31 יולי 2014

לפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן

החלטה

לפני בקשת הנתבעים 1-3, אליה הצטרפו הנתבעים 4-12 והנתבעת 13 בתיקים המאוחדים שבכותרת (להלן ביחד – הנתבעים), להורות על מחיקת סעיפים וחלקים מכתבי הטענות והתצהירים שהוגשו מטעם התובעות בתביעות המאוחדות שבכותרת, וכן בקשת הנתבעים 4-12 להורות על מחיקת סעיפים נוספים מתצהירי התובעות.

כמו כן, ובכפוף למחיקת הסעיפים כמבוקש על ידי הנתבעים, עתרו הנתבעים 4-12 להורות על מתן פסק דין חלקי הדוחה את התביעות כלפי הנתבעים 9-12.

השתלשלות העניינים

1. ביום 27.3.13 ניתנה החלטתי בבקשתם הנ"ל של הנתבעים, שבה דחיתי את הבקשה למחיקת סעיפים וקבעתי כי בקשות המבקשים ידונו ויוכרעו במסגרת בירור התביעה לגופה.

2. על החלטה זו הגישו הנתבעים שלוש בקשות רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 27220-08-13; בר"ע 27397-08-13; בר"ע 29122-08-13), אשר הדיון בהן אוחד. בפסק דינו הורה בית הדין הארצי על ביטול החלטתי הנ"ל, וקבע כי המועד לבירור קיומו של מעשה בית דין הוא מוקדם ככל האפשר, על מנת לחסוך מהצדדים דיונים עקרים ומיותרים. אי לכך הורה בית הדין הארצי על החזרת העניין לבית דין זה לצורך דיון לגופה בבקשת הנתבעים למחיקת סעיפים מהתצהירים ובבקשה למתן פסק דין חלקי, ולהלן הכרעתי בבקשות לגופן.

רקע כללי

3. במקביל לתביעות המאוחדות שבכותרת, התנהלו בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז בין חלק מהצדדים להליך זה, שתי תביעות נוספות כמפורט להלן:

ת.א. 9708-05-09 מפעלי עץ כרמיאל בע"מ ואח' נ' דונרשטיין ואח', בפני כב' השופט מקובר (להלן- תביעת מפעלי עץ במחוזי).

תביעה זו הוגשה קודם להגשת התביעות המאוחדות שבכותרת בבית דין זה. התובעות בתביעה זו הן התובעות 1-2 בתביעות המאוחדות שבכותרת; חברת מזוניט (שהוגדרה כתובעת 3); וחברת פרמדור (שהוגדרה כתובעת 4), הגם שבהמשך נמחקה מההליך.

הנתבעים בתביעה זו הם הנתבעים 1-3 בתביעות המאוחדות שבכותרת וחברת רב בריח תעשיות (08) בע"מ (שהוגדרה כנתבעת 4).

ת.א. 49562-01-11 רב בריח (08) תעשיות בע"מ ואח' נ' מפעלי עץ כרמיאל בע"מ ואח' בפני כב' השופט גרוסקופף (להלן - תביעת רב בריח במחוזי), אשר הוגשה לאחר הגשת ההליך בתביעות המאוחדות שבכותרת. התובעים בתביעה זו הם הנתבעים 1 ו-3 בתביעות המאוחדות שבכותרת וכן חברת רב בריח תעשיות (08) בע"מ (שהוגדרה כתובעת 1).

הנתבעות בתביעה זו הן התובעות 1-2 בתביעות המאוחדות שבכותרת וכן חברת מזונייט, מר ריפר, מר ארנון, מר קידר, ומר בחרי (שהוגדרו כנתבעים 3-7 בהתאמה).

4. שתי התביעות הנ"ל הסתיימו בפשרה בין הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין.

ודוק, לטענת הנתבעים תביעת מפעלי עץ במחוזי מושתתת רובה ככולה, על טענת "הקנוניה'' שעומדת גם במרכזו של ההליך בתביעות המאוחדות שבכותרת ועל כן יש להורות על מחיקת הסעיפים כמבוקש, מפאת מעשה בי דין.

5. אשר להליכים בבית המשפט המחוזי, אין חולק כי הצדדים הופנו להליך גישור בשתי התביעות הנ"ל בבית המשפט המחוזי.

לטענת הנתבעים, כפי שנמסר לבאי כוחם על ידי עורכי הדין שייצגו את הנתבעים בתביעת מפעלי עץ במחוזי, ערב מתן פסק הדין, לאחר שתביעת התובעות נדונה ונשמעה, ובכלל זה הוגשו תצהירים, הסתיים הליך ההוכחות והוגשו סיכומי הצדדים, זימן כב' השופט מקובר את הצדדים אליו והמליץ להם, להגיע להסכמה לפיה ההליך שבפניו, יסתיים בדרך של דחיית תביעת התובעות, ואף הציע שסיום ההליך בפניו ייעשה כחלק מהסדר כולל בין הצדדים, שיכלול גם את תביעת רב בריח במחוזי, וכי בהסדר זה יקבלו רב בריח והנתבעים 1 ו 3 סכום כולל של כ- 2 מיליון ₪.

לטענת התובעות מנגד, תיאור הנסיבות כמו גם דבריו של השופט מקובר כמתואר על ידי הנתבעים הינו תיאור שקרי. לטענתן, הנסיבות האמיתיות לחתימת הסכם הגישור, הן שבעקבות הדיון שהתקיים בפני כב' השופט מקובר בתביעת מפעלי עץ במחוזי, התקיים דיון בפני כב' השופט גרוסקופף בתביעת רב בריח שהגישו הנתבעים כנגד התובעות, בו הביע כב' השופט את דעתו על סיכויי התביעה של הנתבעים. בעקבות זאת, התקיימו דיונים בין באי כח הצדדים שיצגו אותם בבית המשפט המחוזי, לגבי סיום הדדי של ההליכים בשתי התביעות.

6. כך או כך, אין חולק כי הצדדים פנו להליך גישור, שלאחריו התבקש בית המשפט המחוזי ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור שנחתם ביום 9.12.12.

בבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור שהגישו הצדדים, נאמר: "בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור, המצ"ב כנספח 1, על כל הוראותיו כמקשה אחת שעיקריו כדלהלן:

"א. מבלי להודות איש בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד, התביעה בהליך שבכותרת תידחה ללא צו להוצאות."

......

במסגרת הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים והוגש לאישורו של בית המשפט המחוזי נאמר, בין היתר:

"והואיל: ובית המשפט הנכבד הדן בגדרי ת"א 8708-05-09, לאחר שדן בתביעה לרבות הסיכומים שהוגשו מטעמם, קרא לצדדים הביע את עמדתו ביחס להליכים שבין הצדדים והציע הצעה לסיום תביעת צד א' (התובעות ומזונייט – א.ר.ק.) ותביעת צד ב' (הזוג דונרשטיין ורב בריח – א.ר.ק.);

והואיל: ובית המשפט הנכבד הדן בגדרי ת"א 49562-01-11, לאחר שעיין בכתבי הטענות ובתצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעם הצדדים, הביע את עמדתו ביחס להליכים שבין הצדדים והציע הצעה לסיום תביעת צד א' ותביעת צד ב';

בסעיף 2 להסכם הגישור נאמר:

"מוסכם בין הצדדים, כי מבלי להודות איש בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד, תביעת צד א' תידחה בכפוף להשבת האגרות אשר שולמו בגדרי תביעת צד א'..."

ובסעיף 3 להסכם הגישור נאמר:

"מוסכם בין הצדדים, כי מבלי להודות איש בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד, תביעת צד ב' תידחה בכפוף להשבת האגרה אשר שולמה על ידי צד ב' בגדרי תביעת צד ב'..."

להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי ביום 11.12.12.

7. במקביל להסכם הגישור נחתם בין הצדדים באותו יום, הסכם נוסף (להלן – הסכם האגרות), בו הוסכם בין הצדדים כי סכומי האגרה שיושבו לתובעות בהתאם להסכם הגישור, יועברו לנתבעים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית שנצברו בגינם.

בסעיף 7 להסכם האגרות נקבע:

"הצדדים מתחייבים לשמור הסכם זה ותוכנו בסודיות ולא לגלותו לצד ג' כלשהוא, או בהליכים משפטיים התלויים ועומדים בין הצדדים, במועד חתימת הסכם זה, בערכאות אחרות. חרף האמור בסעיף סודיות זה, מוסכם שאם מי מהצדדים יעלה טענה כלשהי הסותרת את האמור בהסכם זה, במסגרת ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים, ללא יהא יותר תוקף להתחייבות האמורה."

לציין, כי הסכם האגרות לא הובא לאישורו של בית המשפט המחוזי ולא ניתן לו תוקף של פסק דין.

8. כחלוף שלושה חודשים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור הנ"ל, הוגשו תצהירי התובעות בתביעות המאוחדות שבכותרת כמתחייב מהחלטת בית הדין, ולנוכח האמור בהם הוגשה הבקשה שבנדון, עת לטענת הנתבעים כפועל יוצא מכך שתביעת מפעלי עץ במחוזי נדחתה במסגרת הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שחל מעשה בית דין על אותו חלק של התביעה שבנדון, בין אם מכח השתק עילה, או למצער, מכח השתק פלוגתא ביחס לטענת הקנוניה בהקשרה הרחב על כל נגזרותיה, ובכללן: הטענות להפרת חובות נאמנות, מעבר בצוותא חדא לרב בריח, הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה, ניסיון לפגוע בתובעות, שימוש בסוד מסחרי והפרת תניית אי תחרות. לטענתם, העילה העיקרית שעמדה ביסוד תביעת מפעלי עץ במחוזי היא עילת "הקנוניה", ובכל מקרה התשתית העובדתית, "סיפור המעשה", זהה לחלוטין לתשתית העובדתית בתביעה שבנדון, בפני בית הדין.

מנגד, עמדת התובעות היא שהסכם הגישור ופסק הדין שאישרו אינם מקימים מעשה בית דין. לטענתן הסכם זה התייחס אך ורק להליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי ולא כרך את ההליכים המתנהלים בבית דין זה; אין כל זהות בעילות הנדונות, שכן בתביעת מפעלי עץ במחוזי העילה שנדונה היא רק עילת גניבת הזדמנות עסקית (והפרת תניית אי התחרות על ידי דונרשטיין כבעל מניות) ואילו בתביעה בבית הדין נידונות עילות שונות הנובעות כולן מיחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים, והן מצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה; כך גם, לטענתן, עילות התביעה בתביעת מפעלי עץ במחוזי מבוססות כל כולן על הוראות סעיפים 193 ,192 ו-254 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, המתייחסות להפרת חובת אמונים ו/או חובת ההגינות של הנתבעים 1-3 כדירקטורים ו/או נושאי משרה ו/או בעלי מניות, שהן בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי ומן הסתם, לא יכולה להיות כל חפיפה, בין עילות אלו לבין העילות הנדונות בבית דין זה בנוגע ליחסים עם הנתבעים 1-3 כעובדים ולא כדירקטורים ו/או בעלי מניות.

9. עד כאן עמדות הצדדים, ומכאן אפנה להלן לדון במחלוקות שביניהן לגופן.

עיקרי טענות הנתבעים

10. לטענת הנתבעים 1-3, העובדה שבהסכם הפשרה צוין שהוא נערך "מבלי להודות איש בטענות משנהו ולצרכי פשרה" אינה גורעת כמלוא הנימה מכך שטענות התובעות נדחו, באופן שחוסם אותן מלהעלות ולהתדיין ביחס לטענות אלו בשנית, שכן "דחיה היא דחיה היא דחיה".

ההסכמה בהסכם האגרות שנחתם באותו יום מחזקת במשנה תוקף את משמעות דחיית תביעת התובעות.

תצהירי העדות הראשית מטעם התובעות, שהוגשו 3 חודשים לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם שבין הצדדים בתביעת התובעות בבית המשפט המחוזי, לא רק שלא אזכרו את דבר דחיית תביעת התובעות, אלא שבניגוד להסכם הפשרה ולמוסכם בהסכם האגרות כללו התובעות בתצהיריהן טענות ועילות שכבר נדחו בבית המשפט המחוזי, וזאת בניגוד מפורש ומוחלט להתחייבויותיהן.

11. עילת התביעה העיקרית שעומדת ביסוד ההליך בתביעות המאוחדות בפני בית דין זה היא טענת התובעות בדבר קיומה של 'קנוניה' שמקפלת בתוכה טענות להפרת חובות נאמנות מצד הנתבעים, מעבר בצוותא חדא לעבוד ברב בריח, הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה וניסיון לפגוע בתובעות, כמפורט בפלוגתאות שנקבעו על ידי בית הדין בתיק זה.

אותה עילת "קנוניה", עמדה גם ביסוד תביעת התובעות שנדחתה בתביעת מפעלי עץ במחוזי. לא זו בלבד שטענת ה'קנוניה' היתה העילה המרכזית בתביעת מפעלי עץ במחוזי (כמו בהליך שבנדון), כשממנה נגזרו עילות נוספות ובהן: הפרת חובות אמונים, הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה, מעבר מתוזמן ובצוותא חדא של העובדים לחברת רב בריח, והטענה בדבר "גניבת" הזדמנות עסקית.

בכל מקרה, התשתית העובדתית, "סיפור המעשה" שעמד בבסיס התביעה במחוזי, זהה לחלוטין לתשתית העובדתית שעומדת בבסיס הליך זה. דא עקא ש"סיפור המעשה" נדחה בבית המשפט המחוזי לאחר שלתובעות היה יומן בבית המשפט ולאחר שכב' השופט מקובר התרשם מהעדויות וסיכומי הצדדים בפניו.

במילים אחרות: בבית המשפט המחוזי נדחתה מכל וכל הטענה שהתקיימה קנוניה על כל נגזרותיה, וקביעה זו מהווה מעשה בית דין.

על כן התובעות מנועות "מלהחיות" את "סיפור המעשה" ואת טענת "הקנוניה" בהליך זה במילים אחרות: בבית המשפט המחוזי נדחתה מכל וכל הטענה שהתקיימה קנוניה על כל נגזרותיה, ועל כן התובעות מנועות "מלהחיות" את "סיפור המעשה" ואת טענת "הקנוניה" בהליך זה, מכח מעשה בית דין.

12. לטענת הנתבעים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את תביעת התובעות, מקים מעשה בית דין מסוג השתק עילה ולמצער השתק פלוגתא, ביחס לרובן ככולן של טענות התובעות ובראשן טענת ה"קנוניה" על נגזרותיה.

אשר להשתק עילה - על פי הפסיקה, המבחן לקביעה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות הוא מבחן רחב שחורג מהבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא יש לבחון אם מבחינת מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, כאשר לצורך קביעת זהות העילות יש חשיבות לשאלה אם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים, וכן למידת הדמיון בתשתית העובדתית שניצבת ביסוד שני ההליכים. בענייננו, אין ספק שמתקיים המבחן הרחב לקיומה של זהות עילות שמקימה השתק עילה, במובן זה שמבחינת מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו - שאלת ה"קנוניה" על נגזרותיה, כאשר התשתית העובדתית ביסוד שני ההליכים זהה באופן מוחלט.

גם מבחינת האינטרס המוגן, בשתי התביעות מדובר באותו אינטרס מוגן של התובעות להיפרע את נזקיהן הכספיים, כביכול, ואת תוצאות הקנוניה ממי שנטען שהם מבצעיה כביכול.

