בשם המערערת: עו"ד אייל נון

בשם המשיבה: עו"ד נאוה טמיר

מבוא:

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו - (כב' השופטת שושנה פיינסוד-כהן), מיום 21.1.20 בת"א 4283-02-09, לפיו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיבה.

אזכיר כבר כאן כי המשיבה הגישה תביעה שכנגד בבית משפט השלום ומשזו חויבה להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המערערת, עירבון שלא הופקד, לבקשת המערערת, דחה בית משפט השלום את התביעה שכנגד וההליך בתביעה שכנגד הסתיים – ראו נספחים ה' ו – ו' להודעת הערעור.

העובדות הרלוונטיות:

2. המערערת התקשרה בהסכם עם המשיבה לפיו התחייבה האחרונה לספק לראשונה שירותי השגחה בעסקים להם מעניקה המועצה הדתית שירותי דת. בשלב מסוים ההתקשרות הופסקה והמערערת העסיקה את משגיחי הכשרות, (להלן – "המשגיחים" או "משגיחי כשרות"), בעצמה.

3. משגיחי הכשרות לא קיבלו את הזכויות הסוציאליות, כך נטען, ועל כן הגישו תביעה בבית הדין האזורי לעבודה כנגד המשיבה, תביעה שהתנהלה בתיק ע"ב 3002/01 מזרחי נ' איגמי כוח אדם והשקעות בע"מ (להלן: "התביעה בבית הדין"). בעקבות זאת שלחה המשיבה הודעה צד ג' כנגד המערערת. במסגרת הדיון בבית הדין האזורי לעבודה – (להלן – "בית הדין"), חויבה המערערת לשלם למשגיחים, הואיל ובית הדין קבע כי המערערת היא המעסיקה של משגיחי הכשרות ולא המשיבה, והראשונה אכן עשתה כן ושילמה סך של 127,048 ₪.

בהליך שהתנהל בבית הדין, ב"כ המערערת הועמד לרשותם של משגיחי הכשרות וייצג אותם בתביעה. על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית הדין הארצי שנידון במסגרת ע"מ 556/07 המועצה הדתית עכו נ' איגמי כוח אדם והשקעות בע"מ, שם קבע בית הדין הארצי כי:

"... בנסיבות המקרה הספציפי ולאור הודעה צד ג' לא היה מקום לקבוע כי המועצה הדתית הינה בגדר מעבידתם של משגיחי הכשרות וחבה להם מכוח מעמדה זה בתשלום זכויותיהם כעובדים".

בהמשך נקבע בבית הדין הארצי כי המשיבה רשאית לתבוע את המועצה הדתית ככל שהיא חושבת שזו מחזיקה בכספיה.

התביעה שהייתה בפני בית משפט השלום הנכבד במהותה תביעת השבת הכסף אשר שילמה המערערת על פי פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, כי לטענת המערערת פסק הדין של בית הדין האזורי בוטל על ידי פסק הדין של בית הדין הארצי.

לטענת המערערת היה על המשיבה לשאת בתשלום זה ומשהמערערת שילמה את הכספים, על המשיבה להשיבם לידיה.

4. בית משפט השלום הנכבד קבע כי בסופו של יום ההסכם בוטל באופן חד צדדי על ידי המערערת מבלי שזו תוכיח כי ביטול ההסכם היה כדין. בית משפט השלום קבע כי על פי הודאת בעל דין התברר כי המערערת קיבלה לידיה תקבולים אשר בהתאם להוראות ההסכם אמורים היו להגיע לידי המשיבה, ואשר "היקפם ומועדם לא הוצגו לראיה" – סע' 21 לפסה"ד.

בית משפט השלום המשיך וקבע כי: "תקבולים אלו אמורים היו לשמש על פי הוראת ההסכם לתשלום שכר המשגיחים וזכויותיהם" ומכאן הסיק בית משפט השלום כי לא הוכח כי המשיבה היא אשר אמורה לשאת בתשלום ששילמה המערערת על פי פסק הדין בבית הדין לעבודה.

בית משפט השלום הסתמך על כך שהמערערת הודתה כי ההסכם בוטל בחודש פברואר 2001 וכי היא הודתה בהסדרת העסקתם של משגיחי הכשרות.

