קורות ההליך ועיקר טענות הצדדים

1. תחילתו של ההליך שלפניי בתביעה שהגישו התובעים לסילוק ידם של 26 נתבעים, שלגבי חלק מהם ניתנו זה מכבר פסקי דין. רק ביחס ל- 5 הנתבעים שבכותרת נוהלה התביעה דנן עד תום ונשמעו בה ראיות.

2. כבר כאן יצוין, כי בשנת 2011 ניתנו בתיק דנן פסקי דין בהעדר כנגד הנתבעים. ברם, בעקבות בקשות לביטול פסקי הדין, חודש ההליך כאמור ביחס לנתבעים שבכותרת בלבד.

3. התובעים טוענים, כי הם הבעלים החוקיים ובעלי הזכויות הקנייניות של 8 מחסנים והמבואה שביניהם בשטח כולל של 117.82 מ"ר בקומת הקרקע של בניין מגורים השוכן ברחוב הבנים 6 בעפולה, וכן מגרש בשטח 77.75 מ"ר בחזית הבניין וגג בשטח 258.68 מ"ר הידועים כתת חלקה 1, בחלקה 83, גוש 16660 (להלן: "הנכס").

4. לטענת התובעים, הנתבעים הינם מסיגי גבול שעושים שימוש בנכס בלא רשות או הסכמה של התובעים, ובכך מונעים מהאחרונים הזכות להשתמש בנכס באופן חופשי ללא הפרעה וללא מניעה. משכך, נתבקש במסגרת התביעה דנן צו מניעה קבוע לשימוש בנכס וכן צו לסילוק ידם של הנתבעים ממנו.

5. התובעים גורסים, כי לאור צירופם של נסח רישום ותשריט של הבית המשותף, הן נסח מקורי והן נסח מעודכן, הקובעים מפורשות כי התובעים הינם הבעלים של הנכס, ללא כל הסתייגות, השגה, הערת אזהרה, זיקת הנאה או כל זכות אחרת, אין כל מקום לטענה, אשר ממילא לא הוכחה, כנגד בעלותם של התובעים בנכס. בהקשר זה, מפנים התובעים בסיכומיהם להליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים בהם ניתנו פסקי דין והחלטות שיפוטיות ברורות לרישום התובעים כבעלים בפנקסי המקרקעין, ואשר מכוחם אין עוררין בדבר זכות הבעלות של התובעים בנכס.

6. באשר לסוגיית זכות השימוש בנכס, היא ליבת המחלוקת אליבא דהתובעים, נטען כי מדובר בזכות מוקנית של התובעים כבעלים לקבל את הסעדים מושא כתב התביעה ואשר עניינם בעשיית שימוש חופשי, על-פי דין וללא כל הפרעה בנכס שבבעלותם. משכך, כל טענות הנתבעים בכתב ההגנה לעניין הצמדה בלתי חוקית של המחסנים או הגג לתובעים במקום להפוך אותם לחלק מהרכוש המשותף, דינן להידחות. שכן, מדובר בטענות קנייניות נגד נסח רישום המהווה ראיה חותכת לבעלות התובעים בנכס, ומכל מקום אין מקומן בבית המשפט דכאן, מה גם שלא הונחה בפני בימ"ש כל טענה הראויה להתקבל ולפיה לא יינתן אחד מבין הסעדים המבוקשים בכתב התביעה.

7. בהתייחס להוכחת השימוש בנכס ע"י הנתבעים, הן בכתב התביעה והן בסיכומים סומכים התובעים את יתדותיהם על דרישה שהועלתה במכתב שנשלח ע"י בא-כוחם עובר להגשת התביעה וכן נוסח דומה שעוגן בכתב התביעה, ובו נדרש כל דייר הטוען כי השימוש מושא סילוק היד לא נעשה על ידו, להודיע ולהצהיר על כך לעורך הדין, והתביעה נגדו תימחק בהתאם לאותה הצהרה. הלכה למעשה- כל נתבע שפעל והגיש הצהרה כזו- נמחק מההליך. הנתבעים שנותרו, לא עשו כן ובכך הביאו להמשך ניהול התביעה כאן כנגדם.

8. בסיכומיהם טוענים התובעים ביחס לכל מרכיב ממרכיבי סעד סילוק היד כלהלן:

א) חצר ומחסנים: הנתבעים בחקירותיהם הכחישו, כי הם עושים או עשו שימוש בחצר ובמחסנים. לשיטת התובעים, מדובר בטענה שקרית. יחד עם זאת, הואיל ומדובר בהצהרה גורפת, אין מניעה כי הצהרה כזו תעוגן במסגרת פסק הדין שיינתן בתיק.

ב) גג הבניין: הנתבעים הודו, כי הם עושים שימוש בגג ללא הסכמת התובעים. בהקשר זה, הפנו התובעים בסיכומיהם לציטוטים מהחקירות הנגדיות של הנתבעים 18, 3 ו-11 המודים שכולם הציבו דוד שמש על הגג, וזאת מבלי שהציגו כל הוכחה, כי ניתן להם או לבעלים הקודם שמכר להם את הדירה, אישור לשימוש האמור.

9. באשר לסעד של צו מניעה קבוע, התובעים טוענים כי יש מקום לתת סעד זה, שכן הנתבע 11 הודה בחקירתו הנגדית (כך נטען), כי הוא יחד עם אחרים, חסמו את זכות הגישה של התובעים למחסנים בקומת הקרקע ע"י הצבת קירות, וכי הדבר נעשה על דעת עצמם ללא כל פניה לרשויות או לבעלים.

