בפני בקשת התובעת (להלן – מרינה) לחייב את הנתבעת (להלן – העירייה) בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,846,913 ₪, בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד אשר לטענת מרינה הוצאו על ידה בפועל לאורך ניהול הליך פירוק השיתוף במקרקעין.

הרקע בתמצית

1. מרינה והעירייה החזיקו, במועדים הרלבנטיים להליך כאן, בזכויות הבעלות במשותף במקרקעין המשמשים כחניון מתחת למרכז מסחרי "ככר אתרים" הממוקם בסמוך לחוף הים במערב העיר תל-אביב (להלן – המקרקעין). חלקה של מרינה בזכויות הבעלות במקרקעין עמד על כ-27%, ואילו העירייה החזיקה ביתרת זכויות הבעלות בשיעור של כ-73%.
2. בשנת 2008 הגישה מרינה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בדרך של התמחרות פנימית, ולחילופין בדרך של מכירה פומבית למרבה במחיר. העירייה התנגדה לפירוק השיתוף בדרכים המבוקשות על ידי מרינה, וביקשה כי הפירוק ייעשה ע"י חלוקה בעין של המקרקעין, על פי חלקו היחסי של כל צד, תוך יצירת שני חניונים נפרדים במקום אחד.
3. התובענה נדונה בתחילה בפני כב' השופט, ס"נ, שנהב אשר הורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט (מר זהר עירון), שנדרש לבחון את האפשרויות המעשיות לחלוקה בעין של המקרקעין. ביום 21.9.2009 קיבל בית המשפט את מסקנת המומחה לפיה ניתן לחלק את הנכס הנדון בין השותפים לפי חלקם הרשום בנכס, ובהתאם הורה על פירוק השיתוף בדרך של פירוק בעין (להלן – ההחלטה מיום 21.9.2009). בהחלטה כאמור (שכונתה פסק דין), קבע בית המשפט כי לנוכח הדיון הקצר לא יעשה צו להוצאות.
4. על ההחלטה מיום 21.9.2009 הגישה מרינה ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 15766-05-10). ביום 21.6.2012 התקיים דיון בפני ערכאת הערעור, אשר מצאה כי יש להשיב את התיק לבית המשפט לצורך ליבון סוגיות נוספות, הכל כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בהסכמה (להלן – פסק הדין בערעור הראשון). יוער כבר כאן, כי במסגרת הדיון בפני ערכאת הערעור העלו הצדדים טענות לעניין ההוצאות להן נדרשו, ובית המשפט אפשר לצדדים להעלות טענות בסוגיית ההוצאות בפני בית המשפט כאן אליו הוחזר התיק, שכן ההליך פניו טרם הסתיים.
5. על יסוד החלטת ערכאת הערעור חזר התיק לדיון בפני בית המשפט כאן (כב' השופטת הבכירה אירית מני גור). עפ"י הנחיות ערכאת הערעור, ולשם בירור הסוגיות אשר בעטיין הוחזר התיק לבית המשפט, מונה מומחה נוסף מטעמו של בית המשפט, ד"ר בועז ברזילי.
6. גם המומחה הנוסף הגיע לכלל מסקנה כי ניתן לפרק את החניון בעין, וכי אין בפירוק כאמור משום "הפסד ניכר" לשותפים. ביום 9.2.15 נערך דיון במסגרתו נחקר המומחה מטעם בית המשפט ארוכות ע"י ב"כ מרינה, ולאחר מכן הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בסיכומו של דבר, בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט ביום 7.10.2015 מצא בית המשפט, בניגוד לעמדת המומחה, כי בנסיבות העניין פיצול החניון לשני חניונים הינו הליך מורכב, מסורבל, הדורש שיתוף פעולה עתידי, ושיש בו משום הפסד ניכר לשותפים (הפסד של כ-3 מיליון ₪ המהווים כ-17.3% מערך הנכס) (להלן – החלטה מיום 7.10.2015).
7. מטעם זה הורה בית המשפט להותיר את החניון מאוחד, ולבצע את פירוק השיתוף על דרך מכירה חיצונית. לשם כך זומנו הצדדים לדיון לשם שמיעת טיעוניהם בדבר הדרך הראויה לבצע את המכר. בהחלטה מיום 7.10.2015 לא נדרש בית המשפט לפסיקת הוצאות לטובת מי מהצדדים.