13. על פי הפסיקה [ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר, פ"ד מז (2), 441; ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (פסה"ד מיום 4.3.2010)]. השתק עילה מתקיים גם כשמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ויש תוקף לכללי ההשתק על ענפיהם השונים גם בנסיבות שבהן הסכסוך יושב על ידי פסק דין בהסכמה, כשביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון.

אי לכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוצר השתק עילה ביחס לטענת "הקנוניה" בהקשרה הרחב על כל נגזרותיה, ובכללן הטענות להפרת חובות נאמנות, מעבר בצוותא חדא לרב בריח, הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה וניסיון לפגוע בתובעות, וכן ביחס לטענת השימוש בסודות מסחריים.

על כן יש למחוק עילות וטענות אלו מתצהירי העדות הראשית של התובעות.

14. אשר להשתק פלוגתא – טוענים הנתבעים כי למצער, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקים השתקי פלוגתא ביחס לטענת "הקנוניה" בהקשרה הרחב על כל נגזרותיה כאמור, וביחס לטענה בדבר שימוש בסודות מסחריים, שכן התקיימו בענייננו כל התנאים המצטברים לקיומו של השתק פלוגתא, כפי שנקבעו בפסיקה, כדלקמן:

- הפלוגתא עלתה והוכרעה כבר בדיון קודם (זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתאות);

- התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הקודמת, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא;

- ההתדיינות הקודמת הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, ובקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה;

- ההכרעה בפלוגתא בהתדיינות הקודמת היתה חיונית להכרעה, להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לביסוס פסק הדין;

- פסק הדין בהליך הקודם ניתן על ידי בית משפט בעל סמכות כדין והוא סופי.

15. אשר לתנאי לפיו ההתדיינות הקודמת הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, ובקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל ממצא של חוסר הוכחה, ערים הנתבעים לכך שמדובר בפסק דין לפשרה, אלא שלטענתם, בעניין מוסקונה שנזכר לעיל, הכיר בית המשפט העליון בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין כיוצר השתק פלוגתא. בית המשפט קבע למעשה שני עקרונות מנחים שבהתקיימם יש להכיר ביצירת השתק פלוגתא בפסק דין בפשרה: האחד - כשהשלב בו הושג הסכם הפשרה הוא שלב מתקדם, והשני - בהתחשב בתוכנו של ההסדר שהושג.

לטענת הנתבעים שני תנאים אלו מתקיימים בענייננו, הן לאור השלב שבו הושג הסכם הפשרה במחוזי והן מן הטעם שתוכנו של ההסכם מחזק אף הוא את המסקנה שנוצרו השתקי עילה שכן ההסכם מתייחס במפורש לדחיית התביעה ואין בו דבר שמסייג את אי-דחייתן של עילות וטענות כלשהן. לטענת הנתבעים חיזוק לכך ניתן למצוא אף בספרה של המלומדת פרופסור נינה זלצמן, שם נדונה הגישה המרחיבה להכרה בפסק דין בפשרה כיוצר מעשה בית דין, הגישה המצמצמת וגישת הביניים שאומצה בפסיקה.

לטענת הנתבעים, על פי כל אחת מן הגישות הנ"ל פסק הדין לפשרה שניתן בבית המשפט המחוזי מקים בענייננו מעשה בית דין על דרך של השתק פלוגתא.

16. בנוסף לטענותיהם לעניין מעשה בית דין, טוענים הנתבעים כי ממילא התובעות מושתקות מלטעון טענות בעניין "הקנוניה", הסודות המסחריים והפרת תנית אי התחרות גם בשל העיקרון של השתק שיפוטי. עיקרון זה מונע מצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו, מלטעון טענות שכופרות בתוקף ההסדר. השתק זה חל מכוח חובת תום הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט[ראה: רע"א 49760/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח, פ"ד נו(1), 557, סעיף 15 לפסה"ד].

אי לכך, לטענת הנתבעים 1-3, גם מטעם זה יש למחוק מתצהירי העדות הראשית של התובעות את כל הקטעים שעוסקים ב"קנוניה" בהקשרה הרחב על נגזרותיה.

17. בנוסף טוענים הנתבעים 1-3 כי יש למחוק מתצהירי העדות הראשית של התובעות, את כל הקטעים שקשורים בטענה שהנתבעים השתמשו כביכול, ב"סודות מסחריים" של התובעות, וכן בטענה שדונרשטיין הפר את תניית אי התחרות בהסכם הייעוץ שנחתם בינו לבין מזונייט, שכן: העילות הנטענות הללו אינן נזכרות בסעדים שנתבעים בכתב התביעה; טענות אלו אינם חלק מעיקרי הפלוגתאות כפי שנקבעו על ידי בית הדין והעלאת טענות אלו עתה בתצהירי התובעות מהווה הרחבת חזית אסורה, לה מתנגדים הנתבעים; בכל מקרה, טענות אלו כבר נטענו בתביעת התובעות בבית המשפט המחוזי, ונדחו כחלק מדחיית התביעה. התובעות מנועות מלהעלותן בשנית במסגרת ההליך הנוכחי מטעמי מעשה בית דין והשתק עילה ו/או השתק פלוגתא כמפורט לעיל.

כמו כן טוענים הנתבעים 1-3 כי יש למחוק מתצהירי העדות הראשית של התובעות, את כל הקטעים שעוסקים ב"התעשרות בדמי הכניסה של רב בריח", שכן עילה זו של ההתעשרות שלא כדין בדמי הכניסה של רב בריח, סולקה על הסף מכתב התביעה, עוד בהחלטת בית דין זה מיום 15.7.2010.

18. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל לטענת הנתבעים 1-3 יש למחוק מתצהירי העדות הראשית של התובעות את הסעיפים הבאים:

סעיפים 209 ,187-188 ,139 ,107 ,105 ,66 ,63 ,31 ,25-28 , 10, 225-238 ,220-223 ,221-215, לתצהירו של אביקם ליף; סעיפים 68-72 ,59-62 ,52 ,35-43 ,18-30 ,15 ,13 ,10-11 לתצהירו של יובל קדר; סעיפים 72-74 ,66 ,59-63 ,36-37 ,24-32 ,19-20 לתצהירו של לארי ריפר; סעיפים 34 ,31 ,17 ,15 ,13 ,10 ,7 לתצהירו של מתיו קלארק.

19. שלווה מוזס, התובעת בתיק ס"ע 10238-09-09 (אשר תקרא לנה לן מטעמי נוחות בלבד – הנתבעת 13) אף היא מעלה טענות דומות לטענות הנתבעים 1-3 בכל הנוגע לקיומו של מעשה בית דין. לטענתה, הטענות הכוונות כלפיה במסגרת טענת ה"קנוניה" לפיהן כביכול שימשה כ"סוס טרויאני", נדחו במסגרת תביעת מפעלי עץ במחוזי ועל כן חל מעשה בית דין ביחס לטענות אלו. עוד טוענת הנתבעת 13 כי למצער ולנוכח דחיית תביעת מפעלי עץ במחוזי קיים השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות המכוונות כלפיה לעניין גזילת הזדמנות עסקית כביכול ברכישת רב בריח והפרת סודות מסחריים כביכול.

על כן עותרת הנתבעת 13 לכך שבית הדין יורה על מחיקת סעיפים: 5-14, 23-32, 34,35,39,40,44-47, 50-52, 56-58 ,60,61, 64-70 , 86, 98, 104.3 לכתב ההגנה של התובעות בס"ע 10238-09-09; סעיפים1-12,17-19,21,23-26 ,29-35,45,47-49,50,53-55,61-67 לכתב התביעה שכנגד מטעם התובעת בס"ע 10238-09-09.

וכן על מחיקת סעיפים 35,36,65-114,136,142-147,156-158,159.4,161,187-189, 196, 194, 192, 202 ,205 ,208-220 , 222 ,223 ,225-230 לתצהיר אביקם ליף מטעם התובעות; סעיפים 19-30,35,40,42,43,52,53,56,58-66,68-71 לתצהיר יובל קדר מטעם התובעות; סעיפים 21,26,28-32,36-40,45-47,51,52,59,60,61,64,66,73-75 לתצהיר לארי ריפר מטעם התובעות; סעיפים 14,15,16,19-21,30,34 לתצהיר מת'יו קלארק, מטעם התובעות וסעיפים 10-15 לתצהיר מיק ארמסטרונג מטעם התובעות.

20. הנתבעים 4-12 אף הם מעלים טענות דומות לטענות הנתבעים 1-3 בכל הנוגע לקיומו של מעשה בית דין, כאשר לטענתם מטעם זה מתקיימים התנאים המשפטיים למחיקת כל הסעיפים בתצהירי התובעות התומכים בטענה כי הנתבעים 4-12 פעלו בקנוניה עם הנתבעים 1-3 להפרה ולגרם הפרת הסכמי עבודתם עם התובעות.

זאת ועוד, כפועל יוצא מדחיית טענת הקנוניה, עותרים הנתבעים 4-12 למתן פסק דין חלקי הדוחה את התביעה כלפי הנתבעים 9-12, אשר כלפיהם הועלו רק טענות בעניין ה"קנוניה".

לטענת הנתבעים 4-12, גם מטעמים שבתקנת הציבור אין להתיר לתובעות להמשיך ולעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, להתעמר בצדדים חלשים שנגררו בעל כורחם להליך לא להם, ולבזבז זמן שיפוטי בניהול הליכים שתוצאתם עלולה ליצור הכרעות שיפוטיות סותרות.

בנוסף עותרים נתבעים 4-12 למחיקת כל הסעיפים בתצהירי התובעות העוסקים בטענה בדבר "תיארוך לאחור" של חוזי העבודה של הנתבעים אלי שמיני (נתבע 4) ועמי פביאן (נתבע 6) מן הטעם שהטענה לפיה חוזיהם תוארכו לאחור לא נכללה בשום כתב טענות מטעם התובעת עד כה ומהווה הרחבת חזית אסורה.

כך גם מצטרפים הנתבעים 4-12 לטענות הנתבעים 1-3 בדבר מחיקת כל הסעיפים העוסקים ב"התעשרות בדמי הכניסה של רב בריח", מן הטעם שעילה זו של ההתעשרות שלא כדין בדמי הכניסה של רב בריח, סולקה על הסף מכתב התביעה, עוד בהחלטת בית דין זה מיום 15.7.2010.

21. אי לכך עותרים הנתבעים 4-12 למחוק מתצהירי העדות הראשית של התובעות את הסעיפים הבאים:

75 ,73-70 ,66 ,65 ,64 ,63 ,35 ,34 ,33 ,20 ,19, 18, 14 229 ,225 ,222 ,220 ,187 ,153 ,140 ,137 ,129.4 ,119 ,115.5 ,105 ,104-99 ,80-82 ,79 לתצהירו של אביקם ליף; סעיפים 72.1 ,70 ,69 ,40 ,39 ,38 ,37 ,36 ,35 ,28 ,19 ,11 , 10 ,8, 72.10 ,72.8 ,72.7 ,72.4 ,72.3 ,72.2 לתצהירו של יובל קדר; סעיפים , f 66 d , 66b, 66a ,63 ,39 ,38 ,36 ,32 ,31 ,30 ,21g,966, ,66 e 27 ,19 ,18 לתצהיר לארי ריפר וסעיפים 27 ,19 ,18, 17 לתצהירו של מתיו קלארק.

22. יצוין כי במסגרת תשובתם לתגובת התובעות לבקשה למחיקת סעיפים, הוסיפו הנתבעים בקשה למחיקת סעיפים מכתבי הטענות של התובעות, המתייחסים לאותו חלק שלטענת הנתבעים חל לגביו מעשה בית דין.

עיקרי טענות התובעות

23. מנגד, לטענת התובעות, דין בקשותיהם של הנתבעים אשר הוגשו לשיטתן בחוסר תום לב – להדחות מכל וכל תוך חיוב הנתבעים בהוצאות לדוגמא, שכן לטענת התובעות במקום להגיש תצהירי עדות ראשית במועד, הגישו הנתבעים את הבקשות למחיקה ובצידן בקשה להארכת המועדים להגשת תצהיריהם וזאת למרות שלא חלף חודש מהמועד בו הודיעו לבית הדין הנכבד, במסגרת תגובתם לבקשת התובעות לחייבם להגיש תצהירי עדות ראשית כי ייעשו "כל מאמץ" להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם בהקדם; הנתבעים הגישו את הבקשות למחיקה רק כעת, צמוד למועד בו עליהם להגיש תצהיריהם, וזאת למרות שהטענות שבבסיס הבקשות ידועות להם מזה חודשים ארוכים.

יותר מכך, הנתבעים הגישו את הבקשות למחיקה, תוך צירוף חלקי של כתבי טענות מחד, והסתרת כתבי טענות אחרים ועובדות רלוונטיות מאידך, הכל במטרה להטעות את בית הדין וליצור מצג שווא; הגישו את הבקשות למחיקה ללא תצהיר, למרות שהן רצופות ב"עדויות" בדבר דברים שכביכול נאמרו על ידי גורם שיפוטי אחר מחוץ לפרוטוקול; הגישו את הבקשות למחיקה תוך הפרת התחייבות חתומה ומפורשת לסודיות שהיוותה בסיס לדחייה הדדית של התביעות בבית המשפט המחוזי.

24. לטענת התובעות גם לגופם של דברים דין הבקשות - דחייה מוחלטת.

כך לטענתן, קיימת סתירה מובנית בטענות הנתבעים עת מחד מבוקש למחוק סעיפים מתצהירי התובעות, אולם כלל לא מתבקשת מחיקת סעיפים מכתבי התביעה שהגישו התובעות. לטענתן, המדובר בניסיון פסול של הנתבעים לנסות ולחפות על העובדה, כי לא פעלו לפנות ולבקש מבית הדין מחיקת סעיפים מכתבי הטענות מיד עם חתימת הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין עוד בחודש דצמבר 2012.

25. יתרה מכך, הנתבעים הסתירו בבקשה, כי באותו האופן בדיוק בו הוסכם על דחיית תביעת התובעות בתביעת מפעלי עץ במחוזי (בפני כב' השופט מקובר), הוסכם גם על דחיית תביעת הנתבעים כנגד התובעות בתביעת רב בריח (בפני כב' השופט גרוסקופף), במסגרתה העלו הנתבעים שם את אותן הטענות עליהן הם מסתמכים בתביעותיהם הפרטניות המתבררות בפני בית דין זה.

קבלת טענת הנתבעים למעשה בית דין, משמעותה דחיית תביעותיהם והגנתם המתבררות בפני בית דין זה.

26. הסכם הגישור אינו מקים מעשה בית דין שכן, הסכם הגישור נחתם תוך התייחסות ספציפית אד ורק להליכים המתנהלים בבית המשפט המחוזי (בעוד שהתביעה בפני בית דין זה היתה תלויה ועומדת והפלוגתאות בה היו ידועות לכל הצדדים), ללא כריכת ההליכים בבית הדין לעבודה בהסכם, וכאשר כל צד שומר על טענותיו באופן מפורש, מבלי להודות איש בטענת רעהו וללא ויתור על זכויות.

יתרה מכך, בהסכם הגישור לא הוסכם על הגשת הודעה בדבר דחיית התביעה בפני בית דין זה ולא בכדי, שכן כל הצדדים ידעו, כי הסכמתם הינה אך ורק להליכים המוזכרים באופן מפורש בהסכם והמתנהלים בפני בית המשפט המחוזי.

