות) למרות האיחור הרב.

י"ז. מוסיף המבקש, כי בהתאם לפסיקה, בהִעדר הסכמת הצד שכנגד אין בית-המשפט יכול לשנות החלטה שנתן גם אם ברור לו שהיא שגויה. כמו-כן, לא היו בפני בית משפט קמא נימוקים שדי בהם כדי להצדיק הארכת מועד של 70 יום ויותר לביצוע תשלום ההוצאות.

עוד נטען, שבית משפט קמא לא היה רשאי ליתן את החלטתו מיום 31.12.21 על-יסוד בקשה נטולת תצהיר, במעמד צד אחד, וללא קבלת תגובת המבקש ובירור העובדות הנטענות המצויות במחלוקת.

י"ח. טענה נוספת היא, שבית משפט קמא לא היה רשאי להתעלם מזקיפת התשלום שביצע המבקש (לפי החשבונית שהנפיק ביום 15.11.21) בהתאם לסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) המקנה לזוכה את הכוח לבחור בין חיובים שלחשבונם ייזקף הסכום, ובוודאי הוא כך בהִעדר טיעון בעניין זה מצד המשיבה. בית משפט קמא כך נטען, לא התייחס לטענת המבקש שהסתמכה על סעיף 50 הנ"ל, לא הכריע בה ולא נימק את הכרעתו.

כמו-כן נטען, שהמשיבה עתרה לארכה לביצוע פסק הדין בתאד"מ 37703-03-21 ואילו בית משפט קמא העניק לה ארכה לביצוע החלטתו מיום 6.8.21, בעוד שלפי הפסיקה אל לו לבית המשפט לצאת מגדרו ולנקוט יוזמה שהמשיב עצמו לא ראה לנקוט אותה (רע"א 394/90 אברהם רנדלר נ' שבתאי ציון, פ"ד מד(1) 702).

י"ט. מוסיף המבקש, שתיק הוצל"פ 513006-09-21, שנפתח לביצוע החלק הכספי של פסק הדין עודנו פתוח בגין מלוא המגיע : אגרת בית משפט, שכר טרחת עו"ד ומע"מ שפסק בית משפט קמא וכמו כן אגרת הוצאה לפועל ושכר טרחה ראשון בהוצאה לפועל.

מוסיף המבקש, כי משזקף את התשלום על חשבון החלופה הכספית של הצמיד, המשמעות היא שלא בוצע תשלום ההוצאות על-פי החלטת בית משפט קמא מיום 6.8.21, ולכן לא ניתן היה להאריך את מועד הביצוע.

לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 6.2.22 והפגמים, כך נטען, יורדים לשורשי ההחלטה.

כ. לדעת המבקש, יש הצדקה לבחינה מיידית של הביקורת השיפוטית על החלטת בית משפט קמא ולטעמו יש לבטל את ההחלטה מיום 6.2.22, ולמען הזהירות מוסיף המבקש ומציין, גם את ההחלטה מיום 31.12.21.

על-יסוד כל האמור, עותר המבקש לקבלת בקשת רשות הערעור ולביטול החלטת בית משפט קמא המורה על חידוש הדיון, לרבות ביטול החלטת בית משפט קמא בדבר הגשת כתב הגנה מתוקן, וכן עותר הוא לחיוב המשיבה בהוצאותיו.

כ"א. לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות ולבקשות השונות שהוגשו על ידי המבקש ועל ידי המשיבה לבית משפט קמא, ולאחר שעיינתי בהחלטותיו של בית משפט קמא, לרבות בפרוטוקול הישיבה מיום 30.1.22, ובבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות, מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

כ"ב. המבקש מלין כנגד החלטת בית משפט קמא מיום 6.2.22 אשר הורה כי הדיון בתיק יחודש, וזאת נוכח הסברי המבקש לפיהם הוא זקף את ההוצאות בסך 750 ₪ ששילמה המשיבה ביום 14.11.21 על חשבון החוב בסך 700 ₪ תמורת צמיד הכושר (בתוספת הפרשי הצמדה), ומכיוון שהמשיבה צירפה אישור על פיו שילמה ביום 14.11.21 למבקש את הסכום של 750 ₪, וכן הורה למשיבה להגיש כתב הגנה מתוקן בהתאם לתקנות החדשות של סדר הדין האזרחי עד 5.3.22.