8. על ההחלטה מיום 7.10.2015 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 41660-11-15). בית המשפט התיר רשות הערעור והבקשה נדונה כערעור. בפסק דינו מיום 22.12.2016 דחה בית המשפט, בדעת הרוב, את הערעור, והותיר את ההחלטה מיום 7.10.2015 באשר לפירוק המקרקעין בדרך של מכירה, על כנה(להלן – פסק הדין בערעור השני).
9. על פסק הדין בערעור השני הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. לאחר הליך מעין גישור שהתנהל ביום 29.3.2017 בפני כב' השופט, המשנה לנשיאה, מ' רובינשטיין, נמחקה בקשת רשות הערעור, בהסכמה, ללא צו להוצאות.
10. לאחר שנמחקה בקשת רשות הערעור וההחלטה מיום 7.10.2015 בדבר אופן הפירוק הפכה חלוטה, מימשה חברת ג'י.טי.אל.וי את האופציה שהייתה נתונה לה בהסכם מול מרינה, ורכשה את זכויותיה של מרינה במקרקעין. במסגרת ההסכם בין הצדדים, הוסכם כי מרינה תמשיך לנהל את הליך הפירוק מול העירייה. במקביל, ג'י.טי.אל.וי באה בדברים עם העירייה במטרה לרכוש את זכויותיה במקרקעין באופן שלאחר הרכישה תחזיק במלוא הזכויות בחניון.
11. לאחר שהעירייה וג'י.טי.אל.וי הגיעו להסכמות באשר למכירת זכויות העירייה במקרקעין, ביום 27.7.2010 הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור הסכם מכר בין ג'י.טי.אל.וי לבין העירייה, בגדרו מוכרת העירייה את זכויותיה במקרקעין לג'י.טי.אל.וי.
12. בעקבות ההסכם למכירת הזכויות של העירייה כאמור, הוגשה ביום 13.8.2017 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב (עת"מ 27234-08-17 צביאלי נ' עיריית תל אביב ואח' – להלן - עניין צביאלי). העתירה התקבלה והסכם המכר בין הצדדים בוטל. על פסק הדין המבטל את הסכם המכר הגישה העירייה ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 2.8.2020.
13. לאור ביטול הסכם המכירה, המשיכו הצדדים בהליך למכירת הזכויות במכירה חיצונית. כונסי הנכסים שמונו (כונסי נכסים מטעם הצדדים) השלימו את הליך הפרסום והמכירה, וביום 26.7.2021 הגישו בקשה לאישור המכר של המקרקעין בשלמותם לחברת א.פ.צ השקעות בע"מ (להלן - הרוכשת).
14. כל הצדדים נתנו את הסכמתם לבקשת כונסי הנכסים לאישור המכר, וביום 28.7.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המאשר את המכירה (להלן – פסק הדין בתובענה). בפסק הדין הורה בית המשפט לכונסי הנכסים לדווח על השלמת העסקה עד ליום 1.1.2022, וכן הורה על סגירת התיק והגשת פסיקתא מתאימה לחתימה, ככל שהדבר יידרש.
15. גם לאחר סגירת התיק כאמור, התנהלו הליכים בתיק. כך, הוגשה בקשה של הרוכש להצטרף כצד לתיק; הוגשה בקשה לחתימה על פסיקתא; הוגשו מספר בקשות למתן הוראות על ידי כונסי הנכסים ליישומו של הסכם המכר; הוגשה בקשה של כונס הנכסים מטעם מרינה לפסוק את שכרו ואף התקיים ביום 3.11.2021 דיון בבקשה במסגרתו הוסכם על שכרו של כונס הנכסים.
16. ביום 6.1.2022 הוגשה הבקשה שבפני לפסיקת הוצאות ושכ"ט מטעם מרינה.
17. ביום 3.2.2022 הגישו כונסי הנכסים את הדוח המסכם בדבר פעילותם בתיק, וביקשו להשתחרר מתפקידם. ביום 10.2.22 הודיעה העירייה כי אינה מתנגדת לבקשת כונסי הנכסים להשתחרר מתפקידם. מרינה לא הגישה עמדתה לבקשת כונסי הנכסים. בהתאם, ובהעדר התנגדות, ביום 21.2.2022 הורה בית המשפט על שחרור הכונסים מתפקידם כמבוקש.