10. כנגד טענות התובעים שנסקרו לעיל, טוענים הנתבעים בסיכומיהם היפוכו של דבר. לגישתם, יש לדחות את התביעה אשר הוגשה ע"י התובעים באופן כוללני כנגד כל הדיירים ללא כל הבחנה ביניהם, וכפעולת נקם על אי שיתוף פעולה מטעמם למסירת מידע לתובעים אודות השימוש החורג המיוחס והמוכחש כשלעצמו. לגרסתם, מדובר בתביעה שרירותית שאין הדעת סובלת את התרתה.

11. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי אף לאחר ניהול הליך סרק ע"י התובעים, הם לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הרימו את נטל הראייה ברמה הנדרשת ולכן דין תביעתם להידחות.

12. לגרסת הנתבעים, הליך זה הינו ניסיון מצד התובעים לספח חלק מהבניין לבעלותם שלא כדין, כאשר הם מבקשים להחיל פסק דין שניתן בהליך קודם שהתייחס רק ל-8 מתוך כלל המחסנים השייכים לתובעים, כשהנתבעים כאן כלל לא היו צד לאותו הליך ולא הוכח כלל כי המחסנים והגג אינם בבעלותם של הנתבעים.

13. הנתבעים טוענים, כי בין הצדדים נחתם הסכם רכישה שבגדרו הוקנתה להם זכות בעלות על המחסנים, הגג והחניה. בהקשר זה, מפנים הנתבעים להלכה הפסוקה, ולפיה גריעה מזכות ברכוש המשותף צריכה להיות מפורשת וברורה, דבר שלא קיים בענייננו, כך לטענת הנתבעים.

14. עוד טוענים הנתבעים, כי הם ניהלו בעבר הליך משפטי לרישום הערת אזהרה בקשר לחלקים המוצמדים, שלא הושלם מחמת מצב טכני שאינו באחריות הנתבעים. כמו כן, נפתח על ידם הליך משפטי נוסף לעיגון זכויותיהם לרישום זיקת הנאה בחלקים המשותפים ומתבררת כיום במסגרת ת"א 28426-03-17 (שלום עפולה). ביסוד הגנתם באשר לשימוש בגג, עומדת הטענה ולפיה הם חתמו על הסכם רכישת הדירה כשדודי השמש היו עוד מותקנים על גג הבניין וכל השימוש הנוסף שנעשה על ידם בגג נעשה לשם אחזקה בלבד.

15. באשר לסוגית הסגת הגבול, טוענים הנתבעים כי כל אירוע האלימות המתואר בכתב התביעה לא הוכח, ולו במקצת. כן לא הוכח, כי הנתבעים או מי מהם פרצו לנכס, הרסו, נעלו ומנעו גישה לנכס, כמתואר בכתב התביעה. מה עוד, שהנתבעים הצהירו כי מעולם לא מנעו מהתובעים כל שימוש בנכס נשוא התביעה.

16. הנתבעים מציינים, כי טענות התובעים לעניין השימוש במחסנים אינן מתיישבות עם החלטת רשם ההוצל"פ משנת 2011 ולפיה נותרו המחסנים פתוחים וריקים, וככל שהתובעים טוענים לנזקים, הרי שמדובר בשימוש של עוברי אורח כשהמחסנים היוו מקום מקלט למחוסרי דיור כתוצאה מהזנחת הנכס ע"י התובעים. עוד נטען, כי התובעים הם שביצעו הריסה לא חוקית בקומת הקרקע לצרכיהם האישיים ביום 3.10.11 ונגדם הוצא צו הפסקה מינהלי (נ/2). מצב עובדתי זה סותר, הלכה למעשה, את טענת התובעים, כי המחסנים היו תפוסים ע"י הנתבעים.

17. באשר לשימוש בגג הבניין, נטען כי הנתבעים עשו שימוש בגג משך שנים רבות לצורך אחזקת דודי השמש ואף התובע הודה בחקירתו הנגדית, כי הוא מודע לשימוש הנעשה בגג ולטענות הנתבעים ביחס אליו. הנתבעים פעלו בתום לב כשסברו כי שימוש זה הינו מוסדר ואין בו כדי להוות מעשה פסול. עוד נטען, כי השימוש האמור זכה להסכמת התובעים מכוח השימוש רב השנים והעדר התנגדות. לגישת הנתבעים, הגג בבית משותף הינו רכוש משותף והנחת דודי שמש ואחזקתם הינם בבחינת שימוש סביר ומותר בהתאם להוראת סעיף 6(א) לחוק המכר דירות, הקובעת שעל מנת להוציא חלקים מרכוש משותף, על המוכר לתת לכך ביטוי מפורש במפרט או במסמך נלווה לחוזה המכר, כאשר בענייננו העידו כל הנתבעים כי דודי השמש הוצבו על גג הבניין עוד בטרם רכישת הדירה.

18. לסיום טוענים הנתבעים, כי יש לדחות "הרחבת חזית" בעמדת התובעים, שעתרו במעמד הדיון למתן סעד של פינוי הנכס, בעוד שבכתב התביעה עתרו לסעדים אחרים שעניינם סילוק יד וצו מניעה קבוע.

דיון והכרעה

19. לאחר עיון בכתובים, בחינת טענות הצדדים והעדויות שנשמעו בפניי, שקילת החומר הראייתי שהונח לפניי ובשים לב לנטלי הראיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בכל הקשור לגג הבניין ושביל הגישה בשטח כ- 77 מ"ר, וביחס אליהם יינתן צו סילוק יד המופנה לכל הנתבעים שבכותרת והמורה על סילוק דודי השמש וכל מתקן אחר שהניחו הנתבעים על גג הבניין ולהימנע מחסימת הכניסה החופשית דרך שביל המעבר. בעניין המחסנים, דין התביעה להתקבל רק כנגד הנתבעים 11-12.

20. ראש לכל, יצוין כי טענות הצדדים תיבחנה בהתאם לכתבי הטענות שהוגשו בתיק דנן, בשים לב לכך שבקשת הנתבעים לתיקון כתב ההגנה נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 4.8.16 המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.