5. המערערת הציגה בבית משפט השלום אסמכתא בנוגע לתשלום משכורת המשגיחים בחודש מרץ 2001. על יסוד הודאת בעל דין – הודאת המערערת כי היא שילמה למשגיחים את משכורתם ואת זכויותיהם בחודש מרץ 2001 - קבע בית משפט השלום כי תשלום זה אינו חל על המשיבה משההסכם בוטל בחודש פברואר 2001, בו הפסיקה המשיבה להיות מעסיקתם של המשגיחים וכי העסקתם החל מחודש מרץ הייתה באחריות המערערת עצמה.

6. בית משפט השלום ששמע את ראיות הצדדים, התייחס לעד שהובא מטעם המערערת שהתברר שאין ביכולתו לתרום לבירור המחלוקות וכי עד זה בעצם לא ערך בעצמו את התחשיב לו טענה המערערת ומעבר לכך לא הגישה ראיות נוספות שיש בהן כדי לבסס את תביעתה להשבת הסכומים ששילמה.

בסופו של יום ומפסק הדין של בית משפט השלום ניתן ללמוד כי התביעה נדחתה משום שלא עלה בידי המערערת להוכיח את טענותיה בראיות כנדרש בדין.

7. בית משפט השלום, בסופו של יום דחה את תביעת המערערת וחייבה בתשלום הוצאות בסך של 5,000 ₪.

על פסק דין זה מונח הערעור שבפניי.

טענות הצדדים:

טענות המערערת:

8. המערערת טוענת כי שגה בית משפט השלום כשהתייחס לתחשיב כמסמך שנערך על ידי המשיבה כשהוא בעצם תחשיב בית הדין לעבודה.

9. המערערת טוענת כי בית הדין האזורי לעבודה חייב את המערערת לשלם למשגיחים את מלוא שכרם והמערערת קיימה את פסק הדין ושילמה למשגיחים את סכום התביעה. חרף זאת, על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה שנתן פסק דינו ובו קבע כי לא היה מקום לקבוע שהמערערת היא האחראית לתשלום זכויותיהם של המשגיחים (סע' 14 להודעת הערעור) "ובעקבות קביעת בית הדין הארצי בדבר חוסר אחריותה של התובעת הוגשה התביעה בבית משפט קמא", קרי; בבית משפט השלום.

10. המערערת טוענת כי על המשיבה להחזיר את התשלומים ששילמה למשגיחים כי כספים אלו נגבו שלא כדין ויש בכך כדי עשיית עושר שלא במשפט:

"שכן הודעה צד שלישי מתקבלת רק לאחר שמקבלים את התביעה וכאשר אין הודעה צד שלישי שרירה אזי שולח ההודעה הוא המחויב בתוצאות פסק הדין. עניין בסיסי ביותר שבית המשפט קמא לא שם לבו אליו, שעה שלא הייתה כל תביעה שכנגד שרירה ובטח – כאשר זו נדחתה על ידו ואף בית המשפט קמא עצמו לא פסק הוצאות בשל דחייתה חרף תוצאת הדחייה".

11. המערערת טעה עוד כי בית משפט השלום טעה משלא בחן אפשרות חיוב המשיבה בתשלום כספים שהגיעו למערערת גם על דרך האומדנה – ראו סעיף 20 ו- 31 להודעת הערעור.

בהמשך המערערת הפנתה לטעויות שנפלו, לגישתה, בפסק דינו של בית משפט השלום.

12. אעיר כבר כאן כי, אמנם המערערת מפנה בהודעת הערעור לטענות המשיבה בתביעה שכנגד ומבקשת להסתמך על הנטען שם, אך יש להזכיר כי כתבי טענות אינן ראיות ובעיקר משאותה "תביעה שכנגד", נדחתה.

13. המערערת טענה כי בית משפט השלום היה אמור לקבוע כי על המשיבה להשיב למערערת את התשלומים שזו שילמה לפי פסק הדין ומשלא עשה כן, הוא טעה ושגה.

עוד נאמר בהודעת הערעור כי, טעה בית משפט השלום משיחס את האחריות לאי הגשת מסמכים וראיות, למערערת, כי הרי מסמכים אלו הושמדו בשריפה שהתרחשה בארכיון וכי גם על פי החוק היה על המערערת להשמיד מסמכים אלו כי זמן החזקתם בארכיון חלף והדין הרשה לה שלא להמשיך ולהחזיק בהם, תוך הפניה לתקנות הארכיונים.

