בפניי בקשות הנתבעים 6, 13 ו- 14 (להלן: "המבקשים") להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין וכן בקשה לביטול פסק דין שניטל כנגדם בתיק דנן במעמד צד אחד ביום 09.01.11.

ברקע לבקשה עומדת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מ- 8 מחסנים והמבואה ביניהם שבבעלות התובעים והמצויים בקומת הקרקע של בניין מגורים בו מתגוררים בעלי הדין.

בדיון שהתקיים ביום 15.09.10 הוריתי לנתבעים להגיש הודעה אודות המשך ההליכים בתיק עד ליום 15.10.2010. עוד קבעתי, כי העדר הודעה תיחשב כהסכמה למתן פסק דין המקבל את התביעה.

משלא הוגשה כל הודעה מטעם הנתבעים במועד שנקבע לכך, עתרו התובעים בבקשה למתן פסק דין וקבלת התביעה, וכך הוריתי ביום 09.01.2011.

בנימוקי הבקשה, נטען כי המבקשים, שהינם עולים חדשים שלא יודעים כתוב וקרוא בשפה העברית וחסרי כל ידע ובקיאות בסדרי הדין ובהליכים משפטיים, פנו אל בא-כוחם הקודם, שהינם גם ראש עוד הבית וגם נתבע באותו תיק, על מנת שייצגם בתיק. המבקשים טוענים, סמכו "בעיניים עצומות" על בא-כוחם הקודם אשר הסביר להם, כי אין להם כל קשר לתביעה באשר הם אינם מחזיקים בנכסים מושא התובענה ולא עושים בהם שימוש מכל סוג שהוא. המבקשים לא ידעו על הדיונים שהתקיימו בתיק, לא ידעו על ההחלטות שניתנו ואף לא ידעו על חובתם להגיש כתב הגנה והודעה לבית המשפט אודות המשך הליכים בתיק.

באשר לסיכויי ההגנה, טוענים המבקשים כי אין להם כל נגיעה לנכסים המצוינים בכתב התביעה, הם אינם עושים בהם כל שימוש, מעולם לא תפסו בהם חזקה ומעולם לא מנעו או הפריעו את השימוש מדיירים אחרים. עוד טוענים המבקשים, כי בהסכמי הרכישה של דירותיהם בבניין אין סייג באשר לשימוש ברכוש המשותף, ובכלל זה המחסנים מושא התובענה. עוד נטען בהקשר זה כי בהסכמי הרכישה אין כל אזכור לשיוך הגג של הבניין לקבלן, ומשכך עסקינן ברכוש משותף וכל רישום הנוגד זאת בטל מעיקרו.

התובעים (להלן: "המשיבים") מתנגדים הן להארכת המועד והן לביטול פסק הדין. לטענתם, המבקשים ידעו על פסק הדין כבר לפני למעלה משנה ממועד הגשת הבקשות, ולכן המועד החוקי להגשת הבקשה לביטול פסק הדין חלף זה מכבר. עוד נטען, כי אין בנימוקי הבקשה טעם המצדיק מתן הארכה.

ביחס לטעם הראשון לביטול פסק הדין בדבר אי המצאת כתב התביעה, טוענים המשיבים כי קיימת סתירה פנימית בבקשה, שכן מחד טוענים המבקשים כי מעולם לא הומצא להם כתב התביעה, ובאותה נשימה הם טוענים כי פנו אל ב"כ הקודם על מנת לייצגם בתיק זה, באופן המלמד כי הם ידעו אודות ההליך שהתנהל כנגדם.

באשר לנימוק השני שעניינו ברשלנות בא-כוחם הקודם אשר לא הגיש לטענת המבקשים כתב הגנה, נטען כי אין כל ממש בטענה זו, משום שכתב הגנה מטעם כל הנתבעים, ובכללם המבקשים, הוגש לתיק ע"י בא-כוחם הקודם של המבקשים כבר ביום 11.05.2010.

לטענת המשיבים, משהתברר כי אין כל בסיס לנימוקים המועלים בגדר הבקשה, הרי שאין מקום להיעתר לה.