כמו-כן מציין המבקש, כי למען הזהירות, מתייחסת בקשת רשות הערעור גם להחלטת בית משפט קמא מיום 31.12.21, בה קבע בית משפט קמא שמכיוון שסכום ההוצאות שולם, מורה הוא על חידוש הדיון בתיק והגשת כתב ההגנה תוך 30 יום (יצוין, ההוצאות הנ"ל בסך 750 ₪ נקבעו בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.8.21).

כ"ג. המבקש הבהיר בבקשת רשות הערעור, שבקשתו זו אינה מוגשת ביחס להחלטה מיום 6.8.21, שבה כאמור הורה בית משפט קמא על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 30.5.21.

נראה, כי הטעם לכך שבקשת רשות הערעור אינה נסובה על ההחלטה מיום 6.8.21 בדבר ביטול פסק הדין נובעת מן האמור בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, (להלן: "צו בתי המשפט"). סעיף 1 של הצו מפרט את סוגי ההחלטות בהן לא תינתן רשות ערעור ובס"ק 7 נכתב: "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה".

כ"ד. בנסיבות העניין שבתיק זה, ולאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שהוראת סעיף 1(7) של צו בתי המשפט חלה למעשה גם על ההחלטה מיום 31.12.21, בה הורה בית משפט קמא על חידוש הדיון בתיק, בהינתן העובדה שסכום ההוצאות בו חויבה המשיבה – שולם, וניתנה הוראה למשיבה להגיש כתב הגנה בתוך 30 יום, והוא הדין באשר להחלטה מיום 6.2.22 בה חזר והורה בית משפט קמא על חידוש הדיון בתיק משהוגש בפניו אישור על-כך שסכום ההוצאות בסך 750 ₪ (שנפסק בהחלטה מיום 6.8.21) – שולם.

הטעם לכך הוא, ששתי ההחלטות הנ"ל, זו מיום 31.12.21 וזו מיום 6.2.22 הינן פועל יוצא של ההחלטה מיום 6.8.21, החלטה שבה הורה בית משפט קמא על ביטול פסק הדין ואת התנאי לביטולו. החלטותיו של בית-המשפט מיום 31.12.21 ומיום 6.2.22 קובעות למעשה, כי מששולמו ההוצאות שנקבעו בהחלטה מיום 6.8.21 – יחודש הדיון בתיק, וזאת בהמשך להחלטה אשר ביטלה את פסק הדין שניתן ביום 30.5.21.

לכן, כאמור, יש להחיל בענייננו את הוראת סעיף 1(7) של צו בתי המשפט, ולפיה לא תינתן רשות ערעור על החלטה המקבלת בקשה לביטול פסק דין.

כ"ה. אני מפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה, השופט נ' הנדל, ב-רע"א 1049/19 פלינטנשטיין נ' רבינוביץ, פִסקה 3 (13.8.2020), שעניינו סעיף 1(9) של הצו, הקובע שאין ליתן רשות ערעור על החלטה ליתן רשות להגן, כשבהמשך הדברים מתייחס כב' השופט נ' הנדל גם להוראת סעיף 1(7) של צו בתי המשפט, ואלה הדברים:

"תפיסה זו משתלבת בתכליתו הכללית של צו בתי המשפט, אשר ביקש לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה המבררת, למנוע סרבול ועיכוב מיותר של ההליך – אם בתום לב, ואם בניסיון להפעיל לחץ פסול על בעל הדין שכנגד – ולחסוך במשאבי הזמן של הערכאות הרלוונטיות (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (9.11.2010); רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ,  פסקאות 8 ו-12 (8.12.2015); ורע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ, פסקה 12 (24.7.2016) (להלן: עניין ברנשטיין))...

