החלטה

1. בהכרעת הדין בתיק זה הרשעתי את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, קרי באחריותו לתאונה שהתרחשה, בכביש החוף, ביום 27.3.08.
2. בהכרעת הדין התייחסתי לכך שעל פי דבריו של הנאשם הוא נסע ברכב עם חמתו, אך הנאשם בחר שלא להביאה לעדות. עם זאת, לאחר שנתתי את הכרעת הדין, ובטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש (וממילא בטרם ניתן גזר הדין), ולאחר שעיינתי עיון נוסף בחומר הראיות הקיים בתיק עולה כי חמתו של הנאשם, הגב' שרה רוז (להלן: "שרה") העידה כעדת תביעה (פרוטוקול הדיון מיום 7.12.14, עמ' 24 ואילך).
3. אכן, אין ספק כי נפלה שגגה בהכרעת הדין. הן כאשר לא נתתי את דעתי לעדותה של שרה, והן כאשר ייחסתי משקל לחובתו של הנאשם לכך ששרה לא העידה בפני. נשאלת השאלה מהי משמעותה של טעות זו?
4. השאלה הראשונה אותה יש לשאול היא האם יכול בית המשפט, אשר מגלה כי נפלה טעות בהחלטה שלו, לתקן טעות זו, כאשר טרם ניתן פסק דין סופי בתיק? לתפיסתי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב.
5. מקרה מעניין, בהקשר זה, נדון בפני בית המשפט השלום בתל אביב (בהליך אזרחי): ת.א. 179364/02 ד"ר רמי שקלים נ' אמנון לוי ואח'. בית המשפט שם (מפי כב' השופט ד"ר ורדי) בחן תביעת לשון הרע שהגיש התובע. בית המשפט פיצל את הדיון בפניו, כך שקודם לכל הכריע בשאלת החבות. בית המשפט מצא כי קיימת חבות של הנתבעים לפצות את התובע שם (החלטה מיום 5.9.04), וקבע את המשך הדיון בפניו לשם בחינה של שאלת הנזק.
6. בשלב הנזק הובאו בפני בית המשפט שם ראיות נוספות. ראיות אלה המחישו את הדופי שבהתנהגותו של התובע. בעוד שבשלב הראשון של המשפט הראיות יצרו ספק בליבו של בית המשפט בכל הנוגע לאופן התנהגותו של התובע, הרי שבשלב השני קבע בית המשפט כי "הוכח בפני בצורה מספקת הנדרשת במשפט האזרחי, שאכן לא מדובר רק בחשדות". משכך הם פני הדברים קבע בית המשפט בפסק דינו הסופי כי התובע אינו זכאי לפיצוי, ולמעשה דחה את התביעה (פסק דין מיום 8.9.05)(ראו גם, ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הרישנו (28.11.07), שם נדונה שאלה של רשלנות רפואית. בית המשפט קבע, בשלב הראשון של ההליך, כי הייתה רשלנות רפואית בטיפול שהוענק לתובעת, אך לאחר שמיעת ראיות נוספות, קבע כי לא קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק, ועל כן דחה את התביעה).
7. אכן, במקרים שבחנתי לעיל לא רק שלא נדון הליך פלילי, אלא דובר בשינוי שעבר ההליך המשפטי לאור הצטברות של ראיות נוספות. זאת, בשעה שהמקרה שבפנינו שונה, שכן הראיה (עדותה של שרה) הייתה בתיק בית המשפט בשעה שנתתי את הכרעת הדין. עם זאת, אינני סבורה כי העיתוי של הבאת הראיה משנה את הנורמה המשפטית. לטעמי, בית המשפט יכול, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, לשנות ממסקנותיו או מהנמקותיו, לאור ראיות אליהן לא התייחס בהחלטה קודמת (בין אם מדובר בראיות שהיו בפניו בעת מתן ההחלטה הקודמת ובין אם מדובר בראיות חדשות).
8. ודוק, משמעותה של תוצאה אחרת, היא שבית המשפט אינו יכול לתקן טעות, מקום שהבחין בה, גם אם הדיון בפניו טרם הסתיים. תוצאה שכזו אינה ראויה. אם בית המשפט מבחין בטעות, צריכים להיות בידיו הכלים לתקן טעות זו. שהרי אחרת עלול להיווצר מצב שבו גם אם בית המשפט מבחין בטעות, הוא יהיה כבול בה. נמחיש את האבסורד שבכך בדוגמא: נניח כי בית המשפט מבחין, לאחר שנתן הכרעת דין כי לא התייחס לראיה כלשהי. לטעמו, יש בראיה הזו כדי לזכות את הנאשם. עם זאת, הוא סבור כי הוא כבול בהחלטה הקודמת, ועל כן אינו יכול לשנותה. הנאשם, מצידו, אומנם ער לכך שבית המשפט לא התייחס לראיה, אך אינו סבור כי התייחסות לראיה זו תביא לזיכויו, ועל כן אינו מערער על פסק הדין. התוצאה היא כי הרשעתו של הנאשם (וממילא גזר דינו) ייוותרו על כנם, על אף שהשופט שהרשיע את הנאשם אינו בטוח באשמתו. זוהי תוצאה קשה, שלא ניתן לקבלה.