על פי הפסיקה [ראה: ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ בניהול מורשה נ' דורי נחום (פסה"ד מיום 02.01.2006], הנתבעים מנועים מהגשת הבקשות למחיקה, שעה שחתמו על הסכם פשרה בהליך האזרחי, כאשר ההליך בבית דין זה היה תלוי ועומד וללא התייחסות בהסכם פשרה להליך זה.

אילו היו הנתבעים עומדים על דרישתם לכלול את ההליך המתנהל בפני בית דין זה, או חלק ממנו, במסגרת הסדר הגישור, לא היו מסכימות התובעות להסדר הגישור ולא הייתה מוסכמת דחייה הדדית של התביעות, ועל כן אין ביכולתם של הנתבעים לדרוש זאת לאחר שנחתם ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין.

לעניין זה יפים דברים שנקבעו ברע"א (עליון) 682/07 לבייב נ' גילר (פסה"ד מיום 21.06.2007),שם דחה בית המשפט העליון טענה למעשה בית דין במקרה בו הסכימו הצדדים על פשרה לפיה יפסוק בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 79 א' - הסכמה שהייתה יותר מוגדרת וספציפית מההסכמה נשוא הסכם הפשרה במחוזי.

אי לכך, משלא הסכימו הצדדים במפורש להכללת ההליך בבית הדין לעבודה בהסדר הגישור, ומשהסדר הגישור אינו קובע כי התובענות יידחו תוך הודאה בטענה כזו או אחרת (למעשה הוא קובע ההיפך - כי אין הודאה בטענות), אזי לא ניתן לקבוע, כי הצדדים התכוונו שלהסדר הגישור תהיה השלכה כלשהי על ההליך בבית הדין לעבודה.

27. זאת ועוד, על פי הפסיקה [ראה: רע"א (עליון) 682/07 לעיל], הנתבעים מנועים מלהגיש את הבקשה למחיקה - משלא פעלו לעכב את ההליכים שנוהלו בבית הדין לעבודה או לחילופין את ההליכים בבית המשפט המחוזי מכוח עקרון "עניין תלוי ועומד".

שעה שהנתבעים חתמו על הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין בהליכים האזרחיים בעוד ההליך בבית הדין הנכבד היה תלוי ועומד, הנתבעים מנועים מלפעול לסילוק ההליך בפני בית דין זה על הסף תוך עשיית שימוש בהסכם הגישור, כפי שנקבע במקרה דומה בע"א 9542/04 לעיל.

28. אשר לשתק פלוגתא – נטען כי אין בענייננו מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, שכן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה ליצור השתק שכזה, ובכלל זה, לא התקיים המבחן לפיו, "ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה".

בענייננו ניתן תוקף של פסק דין להסכמה לאקונית לפיה, מבלי שצד מודה מטענת משנהו ולצרכי פשרה בלבד, התביעות ההדדיות נדחות - ללא כל הודאה או קביעה בטענה או עילה מסוימת.

משכך, וכפי שנקבע בעניין רע"א (עליון) 682/07 לעיל, כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה, נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא, וכן, משמעות הדברים, כי ההכרעה באה בגדרי "דרך הפשרה", וקשה להלום כי השתק פלוגתא ייתלה על וו זה, שאינו חזק דיו.

גם התנאי הנוסף בדבר זהות ביו הצדדים בהליכים השונים, לא מתקיים בענייננו.

לו זו אף זו, בחינת הסעיפים בתצהירי העדות הראשית אותם מבקשים הנתבעים למחוק מראה כי לא התקיימו המבחנים להשתק פלוגתא; אף אחד מן הנתבעים לא מפרט בבקשותיו, כיצד הסעיפים בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעות, אליהם הוא מפנה הוכרע באופן כלשהו בפסק דין שמחוזי, ויתרה מכך, הוכרע באופן כלשהו בפסק דין העומד במבחנים שנקבעו בדין להחלת כלל השתק הפלוגתא.

29. אשר להשתק עילה - אין בענייננו מעשה בית דין מסוג השתק עילה בנוגע לעילות הנדונות בבית הדין לעבודה. אין כל זהות בעילות הנדונות, שכן בתביעה הראשונה במחוזי נדונה אד ורק עילת גניבת ההזדמנות העסקית (והפרת תניית אי התחרות על ידי דונרשטייו כבעל מניות) ולא טענת עזיבת העובדים ו/או הקנוניה, בעוד שבבית דין זה נדונות עילות שונות שכולן נובעות מיחסי העבודה שהתקיימו ביו הצדדים והן מצויות בסמכותו הייחודית של בית דין זה.

כך גם, עילות התביעה בתביעת מפעלי עץ במחוזי, מבוססות כל כולן על הוראות סעיפים 193 ,192 ו-254 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999, המתייחסות להפרת חובת אמונים ו/או חובת ההגינות של הנתבעים 1-3 כדירקטורים ו/או נושאי משרה ו/או בעלי מניות, שהן בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי ומן הסתם, לא יכולה להיות כל חפיפה, בין עילות אלו לבין העילות הנדונות בבית דין זה בנוגע ליחסים עם הנתבעים 1-3 כעובדים ולא כדירקטורים ו/או בעלי מניות.

לא זו אף זו. מסיכומיהם של הנתבעים 1-3 בתביעת מפעלי עץ במחוזי ניתן ללמוד כי אף הם עצמם גידרו במו עטם את גדרי הסכסוך שנדון שם, בעילת תביעה מרכזית אחת: "ניצול הזדמנות עסקית" - עילה שבסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי ובסמכותו בלבד ושאין לה כל קשר לעילות שנדונות בפני בית דין זה.

מטעם זה התנהלו במשך 4 שנים במקביל התביעות בבית הדין לעבודה ובבית המשפט המחוזי, מבלי שמי מהצדדים ביקש באחת מן הערכאות עיכוב הליכים בטענה ל"עניין תלוי ועומד".

הואיל והתביעות ההדדיות במחוזי לא הוכרעו לגופן, והואיל ומדובר בעילות שונות לחלוטין ולא בין אותם צדדים, אין בענייננו מעשה בית דין בדמות השתק עילה.

30. מכל מקום לטענת התובעות, הנתבעים הטעו את בית הדין בטענתם כאילו במסגרת הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין, חויבו התובעות בפסק דין לשלם לנתבעים למעלה מ 700,000 ₪ ואף הפרו את הוראת הסודיות כמתחייב מההסכם שבין הצדדים.

ודוק, גם תביעת הנתבעים כנגד התובעות נדחתה בבית המשפט המחוזי, כך שאם תתקבל טענת הנתבעים למעשה בית דין, פירושה גם דחיית תביעותיהם הפרטניות של הנתבעים בבית הדין לעבודה.

31. מוסיפות הנתבעות וטוענות כי אין יסוד לבקשה למחיקת הסעיפים הנזכרים בפרק ב. 2 לבקשת הנתבעים 1-3 העוסק בשימוש בסודות מסחריים של עובדיהן לשעבר של התובעות.

הטענות בדבר שימוש בסודות מסחריים ו/או הפרת חובת הסודיות ו/או טענה בדבר יצירת קשר עם ספקים בחו"ל ומחיקת תיבת הדוא"ל, נטענו גם נטענו בכתב התביעה שהגישו התובעות כנגד 12 הנתבעים (ראה: סעיפים 71-80 ו-36 לכתב התביעה האמור).

באשר לטענה כאילו יש למחוק את הסעיפים מתצהירו של מר לארי ריפר הנוגעות להפרת התחייבות אי-התחרות עליה חתום דונרשטיין, המדובר בטענה חיונית לצורך פריסת התמונה כולה והבנת הרקע העובדתי, שהוליד את הפרות הסכמי העבודה וגרם הפרות הסכמי העבודה הנטענות כלפי הנתבעים בכתבי הטענות.

32. באשר לטענות למחיקת "עילת ההתעשרות כדין" טוענות התובעת כי אין כל טענה בתצהירי העדות הראשית מטעמן להתעשרות שלא כדין, שנמחקה על ידי בית הדין בהחלטתו מיום 15.07.10.

לטענתן, הסעיפים אליהם מפנים הנתבעים הם סעיפים בהם מתוארים שורה של מעשים שהסבו לתובעות נזק - מעשים הכוללים הפרת התחייבויות לסודיות באמצעות מחיקת תיבת דוא"ל, שימוש בידע עסקי סודי, הזנחת מחסנים, שידול עובדים וכו', וטענות אלה לא נמחקו בשום החלטה שיפוטית, אלא כל שנמחק הוא הסעד הנתבע בעילת התעשרות שלא כדין, קרי הטענה, כאילו הנתבעים התעשרו שלא כדין בגין המעבר לרב בריח.

33. באשר לבקשת הנתבעים הנתבעים 4-12 למחיקת טענות ולמתן פסק דין שהן מעבר לטענות המשותפות לכלל הנתבעים, טוענות התובעות:

א. אין שחר לטענת נתבעים כאילו דחיית התביעות ההדדיות במחוזי משמעותה גם דחיית טענת הקנוניה באופן המקנה לנתבעים אלו זכות לקבלת פסק דין חלקי בעניינם. כמבואר לעיל לא קיים מעשה בית דין בטענות המתבררות בפני בית הדין כנגד הנתבעים, בפרט כאשר נתבעים אלו אפילו לא היו צד להליכים במחוזי.

יותר מכך, בתיק זה נטענו כלפי נתבעים אלו טענות בדבר הפרת הסכם עבודה וגרם הפרת הסכם עבודה - טענות שלא היו במחלוקת בבית המשפט המחוזי.

ב. אין יסוד לטענת הנתבעים כאילו טענת "התיארוך לאחור" של הסכמי העבודה כלפי הנתבעים 6-1 4, מהווה הרחבת חזית.

בכתב התביעה שכנגד פרטו התובעות כלפי כל הנתבעים לרבות הנתבעים 4 ו 6- , את טענותיהן בדבר חתימת חוזי עבודה "פיקטיביים', "מפוברקים", "חסרי תוקף", "בטלים", "ללא ידיעת חברי הדירקטוריון היושבים בחו"ל".

כבר בכתב בית הדין הראשון שהגישו התובעות בתיק זה, ובהמשך בכתבי הטענות בהליך המאוחד שבפני בית הדין, עלו התובעות טענות כנגד הנתבעים בדבר הכנת הסכמים "פיקטיביים" ו"מפוברקים" בכלל, בדבר היותם הסכמים "שלכאורה" ו- "כביכול" נחתמו במועד המופיע בהם, ואף טענו באופן מפורש, כי המדובר בהסכמים שתוארכו לאחור. יתרה מכך, בכתב ההגנה שהגיש דונרשטיין לתביעה שכנגד, התייחס דונרשטיין מפורשות לטענה בדבר התיארוך לאחור, והכחיש אותה מכל וכל.

בכל מקרה יוזכר - ענייננו בהליך בו אוחדו מספר הליכים להליך אחד באופן כולם נדונים יחדיו. לא יכול בעל דין בכל אחד מהתיקים המאוחדים להשמיע טענה, כאילו טענה שהועלתה באחד מכתבי בי-הדין האחרים אינה מוכרת לו ומפתיעה אותו.

דיון והכרעה

34. אפנה להלן לדון במחלוקות שבין הצדדים ותחילה למחלוקת בשאלה האם חל בענייננו מעשה בית דין, על אותו חלק מתביעת התובעות העוסק בסוגיית ה"קנוניה" ונגזרותיה.

35. תקנות בית הדין לעבודה, התשנ"ב-1991 מכירות באפשרות לדחות תביעה על הסף מפאת מעשה בית דין, וכך קובעות הוראות תקנה 45(א) לתקנות -

"בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה

את התובענה בנוגע לאותו נתבע"

מטרת הכלל של מעשה בית דין הוא בין היתר למנוע מצד להידרש לעניינים שנדונו והוכרעו על ידי ערכאה מוסמכת. מדובר בכלל שימושי, המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר [ראה: ע"א 253/84, ספיר נ' ספיר, פ"ד מ"ב(3), 14, 19; דב"ע נד3-108 גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ - דבורה חבקין, עבודה ארצי, כרך כז (1), 234].נ

37. כלל ההשתק עקב מעשה בית דין הינו בעל שני ענפים: השתק עילה והשתק פלוגתא.

על הרציונל שטמון בעקרון של השתק עילה, נפסק על ידי בית המשפט העליון:

"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו."

[ראה: ע"א 1650/00 עמוס זיסר נ' משרד השיכון דינים עליון כרך ס"ד, 806; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פד"י נה(4) 18, 24; זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, תשנ"א, 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, דינים עליון, כרך סד, 662].ב

על ההבדל בין השתק עילה להשתק פלוגתא, עמד בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נד3-108 גחלת לעיל, כדלקמן:

"לעניין זה, ההבדל בין "השתק פלוגתא" לבין "השתק עילה" הוסבר ב-בג"צ 578/82, נעים נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד ל"ז (2), 701, 705, כדלקמן:

"אם הגיש פלוני תובענה בעילה מסויימת, ותביעתו נדחתה - הרי לא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה, אפילו לא קבע בית המשפט כל מימצא בגין טענותיו ועילתו של התובע, וזה הוא השתק העילה.

אולם, אם הגיש פלוני תובענה בעילה אחרת, לא יהא מנוע מכך, אלא אם נקבע כבר מימצא על-ידי בית המשפט באותו עניין - ומימצא יכול להיות גם חיובי וגם שלילי, וזה הוא השתק הפלוגתא".

38. הנה כי כן, ככלל השתק עילה מתקיים, מקום שתביעה נדונה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ושוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי הדין או חליפיהם, אם זו מבוססת על אותה עילה. השתק פלוגתא מתקיים, אם במשפט הראשון היתה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא. במקרה כזה, יהיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, על אף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות.

האם חל בענייננו מעשה בית דין מכח השתק עילה

39. בטרם אדרש להיבטים המשפטיים של טענה זו, אסקור להלן את עיקרי ומהות הטענות בכל אחד מן ההליכים, בהם מדובר.

40. וכך, עיון בכתב התביעה בתביעת מפעלי עץ במחוזי מעלה כי בתביעה זו התובעות היו התובעת 1 בהליך שבנדון, התובעת 2 בהליך שבנדון שכל מניותיה מוחזקות על ידי התובעת 1, וכן חברת מזונייט המחזיקה ב-50% מהון המניות המונפק של התובעת 1, וחברת פרמדור בע"מ (שנמחקה בהמשך מכתב התביעה) ואשר כל מניותיה מוחזקות על ידי חברת מזונייט והיא מצידה מחזיקה ב-50% מהון המניות המונפק של התובעת 1.

הנתבעים היו: הנתבע 1 – שהוא גם הנתבע 1 בהליך שבנדון אשר שימש כיו"ר דירקטוריון הנתבעת 1 בהליך זה, החזיק במניותיה ומאוחר יותר שימש רק כדירקטור בה; הנתבע 2 – שהוא גם הנתבע 2 בהליך שבנדון אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת 1 בהליך זה וכן כדירקטור בה; הנתבעת 3 – שהיא גם הנתבעת 3 בהליך שבנדון אשר שימשה כמנכ"לית הנתבעת 2 בהליך זה וכן כדירקטורית בנתבעת 2; וכן את חברת רב בריח (08) תעשיות בע"מ, שנטען כי היא בבעלות הנתבעים 2 ו-3 ואשר רכשה את פעילותה של חברת רב בריח

מוצרי ביטחון בע"מ בתחום הדלתות.