14. המערערת טענה עוד כי המשיבה הכחישה את זכות המערערת להשבת כספים בניגוד לאמור בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, חרף זאת לא הביאה עדים ובכך היא לא עמדת בנטל המוטל עליה – סעיף 41 להודעת הערעור.

15. המערערת הוסיפה וטענה כי התביעה אשר עמדה בפני בית משפט השלום " ... הייתה משפטית טהורה ... " – ראו סעף 42 להודעת הערעור, ואף המשיכה ושאלה " ... האם על המשיבה בהעדר הודעת צד שלישי לשאת בתשלומי משגיחי הכשרות מכוח פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה", וכי שאלה זו בית משפט השלום לא בחן, לגישת המערערת.

אמנם בסעיף 4 לפסק הדין הפנה בית משפט קמא לשאלה זו, אך הוא שגה בתהליך יישומה וכי בסעיף 5 לפסק הדין הוא לא התעלם מהטענה של עשיית עושר שלא במשפט, ברם הוא הלך ובחן את ההסכם ובכך טעה.

16. עוד טענה המערערת כי בית משפט השלום טעה בהתייחסותו לעד רונן סרי בשל היעדר הוכחה ל"נכוחות בבית הדין הארצי" – כפי שנטען בסעיף 45 להודעת הערעור ובהתרתו הרחבת חזית אסורה עת המשיבה התייחסה לתחשיב שהגישה המערערת – סעיף 46 להודעת הערעור.

17. לדעת ב"כ המערערת בית משפט השלום טעה משהתייחס לביטול ההסכם שנחתם בין המערערת לבין המשיבה, אלא היה עליו לבחון את השאלה: האם לפני ביטול ההסכם היה על המשיבה לשלם את שכר המשגיחים? ובדרך זו התעלם מההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים.

18. המערערת הלינה על כך, שבית משפט השלום, קבע כי היא ביטלה את הסכם ההתקשרות שלא כדין, תוך שהיא מפנה להליך בת"א 7523/01 אגמי נגד המעצה הדתית, בו עתרה המשיבה לסעד זמני ביחס לביטול ההסכם ומשלא ניתן סעד זמני, ביקשה המשיבה מחיקת ההליך. על בית משפט השלום היה לבחון האם לפני ביטול ההסכם, היה על המשיבה לשאת בשכר המשגיחים וזאת לאחר שבית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה שנשלחה לצד ג' – למערערת?

ב"כ המערערת ביקש להסיק מהתוצאה כי בית משפט השלום אפשר למשיבה לערוך תחשיב משלה בו הועלו טענות קיזוז, טענות שלא נטענו על ידי המשיבה עד לשלב הסיכומים, ובכך הוא שגה.

המערער הלינה גם על סכומי חיובה בהוצאות כפי שקבע בית משפט השלום וביקשה לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ולחייב את המשיבה בתשלום הסכומים ששילמה המערערת למשגיחים.

טענות המשיבה:

19. דין הערעור להידחות בשל העובדה שהוגש לאחר חלוף המועד הקבוע בדין. המערערת צפתה בפסק הדין ביום 21,01.20. ארבעה מבאי כוחה וביניהם 2 עורכי הדין החתומים על הודעת הערעור צפו בפסק הדין ולא כפי שטענה, שפסק הדין הובא לידיעתה רק ביום 28.1.20. מה גם, המערערת לא הגישה עיקרי טיעון עד ליום 7.5.20 וכי המשיבה הגישה עיקרי טיעון על יסוד הודעת הערעור בלבד.

עוד ביקשה המשיבה לדחות את הערעור לגופו, כי לטעמה, אין בטענות המערערת כדי להצדיק את התערבות בת משפט זה. פסק הדין של בית משפט השלום נכון ומבוסס כדבעי.