9. על כן, אני סבורה כי מקום שבו בית המשפט מבחין (בין ביוזמתו ובין אם לאו) בטעות, הוא יכול לתקן טעות זו, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בתיק. במקרה הנוכחי, תיקון הטעות הינו על ידי התייחסות לראיה לגופה, קרי לעדותה של שרה בפני בית המשפט.
10. נדמה כי אין מחלוקת שבהליך הפלילי בית המשפט רשאי לשמוע ראיות נוספות, גם לאחר מתן הכרעת הדין, אך טרם שסיים את מלאכת גזר הדין (למשל, ע"פ 5874/00 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 249). נכון, שמיעה של ראיות נוספות נעשית בדרך כלל במקרים חריגים, אך דומני כי מקרה שכזה, שבו נפלה טעות ולא הייתה התייחסות לראיה שבפני בית המשפט, הינו מקרה חריג.

אגב, אין זה המקום לדון בהיקף סמכותו של בית המשפט לתקן החלטה או פסק דין, בהתאם להוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אך יש גם מקום לטענה כי השמטה, בשוגג, של התייחסות לראיה המונחת לפתחו של בית המשפט, מצדיקה תיקון של הכרעת הדין בהתאם להוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט.

1. נניח, כי שרה לא הייתה מובאת לעדות כלל. הייתה ניתנת אז הכרעת דין, כפי שניתנה על ידי, לפיה יש להרשיע את הנאשם, תוך מתן משקל, בין היתר, לכך ששרה לא הובאה לעדות. אז, הייתה פתוחה בפניו של הנאשם הדרך, טרם מתן גזר הדין, לבקש לשמוע את עדותה של שרה כראיה נוספת. אם במקרה שכזה ניתן היה לאפשר לשרה להעיד, ולשקול מחדש את הכרעת הדין לאור עדותה, קל וחומר שיש מקום לעשות כן שעה ששרה העידה, ואי ההתייחסות לעדותה היא תוצאה של שגגה.
2. הרי מטרתו של ההליך הפלילי היא עשיית צדק. ההליך הפלילי אינו בגדר משחק שחמט, שבו מהלך שאינו נכון צריך לשנות את תוצאותיו (דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 1/48 סילווסטר נ' מדינת ישראל, פ"ד א 5, בעמ' 18). לאור מטרה זו, של עשיית צדק, ערכאות הערעור מחזירות, לא אחת, את הדיון לערכאה הדיונית, על מנת שתבחן ראיות נוספות (למשל, ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט (6.8.14)). אם ניתן להשיב את הדיון לערכאה הדיונית, לאחר מתן פסק הדין, הרי שיש מקום לאפשר לערכאה הדיונית לבחון מחדש את הכרעת הדין, לאור ראיה שנשמטה ממנה, בשוגג, אף ללא צורך בקיומו של הליך של ערעור.
3. הרי נניח כי לא אתייחס לעדותה של שרה. הנאשם יערער על פסק הדין. הוא ייטען כי יש מקום לבחון את הרשעתו ואת המסקנות שבהכרעת הדין, לאור עדותה של שרה. בקשתו זו צפויה להתקבל, ובית המשפט של הערעור יחזיר את הדיון לערכאה זו. מדוע, אם כן, לדרוש הליך של ערעור כדי להביא לתיקון תקלה, שעה שהבחנתי בתקלה עוד טרם הסתיימה מלאכת כתיבת פסק הדין?
4. כאמור, לטעמי, עלי לבחון את עדותה של שרה, לגופה. עלי לבחון האם עדותה של שרה משנה את המסקנה אליה הגעתי בהכרעת הדין, בדבר אשמתו של הנאשם? כפי שאסביר להלן, התשובה לשאלה זו היא בשלילה.
5. שרה העידה כי ישבה במושב שליד הנהג (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 25). לדבריה, הבחינה ברכב הנוסע במקביל, בנתיב השמאלי. היא הסתכלה על הרכב הזה, וראתה שוטר באמצע המסלול השמאלי, "רץ לכיוון שלנו" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 1-2). תוך שבריר של שניה, כלשונה, היא הרגישה כי הנאשם בולם את הרכב, "ופתאום השוטר היה מול הפרצוף שלי" (שם, שורה 3).