באשר לסיכויי ההגנה, נטען כי בעלות המשיבים בנכסים מושא התובענה רשומה בפנקסי רשם המקרקעין, מכאן קמה זכותם לסעד של סילוק יד ופינוי מהמקרקעין הנ"ל. לאור זאת, טענות המבקשים אשר מערערים על בעלות המשיבים במקרקעין, אין מקומן בהליך דנן אלא בהליך נפרד ועצמאי. לאור האמור, סיכויי ההצלחה של המבקשים הינם קלושים.

בתשובה לתגובת המשיבים, הבהירו המבקשים כי נודע להם לראשונה על קיומו של פסק הדין עת קיבלו אזהרה מלשכת ההוצל"פ, לפיה נפתח כנגדם תיק הוצל"פ בגין פסק הדין. גם לאחר שנתקבלה לידיהם האזהרה, לא ידעו כי מדובר בפסק דין שניתן נגדם במעמד צד אחד והם פנו אל בא-כוחם הקודם, אשר הבטיח לטפל בסגירת התיק נגדם.

אחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה להיענות לבקשה, ואלה טעמיי לכך.

ידוע, בטרם ידון בית המשפט בבקשה לביטול פסק הדין, עליו להכריע בבקשה להארכת מועד.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי המועד להגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, הינו 30 יום מיום המצאת ההחלטה. עפ"י תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, מדובר במועד שנקבע בחיקוק, ולכן הארכתו טעונה טעמים מיוחדים שיירשמו.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, הוא טעם חיצוני לבעל הדין וכי טעם הנעוץ בהתנהגות המבקש עצמו אינו מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד. יחד עם זאת, עם השנים ולנוכח ההכרה בזכות הגישה לערכאות, כזכות חוקתית, חל ריכוך מסוים בדרישה לטעמים מיוחדים והמדיניות כיום הינה התחשבות גם במהות העניין ואופי ההליך הנדון. לאור הגישה הנ"ל, אין לבחון את הבקשה להארכת מועד במנותק מהבקשה לביטול פסק הדין ויש לדון בשתי הבקשות במאוחד וכמקשה אחת.

ביטול החלטה שיתנה במעמד צד אחד יכולה להיעשות מכוח שתי עילות: האחת – ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה אשר נפל פגם בנתינתה ; והשנייה – ביטול על פי שיקול דעת.

בענייננו, המבקשים הודו בעצמם כי ידעו אודות ההליך שמתנהל כנגדם ואף חתמו לבא-כוחם הקודם על ייפוי כוח לצורך הטיפול בתיק זה, ולכן פסק הדין שניתן כנגד המבקשים במעמד צד אחד, בדין ניתן. לאור זאת, אין מדובר בעילת ביטול מן הצדק ויש לבחון ביטול פסק הדין לפי שיקול הדעת.

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים לביטול פסק דין על פי צד אחד בנויה על שני אדנים: האחד – סיבת מחדלו של בעל דין ; והשני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין ויינתן לו יומו בבית המשפט. מדובר בשני שיקולים הנבחנים באופן מצטבר, כאשר הפסיקה העניקה לשיקול השני מעמד של בכורה.

בענייננו, נראה כי סיבת אי מסירת ההודעה בהתאם להחלטה מיום 15.09.2010, כפי שהיא מובאת בבקשה ובתצהיר שצורף לה, מקורה במחדל בא-כוחם הקודם של המבקשים אשר לא עדכן את המבקשים באשר להתפתחויות בהליך בפניי. לדידי, על מחדל מסוג זה ניתן לפצות בתשלום הוצאות עבור הטרחה ואי הנוחות אשר נגרמו למשיבים בשל העיכוב שחל בבירור התובענה. לא התרשמתי, כי המחדל נבע מזלזול בהליך המשפטי או התעלמות מכוונת מקיומו, ולדידי על מחדל זה ניתן לכפר כאמור בפסיקת הוצאות.

אשר לשאלה השנייה שדנה בסיכויי ההגנה, שהיא השאלה העיקרית, די בשלב זה להצביע על הגנה אפשרית. עיון בכתב ההגנה מלמד, כי המבקשים מראים נימוקי הגנה שראויים להישמע והמצדיקים ביטול פסק הדין.

על יסוד האמור, אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד כנגד הנתבעים 6, 13 ו- 14 מיום 09.01.2011.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת עותק החלטה זו.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז סיון תשע"ג, 25 מאי 2013, בהעדר הצדדים.