20. המשיבה טענה כי על פי ההסכם שלטה המערערת במשגיחים, הן ביחס לשכרם, מקום הצבתם, קביעת ימי החופשה וכו' וכי המערערת גבתה כספים מבתי העסק מאחורי גבה של המשיבה ושלשלה אותם לכיסה, כספים שעל פי ההסכם היו אמורים להיות משולמים למשיבה על מנת שזו תשלם את שכרם והוצאותיהם של משגיחי הכשרות וכי התמורה שהמשיבה הייתה אמורה לקבל על פי ההסכם עמד על 0.61% מהתקבולים לכיסוי הוצאות הכנת תלושי שכר למשגיחים. המשיבה טענה עוד כי המערערת ביטלה שלא כדין את ההסכם כעבור 10 חודשים וחצי, מיום כריתתו והעלתה טענות שונות כנגדה שהן בגדר עלילות שווא.

21. המשיבה טענה עוד כי בשל ניגוד עניינים, המשגיחים לא הגישו את תביעתם כנגד הנתבע הנכון – המערערת, לטענתם, ובשל כך המערערת צורפה להליך בבית הדין האזורי לעבודה בדרך של משלוח הודעת צד ג'. בהליך זה, בבית הדין האזורי לעבודה ניתן פסק מנומק וארוך שבו נקבע כי המערערת היא מעסיקתם של משגיחי הכשרות ובהתאם לכך חויבה לשלם להם את המגיע להם, וכי המשיבה הייתה צינור או אמצעי לתשלום שכרם וזכויותיהם.

22. בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה, הצהירה המערערת כי שילמה למשגיחים את המגיע להם וכי היא קלטה אותם כעובדיה. הערעור נתקבל בשל סיבות שבסדרי דין, תוך שהמשיבה שומרת על זכותה ורק היא בלבד, לדרוש מהמערערת תשלום הכספים שמגיעים לה על פי ההסכם. בית הדין הארצי לעבודה תיקן בלבד את "העיוות הפרוצדוראלי", שנפל בפסק דינו של בית הדין האזורי, ולא ביטל את חיוב המערערת בתשלומים בהם חויבה בבית הדין האזורי לעבודה באופן חד משמעי וברור. לטענת המשיבה, העיוות הנ"ל נגרם על ידי המערערת שפעלה בניגוד עניינים. המשיבה לא יכלה להגיש בבית הדין האזורי לעבודה תביעה שכנגד בשל חוסר סמכות עניינית. התנהלות דומה גילתה המערערת, לטענת המשיבה, גם בהליכי גילוי מסמכים ועיון בהם.

23. המשיבה סבורה כי חלה בעניינה הטענה של השתק עילה והשתק פלוגתא בהתאם לקביעות בית הדין האזורי לעבודה שהמערערת היא מעסיקת המשגיחים. כאן מדובר בערעור על פסק דין שניתן בתביעה להשבת כספים, כשהמערערת לא הוכיחה את תביעתה ואף לא את הסכום שיש להחזיר לה, כך ומשלא הביאה עדים לעניין זה, צדק בית משפט השלום משדחה את התביעה.

המשיבה הוסיפה וטענה כי חלק מטענות המערערת ביחס לגילוי מסמכים, מהוות הרחבת חזית אסורה, שלא נטענו קודם לכן ורק במסגרת הערעור הועלו ללא בסיס. שנים סירבה המערערת לגלות את המסמכים ומשבית המשפט השלום, קבע כי הוא ינקוט בסנקציות נגדה, נאלצה היא רק בחודש מאי 2017 על פי תצהיר מטעמה, בו טענה "לפתע" ש - "נבראה השריפה" שכילתה את המסמכים, כך טענה המשיבה.

24. מכל מקום, המשיבה סבורה כי אם יש אמת בטענת המערערת, שמהפשרה שנתקבלה בערעור בבית הדין הארצי, משתמעת המסקנה שקביעת בית הדין האזורי שהמערערת היא המעסיקה של המשגיחים, בוטלה, כי גם אז היה עליה להוכיח את תביעתה בבית משפט השלום ובזה היא לא עמדה.

25. בית משפט השלום צדק משקבע כי העד מטעם המערערת לא יכל להוסיף או להביא בפני בית המשפט השלום עובדות רלוונטיות למחלוקות בין המערערת לבין המשיבה בהקשר לתביעת ההשבה ואף העד מסר כי אין לו כל ידיעה בהקשר למערכת היחסים שבין הצדדים. בעיקר חוסר יכולת העד מטעם המערערת להתייחס לטבלה ששמשה בסיס לתביעת ההשבה של המערערת, הגם שמדובר בטבלה שעורכה לא ידוע.