במסגרת כתב תביעה זה, מתוארת פרשת ה"קנוניה" שתוארה גם בהליך שבנדון, לרבות הטענה בדבר מינוי קרובים ומקורבים לתפקידים בכירים, חתימה על הסכמי העסקה שלא כדין עמם, ומעבר שדרת הניהול של התובעת 1 בצוותא חדא לרב בריח.

על פי כתב תביעה זה מייחסות התובעות לנתבעים: "הפרת חובת אמונים; הפרת חוזה; וניצול הזדמנות עסקית על ידי הנתבעים", בכך שרכשו את פעילות חברת רב בריח המתחרה, תוך ניצול בוטה של הזדמנות עסקית והסתרתה כמו גם הסתרת המצב לאשורו מהתובעות ובעלי מניותיהם.

כעולה מן הטיעון המשפטי לכתב תביעה זה, טוענות התובעות כי לאור העובדות המתוארות בכתב התביעה והוראות סעיפים 192, 193 ו- 254 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הפרו הנתבעים 1-3 את חובת האמונים ו/או את חובת ההגינות שהם חבים ו/או שחבו בהן כלפי מפעלי עץ ו/או אופן גלרי, כדירקטורים ו/או נושאי משרה ו/או בעלי מניות בהן (ראה: סעיף 8.1 לכתב התביעה על תת סעיפיו).

כי בנוסף, ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, הנתבע 1 גרם להפרת חוזה וחובת האמונים של הנתבעים 2 ו-3 כלפי מפעלי עץ ו/או אופן גלרי וביצע בכך עוולה של גרם הפרת אמונים ו/או גרם הפרת חוזה (ראה: סעיף 8.2 לכתב התביעה).

כי הנתבע 1 הפר בנוסף כלפי חברת מזונייט את סעיף אי התחרות כאמור בהסכם הייעוץ שנחתם בינו לבינה (ראה: סעיף 8.3 לכתב התביעה).

וכי במעשיהם ו/או במחדליהם כמפורט בכתב התביעה ובמיוחד אלה הקשורים לרכישת פעילות רב בריח, נהגו הנתבעים 1-3 בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת, וכי הם נטלו לעצמם, שלא על פי זכות שבדין, נכס או טובת הנאה אחרת של מפעלי עץ, ובכך, עשו עושר ולא במשפט על חשבונה של מפעלי עץ (ראה: סעיף 8.3 לכתב התביעה).

בהתאמה לכך, התבקשו כנגד הנתבעים הסעדים הבאים:

לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות פיצוי על הנזקים שנגרמו להן, כתוצאה מהפרת חובת האמונים של הנתבעים ו/או כתוצאה מהפרת חוזה הייעוץ ו/או כתוצאה מניצול ההזדמנות העסקית של מפעלי עץ על ידם, בסך של 30 מליון ₪ (ראה: סעיף 9.1.1 לכתב התביעה); ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לעסוק במישרין או בעקיפין בייצור ו/או בשיווק של דלתות עץ (ראה: סעיף 9.1.2 לכתב התביעה); בנוסף ו/או לחילופין, ליתן צו המורה לנתבעים להמציא לידי התובעות דו"ח מאושר על ידי רו"ח, המפרט את כל התקבולים ו/או טובות ההנאה שהתקבלו על ידי הנתבעים, במישרין או בעקיפין, בגין או בקשר עם רכישת פעילות רב בריח, וכן לחייב את הנתבעים להשיב לתובעת את הרווחים ו/או טובות ההנאה שהתקבלו על ידם, כפי שיתברר לאחר המצאת הדו"ח הנ"ל (ראה: סעיף 9.1.3 לכתב התביעה); בנוסף ו/או לחילופין, ליתן כל סעד אחר שייראה לנכון בעיני בית המשפט הנכבד לצורך פיצוי ושיפוי התובעות בגין מעשיהם או מחדליהם של הנתבעים, כמתואר בכתב התביעה (ראה: סעיף 9.1.4 לכתב התביעה).

בסעיף 9.2 לכתב התביעה ציינו התובעות כי: "התובעות מבקשות להבהיר, כי אין באמור לעיל כדי למצות את כל הסעדים שהן זכאיות להם בגין ו/או כתוצאה ו/או בקשר עם המעשים ו/או המחדלים של הנתבעים כפי שפורטו בכתב תביעה זה והתובעות שומרות על זכותן לתבוע מן הנתבעים סעדים נוספים בערכאות אחרות".

41. עד כאן לעניין תביעת מפעלי עץ במחוזי, ואשר לתביעת התובעות בהליך שבנדון, הרי שתביעה זו מכוונת כלפי כלל הנתבעים, לרבות הנתבעים 1-3 מכח היותם עובדי התובעות.

גם בכתב תביעה זה מתוארת פרשת ה"קנוניה", לרבות הטענה בדבר מינוי קרובים (הם שאר הנתבעים) לתפקידים בכירים, חתימה עם הנתבעים 2 ו-3 ושאר הנתבעים על הסכמי העסקה שלא כדין ומעבר שדרת הניהול של התובעת 1 (לרבות חלק מהנתבעים הנוספים) בצוותא חדא לרב בריח. בנוסף לכך, מתוארת בפירוט רב פרשת הענקת הלוואות שלא כדין לנתבעים 2-4 מכספי התובעת 1 וכן פרשת הענקת טובות הנאה ל"משפחת דונרשטיין" (שהם עובדי התובעת 1) ולנתבע 2, המכונה על ידי התובעות ה"מעילה" בכספי התובעת 1. כך גם מתואר במסגרת כתב התביעה בבית הדין חלקה של הנתבעת 13 – עובדת התובעת 1, בסיוע לרכישת רב בריח וכך גם מתוארת ההתנהלות המיוחסת לנתבעים 4-12 או חלק מהם בסיוע לרכישת רב בריח, תוך כדי עבודתם בתובעות ומאחורי גבן.

ודוק, בפרק ט' לכתב התביעה מתוארת התנהלות הנתבע 1 תוך הפרת סעיף אי התחרות עם מזונייט, אך מצוין כי: "מכל מקום, עילה זו של גניבת ההזדמנות העסקית מהתובעות על ידי חברי החבורה מהווה חלק מכתב תביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א 8708-05-09 ) שהעתק ממנו, ללא נספחיו מצ"ב למטרות ידיעה והתייחסות".

מכל מקום, ברישא לכתב התביעה מבהירות התובעות כי עניינה של התביעה הוא "בהפרות בוטות על ידי הנתבעים של כל חובותיהם כעובדים בכירים בתובעות, חובות ההגינות ותום הלב, חובות הנאמנות שמקורן בדין וחובותיהם מכח הסכמי העבודה".

בהמשך כתב התביעה מייחסות התובעות לנתבעים כולם עוולות שונות מכח היותם עובדים, או עוולה של גרם הפרת חוזה ביחס לנתבע 1.

כך, בין היתר, בסעיף 45.5 לכתב התביעה מייחסות התובעות לנתבע 2, עקב קבלת סכומים מכח החוזה המפוברק לכאורה, עוולה של הפרת "חובותיו כעובד, לרבות חובותיו לנאמנות ולתום לב", ולנתבע 1 מייחסות הן בשל כך עוולה של "הפרת חוזה על ידו וגרם הפרת חוזה, בכל הקשור במעשיו של שטרנשוס" (ראה: סעיף 45.6 לכתב התביעה).

בהתאמה לכך, מייחסות התובעות לנתבעת 3 לנתבע 4, לנתבע 6 ולנתבע 1 את אותן עוולות בקשר עם החתימה על החוזים המפוברקים לכאורה של הנתבעים 3, 4 ו-6 (ראה: סעיפים 46.7, 47.10 ו-48.6 לכתב התביעה).

כמו כן בסעיף 50 לכתב התביעה טוענות התובעות כי הנתבעים 2 ו-3 שהיו מנכ"לים בתובעות, ראו את החוזים שלעיל ולא העירו דבר לבעלי התובעות ועל כן אחראים ביחד עם הנתבעים שלעיל ובנפרד מהם, להחזר הסכומים שנטען כי נלקחו שלא כדין על ידי העובדים הבכירים שלעיל.

באשר למתן ההלוואות וגילומן נטען כי מתן ההטבות וגילומן על ידי הנתבע 1 ובכירי החבורה דלעיל, "מהווה לא רק הפרה של חובת הנאמנות החלה עליהם כעובדי החברה אלא אף מעשה של גניבה ממעביד" (ראה: סעיף 57 לכתב התביעה), ובדומה לכך נטען כי ההוצאה השיטתית לכאורה של סכומי עתק מקופתה של נתבעת 2 על ידי בני משפחת דונרשטיין "מהווים לא רק הפרה של חובת הנאמנות החלה עליהם כעובדי החברה אלא אף מעשה של גניבה ממעביד ומרמה של ממש" (ראה: סעיף 66 לכתב התביעה).

בסעיף 72 לכתב התביעה סיכמו התובעות ביחס לכלל הנתבעים, כי "הגשמת הקשר בין הנתבעים לבש את הצורות המפורטות להלן, אשר בכולן הפרות מטעם הנתבעים של חובות הנאמנות, תום הלב, ההגינות וחובותיהם על פי הסכמי עבודתם, כלפי התובעות ואשר בגינם עליהם לפצות את התובעות".

בסעיף 73 לכתב התביעה פירטו התובעות את הפעולות המיוחסות לכלל הנתבעים, כדלקמן:

עזיבה מאורגנת ומתוזמנת היטב של הנתבעים את התובעות ומעבר עם כל הידע שהצטבר בידיהם לרב בריח (ראה: סעיף 73.1 לכתב התביעה).

קבלת סכומי כסף בגין העזיבה שלא היו משולמים להם אילו תכלית העזיבה ואופייה היו ידועים לתובעות (ראה: סעיף 73.2 לכתב התביעה).

חבלה בעסקי התובעות במגמה להחלישן עסקית ולשפר את תנאיה היחסיים של רב בריח (ראה: סעיף 73.3 לכתב התביעה).

העברה לרב בריח של כל המידע העסקי המתחייב בהקמת עסק והשייך לתובעות, כדי לחסוך ממנה דמי כניסה לענף.

בהתאמה לעוולות אלו נתבעו מאת הנתבעים או חלקם לפי העניין, הסעדים הנובעים מאותם נזקים שנגרמו לטענת התובעות כתוצאה מהתנהלותם והפרת חובותיהם כעובדי התובעות, ובכלל זה פיצוי בגין סכומים ששולמו על פי הסכמי העבודה ה"מפוברקים" לכארה, השבת סכומים בגין גילום הלוואות, פיצוי בגין גניבת סכומים ממעביד, פיצוי בגין הפרת הסכמי עבודה וגרם הפרת הסכמי העבודה, כמו גם השבת דמי הודעה מוקדמת.

יצוין כבר בפתח הדברים, כי על פי החלטת בית הדין מיום 15.7.10 נמחק מכתב התביעה הסעד הנובע מעילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח לה טענו התובעות, מן הטעם שהנטען בו אינו מגלה עילה שבתחום סמכותו של בית הדין כלפי הנתבעים או מיהם ואף אינו מגלה יריבות בין התובעות לבין הנתבעים.

42. עד כאן בכל הנוגע לשתי התביעות מושא המחלוקת, ואשר למבחן זהות העילות, נקבע ככלל כי מדובר במבחן רחב:

"מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה. וכך, עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985) (להלן: ענין מונאש)). ואמנם, "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ענין מונאש, שם). התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל "השתק העילה" ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)."

[ראה: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (פסק הדין מיום 05.01.2011); ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (פסק הדין מיום 04.03.2010)].

43. בדוננו בשאלה האם חל "השתק עילה" מכח מעשה בית דין, יש לברר תחילה מהי "עילה". מלכתחילה הגדרת "עילה" אינה הגדרה אחידה ולעניין זה נפסק כי הדיבור עילת תביעה אינו חד משמעי, ומשהוגדר, אין כח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד [ראה: ע"א 167/63 פהימה ג'ראח נ' יעקב ג'ראח , פ"ד יז 2617].

אי לכך וקודם שאדרש לשאלה האם חל בענייננו השתק עילה, יש לברר מהי "עילה" בהקשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוך.

44. אשר למהותה של עילה בהקשר לסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בסכסוך, נפסק, כי:

"...במקרים רבים סמכות בית הדין האזורי לעבודה נקבעת על-פי ה"עילה". מה פירוש "עילה"? מדובר במונח משפטי שמשמעותו משתנה בהתאם להקשר שבו הוא משמש (ראו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 47; א' גורן סוגיות בסדרדין אזרחי (מהדורה 7, תשס"ג) 82). משמעות המילה לענין סדר דין אזרחי הינה "מכלול העובדות . . . המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 133). "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורשה כך, שמשמעה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה (ראו ארגמן טורס בע"מ, פסקה 10). יודגש, כי מדובר בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה ולא במקור הסכסוך (סכסוך בין עובד למעביד יכול הרי להוביל אף להקמתן של זכויות לפי דין אחר – ועל כך בהמשך הדברים).

...

"עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה אינה ענין של מקור הסכסוך, אלא ענין של זכויות או חובות בדיני העבודה".

[ראה: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי ואח', פ"ד נט(3), עמ' 497].

להשלמת התמונה יצוין כי בעניין ע"א 2618/03 לעיל, דובר במשיבים שהקימו עם המערערת 2 (להלן – חברת האם) את המערערת 1 (להלן – החברה הבת), שימשו כדירקטורים בה ואף כעובדים שלה. המערערות הגישו נגד המשיבים תביעה לבית-המשפט המחוזי באשר לשימוש שעשו המשיבים בידע ובקשרים שרכשו במהלך הקשר שהיה להם עם המערערות, ואילו המשיבים טענו כי עיקר הסכסוך נוגע ליחסי עובד-מעביד, ולפיכך יש להעבירו לבית-הדין לעבודה. השאלה שהתעוררה באותו מקרה היתה מה דינו של כתב-תביעה הכולל הן "עילות" שבסמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן "עילות" שאינן בסמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה.

לאור קביעותיו כאמור לעיל באשר למהותה של עילה שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה וחרף העובדה שכלל העילות באותו מקרה נבעו מאותה פרשה, קבע בית המשפט העליון באותו מקרה כי אף אם אינטרס הציבור בריכוז תביעות גובר, הוא אינו גובר על חלוקת הסמכויות שקבע המחוקק, ועל כן באותו מקרה הורה כי אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן עילות שאינן בסמכותו, בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט המחוזי.

45. הנה כי כן, "עילה" לעניין סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה עניינה בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה ולא במקור הסכסוך, ועל כן ייתכנו מצבים בהם חרף הזהות בתשתית העובדתית שביסוד עילות התביעה, לא יהא מנוס מפיצול הדיון בקשר עם אותה פרשה בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין האזורי. כך אירע בעניין ע"א 2618/03 לעיל עת אותה פרשה הולידה כלפי הנתבעים, הן עילות שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מכח היותם עובדי המערערות, והן עילות שאינן שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מכח היותם דירקטורים במערערות, ועל כן הועברו לדיון בבית המשפט המחוזי.

46. זאת ועוד, באשר לטיבה של "עילה" לעניין "השתק עילה" מכח מעשה בית דין, כותבת המלומדת פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי", כי: "עילת התביעה לעניין חובתו וכוחו של בית המשפט לפסוק בתובענה אינה כ'עילת התביעה' לעניין מעשה בית דין. לעניין הראשון המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים, ולעניין השני, אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת."