21. בטרם אדרש לגוף המחלוקות, אומר כי מוטב לו הסכסוך המתמשך של דיירי הבניין המתבטא בנקיטת הליכים משפטיים שונים במשך עשרות שנים, לא היה ממשיך עד לימינו אלה. כמו כן, עדיף אם הצדדים, בסיוע של באי-כוחם, היו פונים לערכאה הייעודית והנוחה יותר להתדיינות כגון דא בבית משותף, היא המפקח על רישום מקרקעין. יחד עם זאת, בשים לב לסמכות המקבילה של בית משפט זה, המוקנית מכוח חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אבחן את טענות הצדדים, כפי שיובאו להלן.

על נטל ההוכחה בתביעה לשימוש חורג וסילוק יד

22. הלכה פסוקה מושרשת היא, כי ההגנה המוקנית לבעלים ולמי שזכאי להחזיק במקרקעין מוסדרת בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע, כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו, על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה.

23. סעיף זה, ועמו הסעיפים הנוספים שבסימן ב' לפרק ג' בחוק המקרקעין, נועדו להגן על זכות החזקה שהינה רכיב מהותי-מרכזי של זכות הקניין. כך מעניק סעיף 16 לחוק המקרקעין "עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש" (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי (2001); ע"א 8661/10 נעמה נ' טורקיה (19.2.12)).

24. בטרם אכנס לעובי הקורה, מן הראוי להקדים ולהבהיר מי הוא הנושא בנטל השכנוע בתביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין. כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלות בהם, די לו להוכיח עובדה זו בלבד, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי (26.9.1963); ע"א (ב"ש) 1162/08 אלום דן תורג'מן בע"מ נ' אמסטר (22.3.10)). בעניין זה נפסק לא אחת, כי "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה".

25. נטלי ראיה דומים נקבעו גם במקום בו מדובר בעילה לסילוק יד מכוח סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שלפיו "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה, כי "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום" (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי (26.07.1977)).

26. עוד רואה אני להתייחס למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לדיון במחלוקות הנוגעות לרכוש משותף והצמדות, מחלוקת שהינה בסלע הדיון בתביעה הנוכחית, בקשר לגג הבניין, המחסנים והשביל.

27. כידוע, והדברים הובאו על ידי בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1781/13 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' כהן מלי ו 246 אח' (15.7.15), כי שטחי בית משותף נופלים לאחת משתי קטיגוריות-דירות ורכוש משותף; זאת בגין ההגדרה השיורית המצויה בסעיף 77א לחוק המקרקעין, אשר מגדיר רכוש משותף כ'כל חלקי הבית חוץ מהדירות'. כאשר שטח מוצא מן הרכוש המשותף, הוא נרשם במרשם המקרקעין כמוצמד לדירה ספציפית בבית, וזכות הקניין בו עוברת מכלל הדיירים לדייר ספציפי. במישור הקנייני, אין משמעות משפטית להוצאת חלק מן הרכוש המשותף ללא הצמדתו במרשם המקרקעין לאחת מדירות הבית. ודוק, ההוצאה וההצמדה עשויות להיות בעלות משמעות משפטית במישור החוזי, במובחן מהמישור הקנייני. לפיכך, בבית שטרם נרשם כבית משותף, אין משמעות קניינית מידית להוצאת חלק מן הרכוש המשותף; זאת שכן אין אפשרות לרשום את ההצמדה במרשם המקרקעין (שם, פיסקה כא').

28. סעיף 55 ב' לחוק המקרקעין קובע, כי אין תוקף לעסקה ברכוש משותף בנפרד מן הדירה, משכך הוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירות מהווה מעין חריג לכללים אלה. ברם, סעיף 6(א)(1) לחוק המקרקעין מסייג את החריג הנ"ל וקובע, כי מוכר המבקש להוציא חלק מן הרכוש המשותף חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו עניין.

29. מצב נורמטיבי זה מעגן, הלכה למעשה, את תולדות הסכסוך בתביעה הנוכחית, כאשר מחומר הראיות שבפניי עולה כי התובעים, שהינם הקבלן שבנה את הבניין, מכרו את הדירות לנתבעים (או כאלה שרכשו את הדירות מהדיירים המקוריים) וכי התובעים, בכובעם כקבלן, הוציאו חלקים מן הרכוש המשותף והצמידו אותם לדירה שבבעלותם, על אף שהם אינם מתגוררים בבניין. החלקים שהוצאו מהרכוש המשותף הם גג הבניין ושטח בן 77.75 מ"ר, כפי שעולה מהרישום בפנקס הבתים המשותפים (נספח א' לכתב התביעה).

30. הבניין, אמנם, נבנה לפני עשרות שנים והליכים משפטיים שונים התנהלו בין הצדדים משך שנים ארוכות, כאשר במישור המשפטי הקנייני לא הייתה להוצאת החלקים הללו מהרכוש המשותף כל נפקות או השלכה מידית על הדיירים. על מידת ההשפעה האמורה ניתן היה להתרשם מעדויות הצדדים בפניי, כפי שיפורט להלן.

31. יודגש כבר כאן, כי המבנה דנן עבר תהליך של רישום במרשם הבתים המשותפים, רישום שתוקפו אינו עומד על הפרק במסגרת התביעה שלפניי, אשר נבחנת למעשה על פי הרישום האמור המהווה את נקודת המוצא לדיון בתביעה לסילוק יד. לפיכך, משנרשם המבנה כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים ביום 15.4.08, כאשר לדירת התובעים הוצמדו חלקים מהרכוש המשותף, הלכה למעשה, נתחמו זכויות הבעלות במבנה לפי רישום זה ביחד עם ההצמדות שלפיו. מאותו מועד ואילך- הוצאו החלקים מהרכוש המשותף והועברו לבעלות התובעים כחלק בלתי נפרד מזכויות הבעלות שלהם במבנה (דירה), כפי שעולה מפנקס הבתים המשותפים.