26. המשיבה טענה כי היא נהגה בתום לב ובדרך מקובלת ואין כל בסיס לטענת המערערת ביחס להרחבת חזית אסורה מטעמה. עוד הפנתה המשיבה לכך שהתמשכות ההליכים בפרשה זו מקורה במערערת עצמה ולא באיש אחר, כך שאין כל יסוד לתלונתה שההליך נמשך עשרות שנים.

בסופו של יום ביקשה המשיבה לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאותיה.

דיון והכרעה:

27. תחילה אציין כי לא היה למערערת מענה משכנע ביחס לטענות המשיבה בהקשר למועד הגשת הערעור.

הנתונים המפנה אליהם המשיבה, והמראים כי הערעור הוגש באיחור ולא במועד הקבוע בדין, מצויים במערכת נט המשפט ולכך לא הייתה התייחסות מטעם המערערת.

זאת ועוד, ביחס לאי הגשת עיקרי טיעון מטעם המערערת ומשמעות הדבר, גם בעניין זה המשיבה צודקת ולמערערת אין תשובה.

בקשות להארכת מועדים לא הוגשו.

גם אם אתעלם מכך ואגש לבחון את הערעור לגופו אמצא כי דינו גם להידחות, כפי שיובהר בהמשך.

28. בטרם אכריע בערעור שבפניי מצאתי לנכון להביא את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, כי הרי בית הדין האזורי לעבודה הטיל את האחריות לתשלום שכר וזכויות המשגיחים על המערערת ובערעור על כך הסתיים הסכסוך בקביעות הבאות:

"לאחר ניתוח הסיטואציה הובהר לצדדים כי לכאורה בית הדין האזורי דן בעניין שלא נדרש לו, כאשר בחן את שאלת היות המועצה הדתית בגדר מעביד של משגיחי הכשרות, ושאלת החבות הישירה של המועצה הדתית כלפי משגיחי הכשרות.

חברת איגמי, המשיבה, הגישה הודעת צד ג' לבית הדין האזורי לעבודה, הודעת צד ג' נסמכה, בין אם על החוזה שבין הצדדים ובין אם על המצב ביניהם בפועל.

באשר ליחס זה, טיב הקשרים בין המועצה הדתית לבין אגמי חורגים מענייני זכויות עובדים ונוגעים גם לענייני חבות אותם עסקים בהם הועסקו משגיחי הכשרות.

אשר על כן, עניין זה ראוי היה לו שיתברר בבית משפט רגיל במסגרת תביעה כספית של חברת אגמי כנגד המועצה הדתית , ככל שהיא סבורה שיש מקום לכך, ולא במסגרת הודעת צד ג', כפי שנעשה הדבר בפועל.

לאור זאת, מוצע כי הערעור יתקבל וחבות המועצה הדתית כמעביד באופן ישיר כלפי משגיחי הכשרות תבוטל. בנסיבות של מקרה זה, בהן במסגרת התביעה לא היה על בית הדין קמא לדון בה."

באי כוח הצדדים הסכימו להצעת בית הדין הארצי ובעקבות זאת ניתן פסק דין האומר כדלקמן:

" 1. מפי המועצה הדתית שמענו כי המועצה הדתית שלמה במלואה את זכויות העובדים מושא התביעה בבית הדין האזורי, וכי משגיחי הכשרות הפכו לעובדיה החל מיום 1.4.01.

2. הננו נותנים תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כאמור בפרוטוקול, ולפיכך הערעור מתקבל במובן זה שהננו קובעים כי בנסיבות המקרה הספציפי, ולעניין הודעת צד ג', לא היה מקום לקבוע כי המועצה הדתית הינה בגדר מעבידתם של משגיחי הכשרות וחבה להם ישירות מכוח מעמדה זה בתשלום זכויותיהם כעובדים.

3. חברת אגמי רשאית לתבוע את המועצה הדתית, ככל שהיא סבורה שהמועצה הדתית מחזיקה כספים המגיעים לחברת אגמי, על פי היחס שביניהם."