[ראה: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות- אוניברסיטת תל אביב, עמ' 48].

מכאן, שהכלל בדבר השתק עילה, מותנה בכך שהיתה לתובע אפשרות לרכז את כל תביעותיו בתביעה הראשונה, וזאת במובחן מנסיבות בהן נמנע מהתובע לעשות כן.

כך גם נפסק בצורה מפורשת על ידי בית המשפט העליון בע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי ואח' (פסק הדין מיום 15/12/2011):

"בהקשר זה יש לזכור כי "כללי מעשה-בית-דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי-הדין מאפשרת להם בדרך-כלל למצות את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם בהליך דיוני אחד" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 183 (2003) (להלן: עניין זיסר)). על כן, כאשר לא היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה ובאותה ערכאה את כל טענותיו הנוגעות לעניין, לא תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות. כזה הוא המצב כאשר קיימת מניעה אובייקטיבית, הנובעת מן הדין, לריכוז התביעות באותה הערכאה (למשל בשל העדר סמכות עניינית). מניעה כזו מקימה חריג מיוחד לכלל ההשתק (ראו נינה זלצמן מעשה- בית-דין בהליך אזרחי 50-49, 54 (תשנ"א) (להלן: זלצמן); וראו והשוו: שם, 117-114; עניין זיסר, 191; ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים - פקיד שומה נתניה, פיסקה 7 (טרם פורסם, 4.1.2009)), וזאת גם באותם המקרים אשר בהם קיים דמיון בתשתית העובדתית ובאינטרס המוגן שביסוד שני ההליכים." (ההדגשות הוספו-א.ר.ק.).

וכך גם נפסק בעניין בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה לעיל אליו הפנו הנתבעים, כי זהות העילה חלה מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה.

ובהתייחס באופן ספציפי לבית הדין לעבודה, כותבת פרופ' זלצמן בסיפרה: "כאשר קיימת מניעה אובייקטיבית, הנובעת מן הדין, לריכוז התביעות תחת קורת-גג שיפוטית אחת, דוגמת סמכותו העניינית המוגבלת של בית המשפט או בית הדין, מתחייב כמובן מאליו חריג מיוחד לכלל ההשתק" [ראה: שם, בעמ' 54].

וכך גם בע"א 2618/03 פי.או.אס. לעיל, בהתייחס לסמכות בית הדין לעבודה, נפסק כי:

"אף אם נניח שאינטרס הציבור בריכוז תביעות גובר, לעניין אחד, על זכות התובע לתבוע בנפרד עילות שבסמכות ערכאה משפטית אחת, רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי האמור גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק. כך, אף בדיני מעשה-בית-דין על-אף הפרשנות הרחבה המתמרצת תובע לתבוע את כל עילותיו יחד:

"כאשר הכלים הפרוצדורליים אינם מאפשרים לבעל-הדין למצות את זכויותיו תחת קורת-גג אחת של התדיינות, אין לבוא אליו בטרוניה כאשר הוא חוזר אל בית-המשפט פעם נוספת, כדי להשלים את שהחסיר בהזדמנות הקודמת" (זלצמן [46], בעמ' 15; ראו גם בעמ' 124-115).

כמו בדיני מעשה-בית-דין, אף בסדרי הדין של בתי-משפט אזרחיים ברור כי הסמכות שקבע המחוקק גוברת על צירוף עילות"(ההדגשות הוספו-א.ר.ק.).

47. הנה כי כן, בדוננו בסוגיית "השתק עילה" מכח מעשה בית דין, יש לשים לב כי להשתק העילה קיים חריג והוא מותנה בתנאי לפיו היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה ובאותה הערכאה את כל טענותיו הנוגעות לאותו עניין.

מכאן שגם אם מבחן זהות העילות הוא מבחן רחב, וגם עם די בכך שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה - הרי שמקום שלא היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה ובאותה הערכאה את כל טענותיו הנוגעות לאותה תשתית עובדתית – לא תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות לעניין השתק העילה, וזאת גם באותם המקרים אשר בהם קיים דמיון בתשתית העובדתית ובאינטרס המוגן שביסוד שני ההליכים.

48. זהו בדיוק המצב בענייננו.

מהשוואת התביעות בפני שתי הערכאות כמבואר לעיל, עולה שאכן התשתית העובדתית בכל הנוגע לטענת ה"קנוניה" על נגזרותיה, אשר עמדה בבסיס תביעת מפעלי עץ במחוזי, היא אותה תשתית עובדתית שביסוד טענת ה"קנוניה" על נגזרותיה, בפני בית דין זה.

ואולם, העילות שנטענו כלפי הנתבעים 1-3 בתביעת מפעלי עץ במחוזי הן הפרת חובת האמונים ו/או הפרת חובת ההגינות וניצול הזדמנות עסקית, כדירקטורים ו/או נושאי משרה ו/או בעלי מניות בתובעות, וכן הפרת תניית אי התחרות מצד הנתבע 1 כלפי חברת מזונייט (שאין חולק כי אינה חלק מהתביעה בפני בית דין זה).

מנגד, עילות התביעה בבית דין זה כלפי כלל הנתבעים, לרבות הנתבעים 1-3 עניינן בהפרת חובות שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה, דהיינו הפרות חובותיהם של הנתבעים כעובדים בכירים בתובעות, חובות ההגינות ותום הלב וחובות הנאמנות, בין אם מקורן מכח הדין ובין אם מקורן מכח הסכמי העבודה וכן עוולה של גרם הפרת חוזי העבודה ביחס לנתבע 1 (עילה שאף היא בתחום סמכותו הייחודית של בית דין זה).

כך למשל, בנוגע לאותו חלק בטענת "הקנוניה" לפיו הנתבעים התארגנו כדי לרוקן את התובעות מנכסיהן, לרכוש את חברת חברת רב בריח, ולהעביר את נכסיהן הכלכליים והקנייניים של התובעות לרב בריח חברה, תוך שהם עוברים בצוותא חדא לעבוד ברב בריח, נטען להפרת הסכמי העבודה, הפרת חובת הסודיות, חובת האמונים וההגינות, וחובת תום הלב שחבים עובדים למעסיקיהם.

כך גם, בנוגע לאותו חלק בטענת "הקנוניה" לפיו הנתבעים או מי מהם חתמו והחתימו האחד את השני על הסכמי עבודה "פיקטיביים" לכאורה, ושיפרו את תנאיהם קודם לעזיבתם את התובעות, נטען להפרת חוזי העבודה, גרם הפרת חוזי העבודה על ידי הנתבעים או מי מהם, והפרת חובות הנתבעים כעובדים, לרבות חובותיהם לנאמנות ולתום לב.

כך, באשר למתן ההלוואות וגילומן נטען כי מתן ההטבות וגילומן על ידי הנתבע 1 וחלק מהנתבעים, מהווה לא רק הפרה של חובת הנאמנות החלה עליהם כעובדי החברה אלא אף מעשה של גניבה ממעביד", והוא הדין לגבי הטענה להוצאה השיטתית לכאורה של סכומי עתק מקופתה של נתבעת 2 על ידי בני משפחת דונרשטיין.

49. לא למותר יהיה להזכיר כי על פי החלטת בית הדין מיום 15.7.10 נמחק מכתב התביעה הסעד הנובע מעילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח, לה טענו התובעות, זאת מן הטעם שהנטען בו לא גילה עילה שבתחום סמכותו של בית הדין כלפי הנתבעים או מיהם ואף לא גילה יריבות בין התובעות לבין הנתבעים.

מנגד, מכתב התביעה בתביעת מפעלי עץ במחוזי, נמחקו סעיפים שהיתה להם זיקה ליחסי עבודה עם הנתבעים 1-3.

50. הנה כי כן חרף הזהות העובדתית בכל הנוגע לטענת ה"קנוניה" על נגזרותיה וחרף העובדה שבשתי הערכאות נטען להפרת חובת האמון וחובת ההגינות – המדובר בעילות תביעה שונות לחלוטין, כאשר הסמכות העניינית הייחודית לדון בהפרת חובת האמון וחובת ההגינות של עובדים כלפי מעבידם מסורה לבית הדין לעבודה, אשר מנגד, נעדר סמכות לדון בהפרת חובת האמון וחובת ההגינות של דירקטורים בחברה ו/או נושאי משרה בה כלפי החברה, ולא כל שכן של בעלי מניות כלפי חברה.

כפעל יוצא מכך, ולאור הגדרת "עילה" לעניין סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה והפרדת הסמכויות, לא היתה ברירה בידי התובעות אלא לפצל את תביעתן המבוססת על אותה תשתית עובדתית בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין העבודה, כך שאפילו רצו התובעות לרכז את כל התביעות הנובעות מפרשת ה"קנוניה" על נגזרותיה "תחת קורת-גג שיפוטית אחת" בפני בית המשפט המחוזי, לא היה בידן לעשות כן.

אי לכך, חל בענייננו החריג לכלל השתק העילה, ולפיו לא מדובר בעילות זהות, כך שלא יכול להתקיים בענייננו מעשה בית דין מכח "השתק עילה".

51. סיכומם של דברים.

לאור כל המבואר לעיל, ואף מבלי להידרש לשאר טענות הצדדים באשר לנסיבות החתימה על הסכמי הגישור שקיבלו תוקף של פסק דין, ברי כי לא חל ולא יכול לחול בענייננו "השתק עילה" לעניין מעשה בית דין.

לפיכך אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעים לקיומו של מעשה בית דין מכח השתק עילה.

ואולם, מוסיפים הנתבעים וטוענים כי משנקבע בהסכם הגישור שתביעת מפעלי עץ במחוזי, נדחתה, הרי שנדחתה גם התשתית העובדתית לטענת הקנוניה על כל נגזרותיה, ועל כן חל בענייננו מעשה בית דין, למצער, מכח "השתק פלוגתא" ביחס לטענת הקנוניה על כל נגזרותיה והטענה בדבר שימוש בסודות מסחריים, המהוות ממילא את רובן ככולן של טענות התובעות בהליך זה.

אפנה איפוא לדון בטענות אלו של הנתבעים.

האם חל בענייננו השתק פלוגתא

52. כאמור, לטענת הנתבעים הרי שלמצער, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקים השתקי פלוגתא ביחס לטענת "הקנוניה" בהקשרה הרחב על כל נגזרותיה, וביחס לטענה בדבר שימוש בסודות מסחריים.

53. הכלל בעניין השתק הפלוגתא, כפי שאומץ בפסיקה, סוכם בשעתו על-ידי בית המשפט העליון בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, כדלקמו:

"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות"

מכאן ואילך הכירה הפסיקה בארבעה תנאים עיקריים הנדרשים להתקיים לצורך היווצרות השתק פלוגתא: ראשית, הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; שנית, התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא - בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה; ורביעית, ההכרעה בהתדיינות הראשונה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן במסגרתה [ראה: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642; ע"א 2576/03; אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (מיום 21.2.07); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר (מיום 22.7.07)].

כך גם סיכמה פרופ' זלצמן בספרה לגבי התנאים הנדרשים על מנת שיתקיים השתק פלוגתא:

"התנאי הראשון הוא שהפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

התנאי השני הוא, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא.

התנאי השלישי הוא שההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. התנאי הרביעי הוא, שההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה. כל התנאים הללו ושילובם יחדיו נשענים על בסיס ההנחה, שפסק הדין בתובענה הראשונה שממנו קמה ונצמחת טענת השתק-פלוגתא, הינו פסק דין סופי, שניתן לגופו של עניין (on the merits) על ידי בית משפט בעל סמכות כדין" [ראה: שם, בעמ' 141-142 והאסמכתאות שם].

אפנה איפוא לבחון האם התקיימו בענייננו כל אותם תנאים.

התנאי הראשון

54. השאלה עליה יש להשיב לעניין תנאי זה היא האם הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

אשר לרכיבים העובדתיים, של טענת "הקנוניה" על נגזרותיה והשימוש בסודות מסחריים, הרי שמהשוואת כתבי הטענות בשני ההליכים, עולה כי אכן מדובר ברכיבים עובדתיים זהים.

אשר לזהות המשפטית של הרכיבים, כפי שקבעתי לעיל המדובר בעילות תביעה שונות מבחינה משפטית. עם זאת, מטבע הדברים שטענה להשתק פלוגתא מועלית שעה שאין זהות בעילות התביעה, שהרי אם היתה זהות ממילא היה מקום לדחות את התביעה השניה בשל השתק עילה [ראה: ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513; ע"א 246/66 קלוז'נר לעיל] ועל כן, חרף אי הזהות בעילות נראה כי בענייננו מתקיים התנאי הראשון בכל הנוגע לטענת הקנוניה על נגזרותיה והשימוש בסודות מסחריים.

התנאי השני

55. השאלה עליה יש להשיב לעניין תנאי זה, היא האם התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. נראה כי במקרה זה התשובה היא בחיוב, שכן אין חולק בין הצדדים כי בשתי הפלוגתאות שבמחלוקת התקיים דיון במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, כך שלא ניתן לומר שלא היה לתובעות יומם בבית המשפט בעניין פלוגתא זו.

התנאי השלישי

56. עניינו של התנאי השלישי הוא בשאלה האם ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על תנאי זה. כך מחד, גם הנתבעים ערים לכך שכאשר מדובר בפסק דין לפשרה, יש קושי לקבוע כי הוא כולל בחובו הכרעה מפורשת או מכללא כמו גם קביעת ממצא פוזיטיבי (להבדיל ממצא של חוסר הוכחה) בסוגיה שעמדה במחלוקת בהליך הראשון. ואולם לטענת הנתבעים על פי הפסיקה (פסק דין בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה לעיל) גם פסק דין לפשרה יכול ליצור השתק פלוגתא, וזאת אם התקיימו בו שני תנאים: האחד - כשהשלב בו הושג הסכם הפשרה הוא שלב מתקדם, והשני - בהתחשב בתוכנו של ההסדר שהושג.

מנגד, לטענת התובעות, המדובר בענייננו, בהסכם פשרה לאקוני, שאינו כולל הודאה ולא כל שכן קביעה בפלוגתא כלשהי, ועל כן ולפי הפסיקה (פסק דין ברע"א 682/07 לב לבייב לעיל), הוא אינו יכול להוות בסיס להשתק פלוגתא.

אפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

57. פרופ' זלצמן מציינת בספרה כי התנאי השני והשלישי מהווים את רכיביו העיקריים של כלל השתק הפלוגתא, ומבהירה:

"ממצא שנקבע על ידי בית המשפט בפלוגתא כלשהי, בלא שהתקיימה לגביה התדיינות, אינו מונע התדיינות נוספת, ראשונה למעשה באותה פלוגתא. אך גם התדיינות בפלוגתא כלשהי שהסתיימה בלא קביעת ממצא אין בכוחה, כשלעצמה, להקים השתק פלוגתא, שהרי באין הכרעה אף אין ממצא שלא ניתן לסותרו" [ראה: שם, בעמ' 142]. אשר להחלתו של כלל השתק הפלוגתא בפסק דין בהסכמה, מציינת פרופ' זלצמן כי החלתו בפסק דין בהסכמה מעלה קושי מסוים. פרופ' זלצמן מפנה לשלוש גישות שבאו לידי ביטוי בפסיקה ומציינת שככל הנראה גישתו העקרונית של בית המשפט העליון היא גישת הביניים לפיה חלותו של כלל ההשתק תלויה בהסכמה שאליה הגיעו הצדדים ולא במעשה השיפוטי. אולם גם לפי שיטה זו על מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא צריכה להיות הסכמה לקביעה מסוימת [ראה: שם, עמ' 335 והאסמכתאות שם].