32. עפ"י ספרי הרישום של פנקס הבתים המשותפים, התובעים הינם הבעלים של שטח בן 117.82 מ"ר, אליו בוצעו שתי הצמדות: אחת, בשטח 77.5 מ"ר והשנייה, היא גג הבניין ששטחו 258.75 מ"ר.

33. נוסף על האמור, יש להזכיר כי עצם קיומה של זכות במקרקעין אינה סוף פסוק לדיון. מימושה של זכות זו כפוף לעקרון תום הלב (ע"א 8661/10 הנ"ל). בעניין זה, נפסק כי "מכיוון שאין הבעלות מוחלטת עוד, ותוכנה נקבע בכל מקרה על ידי שקילת האינטרס של הבעל לעומת האינטרס של שכניו ושל הציבור, מתחייבת מכך מעורבות רבה על ידי בתי המשפט, המופקדים על מציאת האיזון הנאות שבין בעלי האינטרסים השונים".

ובחזרה לענייננו.

א) השימוש במחסנים:

34. לפני שייערך דיון בסלע המחלוקת בתביעה דנן הנוגע לסוגיית השימוש הנטען במחסנים, יש לציין את הדברים הבאים העולים מחומר הראיות שבתיק.

35. כמובא לעיל, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי זכותם הבלעדית של התובעים לבעלות בשמונה מחסנים בבניין, על אף שהם אינם מתגוררים בבניין, וכך גם לגבי העובדה כי המחסנים הללו מהווים למעשה יחידת רישום נפרדת. מהעדויות עולה, אמנם, כי קיימים מחסנים אחרים שהוצמדו למספר בודד של דירות בבניין, ולגביהם היה הסכם למכירתם לדיירים אחרים ואולם, התביעה הנוכחית לא מתייחסת למחסנים אלה.

36. זאת ועוד, אין חולק כי הניסיון לחייב את התובעים במכירת המחסנים לידי הדיירים, כשל, כאשר תביעה בעניין זה אף היא נדחתה במסגרת פסק הדין שניתן בתיק ה"פ 424/97 ביום 10.10.1999, ובית המשפט אפשר את רישום המבנה כבית משותף והעברת הדירות למצב הבעלות הריאלי, ובכלל זה המחסנים.

37. דא עקא, חרף דחיית התביעה הנ"ל לגופה, מצא לנכון בית המשפט כבר אז להעיר שתי הערות חשובות המטיבות לתאר את מצב העניינים בו מצויים דיירי הבניין כיום: "עם זאת עקשנותה של משפחת גדליהו להגיע להסדר עם הדיירים למכירת המחסנים נראית לי כעקשנות לשמה בלתי מובנת וארחיק לכת ואומר אפילו כי הדבר גובל בחוסר הגיון מוחלט שכן לדעתי אין זה מקרה שבו חייב הדין ליקוב את ההר ותיטיב משפחת גדליהו אם תסכים להגיע לידי הסכם הולם עם הדיירים למכור להם את המחסנים בתמורה מלאה כאמור ולמנוע חיכוכים נוספים בעתיד". עוד נאמר שם, כי "אני חוזר ומפנה בקשה אישית למשפחת גדליהו להחכים כדי למכור את המחסנים כמוצע ולמנוע סיכסוכים נוספים בעתיד" (דברי כב' השופט אברהם אסא בהליך האמור, עמ' 14). ברם, דברים אלה של בית המשפט משנת 1999, לא הביאו את הצדדים לכדי הבנות והתובעים המשיכו לדבוק באיתנות בזכות הבעלות שלהם במחסנים.

38. כן עולה, כי בין התובעים לבין משפחת שמוקר - הנתבעים 11 ו-12 בהליך הנוכחי- התנהל הליך משפטי קודם במסגרת ת"א 731/86 שהסתיים בפסק דין מיום 5.2.89, שעסק בתפיסת המחסן ותשלום דמי שימוש. עוד יוער, כי מחלוקת נוספת על בעלות החניה נדונה אף היא בבית המשפט המחוזי בנצרת, וביום 1.12.02 הגיע בית המשפט למסקנה ולפיה אין זה ראוי לדון בסכסוך הקנייני אודות הבעלות במקומות החניה, באותו הליך, אלא יש לעשות כן בהליך נפרד, והורה על ביטול כינוס הנכסים.

39. חרף כל ההשתלשלות המתוארת לעיל, המצב המשפטי המחייב באשר למחסנים הוא קביעת ביהמ"ש שניתנה זה מכבר במסגרת ת"א 863/78 שהתנהל בעניין הבניין המשותף בו עסקינן, ובו נדונה והוכרעה שאלת בעלותם של התובעים במחסנים, כאשר נקבע שם כי 8 מתוך כלל המחסנים שייכים לתובעים (ולא נמכרו לדיירים).

40. משכך- במצב דברים זה בו זכויות הבעלות ב- 8 מחסנים מעוגנות כאמור בפסקי דין שיצאו תחת ידה של ערכאה שיפוטית מתאימה, אין מקום לתת צו מניעה קבוע לטובת התובעים בהקשר זה.

41. משכך, נשאלת השאלה, האם יש מקום בנדון ליתן סעד של סילוק יד, שלפיו יורה בית המשפט לנתבעים או למי מהם לסלק את ידם מהמחסנים, אם לאו. על מנת להיעתר לסעד האמור, שומה על התובעים העותרים לסעד של סילוק יד ומניעת שימוש במחסנים או מניעת הפרעה לשימוש זה, להוכיח תחילה את הפלישה והשימוש הנטענים וכן זהות מבצען. אקדים את המאוחר ואומר, כי בקשר למחסנים, לא שוכנעתי כי הוכח ששימוש זה נעשה ע"י כלל הנתבעים או מי מהם. ככל שיש טענה בפי התובעים, כי הפלישה והשימוש הלא חוקי בוצעו ע"י ועד הבית, שומה היה עליהם להגיש את התביעה נגד וועד הבית או לצרפו כבעל דין בתביעה שלפניי, וכן להביא ראיות התומכות בגרסה עובדתית זו, ואנמק.