לאור תכליות אלה, הובהר זה מכבר כי סעיף 1(9) לצו בתי המשפט חוסם אך ורק את דרכו של תובע המבקש לעכב את בירור המחלוקת המהותית לגופה, ולתקוע מקלות בגלגלי ההליך העיקרי. לעומת זאת, הצו אינו ניצב למכשול בדרכו של נתבע החפץ להשיג על החלטה המתנה את הרשות להתגונן בתנאים שונים...

מטעמים דומים נקבע כי גם סעיף 1(7) לצו בתי המשפט, השולל מתן רשות ערעור על "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה", אינו חל על השגות המופנות כלפי תנאי הביטול –

"מטרת הסעיף היא למנוע מהצד שהפסיד לצורך עניין זה [...] מלעכב את התקדמות ההליך באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, וזאת תוך העדפת קיום ההליך לגופו. בענייננו, המבקשת כלל אינה משיגה על הצורך בקיום ההליך לגופו, שכן היא ה"זוכה" לצורך עניין זה. השגתה היחידה של המבקשת היא על קביעותיו של בית משפט השלום הנוגעות להוצאות משפט שעליה לשלם ולהתניית ניהול ההליך לגופו בהפקדת ערובה הולמת. החלטות אלה, שהן נלוות להחלטה בדבר ביטול פסק הדין, אינן נופלות בגדרו של סעיף 1(7) לצו" (רע"א 8256/13 מגדלי שינקין יזום ובניה והשקעות בע"מ נ' קוצר, פסקה 7 (16.1.2014))"." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"ו. כמו-כן, עיינו בדברי כב' השופט נ' הנדל בבש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, פִסקה 4 (9.11.2010):

"... שלושה נימוקים עומדים ביסוד ההבחנה בין ביטול דיוני מובהק לבין ביטול מהותי, ביחס לסעיף 1(7) לצו: מטרתו של הצו, ייחודו של ס' 1(7) לעומת הסעיפים הקטנים האחרים שבצו וההשלכה הנובעת מקבלת עמדתה של המערערת. אדון בנימוקים כסדרם.

הראשון – מטרתו של הצו. נראה כי המטרה היא קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה מסויימת. הצו מצמצם את המקרים בהם ניתן להעניק רשות ערעור...." (ההדגשה שלי – י.ג.).

ובהמשך:

"... לעומת זאת, סעיף 1(7) מבחין בין דחיית הבקשה לבין קבלתה. אם ההחלטה היא קבלת בקשה לביטול פסק דין או החלטה, רק אז לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. יוצא, כי ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת והותירה אותם על כנם..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"ז. כאמור, לטעמי, שתי ההחלטות מיום 31.12.21 ומיום 6.2.22 הן פועל יוצא של החלטת ביטול פסק הדין מיום 16.8.21, והן מורות על חידוש הדיון בתובענה, ולכן אין לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות אלה.

כ"ח. אוסיף, כי לצד זאת נתתי דעתי על ההשגות שפירט המבקש הן בפני בית משפט קמא והן בבקשת רשות הערעור, ובכלל זה טענתו, לפיה הוא זקף מכוח סעיף 50 אשר בחוק החוזים (חלק כללי) את הסכום של 750 ₪ על חשבון צמיד הכושר, כשבפסק הדין מיום 30.5.21 (לגביו ניתנה החלטת הביטול מיום 6.8.21) נקבע, שעל המשיבה להמציא למבקש בתוך 60 יום צמיד כושר תקין, אך היא תצא ידי חובתה אם תשלם למבקש בתוך 60 יום את הסכום של 700 ₪.

משזקף המבקש את הסכום של 750 ₪ על חשבון צמיד הכושר, סבור הוא שהמשיבה לא עמדה בחובתה לשלם לו את ההוצאות בסכום של 750 ₪, תשלום שאותו קבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 6.8.21 כתנאי לביטול פסק הדין.