מסכמת פרופ' זלצמן כי ככל שההסכמה מפורטת יותר, כן יהיה קל יותר לקבוע אלו פלוגתאות הוכרעו ועל כוונת הצדדים למנע התדיינות נוספת באותן פלוגתאות: "בהיעדר התנאה נוספת בפסק הדין בדבר הגבלת זכותו של כל אחד מן הצדדים לעורר מחלוקת שיפוטית בעניין כלשהוא שהועלה במסגרת התובענה הראשונה, ספק אם יהיה ניתן להסיק במקרה כזה מכללא כוונה כזו אצל הצדדים, כאשר הם עצמם בחרו להשאיר את ההסדר בניהם בגדר חוזה בלבד" (ראה: שם, עמ' 337).

כך גם נפסק על ידי בית המשפט העליון, כי  כאשר עסקינן בפסק דין שניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא [ראה: רע"א 682/07 לבייב לעיל;  ע"א 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל (מיום 5.9.05); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511].

הטעם לכך מובן והוסבר בע"א 3820/03 דמארי לעיל, ולפיו: "הקושי העיקרי בהחלתו של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין בפשרה, מקורו בכך, שהשתק פלוגתא מחייב, ככלל, קיומה של התדיינות אדוורסרית בין בעלי הדין שסופה בהכרעה שיפוטית בפלוגתא (זלצמן, שם). דרישה זו אינה מתקיימת בפסק דין שניתן בפשרה".

עוד נקבע בעניין  רע"א 682/07 לבייב לעיל, כי: "יש לבחון  בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין – בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול "אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת" (זלצמן, 335)".

58. דוגמא למקרה שבו הוחל כלל השתק הפלוגתא בהליך מאוחר בעקבות הליך קודם שהסתיים בפשרה, הוא פסק הדין בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה עליו התבססו הנתבעים בטענתם.

באותו מקרה הגישו 65 דיירי בניין דירות תביעה כנגד הקבלן – סולל בונה, לבית המשפט המחוזי בחיפה בעקבות חדירת רטיבות לקירות הבניין עקב כשל בהדבקות ציפוי הגרנוליט החיצוני.

במסגרת ההליכים באותה תביעה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, על מנת שיקבע האם יש ליקויים כלשהם בציפוי הגרנוליט וככל שקיימים כאלה יחווה דעתו לעניין אופן תיקונם; המומחה מצא כי אכן קיימים ליקויים כאמור והצביע על שלוש שיטות תיקון אפשריות של הליקויים. לאחר שנחקר המומחה על חוות דעתו, נתן בית המשפט המחוזי תוקף של החלטה להסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים. על פי ההסדר המוסכם נקבע כי סולל בונה תתקן את ציפוי הגרנוליט בהתאם לאחת משלוש השיטות שהוצעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט לפי "לפי בחירתה והבנתה"; כי המומחה מטעם בית המשפט יאשר שהתיקון בוצע כנדרש; וכי לאחר מתן האישור כאמור תמסור סולל בונה לידי הדיירים כתב אחריות "ביחס לציפוי הבניין" לתקופה בת שמונה שנים החל ממועד מתן האישור של המומחה (להלן – פסק הדין בהסכמה) בהליך הראשון.

סולל בונה פעלה בהתאם לפסק הדין בהסכמה ובחרה באחת משלוש השיטות שהציע המומחה, היינו התזת חול, תיקון סדקים והתזת טמבורפלקס (להלן – תיקון טמבורפלקס). לאחר ביצוע התיקונים בשיטה זו, אישר המומחה שהתיקון בוצע כנדרש וקבע כי "יש לקבל את העבודה כגמורה". בהתאם לכך מסרה סולל בונה לדיירים את כתב האחריות, עליו הוסכם בפסק הדין בהסכמה במסגרת ההליך ראשון.

לימים, התברר כי חרף ביצוע התיקונים, הרטיבות לא פסקה, ועל כן הגישו הדיירים לבית המשפט המחוזי, בקשה לפי פקודת בית משפט במסגרתה עתרו כי סולל בונה תחליף את ציפוי הגרנוליט או תשלם להם פיצוי כספי. במסגרת ההליך באותה בקשה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ימונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת הקשר הסיבתי בין תיקון הטמבורפלקס לבין הנזקים כנטען על ידי הדיירים וכן הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה ולפיה "ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים לאחר מתן חוות דעתו של המומחה המוסכם, או לאחר גמר ביצוע העבודות לפי המלצת המומחה המוסכם, כי אז יוכלו הדיירים במידת הצורך להגיש תובענה לבית המשפט" (להלן - ההסדר במסגרת הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט). המומחה מטעם בית המשפט קבע כי חדירת הרטיבות נבעה מליקויים הקשורים לציפוי הגרנוליט המקורי ולא לתיקון הטמבורפלקס שנעשה במסגרת עבודות התיקון על פי פסק הדין בהסכמה. כן איתר המומחה נזקים נוספים שמקורם בעבודות בניית הבניין הראשוניות. אשר לנזקים שנגרמו כתוצאה מעבודות תיקון הטמבורפלקס קבע המומחה כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי חלק קטן מאד של הסדקים הקיימים הינם בציפוי הטמבורפלקס עצמו וכתוצאה מכשל בציפוי זה, ולפיכך המליץ כי סולל בונה תתקן את אותם סדקים שביחס אליהם לא ניתן לקבוע שאינם קשורים בקשר סיבתי לעבודות תיקון הטמבורפלקס. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי לאחר מכן קבע בית המשפט כי "בשלב הנוכחי" בא אל סופו הדיון בבקשה, בציינו כי ככל שהדיירים חולקים על השאלה מה היקף התיקונים שיש לבצע, וככל שהם חולקים על האמור בחוות הדעת של המומחה, רשאים הם כמובן לנקוט בהליך שצוין בפיסקה 7 של ההסדר במסגרת הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט.

סולל בונה הודיעה לדיירים כי היא נכונה לבצע את התיקונים בהתאם להמלצתו של המומחה. לחלופין, הציעה לשלם להם פיצוי בגובה עלות ביצוע עבודות התיקון הנדרשות. הדיירים דחו את ההצעות אף שלא חלקו על חוות דעתו של המומחה לגופם של דברים, וזמן קצר לאחר מכן, הגישו נגד סולל בונה תובענה אזרחית בבית המשפט המחוזי בחיפה, (להלן – ההליך השני), שבה הסעד היחיד שביקשו היה להזמין את סולל בונה לדין ולחייבה בהחלפת ציפוי הגרנוליט הקיים.

בעקבות כך הגישה סולל בונה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף, מן הטעם שהבקשה מקימה מעשה בית-דין ביחס לטענות הדיירים הנוגעות לציפוי הגרנוליט, במובחן מהטענות בעניין תיקון הטמבורפלקס.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת סולל בונה, ועל כך ערעורו הדיירים לבית המשפט העליון.

59. בית המשפט העליון (השופטת אסתר חיות) דחה את הערעור, בקובעו כי התקיים באותו מקרה השתק עילה בכל הנוגע לנזקי הרטיבות שנגרמו לבניין בשל ליקויים בציפוי הגרנוליט, הואיל ומתקיים מבחן "זהות העילות" שכן הרוב המכריע של הרכיבים בשתי התביעות זהה, ושתיהן כאחת עניינן בנזקי רטיבות שנגרמו לבניין בשל ליקויים בציפוי הגרנוליט.

בית המשפט העליון קבע כי המסקנה לפיה קם במקרה דנן מעשה בית-דין מסוג השתק עילה די בה להצדיק את דחיית הערעור, אלא שלמעלה מן הצורך מצא לנכון להעיר כי צדק בית משפט קמא בקביעתו הנוספת לפיה קם במקרה דנן מעשה בית-דין גם מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא.

לעניין זה ציין בית המשפט העליון כי באותם המקרים שבהם ניתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים עלולים להתעורר קשיים בשאלת התקיימותם של התנאים המפורטים לעיל, כולם או חלקם, אולם מצא כי בנסיבות המקרה דנן קושי כזה אינו מתעורר, זאת מן הטעמים הבאים:

"נוכח השלב בו הושג ההסדר שקיבל תוקף של החלטת בית משפט וכן נוכח תוכנו של ההסדר שהושג כאמור. שאלת הליקויים בציפוי הגרנוליט נדונה בהליך הראשון ובית המשפט המחוזי מינה את ד"ר גלזמן על מנת שיחווה את דעתו בעניין וימליץ על דרכים לתקנם, ככל שנדרשים תיקונים (ראו החלטה מיום 16.7.1996). ד"ר גלזמן הגיש ביום 23.10.1996 את חוות דעתו, הכוללת שלוש שיטות אפשריות לתיקון הליקויים בציפוי הגרנוליט, והוא אף נחקר על חוות דעתו בבית המשפט על-ידי בא-כוח המערערים ועל-ידי בית המשפט (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.10.1997). על כן מתקיים במקרה דנן התנאי הדורש קיומה של התדיינות בין הצדדים בנוגע לפלוגתא שביניהם. רק לאחר ההתדיינות המתוארת לעיל הגיעו הצדדים ביום 12.10.1997 להסכמה והושג ההסדר במסגרת ההליך הראשון, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט. הסדר זה כולל התייחסות פרטנית לנזקים נשוא המחלוקת ואפשרויות שונות לתיקונם. משכך ניתן לראות בהסדר ובהחלטה הנותנת לו תוקף משום הכרעה מפורשת או משתמעת בסכסוך שבו התדיינו הצדדים, תוך קביעת ממצאים פוזיטיביים בפלוגתאות שעלו ביניהם. בנסיבות אלה, ניתן לגישתי להחיל במקרה דנן את הכלל בדבר השתק פלוגתא ובדין קבע, אפוא, בית משפט קמא כי השתק כזה קם אף הוא בין הצדדים וחוסם את דרכם של המערערים מלהגיש את התביעה הנוספת שהגישו"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.)

60. לא בכדי הארכתי בתיאור השתלשלות העניינים וקביעותיו של בית המשפט העליון בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה לעיל, עליו הסתמכו הנתבעים, לביסוס טענתם כי גם פסק דין לפשרה מקים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, שכן על פני הדברים ניתן להיווכח שאין כל דמיון או קשר בין נסיבותיו לבין נסיבות המקרה שלפנינו.

61. בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה הפלוגתא היחידה שעמדה לדיון היתה נזקי הרטיבות לקירות הבניין עקב כשל בהדבקות ציפוי הגרנוליט החיצוני. המומחה מטעם בית המשפט קבע כי ניתן לתקן את ציפוי הגרנוליט, ועל יסוד חוות דעתו של המומחה לאחר שנחקר על ידי הצדדים, הגיעו הצדדים לפסק דין בהסכמה מובנה ומפורט, אשר קבע ומיצה את דרכי תיקון הנזקים, מושא הפלוגתא היחידה שעמדה לדיון ביניהם. מן ההיבט של קיומה של הכרעה מפורשת או משתמעת או קביעת ממצאים פוזיטיביים בפלוגתא שעלתה בין הצדדים, לא היה הבדל בין פסק דין אילו היה ניתן על ידי בית המשפט המחוזי לבין הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים באותו מקרה, שכן גם בהסכם הפשרה הכריעו הצדדים וקבעו ממצאים פוזיטיביים ברורים לפיהם: קיימים נזקי רטיבות; מה טיבם של הנזקים; כי קיימות חלופות לתיקון הנזקים ומהן הדרכים החלופיות לתיקונם. ובנוסף אף סיכמו הצדדים בפירוט כיצד יפעלו לתיקון הנזקים.

על קביעות מסוג זה לא ניתן לומר כי הן אינן מהוות משום הכרעה מפורשת או משתמעת בפלוגתא שבה התדיינו הצדדים, תוך קביעת ממצאים פוזיטיביים בפלוגתא שעלתה ביניהם.

שונים הם עם זאת לחלוטין פני הדברים בענייננו.

בענייננו מלכתחילה לא מדובר בהסכם פשרה המוציא אל הפועל קביעה מסוימת מתוך ההליכים שנדונו, כי אם בהסכם על דרך השלילה, היינו הסכם הדוחה את שתי התביעות שנדונו אותה עת בבית המשפט המחוזי.

כל שנקבע במסגרת הסכם הגישור באופן הדדי, הן ביחס לתביעת מפעלי עץ במחוזי, והן ביחס לתביעת רב בריח במחוזי, הוא ש: "התביעה בהליך שבכותרת תידחה ללא צו להוצאות". הסכמה על דחייה הדדית של תביעות עדיין אין משום הסכמה על הכרעה בפלוגתא מסוימת או על קביעת ממצא פוזיטיבי בה, ולו מן הטעם שבהעדר פירוט בהסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין לא ניתן לדעת האם התביעה המדוברת נדחתה מן הטעם שהפלוגתא אליה הפנו הנתבעים לא הוכחה, או שמא הפלוגתא כן הוכחה אך לא הוכח קיומו של נזק, או שמא משיקולי כדאיות החליטו שני הצדדים על דחייה הדדית של שתי תביעות האחד כלפי משנהו שסיכוייהן (מסיבות כאלו ואחרות) אינם גבוהים, וכן הלאה תהיות שניתן להעלות, אך לא ניתן להצביע על פלוגתא אחת שהוכרע או שלגביה נקבע ממצא פוזיטיבי כי התקיימה או לא התקיימה.

ודוק, הפניית הנתבעים לדבריו של השופט מקובר (כמו גם הפניית התובעות לדבריו של השופט גרוסקופף שלא לפרוטוקול), אין בהן כדי לסייע בדוננו בתנאי השלישי לקיומו של השתק הפלוגתא, זאת ראשית מן הטעם שאין מקום לקבל עדויות על דברים שנאמרו על ידי שופט אחר בהליך אחר שלא לפרוטקול, ושנית מן הטעם שאפילו ניתן היה לקבלם הרי שגם המיוחס לשופט מקובר לפי שיטת הנתבעים, אין בו כדי ללמד מדוע הומלץ לדחות את התביעה.

62. מכל מקום, גם מעיון בפסקאות ה"הואיל" להסכם הגישור, לא ניתן ללמוד על הכרעה כלשהי בפלוגתא שבה התדיינו הצדדים, או על קביעת ממצא פוזיטיבי כלשהו בפלוגתא שעלתה ביניהם, שכן לגבי שני ההליכים, נקבע בנוסח זהה ובאופן הדדי, כי:

"והואיל: ובית המשפט הנכבד הדן בגדרי ...., לאחר שדן בתביעה לרבות הסיכומים שהוגשו מטעמם, קרא לצדדים הביע את עמדתו ביחס להליכים שבין הצדדים והציע הצעה לסיום תביעת צד א' ותביעת צד ב'".

63. כפי שבואר לעיל, בטרם יוחל השתק פלוגתא בהליך מאוחר, יש לבחון  בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין לפשרה. לעניין זה יש לבחון האם אותה הסכמה כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה.