42. עיון בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית של התובעים מלמד, כי האחרונים מייחסים לנתבעים שורה של הפרות בנושא השימוש במחסן ולפיהן הם "פרצו לנכס, תפסו על חלקו בעלות ואת חלקו הרסו, נעלו חלקים ממנו ומונעים גישה כלשהי אליהם, מונעים מהתובעים לשפצם ולהשכירם". עוד נטען, כי הנתבעים "מאחסנים על בסיס קבוע בחלק מהנכס מטלטלין ו/או ציוד, ללא תשלום דמי שימוש כלשהם וללא הסכמת התובעים" (סעיפים 11-12 לכתב התביעה; סעיפים 12-13 לתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים).

43. כן לטענת התובעים, ביום 8.9.08, בעלי מקצוע אשר נשלחו ע"י התובעים לבניין גורשו וסולקו ע"י חלק מהנתבעים ובעניין זה הוגשה תלונה למשטרה (סעיף 16 לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית של התובעים, תלונה שעותק ממנה צורף לכתב התביעה).

44. חרף חומרת ורצינות המעשים המיוחסים לנתבעים, או מי מהם, לא עלה בידי התובעים להוכיח גרסתם, כי הנתבעים או מי מהם עשו שימוש שלא כדין במחסנים, לרבות אחסון ציוד, פריצה למחסנים, תפיסת חלקים מהם, הריסת חלקים מהם, נעילת חלקים מהם או מניעת גישה למחסנים. התובעים לא הגישו ולו בדל ראיה לתמיכה בטענה, כי הפלישה/ההשתלטות המתוארת לעיל נעשתה על ידי מי מהנתבעים (ולא על ידי דיירים אחרים או צדדים שלישיים). אף בחקירתו הנגדית של התובע לא הובאה כל הוכחה לכך, כי אחד מבין הנתבעים שנותרו בתיק ביצע את ההשתלטות המיוחסת או ההפרעה לשימוש במחסן, כנטען בתובענה. לא זאת אף זאת, התובע ציין בעדותו בפניי כי הוא עצמו לא ראה את הנתבעת 3 (רחמה דניאל) והנתבעים מס' 17-18 (משפחת בניטו) פולשים לאחד המחסנים או עושים בו שימוש הנכנס לגדר הפרעה לשימוש (עמ' 12, ש' 9 ואילך).

45. טענת התובע, כי הגשת התביעה דנן נגד כל הדיירים, כמקשה אחת, אינה תביעת סרק, משום שהוא שיגר לכל הדיירים מכתב מקדים טרם הגשת התביעה ובו נדרש כל דייר שלא ביצע את הפלישה או השימוש הלא מותר, להודיע על כך, ובהתאם יימחק מההליך המשפטי, אינה יפה בשלב זה של הדיון, שכן אין בה כדי לאיין את הנטל המוטל על כתפי התובע להוכיח זהות מבצע השימוש מושא צו הסילוק. אין בידי לקבל את הסבריו של התובע, לפיהם 15 הדיירים פועלים כיד אחת, משום שטענה זו כלל לא הוכחה, כפי שגם לא הוכח כי התובע פעל בשקידה סבירה לברר זהות הפולש למחסנים או המפריע לשימוש בהם, כנטען על ידו, מבין הנתבעים שהתביעה המשיכה להתברר נגדם, לאחר שנתקבלו הודעות מטעם יתר הדיירים על אי השימוש או אי הפלישה הנטענים. יתרה מכך, התובע לא הביא בפניי את תוצאות התלונה שהגיש במשטרה בעניין הפלישה ולא ברור מה עלה בגורלה של אותה תלונה בודדת.

46. על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי התובע אינו זכאי לסעדים של סילוק יד וצו מניעה קבוע, המופנה לכל אחד מהנתבעים 3, 17 ו-18, ביחס לשימוש במחסן, משלא הוכח כי נעשה על ידם שימוש שכזה.

47. שונה היא מסקנתי באשר למשפחת שמוקר, הנתבעים 11-12 לתביעה זו.

48. במהלך החקירה הנגדית, העיד התובע כי ראה את הנתבע 11, ד"ר קורט שמוקר (להלן: "שמוקר") פולש למחסנים ולא נותן לאף אחד אחר להיכנס אליהם (שם, ש' 9-13, וכן בעמ' 13). מדובר בעדות ממקור ראשון על סמך עדות ישירה שלו עצמו. מנגד, הכחיש שמוקר בתצהיר עדותו הראשית, כי עשה שימוש במחסנים מושא כתב התביעה (סע' 7 ו- 13 לתצהיר). ואולם, גרסה זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ועדותו של שמוקר בנושא זה הייתה מתפתלת ולא יכולתי לתת בה אימון.

49. שמוקר ניסה לדחות את המעשים המיוחסים לו בעניין הפלישה והשימוש הלא מותר במחסנים. ברם, מעדותו בפניי עלה כי אכן בוצעה סגירה של המחסנים וחסימה באמצעות קירות, כטענת התובעים, וזאת מטעמי בטחון, משום, שלטענתו, המחסנים היו פרוצים ואליהם פלשו מחוסרי דיור ועשו שימוש אסור במחסנים. עוד עלה מעדותו, כי נכון למועד שמיעת הראיות בתיק, נחסמה הדרך שבין המחסנים ועקב כך נחסמה הגישה והכניסה אליהם (עדות שמוקר בעמודים 25 -27 לפרוטוקול).