טענות הצדדים בתמצית

1. לטענת מרינה, מדובר בהליך שנפרס והתמשך על פני 13 שנים, למרות שהיה מצופה כי יסתיים בתוך פרק זמן סביר. לטענתה, התמשכות ההליכים הינה פועל יוצא של התנהלות העירייה אשר בעקבותיה נדונה התביעה פעמיים בבית המשפט המחוזי ופעם אחת בבית המשפט העליון, תוך שמונו מספר מומחים והתקיימו עשרות ישיבות בפני בית המשפט וערכאות נוספות.
2. כן טוענת מרינה, כי בהתאם לתקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: התקנות), על בית המשפט לפסוק הוצאות בתום הדיון, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור. תכלית ההוצאות הינה לשפות את הצד שזכה בהוצאות בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין. נקודת המוצא הינה פסיקת הוצאות ריאליות כפי שבעל הדין הוציא בפועל או התחייב להוציא עקב ההליך המשפטי.
3. לטענתה, התנהלות העירייה אשר גרמה להתמשכות ההליכים מורה על חיובה בהוצאותיה, וזאת לא רק הוצאות להן נדרשה אגב ניהול התביעה לפירוק השיתוף, אלא גם כלל ההוצאות, לרבות שכ"ט עורך דין, בהן נדרשה לשאת גם בהליכים אחרים הקשורים בהליך פירוק השיתוף, ובכלל זה בערכאות אחרות שדנו בהחלטות בית משפט זה בהליך הפירוק, כמו גם ביחס להליכים בפני ערכאות שדנו בהליכים חיצוניים כדוגמת העתירה בעניין צביאלי, ההליכים בקשר עם בקשת רשות הערעור הראשונה, ההליכים בעניין "המסמך המזויף" ועוד.
4. כאמור, סך ההוצאות, לרבות שכר טרחה, המבוקש עומד על 3,846,913 ₪, הכל על פי הפירוט שהוגש במסגרת בקשת מרינה.
5. העירייה מתנגדת למבוקש. לטענת העירייה דינה של הבקשה סילוק העל הסף ממספר טעמים - ראשית, לטענתה על פי עקרון גמר המלאכה, בית המשפט "קם מכיסאו" עת נתן את פסק הדין בתביעה ביום 28.7.2021, ולכן אין בסמכותו לשנות את פסק הדין, להוסיף עליו, לגרוע ממנו או להעניק סעדים נוספים שלא היו חלק מפסק הדין. לטענתה לא מתקיימים בענייננו החריגים לעקרון גמר המלאכה, ולכן יש להורות על דחיית הבקשה.
6. עוד טוענת העירייה, כי בית המשפט נעדר סמכות להורות על פסיקת הוצאות בהליכים אחרים שהתנהלו בפני ערכאות אחרות ומותבים אחרים. לטענתה, מדובר בדרישה חסר כל בסיס משפטי, שכן בהליכים האחרים מוסמך המותב היושב דין להכריע בשאלת ההוצאות ולא בית המשפט הדן בתביעת הפירוק.
7. העירייה מוסיפה וטוענת, כי ביחס לחלק מהטענות יש לדחות את הבקשה בשל קיומו של מעשה בית דין וחוסר תום לב. בחלק מאותם הליכים נוספים ניתנו החלטות בהן התייחסות ספציפית לשאלת ההוצאות, ומשנתינה הכרעה בעניין ההוצאות, ממילא אין עוד להידרש לסוגיה זו בשל קיומו של מעשה בית דין.
8. לטענת העירייה דין הבקשה להידחות גם מטעמים של השתק, ויתור ומניעות. לטענתה, מרינה לא הגישה באף שלב של ניהול הליך פירוק השיתוף בקשה לתשלום הוצאותיה, לא כל שכן כפי שהורה בית המשפט של הערעור בפסק הדין בערעור הראשון. לטענתה, גם בבקשות השונות שהוגשו בהליך כאן לא ביקשה מרינה כי יפסקו הוצאות ו/או בחלק מהמקרים הסכימה לכך שכל צד יישא בהוצאותיו. עוד טוענת העירייה, כי מרינה אף הגדילה לעשות שעה שגם בתגובתה לבקשת כונסי הנכסים לאישור המכר - הוא המועד האחרון בו יכלה לבקשה תשלום עבור הוצאותיה - לא דרשה כי יפסקו לה הוצאות בקשר עם ההליך. על יסוד כך יש לראות במרינה כמי שוויתרה על הוצאותיה בגין הליך פירוק השיתוף.
9. מעבר לכך מעלה העירייה טיעונים גם לגוף הבקשה ובכלל זה, שמרינה אינה בבחינת "בעל דין שזכה בתביעתו" באופן שיש בו לזכות אותה בתשלום הוצאות; כי היא לא פעלה להקטנת נזקיה כאשר התעקשה ליטול חלק בהליכים אחרים שלא היו מעניינה, ועוד.