6. שרה המשיכה והעידה כי לא הסתכלה כל הזמן החוצה, אלא רק כאשר היה שינוי (שם, שורה 31). לדבריה, במקרה זה, השינוי שגרם לה להסתכל החוצה, היה העובדה כי הנאשם החל לבלום (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 2).
7. האם עדות זו מסייעת לטענות ההגנה של הנאשם? לטעמי, לא. אזכיר כי שרה הינה נוסעת ברכב. היא אינה צריכה ואינה מחויבת להסתכל החוצה ולבחון את הדרך בכל עת. לפי עדותה של שרה היא התבוננה החוצה, כדי לראות את הנעשה בדרך, רק כאשר הרגישה שהנאשם בולם את הרכב. התבוננות זו שלה החוצה נעשתה, כדבריה, "שבריר של שניה" טרם התאונה.
8. מכאן, כי שרה לא יכולה לדעת מתי היה ניתן להבחין, לראשונה, בשוטר, אייל. היא לא ראתה (מבעוד מועד) את מכונית המשטרה בצד הדרך. היא לא ראתה (מבעוד מועד) את אייל עושה את דרכו לתוך הכביש, כדי לאותת לגלית לעצור. היא לא יכולה להגיד מתי היה הנאשם יכול להבחין לראשונה באייל, ובכך שנכנס לתוך הכביש.
9. על כן, עדותה של שרה אינה יכולה לשפוך אור על השאלה מתי היה הנאשם יכול להבחין לראשונה באייל. ממילא היא אינה יכולה לשפוף אור על השאלה כיצד היה על הנאשם לפעול שעה שהבחין באייל נכנס לתוך הכביש.
10. אך גם אם עדותה אינה יכולה לשפוך אור על השאלה מתי הנאשם יכול היה להבחין לראשונה באייל, יש לשאול את השאלה האם העובדה כי היא הובאה להעיד, ושוב אין לזקוף לחובתו של הנאשם את ההימנעות מלהביאה לעדות, משנה את המסקנה אליה הגעתי בהכרעת הדין? גם לשאלה זו התשובה היא בשלילה.
11. נכון, ייחסתי משקל לכך שהנאשם לא הביא את שרה לעדות. הנמקה זו, כך מובן, שוב אינה יכולה לעמוד על כנה. אך אל מולה ניצבת כיום בעייתיות קשה יותר, לתפיסתי, מנקודת מבטו של הנאשם: לפי עדותה של שרה, היא לא התבוננה החוצה. היא התבוננה החוצה רק כאשר הרגישה כי הנאשם בולם ומאט את הרכב. אז, הבחינה באייל רץ מהנתיב השמאלי, ובאופן מיידי, התרחשה התאונה.
12. משמעות הדבר הינה כי הנאשם החל לבלום רק שבריר של שניה לפני התאונה. גם אם אניח כי לא מדובר בשבריר של שניה, אלא בפרק זמן של שתיים או שלוש שניות, הרי שהדבר יוצר בעיה. הרי הנאשם הבחין באייל עוד כשהיה בצד הדרך. הוא הבחין באייל נכנס לכביש, וחוצה אותו לתוך הנתיב השמאלי (לשיטתו). הוא הבחין באייל מסמן לרכב שבו נהגה גלית לעצור, ולאחר מכן (לפתע) מתחיל בריצה בחזרה לכיוון שולי הדרך. אם נקבל את דבריה של שרה, הרי שהנאשם החל לבלום רק כאשר אייל החל בריצה חזרה לשולי הדרך. משמע, אייל לא בלם, ולא האט, כאשר ראה את אייל נכנס לתוך הכביש.
13. כפי שציינתי בהכרעת הדין, נהג סביר, אשר רואה את אייל מתחיל להיכנס לכביש, בין אם הגיע עד הנתיב השמאלי ובין אם הגיע לנתיב הימני, צריך לבלום באופן מיידי. הוא צריך להאט בצורה משמעותית. לפי עדותה של שרה, הבלימה החלה בשלב מאוחר הרבה יותר, "שבריר של שניה" טרם אירוע התאונה.
14. זאת ועוד, הנאשם אמר כי כאשר ראה את אייל מתחיל לחצות את הכביש חזרה לשוליים, הוא לא רק בלם, אלא צפר לו. תיאור זה לא קיים בעדותה של שרה. היא לא התבוננה החוצה בגלל צפירה שצפר הנאשם, אלא רק בגלל הבלימה. היה ניתן לצפות כי אם הנאשם אכן בלם וצפר שרה תציין זאת בעדותה.