50. עוד יודגש, כי שמוקר הודה בפניי כי הוא מודע לכך שהמחסנים הם בבעלות התובעים. בתחילת עדותו, שלל הלה כי המחסנים נסגרו והגישה אליהם נחסמה ואולם, בהמשך עדותו הוא הודה בכך, שהם סגרו את השטח שמחוץ למחסנים ע"י הצבת קירות. חרף האמור, נמנע שמוקר מלמסור גרסה מפורטת אודות מועד ביצוע הפעולות המתוארות על ידו, וניסה לייחס את המעשים הנ"ל לגורמים שונים, כגון העירייה, וועד הבית ודייר נוסף במבנה, עורך דין דואייב, כמפורט בעדותו בעמ' 27 לפרוטוקול.

51. עדותו המתפתלת והמשתנה של שמוקר, כפי שתוארה לעיל, מביאה להעברת הנטל לשכמם של הנתבעים 11-12 להוכיח, כי לא ביצעו את החסימה של המחסנים, או כי פעולה זו בוצעה ע"י אחרים, כגון וועד הבית, העיריה או עו"ד דואייב, כטענתם. על מנת להבהיר את הדברים אפנה לאמור בראשית עדותו של שמוקר, שבמהלכה עשה שימוש במונח "סגרנו" וככל שהתקדמה החקירה הנגדית, ייחס את הסגירה של המחסנים לוועד הבית, בציינו כי "סגרנו אותם מטעמי ביטחון, זה היה פרוץ למטה והיו פושעים, היו באים בלילות ועושים שמח, צעקות, לכלוך ובשלב מסוים זה היה בלתי נסבל והוחלט לסגור. זה היה לאחר פניה לתרבות הדיור, משם באה ההצעה ומשם באה העזרה כדי לסיים את כל הבלגן והלכלוך". בהמשך עדותו, מסר שמוקר גרסה שונה ולפיה השטח שמחוץ למחסנים הוא שנסגר ולא המחסנים עצמם, וכדבריו "סגרנו את השטח מחוץ למחסנים". לשאלת בית המשפט, כיצד בוצעה הסגירה של שטח המחסנים, ענה שמוקר כי "שמנו קירות שם". דא עקא, כנשאל לגבי מועד הסגירה, התחמק הלה ממתן תשובה עניינית וטען, כי אינו זוכר. רק במהלך החקירה החוזרת השיב שמוקר, כי קירות אלה קיימים במקום מזה 8-10 שנים. אין בידי לקבל עדות זו, במיוחד לאחר שאישר שמוקר בפניי כי ברגע שסגרו את השטח בין המחסנים, נחסמה הכניסה אליהם, וכלשונו "אם זה סגור אי אפשר להיכנס" וכי זהו מצב המחסנים נכון למועד שמיעת עדותו.

52. לא נעלם מעיניי, כי רק במעמד ישיבת ההוכחות התגלה, כי התובעים ניהלו הליך פינוי באמצעות לשכת ההוצל"פ עוד בשנת 2011, ביחס למחסנים והגג, ובמסגרתו אף הוגש דו"ח ביצוע פעולות, וכי תובעים לא מצאו לנכון לעדכן את בית המשפט על עצם נקיטת הליכים אלה, לא כל שכן תוצאותיהם, כאשר הדבר עלה לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע. כן ערה אני לכך, שבהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 18.12.2011, שניתנה בעניין בקשה להגדלת חוב בגין שכ"ט ב"כ הזוכים/התובעים והממונה על ביצוע הפעולה המבצעית, הנסמכת על דוח ביצוע פעולות בהוצל"פ (נ/1), נמצאו המחסנים ריקים ופתוחים. ברם, הנתבעים מצאו לנכון לצרף החלטה אחת ובודדת מהליך ההוצל"פ, שעל פי העולה ממנה, אין מדובר בהחלטה סופית. יתר על כן, אין בהחלטה האמורה כדי לגרוע ממסקנתי ביחס לנתבעים 11-12, הואיל ושמוקר הודה בפניי כי הגישה למחסנים אלה חסומה גם היום.

53. סיכומו של פרק זה: הבעלות של התובעים ב-8 מחסנים אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, שכן ביחס אליה ניתן זה מכבר פסק דין שריר וקיים המחייב את יתר בעלי הדירות בבניין לפעול בהתאם לקביעות פסק הדין והמקנות לתובעים זכות בעלות במחסנים האמורים. לא מצאתי שצלחה לתובעים דרך ההוכחה למתן צו סילוק יד מהמחסנים נגד הנתבעים 3, 17-18. יחד עם זאת, ניתן בזאת צו סילוק יד המופנה לנתבעים 11-12 והמורה להם לסלק ידם מהמחסנים ולאפשר הגישה אליהם. טענות הנתבעים 11-12 ביחס לצורך בהבטחת ביטחון המבנה ושלום דייריו, ראויה לליבון בין הצדדים בסיוע באי-כוחם, אך אין בה, כשלעצמה, לגרוע ממתן הצו האמור.

ב) גג הבניין:

54. בבסיס הגנת הנתבעים, כפי שהוצגה בסיכומיהם, עומדת הטענה כי הם השתמשו בגג הבניין משך שנים רבות לצרכי אחזקת דודי השמש, שימוש שהתובע היה מודע לו, לטענתם, וכי הנתבעים לא ידעו על הבלעדיות שמוקנית לתובע ביחס לגג הבניין. לגישת הנתבעים, משידע התובע על השימוש האמור והסכים עמו, מנוע הוא כיום מלהעלות טענות בעניין זה, הן מחמת התיישנות והן מחמת ברירת המחדל בבתים משותפים ולפיה הגג בבית משותף הינו רכוש משותף. כן נטען, כי לא ניתן ביטוי מפורש להוצאת דודי השמש מהרכוש המשותף בהסכמי המכר של הדירות, כאשר רוב דודי השמש הוצבו על גג הבניין עוד בטרם רכישת הדירה.

55. ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי לקבל טענות אלה משום שהנתבעים לא הוכיחו ולו אחת מהן.

56. ראשית יצוין כי, משנרשם גג הבניין כחלק מוצמד לדירת התובעים במרשם הבתים המשותפים, הרי שכל טענה הסותרת רישום זה מקומה להתברר בהליך נפרד המופנה כנגד הרישום האמור, כאשר נקודת המוצא לדיוננו היא, כי הגג רשום בבעלות התובעים באמצעות הצמדה.

57. מכאן, טענתם הנוספת של הנתבעים ולפיה הם קנו את הדירות מבלי שניתן ביטוי להוצאת הגג מהרכוש המשותף, היינו כי הגג הינו חלק מהרכוש המשותף של כלל הדיירים, אף אינה יכולה להתקבל, שכן היא אינה מתיישבת עם הרישום בפנקס הבתים המשותפים ביחס למבנה דנן.

58. כידוע, כשעסקינן בהסכמים בין קבלן לרוכש דירה, נקבע בפסיקה כי על המסמך המגדיר אלו הם החלקים המוצאים מן הרכוש המשותף, להיות מצורף לחוזה המכר בעת חתימתו. מאידך, הצמדת שטח אשר הוצא במפורש מכלל הרכוש המשותף לדירה ספציפית יכולה להיעשות גם במעמד מאוחר יותר, ובלבד שהובהר לדיירים, מעל לכל ספק, כי השטח הנ"ל איננו נכלל בגדר הרכוש המשותף (סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין; ע"א 750/88 א' רובנשטיין ושות' נ' אגמי (27.11.1990)). משכך, על גג שהוצמד לדירה פלונית, יחולו הדינים החלים על הדירה, גם על החלק המוצמד אליה.

59. הצמדת הגג לדירה פלונית, כמו גם לדירה של קבלן, כפי שבענייננו, נותנת לבעל הדירה שטח חופשי למטרות שונות, אשר בו לא יוכלו בעלי הדירות האחרים לשים מתקנים שונים, שמעצם טיבם נהוגים לשימוש על הגג. פסיקת בתי המשפט וסעיף 6 (א) לחוק המכר (דירות) קבעו הסדר ברור ומפורש לעניין האופן בו מוכר דירה נדרש לנהוג אם ברצונו להוציא חלקים מגדר הרכוש המשותף, פסיקה המכירה בזכאות הקבלן להצמדת הגג לדירה פלונית והוצאתו כולו או חלקו מגדר הרכוש המשותף [ראו והשוו: ע"א 374/08 צדוק קטן (איטן) נ' דיצה ברכה הורנשטיין (25.12.12)).

60. משכך, בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת כי הגג נשוא התובענה אינו מהווה רכוש משותף, אלא הוא שייך לתובעים אגב הצמדה, ולהצמדה נמצא ביטוי מפורש במרשם הבתים המשותפים. משהודו הנתבעים, כי הם עושים שימוש בגג באמצעות הנחת דודי שמש, קמה לתובעים עילת תביעה נגדם להסרת הדודים ומניעת השימוש האמור בו. טענת הנתבעים, לפיה מדובר בשימוש סביר משך שנים ארוכות ובידיעת התובעים, מטילה על הטוען לה את נטל ההוכחה. אף אם הייתי מקבלת טענה זו, הרי שהיא אינה יכולה להוות תחליף לתובענה לביטול הצמדה ולפיכך, הנחת הבסיס לדיון כאן היא שגג הבניין הוצמד לדירת התובעים הם הבעלים שלה, ויש בה כדי להסביר את המצב העובדתי והמשפטי שקדם לרישום הבית בפנקס הבתים המשותפים בשנת 2008.

61. באשר לידיעת התובע אודות הנחת דודי השמש, אמנם, מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי הוא ידע על כך כבר בשנת 2004 (עמ' 15, ש' 7-11) וכי בחודש מאי 2016 הוא אף הציע הצעה למציאת פתרון בעניין השימוש בגג (עמ' 17, ש' 8-11), עדות שיש בה כדי להשפיע על זכאות התובעים לדמי שימוש, שאין מקומה במסגרת התביעה הנוכחית. ברם, אין בידיעה זו כדי לגרוע מזכותו של הבעלים לקבל צו לסילוק ידם של הנתבעים, שהודו כאמור בהנחת דודי שמש על הגג שהוצמד לחלקת התובעים. יתרה מזאת, התובע לא נחקר עד תום בדבר קיומה של הסכמה מפורשת או מכללא למתן רשות לנתבעים או מי מהם לעשות שימוש בגג משך שנים. אף אם נניח, כי "שתיקתם" של התובעים משך שנים ארוכות מהווה מתן הרשאה לשימוש בגג הבית, הרי שניתן להתייחס לכך בדומה להרשאת חינם, ומשכך הרשאה זו אף אם ניתנה, היא ניתנת לביטול עם גילוי דעתו של המקנה שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון (ע"א 2816/03 קונצ'יצקי נ' שפלן (03.04.06)).

62. התובע התייחס גם במהלך חקירתו הנגדית לכך, כי השימוש בגג הבניין נעשה על ידי כלל הנתבעים בלא אבחנה ביניהם (עמ' 14, ש' 12-16).

63. הנתבעת מס' 18 הודתה במהלך חקירתה הנגדית, כי אחד מדודי השמש המונחים על גג הבניין הוא שלה, היא לא ידעה להציג אישור מטעם התובעים לשימוש זה, וטענתה כי היא רכשה את הדירה כשדוד השמש היה כבר מונח על גג הבניין, כלל לא הוכחה (עמ' 19, ש' 27-30 ועמ' 23, ש' 32-33).