דיון והכרעה

1. העירייה העלתה בתגובתה טענות מקדמיות בדבר סמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות בשלב זה. משכך, יש להקדים ולהכריע בסוגיות אלה. ככל שימצא כי טענות אלה אינן מקימות עילה לדחיית הבקשה על הסף, נדרש לטענות לעניין ההוצאות לגופן.

סמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות - האם בית משפט "קם מכיסאו"?

1. השאלה הראשונה היא שאלת סמכותו של בית המשפט להכריע בבקשה שלפניו ולהורות על פסיקת הוצאות בשלב זה. בעניין זה, כאמור, טענה העירייה כי בית המשפט "קם מכיסאו" עת נתן ביום 28.7.2021 פסק דין בתובענה, בגדרו אישר, בהסכמת הצדדים, את בקשת כונסי הנכסים לאישור המכר של המקרקעין. מנגד סבורה מרינה, כפי שנטען בדיון בפני ביום 31.10.2022, כי בית המשפט טרם "קם מכיסאו", גם לאחר פסק הדין בתובענה, הואיל וגם לאחר פסק הדין נדרש בית המשפט לבקשות והליכים שונים לצורך השלמת המכירה. לטענת מרינה, ניתן לומר כי בית משפט סיים מלאכתו ו-"קם מכיסאו" לכל המוקדם רק לאחר שחרור כונסי הנכסים מתפקידם (ר': פר' מיום 31.10.22, עמ' 81, ש' 18-21).
2. עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא עיקרון "גמר המלאכה" ולפיו, בית המשפט מסיים את מלאכתו ו-"קם מכיסאו" עם מתן פסק דין המכריע במחלוקת בין הצדדים. משעה שסיים בית המשפט מלאכתו, אין הוא נדרש או מוסמך עוד לשנות ולהוסיף להכרעתו (עקרון זה כפוף למספר סייגים עליהם אעמוד בהמשך). עקרון זה בא להבטיח ודאות, יציבות, בטחון משפטי, יעילות וחסכון במשאבים (ר': ע"א 9085/00 שטרית אברהם נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5), 462, 475). בע"א 7774/11 עמותת ז.פ. נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח (פורסם בנבו, 27.1.2013) עמ' 5, עמד בית המשפט העליון על עקרון זה:

"בדרך כלל, משנתן בית המשפט פסק דין - אין הוא יכול לשנות את החלטתו. זהו עקרון גמר המלאכה: משהכריע בית המשפט במחלוקת שהונחה לפניו - מוצתה סמכותו. מנקודה זו והלאה, דרך המלך לשנות את פסק הדין היא באמצעות הגשת ערעור לערכאה המתאימה. התכליות שמאחורי עיקרון זה הן מובנות: ודאות, ביטחון משפטי לבעלי הדין, ומתן אפשרות לבית המשפט "לנקות שולחן" ולהפנות את תשומת ליבו לתיקים שטרם הוכרעו..."