15. לטעמי, המשקל של דבריה של שרה, לפיה הבלימה החלה "שבריר של שניה" (גם בעמ' 25 לפרוטוקול, שורה 19) לפני התאונה, גדול, בכמה וכמה מונים, מאשר המשקל שייחסתי בהכרעת הדין להימנעות של הנאשם מלהביאה לעדות.
16. בל נשכח, מדובר בעדה שאין ספק כי לו הייתה יכולה לסייע לנאשם הייתה עושה זאת. משמע, לו הייתה סבורה כי הנאשם החל בבלימה זמן רב יותר, מאשר שבריר של שניה, טרם אירוע התאונה, יש להניח כי היא הייתה מעידה כן. העובדה כי מעדותה של עדה שכזו עולה כי הנאשם החל בבלימה רק מיד לפני אירוע התאונה, היא בעלת משקל גבוה.
17. אעיר, את עיקר מסקנתי ביססתי על עדויות של שני עדים. גלית, אשר העידה כי לא רק שהספיקה לעצור את הרכב, אלא שהבחינה בתאונה (במראה האחורית) לאחר שעצרה את הרכב שבו נהגה. טל, אשר נהג ברכבו אחרי הרכב של הנאשם, והבחין באייל והגיב בהתאם. לטעמי, שתי עדויות אלה יחדיו מספיקות כדי להביא לכלל מסקנה כי הנאשם היה יכול להבחין באייל מבעוד מועד, ולהתחיל בהליך של בלימה (מהירה) שהיה יכול למנוע את התרחשותה של התאונה.
18. שאר הראיות שהונחו בפני הן ראיות המסייעות לשתי עדויות אלו. ביניהן ראיות בעלות משקל משמעותי יותר (דוגמת עדותו של הבוחן מטעם המאשימה שלא מצא סימני בלימה לפני מקום התאונה), וראיות בעלות משקל משמעותי פחות. גם אם אטול ממכלול הראיות המסייעות את המשקל שייחסתי לחובתו של הנאשם מאי העדתה של שרה, ואוסיף את המשקל של עדותה של שרה, עדיין אשמתו של הנאשם הוכחה בפני מעל לכל ספק סביר.
19. אגב, ייטען הטוען כי עדותה של שרה, לפיה הנאשם בלם את הרכב (ולו שבריר של שניה טרם אירוע התאונה) אינה מתיישבת עם עדותו של הבוחן, מטעם המאשימה, לפיה לא היו סימני בלימה על הכביש לפני מקום אירוע התאונה. על טענה שכזו יש לענות בשתי תשובות עיקריות.
20. האחת, כי הדבר מתיישב דווקא עם מסקנה כי הנאשם לא היה ערני מספיק לנעשה בדרך, לא הגיב נכונה כשראה את אייל נכנס לתוך הכביש, ועל כן בלם בלימה קלה מדי (ולא בלימת מהירה היכולה להותיר סימנים), וגם זאת ממש בשניה האחרונה.
21. השניה, כי הנאשם לא בלם כלל, ועדותה של שרה אינה עדות אמת, ורק נועדה לנסות ולנקות את הנאשם מאשמה. אם כך הם פני הדברים המסקנות לחובתו של הנאשם חמורות פי כמה.
22. משמצאתי כי אין בעדותה של שרה כדי לשנות מהכרעת הדין, הרי שהרשעתו של הנאשם נותרת על כנה.
23. בשולי הדברים אעיר שתי הערות.
24. האחת, כאשר מובאות, לאחר הכרעת הדין, ראיות נוספות, מובן כי יש מקום לתת לצדדים להתייחס אליהן. במקרה הנוכחי, הראיה הייתה קיימת, בעת הגשת סיכומי הצדדים, ועל כן הייתה להם הזדמנות להתייחס אליה מבעוד מועד. על כן, לא היה מקום או צורך לאפשר לצדדים טיעון נוסף טרם מתן החלטתי זו.
25. השניה, כי ככלל הכרעת דין (וממילא החלטה המתקנת את הכרעת הדין או משלימה אותה) צריכה להינתן בנוכחות הנאשם. עם זאת, היות ונקבע מועד לטיעונים לעונש, ועל מנת שהצדדים לא "יופתעו" בפתח הישיבה הקבועה לטיעונים לעונש, מצאתי לנכון לתת החלטה זו בהעדר הצדדים, אך מובן כי אחזור עליה במעמד הצדדים בדיון הקבוע בתיק.

36. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ו, 07 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.