64. באשר לנתבעת מס' 3, נמצא כי עדותה של האחרונה אינה אלא פרשנות סובייקטיבית שלה להסכם המכר הנוגדת את הרישום במרשם הפנקס הבתים המשותפים (עמ' 20-21 לפרוטוקול). ככל שיש לנתבעת זו טענות התוקפות את המרשם, אין זה המקום להכריע בהן. הנתבעת 3 טענה, אמנם, כי היא רכשה את הדירה מהבעלים הקודם, כשדוד השמש היה על גג הבניין, מבלי שסוגיית השימוש בגג תובא לידיעתה. ברם, טענות אלה נטענו בעלמא ללא שום בדל של ראיה.

65. גם שמוקר הודה בפניי, כי יש לו דוד שמש על גג הבניין. אך לא הוצגה על ידו כל אסמכתא לקיומה של זכות המוקנית לו להנחת דודי השמש על הגג (עמ' 23, ש' 22-23). בהמשך עדותו, טען כי התובע קנה את הדירה, כאשר דוד השמש היה כבר מונח על גג הבניין. ואולם, טענה זו אינה מתיישבת עם הרישום בפנקס הבתים המשותפים, ושמוקר לא הביא כל הוכחה המאששת טענה זו (עמ' 25 ש' 6-13 ; עמ' 26, ש' 1-13 ועמ' 28, ש' 19-32).

66. באשר לנתבע מס' 17, גם הוא הודה בקיומו של דוד שמש על גג הבניין, וטענתו לפיה הוא רכש את הדירה כאשר דוד השמש היה מונח על הגג, אף היא נטענה בעלמא ולא בוססה בראיות (עמ' 24, ש' 22-32).

67. לא נעלם מעיני, כי גם בעניין גג הבניין נקטו התובעים בהליך של פינוי באמצעות ההוצאה לפועל. ברם, מההחלטה האחרונה והיחידה שצורפה לתיק עלה, כי פעולות ההוצל"פ שנעשו ביחס לגג כללו רק החלפת המנעול ולא בוצע פינוי של דודי השמש. משכך, אין באמור באותה החלטה כדי לייתר את מתן הצו המבוקש בגדר התביעה הנוכחית.

68. על יסוד המתואר עד כה, אני נעתרת לתביעה ככל שהיא מתייחסת לגג הבניין ונותנת בזאת צו סילוק יד המורה לנתבעים 3, 11-12, 17-18 לפנות את גג הבניין ולסלק את דודי השמש המוצבים עליו. הפינוי ייעשה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, ביחס לכל נתבע בנפרד.

69. יודגש, כי הנתבעים לא הביאו בפניי ראיות, עדויות או חוות דעת המראות כי לא קיים פתרון חליפי להנחת דודי השמש בבניין, זולת הגג. משכך, לא היה ניתן לבחון סבירות התנהלות התובעים, כבעלים של גג הבניין, מכוח ההצמדה הרשומה בפנקס הבתים המשותפים, לא כל שכן, סבירות הדרישה לפינוי דודי השמש מגג הבניין. יחד עם זאת, מאחר וגם התובעים לא הניחו בפניי ראיות המוכיחות כי קיים תכנון לשימוש מידי בשטח הגג, דעתי היא כי ישכילו התובעים להגיע לפתרונות יעילים ומוסכמים עם הדיירים, אשר ישרתו את טובת כלל הדיירים, ולהימנע מסכסוכים נוספים לחינם. אין באמור בפסק דין זה כדי לגרוע מהאפשרות לפיה יגיעו הצדדים להסכמות ביניים, כגון מכר או פתרונות חוקיים אחרים, וטוב אם ישכילו לעשות כן.

70. באשר לשביל הגישה לגביו נטען כי הנתבעים "הרסו את שביל הגישה המוביל לנכס" (סע' 13 לכתב התביעה; סעיפים 14 לתצהירי העדות הראשית של התובעים). כיום, הנתבעים מנהלים תביעה נפרדת ובמסגרתה הם טוענים לזיקת הנאה בשביל האמור, תביעה שהוגשה רק בשנת 2017. משכך, אין בהגנת הנתבעים במסגרת התביעה הנוכחית שבפניי כל עילה מדוע לא יינתן צו סילוק ביחס לשביל הגישה ולא מצאתי בסיכומיהם כל נימוק לכך.

71. בשולי הדברים ולמען שלמות התמונה אציין, כי התובעים העלו עוד טענה בעניין הטמנת מיכל גז. ברם, עתה סוגיה זו אינה עומדת עוד על הפרק, לאחר שהצדדים הגיעו ביניהם להסכמות בעניינה.

סוף דבר

72. לשיטה אחרונה, אני נעתרת לתביעה באופן חלקי כאמור להלן:

א. ניתן בזאת צו המופנה לנתבעים 11-12 (משפחת שמוקר) להימנע מכל הפרעה בדרך של מעשה או מחדל לשימושם החופשי של התובעים, המלא והבלעדי (או מי מטעמם) ב- 8 מחסנים שבבעלותם.

ב. ניתן בזאת צו המופנה לנתבעים 3, 11-12, 17-18 לסילוק דודי השמש וכל מתקן אחר שהונח על ידם על גג הבניין. הפינוי יבוצע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ג. ניתן בזאת צו המופנה לנתבעים 3, 11-12, 17-18 להימנע מחסימת הכניסה החופשית דרך שביל המעבר עד לבירור התביעה שהוגשה על ידי הנתבעים בעניין זיקת ההנאה הנטענת בשביל האמור.

ד. ניתן בזאת צו לפיצול סעדים, כמבוקש.

73. אני מחייבת את הנתבעים 3,11-12, 17-18, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ (5,000 ₪ לכל קבוצה מהנתבעים), וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

74. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ז, 09 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.