כ"ט. מעיון בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.2.22 (שניתנה בעקבות הדיון שהתקיים ביום 30.1.22 ובו הופיע המבקש בהעדר המשיבה) עולה, שטענת המבקש שהתבססה על הוראת סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), לא התקבלה על ידי בית משפט קמא, אשר התבסס בהחלטתו, לפיה יש לחדש את הדיון בתיק, על דברי המבקש שאישר בישיבה מיום 30.1.22, כי הוא קיבל מן המשיבה את הסכום של 750 ₪, שהוא סכום ההוצאות שקבע בית משפט קמא בהחלטה מיום 6.8.21, כתנאי לביטול פסק הדין (אם כי המבקש טען שהוא זקף את הסכום על חשבון המגיע לו בגין צמיד הכושר), וכן הסתמך על האישור שצירפה המשיבה לפיה שילמה היא למבקש ביום 14.11.21 את הסכום הנ"ל של 750 ₪ והמבקש נטל סכום זה.

בית משפט קמא סבר אפוא, שעם ביצוע תשלום הסכום של 750 ₪, עמדה המשיבה בתנאי שנקבע לביטול פסק הדין מיום 30.5.21, ואינני סבור שנפל בהחלטתו זו פגם המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור.

ל. אכן לא צורף תצהיר לבקשתה של המשיבה, ואולם רשאי היה בית משפט קמא להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הארכת המועד שקבע וזאת מתוקף סמכותו לפי סעיף 176(ג) של תקנות סדר הדין האזרחי.

ל"א. אציין, כי ב-רע"א 2182/16 מסארווה נ' מסארווה (22.8.2016) מדובר היה במקרה, בו ניתן כנגד המשיבים (שם) פסק דין במעמד צד אחד. המשיבים הגישו בקשה לביטולו, ובית המשפט המחוזי מרכז נעתר למבוקש תוך שהוא מתנה את ביטול פסק הדין בהפקדת הוצאות לזכות המבקש (שם).

לאחר שחלף המועד להפקדת הסכום כתנאי לביטול פסק הדין, הגישו המשיבים (שם) בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת המועד להפקדת הסכום שנקבע כתנאי לביטול פסק הדין, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם (תוך שהוא מגדיל את סכום ההפקדה).

המבקש (שם) הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להאריך את המועד להפקדת הסכום כתנאי לביטול פסק הדין, וכן כנגד ההחלטה המורה על ביטול פסק הדין לאחר ביצוע ההפקדה (משהוארך המועד לביצועה).

כב' הנשיאה א' חיות דחתה את בקשת רשות הערעור וקבעה (שם, בפִסקה 2):

"סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה", על כן דין הבקשה ככל שהיא נוגעת להחלטה השנייה להידחות על הסף. אשר להחלטה הראשונה בדבר הארכת המועד להפקדת ההוצאות בקופת בית המשפט, מדובר בהחלטה בעניין שבו מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ולא מצאתי כי מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעת זה (ראו למשל: רע"א 1437/14 ינאי נ' אינספקס בע"מ, פיסקה 4 (19.5.2014)); רע"א 8589/15 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פסקה 8 (23.2.2016))." (ההדגשה שלי – י.ג.).

ל"ב. לפיכך, גם בהנחה שניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט קמא מיום 31.12.21 ומיום 6.2.22 (דהיינו, בהנחה שאין תחולה להוראת סעיף 1(7) של צו בתי המשפט), יש לדחות את בקשת רשות הערעור לגופו של עניין, משלא שוכנעתי כי שגה בית משפט קמא בהחליטו לאפשר את חידוש הדיון בתובענה ולהאריך את המועד למשיבה להגשת כתב הגנה מטעמה שיהא תואם לתקנות החדשות של סדר הדין האזרחי.

על-יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור, ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.

מזכירות בית-המשפט תמציא את העתק ההחלטה אל:

1. המבקש: דורון רז, חיפה

2. המשיבה: קריסטלינו בע"מ, אבן גבירול 108, תל-אביב.

ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשפ"ב, 23 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.