ברי כי מפסק הדין של בית הדין הארצי וגם מהפרוטוקול שהפך לחלק מפסק הדין, לא עולה כי המשיבה בפניי חייבת להשיב למערערת סכומים כל שהם.

גם לא נאמר כי המועצה הדתית רשאית לתבוע השבה מהמשיבה שבפניי – חברת איגמי, והדברים ברורים. למה?

כי לו בית הדין הארצי סבר שעל חברת איגמי להשיב כספים ששלמה המערערת – המועצה הדתית, במקום המשיבה, למשגיחי הכשרות, הוא – בית הדין הארצי לעבודה, היה מוסמך ואף מחובתו לעשות זאת, במסגרת פסק דינו ומכאן לא היה צורך בהליך משפטי נשוא הערעור שבפניי.

אולם, לא כך הם פני הדברים.

29. לעניין טענות המערערת שפורטו בסעיף 15 לעיל, אומר כי המערערת נקלעה לכלל טעות, כי לו היא סברה כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, מעניק לה זכות להשבת כספים ששילמה, היה עליה לבקש לתת ביטוי לכך בהסכמות שהתגבשו ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה, וברי כי אין כל בסיס לטענה זו.

אכן משבית הדין האזורי החליט בשורה התחתונה לפסק דינו שהמשיבה אינה מעסיקת משגיחי הכשרות וחייב את המערערת כמי שהעסיקה אותם על פי המבחנים שהתגבשו בפסיקה ובדין, ובעקבות כך דחה את הודעת צד ג' ששלחה המשיבה, היה עליו לדחות את התביעה נגד המשיבה בלבד ולסיים את מלאכתו; כי הרי המערערת לא הייתה נתבעת בהליך שהתנהל בפני בית הדין האזורי לעבודה, אלא היא צורפה בדרך של הגשת הודעת צד ג' ששלחה המשיבה ומשזו נדחתה, המסלול לחייב את המערערת, בו הלך בית הדין האזורי לעבודה לא התאפשר על פי הפרוצדורה החלה במשפט המדינה ולא אפשר תוצאה זו.

חרף האמור לעיל וכידוע החיוב של המערערת בתשלום שכר משגיחי הכשרות לא בוטל על ידי בית הדין הארצי וגם שם פסק הדין שנתקבל בהסכמה, לא חייב את המשיבה בתשלום שכר המשגיחים או בהשבת הכספים שהמערערת שילמה למשגיחים.

מכאן טעות המערערת בהגשת התביעה דינן כי הרי בהעדר הוראה מפורשת בפסק הדין, לא היה מקום לדרוש השבה וכי לו הדבר היה עולה מאותו פסק דין של בית הדין הארצי, לא היה על המערערת לנקוט בהליך זה. מדוע? כי אז היה בסמכות בית הדין הארצי לחייב את המשיבה להחזיר למערערת את מה ששלמה למשגיחי הכשרות תוך הפנייתם לבירור טענותיהן בבית המשפט המוסמך והוא בית משפט השלום, כי הרי מערכת היחסים העסקית והמשפטית התגבשה בין שתיהן על פי ההסכם.

אזכיר עוד כי בית הדין הארצי הדגיש את זכותה של המשיבה בלבד, לנקוט בהליך המשפטי המתאים לשם דרישת וקבלת הסעד הדרוש לתשלום כספים שהגיעו למשיבה מאת המערערת ולא ההיפך – ראו סעיף 3 לפסק דינו של בית הדין הארצי שתוכנו המלא הובא לעיל.

אכן אין בכך כדי לחסום את המערערת מלהגיש תביעה, גם היא, ואכן כך עשתה, אם כי היה עליה להוכיח את בתביעתה ובכך לא עמדה בהתאם לקביעת בית משפט השלום.

מכל מקום, מי משתיהן – המערערת או המשיבה, הייתה נוקטת בהליך משפטי, היה ברור לחלוטין כי הבסיס להליך זה הוא הסכם ההתקשרות שנחתם ביניהם ובוטל שלא כדין על ידי המערערת, כפי שנקבע.