בענייננו, לא רק שכמבואר לעיל, לשונו הלקונית וההדדית של הסכם הגישור אינה מקדמת אותנו בבחינת השאלות כאמור לעיל, אלא שהצדדים אף הוסיפו וקבעו כי אותה דחייה הדדית של שתי התביעות ללא צו להוצאות, היא: "בלי להודות איש בטענות משנהו ולצרכי פשרה בלבד". מכאן, שאפילו היינו מצליחים לדלות הכרעה או ממצא פוזיטיבי כלשהו המשתמע מהסכם הגישור שבין הצדדים, לא היה בכך כדי להועיל משהבהירו הצדדים כי כל שנקבע בהסכם הגישור הוא מבלי שצד מודה בטענות משנהו.

64. הנה כי כן, וגם אם מבחינת תוקפה המשפטי קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים, דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופו של עניין, וגם אם אין לשלול את האפשרות שתוכנו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, יקים השתק פלוגתא לעניין הליך מאוחר יותר, הרי שעל מנת שיחול כלל השתק הפלוגתא מכח פסק דין קודם או מכח פסק דין קודם לפשרה, צריכה להיות הסכמה לקביעה מסוימת, ואילו בענייננו לא ניתן להצביע על הסכמה לקביעה מסוימת, שיכול שתהווה הכרעה או ממצא פוזיטיבי בפלוגתא כלשהי.

65. סיכומם של דברים, לעניין התנאי השלישי.

בהסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין לא הוכרעה כל פלוגתא שבין הצדדים ולא נקבעה כל קביעה פוזיטיבית, שיש בכוחן להקים השתק פלוגתא כנדרש על פי התנאי השלישי, שהוא אחד משני התנאים העיקריים לקיומו של השתק פלוגתא, ומכאן שלא התקיימו כל התנאים לקיומו של השתק פלוגתא בענייננו.

משכך הם פני הדברים, התייתר מניה וביה הצורך לדון בשאלת התקיימות התנאי הרביעי. עם זאת ולהשלמת התמונה, אפנה להלן לבחינת התקיימותו של התנאי הרביעי.

התנאי הרביעי

66. על פי התנאי הרביעי נדרש כי ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה שולית או תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה. בענייננו לעומת זאת, משקבעתי כאמור לעיל כי בהסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין לא הוכרעה כל פלוגתא שבין הצדדים ולא נקבעה כל קביעה פוזיטיבית, הרי שאף לא ניתן לומר אם מדובר בהכרעה חיונית לצורך פסק הדין או שמא שולית.

67. סיכומם של דברים בכל הנוגע להשתק הפלוגתא.

גם אם הדעת נותנת שהתובעות לא היו מוותרות על תביעת מפעלי עץ במחוזי לו סברו כי סיכוייה להתקבל גבוהים, וגם אם הבירור שיידרש בסוגיית ה"קנוניה" הוא בירור ממושך ומורכב שאמנם יש בו כדי להכביד על הנתבעים 4-12 - מבחינה משפטית לא התקיימו בהסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין כל התנאים על מנת שיהווה בגדר השתק פלוגתא לאיזה מבין הפלוגתאות התלויות בהליך זה בין הצדדים.

אי לכך, אין לי אלא לדחות את טענות הנתבעים כולם לפיהן הסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין מקים השתק פלוגתא ביחס לאיזה מבין הפלוגתאות התלויות בהליך זה בין הצדדים.

האם הנתבעים מנועים מלטעון למעשה בית הדין

68. משאלו קביעותי עד כה בכל הנוגע לטענת הנתבעים בדבר קיומם של השתק עילה או למצער השתק פלוגתא, התייתר הצורך להכריע בטענת התובעות ולפיה, הנתבעים מנועים מלטעון לקיומו של מעשה בית דין גם מן הטעם שלא הגישו בקשה לעכב את ההליך מטעמי קיומו של "הליך תלוי ועומד".

עם זאת, להשלמת התמונה במחלוקת זו שבין הצדדים, אפנה להלן לדון גם בטענה זו.

69. לטענת הנתבעים, תביעת מפעלי עץ במחוזי קדמה לתביעה בבית דין זה, ועל כן כבר בכתב ההגנה מטעמם נטען שיש לעכב את ההליכים עד להכרעה בבית המשפט המחוזי, וכך גם בהודעת צד ג' של הנתבע 2 נטען שיש לעכב את ההליכים. עוד לטענתם, גם בכתבי בי-דין נוספים נטען שהמסכת העובדתית בשתי הערכאות זהה, אך לא ניתנה החלטה הדוחה את בקשת העיכוב. לטענת הנתבעים די בכך שיידעו את בית הדין בקיומו של הליך נוסף תלוי ועומד, כדי לאפשר להם לטעון לקיומו של מעשה בית דין.

אין בידי לקבל את עמדתם זו של הנתבעים, ואבאר.

70. הכלל של הליך תלוי ועומד (lis alibi pendens) הוא יציר הפסיקה, ועיקרו בכך שאין להכביד על בתי המשפט בדיון מקביל באותה שאלה מהותית, שאם לא כן, שני בתי-משפט יצטרכו לשמוע בנפרד ראיות דומות וטיעונים דומים, ואף עלולים הם באותו עניין להגיע לתוצאות הפוכות [ראה: ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477]. ודוק, מבחן "זהות העילות" החל לעניין הכלל של הליך תלוי ועומד, הינו רחב מכלל זהות העילות לעניין "מעשה בית דין" כפי שבואר לעיל. לעניין זה נקבע בין היתר כי די בכך שבשתי התביעות עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית [ע"א 9/75 שיך סולימאן לעיל], או שנדונות שאלות דומות או סוגיה זהה במהותה [ראה: ברע"א 627/13 דוד סגל נ' פנינת מלכי ישראל בע"מ (מיום 19.02.2013)], או אף שאלה חופפת [ראה: ברע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ'KIA MOTO CORPORATIONS (מיום 27.06.2012)].

71. על המניעות מצד נתבע מלהעלות טענה לסילוק תביעה על הסף בשל מעשה בית דין, אם לא עתר קודם לכן לעיכוב אותו הליך בשל הליך תלוי ועומד, עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, וביתר פירוט חזרה על הדברים פרופ' זלצמן בספרה, כדלקמן:

"הכלל של 'הליך תלוי ועומד' (lis alibi pendens) הוא פרי יצירת ההלכה הפסוקה. תחולתו בכל אותם מצבים שבהם מנהלים בעלי הדין תובענות מקבילות בבתי המשפט בשל אותה עילה. לבעל הדין, הנתבע במקרה שלנו, עומדת במסגרת התובענה השניה הטענה של 'הליך תלוי ועומד' לפני בית משפט אחר, ובכך בכוחו לגרום לעיכוב הדיון בתובענה השניה עד למתן הכרעה בתובענה הראשונה. אם לא טען הנתבע טענה זו, אלא אפשר המשכת ההליך בתובענה השניה, הרי שגם אם ניתן כבר פסק דין בתובענה הראשונה, אין הנתבע יכול עוד להשתיק את התובע בתובענה השניה בטענת מעשה בית דין. משלא טען טענה לעיכוב ההליך השני, החמיץ הנתבע את ההזדמנות לטעון להשתק עילה. בע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, אומר מ"מ הנשיא (חשין): "אמנם כן, הנתבע יהיה מנוע מלטעון טענת מעשה בית דין לפי שהחמיץ את השעה: עוד בצעדיו הראשונים בתביעה השניה היה בידו להשיג עיכוב הדיונים באותה תביעה בטענת 'העניין תלוי ועומד' (lis pendens), שכן הרעיון הטבוע בשני העקרונות – עקרון 'מעשה בית דין' ועקרון 'העניין תלוי ועומד' – אחד הוא".

  מגמת הפסיקה היא לקשור את שתי הסוגיות, 'מעשה בית דין' ו'הליך תלוי ועומד', באמצעות מבחן זהות העילות, שהרי שתי הסוגיות הללו מבטאות אותו רעיון, והוא, מניעת כפל התדיינויות והטרדת בעלי הדין ובתי המשפט. לפיכך, נדרש בעל הדין לטעון כל אחת מן הטענות הללו בהזדמנות הראשונה ובטרם היה סיפק בידי בית המשפט להיכנס לעובי הדיון. ואם לא נקט בעל הדין, בענייננו – הנתבע, ביוזמה זו ולא העמיד את בית המשפט על קיומו של הליך קודם או 'מעשה בית דין', אין כלל העיכוב או כלל המניעות מתקיים מעצמו ואין סמכותו של בית המשפט מתקפחת מאליה. משנתפסה סמכותו של בית המשפט, שוב אין מפקיעים אותה ממנו" [ראה: שם, בעמ' 105-106].

עקרונות אלו אומצו גם בע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח שנזכר לעיל על ידי התובעות, והיוו את אחד הטעמים מבין שניים, לדחיית בקשתו של נתבע בהליך המאוחר לסילוק תביעה על הסף בשל הסכם פשרה שנחתם בהליך קודם.

72. הנה כי כן, מכח התכלית של מניעת כפל התדיינויות, נקודת המוצא היא שאם אמנם סבר נתבע כי עניין לו בשתי תביעות שעילתן זהה או דומה, שומה עליו, לגרום בהזדמנות הראשונה לעיכוב הדיון בתובענה השניה עד למתן הכרעה בתובענה הראשונה. ככל שלא פעל כאמור לא יישמע עוד בטענת מעשה בית דין.

ובענייננו, אכן בכתב ההגנתם העלו הנתבעים את הטענה כי תביעת מפעלי עץ במחוזי והתביעה שבנדון מעוררות מחלוקות עובדתיות זהות ולפיכך יש להעמיד את התביעה בתיק זה עד להכרעה בתביעת תביעת מפעלי עץ במחוזי. בדיון מיום 22.12.09 טענה ב"כ התובעות, שהתובעות אינן מתכוונת לבקש לעכב הדיון בבית הדין לעבודה עד להכרעה בבית המשפט המחוזי (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול ש' 6-9), הנתבעים לא הגיבו לטענות הנ"ל ומאז אותו דיון לא הגישו בקשה לעכב את הדיון בבית דין זה בשל קיומו של "הליך תלוי ועומד". להיפך, הנתבעים עתרו לקדם את בירור ההליכים בתיק זה, ככל האפשר.

73. בנסיבות אלו, אין בידי לראות בנתבעים כמי שניסו לגרום לעיכוב הדיון בשל קיומו של הליך תלוי ועומד. אף אם הייתי רואה בהודעתם בכתבי הטענות כניסיון לעשות כן, הרי שבהתנהלותם בפועל, הביעו הנתבעים את חזרתם מטענה זו. בתיק שבנדון התנהלו מספר לא מבוטל של הליכים, בהם השקיעו הצדדים ובית הדין מזמנם וממרצם. הנתבעים הניחו להליך להתנהל כסדרו מבלי שהגישו בקשה לעיכוב ההליך ואף פעלו ככל יכולתם לקידום בירור המחלוקת.

74. משכך הם פני הדברים, ובהינתן כי הגדרת זהות העילות לצורך בחינת קיומו של "הליך תלוי ועומד" היא רחבה מזו הנדרשת לצורך בחינת העילות לעניין השתק עילה – הרי שגם אלמלא שוכנעתי שאין בפנינו "השתק עילה" המצדיק דחיית אותן טענות מפאת מעשה בית דין, עדיין היתה קיימת מניעות בפני הנתבעים מלהעלות טענה לקיומו של מעשה בית דין, משלא פעלו לעכב את ההליך שבנדון בשל קיומו של הליך תלוי ועומד.

השתק שיפוטי

75. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי בכל מקרה, מושתקות התובעות מלהעלות טענות בעניין ה"קנוניה, הסודות המסחריים והפרת תניית התחרות" בשל עקרון ה"השתק השיפוטי". לטענתם, עפ"י עקרון זה צד שנהנה מהסדר מוסכם שגובש, מנוע מלטעון טענות שכופרות בהסדר וטענה שכזו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט [ראה: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1) 557]. לטענתם, התעלמות התובעות מהסכם הפשרה והשלכותיו, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק בפני עצמו, גם אלמלא סוגיית מעשה בית דין, להורות על דחיית חלקים אלו מכתב התביעה.

76. על ההשתק השיפוטי, נפסק כי:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים... התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט".

[ראה: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625.]

לאור המבואר לעיל עד כה, ברי כי לא מדובר בענייננו בהעלאת טענות עובדתיות סותרות ולו מן הטעם שכאמור קבעתי כי בהסכם הגישור לא נקבע כל ממצא ביחס לטענות אלו של התובעות בתביעת מפעלי עץ במחוזי.

כך גם פסק הדין אליו הפנו הנתבעים אינו יכול לסייע בידם, בהינתן שבאותו מקרה דובר בטענות הכופרות בתוקף ההסדר. בענייננו, התובעות אינן כופרות בתוקפו של הסכם הגישור. ההיפך הוא הנכון, לשיטת התובעות הסכם הגישור ופסק הדין שאישרו עומדים בתוקפם ולשיטתן, כפי שאף אושרה לעיל, אין בהם כדי למנוע את ההתדיינות בעילות נשוא כתב התביעה בבית דין זה.

77. אי לכך ולאור האמור לעיל, טענת הנתבעים למניעות מפאת השתק שיפוטי – נדחית.

78. סיכומם של דברים עד כה.

כעולה מהאמור לעיל במצטבר, לא חל בענייננו לא השתק עילה ולא השתק פלוגתא מכח הסכם הגישור ופסק הדין שאישרו, ועל כן לא חל בענייננו מעשה בית דין ביחס לאיזו מעילות התביעה להן טענו התובעות בכתבי טענותיהן.

אי לכך, טענותיהם של כלל הנתבעים למחיקת סעיפים מתצהירי התובעות בשל קיומו של מעשה בית דין - נדחות. כפעל יוצא מכך נדחות גם עתירות הנתבעים למחיקת סעיפים מכתב התביעה או כתבי ההגנה של התובעות בשל קיומו של מעשה בית דין, וכך גם נדחית עתירת הנתבעים 4-12 למתן פסק דין חלקי בעניינם של הנתבעים 9-12 בשל קיומו של מעשה בית דין.

בקשות נוספות של הנתבעים למחיקת סעיפים מתצהירי התובעות

79. משאלו קביעותי בטענתם העיקרית של הנתבעים 1-3 אליה הצטרפו כלל הנתבעים, אפנה להלן לדון בטענותיהם הנוספות של הנתבעים השונים, למחיקת סעיפים מתצהירי התובעות.

הבקשה למחיקת סעיפים הקשורים לסודות מסחריים ותניית אי תחרות

80. מעבר לטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין, עתרו הנתבעים כאמור למחוק סעיפים מתצהירי העדות הראשית של התובעות הקשורים לטענה לפיה הנתבעים השתמשו בסודות מסחריים ולטענה לפיה הנתבע 1 - דונרשטיין הפר את תניית אי התחרות, גם מן הטעם שלא נזכרו במסגרת הסעדים שנתבעו בכתב התביעה ועל כן מהוות הרחבת חזית אסורה, ומן הטעם שלא נכללו בעיקרי הפלוגתאות, כפי שנקבעו על ידי בית הדין.

מנגד לטעת התובעות, אין בסיס לטענות אלו של הנתבעים. לטענתן, בכל הנוגע לסוגיית הסודות המסחריים, טענה זו נטענה בסעיף 36 ובסעיפים 71-80 לכתב התביעה. אשר לבקשה למחוק סעיפים מתצהירו של מר ריפר בעניין אי התחרות, טוענות התובעות כי מדובר בטענה חיונית לצורך הבנת הרקע העובדתי והתמונה כולה.