1. בהמשך, עמד בית המשפט על החריגים המוכרים לעקרון גמר המלאכה:

"קיימים מספר חריגים לעיקרון גמר המלאכה. האחד הוא תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מדובר בסמכות מצומצמת ביותר, מוגבלת בזמן, ואשר לא נועדה לאפשר לבית המשפט לתקן תיקונים מהותיים או לכתוב מעין פסק דין חדש... חריג נוסף לעיקרון גמר המלאכה הוא בקשת הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. גבולות הגזרה של בקשת ההבהרה מכוח סעיף 12 - ברורים הם: בית המשפט מוסמך לפרש את פסק הדין, הא ותו לא. אין לאפשר תיקון ושינוי, "בדלת האחורית", של פסק הדין... המשותף לשני החריגים הוא כי אין מדובר, למעשה, בשינוי של פסק הדין. הוא נותר על כנו"

1. עקרון גמר המלאכה אינו שנוי במחלוקת בענייננו. הצדדים כולם מסכימים כי משסיים בית המשפט מלאכתו ו-"קם מכיסאו", אין הוא מוסמך עוד לשנות מפסק דינו או להוסיף עליו. המחלוקת בענייננו נוגעת לנקודה הגיאומטרית בה ניתן לומר כי בית המשפט סיים מלאכתו בהליך כאן. במילים אחרות, מהי ההחלטה שיש לראותה כ"פסק דין" שלאחריו ניתן לומר כי בית המשפט "קם מכיסאו" - האם נקודה זו עוברת בפסק הדין מיום 28.7.2021 שבו אושרה המכירה לבקשת כונסי הנכסים, כטענת העירייה, או שמא ביום 21.2.2022 - המועד שבו הורה בית המשפט על שחרור כונסי הנכסים מתפקידם - טענה בה אוחזת מרינה.
2. מחלוקת זו היא פועל יוצא של אופיו המיוחד של הליך פירוק שיתוף במקרקעין. בגדרו של הליך פירוק השיתוף במקרקעין, בשלב הראשון, נדרש בית המשפט להכריע במחלוקת שבין הצדדים באם להיעתר לבקשה למתן צו פירוק, ואם כן – באיזה אופן יבוצע פירוק השיתוף – האם פירוק בעין, התמחרות פנימית או שמא החלטה על מכירת המקרקעין למרבה מחיר. לרוב, בשלב הראשון הצדדים אדוורסריים זה לזה. כל בעל זכות במקרקעין "מושך" לכיוונו ומבקש לקדם אינטרסים אישיים בהליך הפירוק. יש שבעלי זכויות במקרקעין יעמדו על פירוק המקרקעין בעין, ויש שיעמדו על פירוק בדרך של התמחרות פנימית או מכירה חיצונית משיקולים כלכליים.
3. רק לאחר שבית המשפט מכריע בדבר אופן פירוק השיתוף במקרקעין, נדרש הוא לפעולות השונות לביצוע פירוק המקרקעין והוצאתו לפועל. בפירוק בעין נדרש בית המשפט, בין היתר, לחלוקת המקרקעין בהתאם לתשריט מאושר, לתשלומי איזון ככל שנדרש ולרישום המקרקעין לאחר חלוקתם. בדומה, במקרה שבו מצא להורות על מכירת המקרקעין, ימנה כונס נכסים אשר יפעל לפרסום המקרקעים למכירה וינהל את הליך המכירה למרבה במחיר עד קבלת התשואה לבעלי הזכויות.
4. בשל אופיו המיוחד של הליך פירוק השיתוף, הרי שאם בהליך רגיל סיווגה של החלטה כ"החלטה אחרת" או "פסק דין" היא מלאכה יחסית יותר פשוט, בהליך פירוק שיתוף במקרקעין קיים קושי בסיווג החלטות כאמור. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי על דרך הכלל החלטה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווג כ"החלטה אחרת", שכן התיק נחשב "פתוח" כל עוד לא הושלמו כל פעולות העזר למימוש הפירוק. ברע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג (2) 95, 96 (להלן: עניין קמחי) חזר בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בע"א 613/78 אניס בנימין נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 לפיה: "...אין בית המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל "פעולות העזר" הכרוכות בביצועה" (ראו גם: רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997); רע"א 6053/17 מישאל נ' עו"ד אופיר פדר בתפקידו כנאמן על הנכסי החייב, (פורסם בנבו, 4.12.2017)). על הקושי האמור עמד על כך כב' השופט שקד בספרו פירוק שיתוף במקרקעין (בורסי, 2020) עמ' 81-82:

"הדעה הרווחת בפסיקה היא שצו לפירוק השיתוף הוא בגדר החלטה אחרת ולא פסק דין ולכן הערעור עליה ברשות. בית המשפט אינו מסיים את מלאכתו בשלב זה ואף לא בהחלטה על מכירת המקרקעין – כל עוד לא הסתיימו כל פעולות העזר הכרוכות בביצועה. לכן החלטות בית המשפט לאורך ניהול ההליך תסווגנה כ"החלטה אחרת" ולא כפסק דין אלא אם ההחלטה מסיימת את ההליך.