אעיר כי לו בית הדין האזורי, היה נוקט בדרך אחרת, כלומר תחת התרת הגשת הודעת צד ג', היה מחייב את הצדדים ובעיקר את התובעים – משגיחי הכשרות, לצרף את המערערת כנתבעת נוספת לאור טענות המשיבה, ההליך בבית משפט השלום היה מתייתר ועל דרך זו, לא יכלה להישמע כל טענה, מהותית או פרוצדוראלית.

אוסיף כי גם בית הדין הארצי, יכל לפשט את העניינים בכך שיקבל את הערעור ויבטל חיוב המערערת, כי לא הייתה נתבעת בבית הדין האזורי לעבודה, בעיקר משקבע כי המשיבה לא הייתה מעסיקת משגיחי הכשרות ודחה את התביעה נגדה, כך שהדיון בהודעה לצד ג', התייתר.

30. על כן, וברי לכל בר בי רב כי, משהמערערת הגישה תביעה לבית משפט שלום היה עליה להוכיח את תביעתה ולהביא עדים שיש ביכולם להעיד על מערכת ההתקשרות בינה לבין המשיבה.

היה על המערערת להוכיח כי היא שילמה כספים למשגיחי הכשרות, שחובת התשלום הייתה על המשיבה, כלומר היה עליה להוכיח את תביעתה כדבעי.

היה עליה, גם כן, להוכיח לא רק כי חובת התשלום על פי ההסכם הייתה מוטלת על המשיבה, היה עליה להוכיח גם ביחס לאיזה תקופה שולמו, האם זה היה בתקופת תחולתו של ההסכם ולפני ביטולו, חרף זאת היא זו ששילמה אותם כספים וכי על פי תנאי ההסכם, על המשיבה להשיב סכומים אלו; בכך המערערת לא עמדה.

היה על המערערת להוכיח גם את הסכום ששילמה והמגיע לה ושעל המשיבה להשיבו לידיה, על כן, ומשלא עשתה כן, ובית המשפט השלום התרשם מהעד מטעם המערערת באופן שלילי וקבע כי אין ביכולתו לשפוך אור על ההתקשרות, על ההתחשבנות, על הכספים שנגבו, מי גבה אותם ואיזה סכום על המשיבה להשיב למערערת, אין לומר כי הוא טעה ושגה.

חובת הוכחת התביעה מוטלת על המערערת ומשזו לא עמדה בחובה זו, אין האמור בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה כדי לסייע בידה.

31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, שמעתי את טענות הצדדים, ומבלי להתעלם מטענות המשיבה ביחס להגשת הערעור באיחור ושלא במועד שקבוע בדין, ללא בקשת הארכת מועד והן ביחס לאי הגשת עיקרי הטיעון מטעם המערערת במועד, הגעתי כאמור לעיל למסקנה כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט השלום המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

בית משפט השלום הנכבד קבע מפורשות כי המערערת לא הביאה ראיות שיש בהן כדי ליצור תשתית עובדתית ומשפטית, לביסוס תביעתה.

העד מטעמה מסר כי אין הוא מצוי בענייני הסכסוך שבין הצדדים, הואיל ובתקופה הרלוונטית הוא היה עובד בית העלמין ואחראי מקוואות – ראו סעיף 22 לפסק הדין, ועל כן, לא היה מקום לסמוך על עדותו ולהכריע בהתאם לעדות זו במחלוקת שבין הצדדים.

לאור זאת ומשלא עמדה המערערת בחובה המוטלת עליה, ברי שדין תביעתה להידחות, וצדק בית משפט השלום במסקנתו זו.

אין בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה כדי להוות תחליף לחובת ההוכחה המוטלת על המערעת ואין האמור בהם כי לסייע בידי המערערת ולהוות בסיס להוכחת תביעתה.

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

התנהלות הצדדים במהלך ההתקשרות החוזית וניגוד העניינים שהתעוררו בשלבים השונים מטעם הצדדים לא רק בעריכת ההסכם אלא גם במערכות השונות: בבית הדין האזורי לעבודה, בבית הדין הארצי לעבודה בבית המשפט השלום ובערכאה זו, הצדיקו חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך לא בלי היסוס אני נמנע מלעשות כן, ומחליט שכל צד יישא בהוצאותיו הוא.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתנה היום, כ"ה אב תש"פ, 15 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.