81. אשר לטענה בדבר הסודות המסחריים – הנתבעים עותרים למחיקת סעיפים 72 לתצהיר לארי ריפר; סעיפים 221, 220, 226 לתצהיר אביקם ליף; וסעיף 15 לתצהיר יובל קידר, הואיל ולטענתם טענות אלו בדבר השימוש בסודות המסחריים של התובעות, לא נטענה בכתב התביעה.

עיון בסעיפים אלו לתצהירים, מעלה כי כלולה בהם מחד הטענה לפיה מר שטרנשוס מחק את כל תיבת הדואר האלקטרוני המקצועית שלו, וכי בכך נמנע מן התובעות לגלות את נטילת הסודות של התובעות. כמו כן כוללים סעיפים אלו את הטענה לפיה הנתבעים עזבו אחד אחד את החברה ונטלו עימם את סודותיה המסחריים לצורך תחרות בה.

ואולם, בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, עיון בסעיף 71 לכתב התביעה מעלה כי בסעיף זה נטען כי הנתבעים עזבו בעצה אחת את החברה תוך "הפרת חובת הסודיות והנאמנות החלות עליהם כעובדים".

כך גם בסעיף 73.4 נטען, כי הנתבעים העבירו לרב בריח "את כל המידע העסקי המתחייב...". לא נעלם מעיני כי במסגרת סעיף 73 לכתב התביעה נטען לעילת החסכון ב"דמי כניסה" (עילה שכאמור נמחקה), אך תיאור השימוש בסודות מסחריים רלוונטי גם לעילת הפרת החוזה והפרת חובת הנאמנות ועל כן לא ניתן לומר כי האמור בתצהירים בסוגיה זו מהווה הרחבת חזית שלא נטענה בכתב התביעה.

על כך יש להוסיף כי בסעיף 75.5 לכתב התביעה מופיע תיאור מפורט באשר למחיקת המידע שהיה מצוי במחשב על ידי שטרנשוס, כאשר בסעיף 76 לכתב התביעה מופיעה התייחסות נוספת לעובדה שרב בריח גייסה לשורותיה חבורה שעימה "כל הידע הדרוש לניהול..."

82. זאת ועוד, גם בפלוגתאות, המגדירות את עיקרי המחלוקות, נקבעה בין היתר הפלוגתא:

"האם כטענת התובעות, המוכחשת על ידי הנתבעים, התארגנו הנתבעים והתובעת בתיק ס"ע 10238-09-09 (להלן ביחד – הנתבעים), תוך כדי עבודתם בתובעות, לקבוצה ששיתפה פעולה במירמה ותוך הפרת חובות הנאמנות למעסיקותיהם, על מנת לרוקן את התובעות....".

בכלל חובות הנאמנות למעסיק, נכללת גם חובת הסודיות, ועל כן אין לומר שטענות אלה לא נכללו בגדר הפלוגתאות בתיק זה.

83. אי לכך, הבקשה למחיקת סעיפים הקשורים לטענה שהנתבעים השתמשו בסודות מסחריים - נדחית.

שונים הם עם זאת פני הדברים בכל הנוגע לטענה בדבר הפרת תניית אי התחרות על ידי דונרשטיין. לעניין זה מפנים הנתבעים לסעיפים 23-24 לתצהירו של לארי ריפר בהם נדון עניין הפרת חובת אי התחרות של דונרשטיין מכח הסכם הייעוץ מול חברת מזונייט.

כנזכר לעיל סוגית הפרת חובת אי התחרות של דונרשטיין מכח הסכם הייעוץ מול חברת מזונייט כלל לא הועלתה במסגרת עילו התביעה בהליך זה, ואף לשיטת התובעות, אין חולק כי טענה לא נכללה בגדר כתבי הטענות בהליך שבנדון, אלא שלשיטתן הנושא נכלל בתצהיר הואיל ומדובר בטענה חיונית לצורך הבנת הרקע העובדתי והתמונה כולה.

לא שוכנעתי מתוך טיעוני התובעות כיצד טענה זו נצרכת להבהרת התמונה באופן כללי, בפרט כך שעה שהיא מתייחסת להתנהלות דונרשטיין כבעל מניות ועל כן אני נעתרת לבקשה למחיקת סעיפים 23-24 לתצהירו של לארי ריפר, שעניינם בטענה לפיה דונרשטיין הפר את תניית אי התחרות.

הבקשה למחיקת סעיפים לעניין עילת ההתעשרות שלא כדין

84. בחלק זה לבקשתם עותרים הנתבעים למחיקת סעיפים 21-30 לתצהירו של יובל קידר. לטענתם, סעיפים אלו עוסקים בעילת ההתעשרות שלא כדין בגין דמי הכניסה לרב בריח, ועילה זו סולקה זה מכבר מכתב התביעה כאמור בהחלטת בית הדין מיום 15.7.10 ועל כן דין הסעיפים בתצהירי התובעות העוסקים בעילה זו להמחק אף הם.

מנגד לטענת התובעות, סעיפים אלו מסבירים את הנזק שנגרם להן עקב הפרת חוזי העבודה וגרם הפרת חוזי העבודה ועילות אלו לא נמחקו מכתב התביעה.

85. על מנת להעמיד דברים על דיוקם יובהר כי בהחלטת בית הדין מיום 15.7.10 אכן נמחק הסעד הנובע מעילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח, זאת מן הטעם שהנטען בו אינו מגלה עילה שבתחום סמכותו של בית הדין כלפי הנתבעים או מי מהם ואף אינו מגלה יריבות בין התובעות לבין הנתבעים. ואולם, בכל הנוגע לנזק לכאורה שנגרם לתובעות עקב התנהלות הנתבעים או מי מהם, ובכלל זה הפרת חובת הסודיות הפרת חוזי העבודה וגרם הפרתם, נקבע כי עילות אלו והסעדים המבוקשים מכוחן מצויים בסמכותו של בית הדין.

86. הנה כי כן, אמנם יש חפיפה בין היסודות העובדתיים של עילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח, ועילות הפרת חוזי העבודה וגרם הפרתם, זאת עד לשלב תיאור הנזק.

עיון בסעיפים אליהם הפנו הנתבעים מעלה כי בסעיפים אלו מצוי הסבר לגבי דרישות השוק הישראלי בכל הנוגע לייבוא דלתות תוצרת איטליה, ואמנם, בסעיפים 23-24 יש תיאור של הדרישות מחברה חדשה המעוניינת להיכנס לשוק זה ומשמעות העברת הסודות על ידי הנתבעים, ואולם בהמשך בסעיף 29 לתצהיר מתואר הנזק שנטען כי נגרם לתובעות בעקבות "גניבת הספק" על ידי הנתבעים.

ודוק, מקריאת הסעיפים כמכלול יש קושי ל"נתק" את סעיפים 23-24 מהקשר הדברים בסעיפים הנ"ל.

87. אי לכך, ולאור המבואר לעיל, לא שוכנעתי כי הסעיפים 21-30 לתצהירו של יובל קידר, מתייחסים לעילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח, כנטען, ועל כן אינני נעתרת לבקשה למחיקתם.

עם זאת, להסרת כל ספק וכפי שאף לא היה חולק מצד התובעות, מובהר כי התיאור בסעיפים 23-24 לתצהיר יובל קידר, נועד לצורך תיאור הנזק שנגרם לכאורה עקב הפרת חובת הסודיות, חוזי העבודה וגרם הפרתם לכאורה, ולא לעניין עילת ההתעשרות שלא כדין עקב חסכון בדמי הכניסה לרב בריח.

הבקשה למחיקת סעיפים בגין תיארוך מוקדם של הסכמי עבודה

88. לעניין זה טוענים הנתבעים 4-12 כי טענתן של התובעות כפי שהיא מוצאת את ביטויה בתצהירי התובעות, לפיה נעשה תיארוך לאחור של הסכמי העבודה של הנתבעים 4 (אלי שמיני) ו -6 (עמי פביאן לעאל), מהווה הרחבת חזית שלא נטענה באף אחד מכתבי הטענות מטעם התובעות.

מנגד לטענת התובעות, אין יסוד לטענה זו. לטענתן, הן פירטו בהרחבה בכתבי הטענות מטעמן ביחס לכל הנתבעים לרבות הנתבעים 4 ו- 6, את טענותיהן בדבר חתימת חוזי עבודה "פיקטיביים', "מפוברקים", "חסרי תוקף", "בטלים", "ללא ידיעת חברי הדירקטוריון היושבים בחו"ל". לטענתן, כבר בכתב בי דין הראשון שהגישו התובעות בתיק זה, ובהמשך בכתבי הטענות בהליך המאוחד שבפני בית הדין, העלו התובעות טענות כנגד הנתבעים בדבר הכנת הסכמים "פיקטיביים" ו"מפוברקים" בכלל, ובדבר היותם הסכמים "שלכאורה" ו- "כביכול" נחתמו במועד המופיע בהם, ואף טענו באופן מפורש, כי המדובר בהסכמים שתוארכו לאחור. יתרה מכך, בכתב ההגנה שהגיש דונרשטיין עצמו לתביעה שכנגד, הוא התייחס באופן מפורש לטענה בדבר התיארוך לאחור, והכחיש אותה מכל וכל.

מכל מקום, לטענתן המדובר בהליך שבו אוחדו מספר הליכים להליך אחד באופן שכולם נדונים יחדיו, כך שלא יכול בעל דין בכל אחד מהתיקים המאוחדים להישמע בכך שכאילו טענה שהועלתה באחד מכתבי בי-הדין האחרים אינה מוכרת לו ומפתיעה אותו.

89. להזכיר, במסגרת תיק מאוחד זה, הגישו הנתבעים 4 ו-6 כתבי תביעה כנגד התובעות לתשלום הפרשי שכר ופיצויי פיטורים. התובעות הגישו כתבי הגנה לתביעות אלו ומאוחר יותר הגישו את כתב תביעתן כנגד כלל הנתבעים, ובכלל זה כנגד הנתבעים 4 ו-6.

במסגרת סעיפים 35-52 לתצהירו, תחת הכותרת "חוזי ההעסקה השקריים", מתאר מר לארי ריפר בהרחבה כיצד גילה להפתעתו את קיומם של "חוזי העסקה" חדשים כביכול בין הנתבעים 1-3, 13 והנתבעים 4 ו-6, מחודש אוגוסט 2004 לכאורה, שעה שמזונייט נסגרה בחודש אפריל 2005. בין היתר מסביר מר ריפר מדוע הגיע למסקנה כי חוזים אלו לא נחתמו במועד הנקוב בהם אלא בחודש אפריל 2005, ותוארכו לאחור.

90. עיון בכתבי ההגנה שהגישה התובעת 1 בתביעותיהם של הנתבעים 4 ו-6 (ס"ע 1281-04-09; ס"ע 5548-04-09) מעלה כי כבר במסגרת כתבי ההגנה הללו טענה התובעת כי הנתבעים 4 ו-6 ערכו ביחד עם מנהלי החברה הסכמי עבודה "פיקטיביים" ו"חסרי תוקף", מטעמים שונים, הגם שלא נטען במפורש כי ההסכמים תוארכו לאחור. ואולם, בכתב התביעה שהגישו התובעות כנגד הנתבעים 1-12 (ס"ע 8950-07-09) חזרו התובעות וטענו כי הנתבעים 4 ו-6 ביחד עם אחרים, חתמו על הסכמי עבודה "פיקטיביים" ו"מפוברקים", תוך שימוש בביטוי לפיו ההסכמים נחתמו "לכאורה" כל אחד במועד שצוין על גביו.

אכן, לא נעשה שימוש מפורש בביטוי "תארוך לאחור" אך הציון לפיו מדובר בחוזים מפוברקים ש"לכאורה" נחתמו במועד המצוין בהם, פירושו כי המועד שננקב בהסכמים איננו מועד חתימתם בפועל.

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי הטענה המפורשת לפיה המדובר בתיארוך לאחור של הסכם העבודה של הנתבע 4 מהווה הרחבת חזית ביחס לנטען בכתב התביעה ולפיו המועד הנקוב בהסכם אינו המועד הנכון.

יחד עם זאת ובכל הנוגע לנתבע 6, הסכם העבודה עמו נחתם לכאורה ביום 18.10.05 ומכאן שגם אם לא מדובר כטענת התובעות בתאריך החתימה האמיתי, לא ייתכן כי מדובר בתיארוך לאחור של ההסכם, ועל כן ברי כי הנטען בתצהירו של מר ריפר ביחס לתיארוך לאחור, אינו יכול לחול על הנתבע 6.

91. משכך הם פני הדברים והואיל והטענה בדבר תיארוך לאחור של הסכם העבודה רלוונטית למספר נתבעים, אינני מורה על מחיקת הסעיפים כמבוקש על ידי הנתבעים 4-12 ואולם מובהר בזאת, כי האמור בסעיפים אלו לעניין תיארוך לאחור של הסכמי העבודה, אינו חל על הנתבע 6.

סוף דבר –

92. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שטענת הנתבעים למחיקת סעיפים מתצהירי התובעות בשל קיומו של מעשה בית דין, נדחית.

כפעל יוצא מכך נדחות גם עתירות הנתבעים למחיקת סעיפים מכתב התביעה או כתבי ההגנה של התובעות בשל קיומו של מעשה בית דין, וכך גם נדחית עתירת הנתבעים 4-12 למתן פסק דין חלקי בעניינם של הנתבעים 9-12 בשל קיומו של מעשה בית דין.

93. אשר לשאר הבקשות למחיקת סעיפים, הרי שלמעט העתירה למחיקת סעיפים 23-24 לתצהירו של מר לארי ריפר, ובכפוף להבהרות כאמור בסעיפים 87 ו-91 לעיל, שאר הבקשות למחיקת סעיפים מתצהירי התובעות – נדחות.

אי לכך, אני מורה על מחיקת סעיפים 23-24 לתצהירו של מר לארי ריפר.

94. אשר להמשך ההליכים בתיק – בהתחשב בתצהירי הצדדים שהוגשו בינתיים, נותרו להגשה תצהירי התשובה מטעם הנתבעים 1-13 בהתייחס לטענת ה"קנוניה" ונגזרותיה שהעלו התובעות, על נגזרותיה.

אי לכך המועד להגשת תצהירים אלו כמפורט בהחלטת בית הדין מיום 29.4.12, מוארך עד ליום 20.10.14.

כמו כן, ניתנת ארכה לצדדים עד ליום 7.9.14 להגיש הודעה שבה יפרטו מועדים מתואמים לקיום 6 ישיבות הוכחות בתיק, החל מחודש נובמבר 2014, וייעשה כל מאמץ לשריין להם ימים מלאים לשמיעת ההוכחות במועדים שיתואמו ביניהם.

95. אשר להוצאות – לאחר שלקחתי בחשבון את החלק המזערי ביותר מתוך הבקשות שהתקבל ובהינתן היקף הבירור שנדרש בבקשות, אני מחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד לשלם לכל אחת מהתובעות את הוצאות הבקשות בסך של 12,000 ₪ לכל תובעת. מתוך התחשבות במעמדם המיוחד של הנתבעים 4-12 ונתבעת 13, במובחן מהנתבעים 1-3, אני מחייבת כל אחד מהנתבעים הנתבעים 4-12 ונתבעת 13, לשלם לכל אחת מהתובעות את הוצאות הבקשה בסך של 750₪ בלבד, לכל תובעת.

ההוצאות כאמור לעיל ישולמו עד ליום 7.9.14, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

96. לעיוני ביום 8.9.14 לבדיקת הודעת הצדדים לגבי מועדי ההוכחות.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ד, (31 יולי 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.