כללים אלה מקשים על בעלי הדין שכן אי אפשר לדעת בוודאות לגבי כל החלטה והחלטה אם סיימה את ההליך, בעיקר כאשר מדובר בשלב מתקדם שלו, לאחר מכר המקרקעין או ביצוע דרך אחרת שבה פורק השיתוף בהם. לא מן הנמנע כי לאחר החלטה מסוימת יבואו אחרות, שאינן בהכרח צפויות."

1. לא למותר לציין, כי הכוונה ב"החלטה על מכירת המקרקעין" היא להחלטה על פירוק השיתוף בדרך של מכירה חיצונית, להבדיל מההחלטה על אישור סופי של המכר לאחר השלמת פעולות העזר הכרוכות בביצוע פעולת המכירה (ר' בעניין זה פסקי הדין בעניין קמחי ובעניין אניס).
2. לפיכך, סיווגו של פסק הדין בתובענה מיום 28.7.2021 – האם מדובר בפסק דין סופי שלאחריו בית המשפט "קם מכיסאו" או שמא החלטה אחרת שגם לאחריה בית המשפט לא סיים מלאכתו – יוכרע על יסוד ההכרעה בשאלה האם עם מתן פסק הדין הסתיימו פעולות העזר הנדרשות לצורך ביצוע החלטת המכירה או מימוש הפירוק, אם לאו.
3. בהקשר זה יצוין, כי העובדה שגם לאחר פסק הדין התנהלו הליכים נוספים באמצעות כונסי הנכסים לצורך יישומו של הסכם המכר, אין בה לבדה כדי לבסס מסקנה כי פעולות העזר לא הסתיימו במועד מתן פסק הדין בתובענה. יש לבחון, מהותית, האם הליכים אלה הם בבחינת "הליכי עזר" לצורך ביצוע הפירוק והחלטת המכירה או שמא מדובר בהליכים נלווים, לאחר שהפירוק הושלם והחלטת המכירה בוצעה.
4. לצורך מענה על השאלה האמורה, ניתן, ראשית, לבחון את הפעולות להן נדרש בית המשפט עד לפסק הדין, כמו גם לפעולות להן נדרש לאחריו. ככל שגם לאחר פסק הדין נדרש בית המשפט לפעולות עזר הכרוכות בביצוע החלטת המכירה, כי אז לכאורה התיק נותר "פתוח" עד לסיום הפעולות כאמור. בנוסף, ומעבר לבחינה של טיב ומהות הפעולות הנדרשות לאחר אישור המכר, ניתן להסתייע לצורך הכרעה בסוגיה גם במבחני העזר שנקבעו בפסיקה ביחס לסיווג החלטות כ-"החלטה אחרת" או כ-"פסק דין". המבחן האחד - "מבחן הסופיות" (או מבחן "סגירת התיק"), והמבחן השני - "מבחן הסעד".
5. "מבחן הסופיות" הוא המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות כאמור. עיקרו בשאלה האם ההחלטה נשוא הדיון סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים, ו-"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי ביחס לאותה מחלוקת (ר': ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.8.2006); בע"מ 3240/13 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 14.7.2013); בש"א 4697/21 מדינת ישראל נ' פלונית (פורסם בנבו, 03.03.2022). רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין" (ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו (ט) 104, 109; רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, (פורסם בנבו, 20.5.2012); רע"א 8671/16 דורון נ' גלעד, (פורסם בנבו, 21.2.2017); ע"א 7790/10 ‏MOBILEYE N.V‏ נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, (פורסם בנבו, 2.12.2010)).
6. לצדו של "מבחן הסופיות" הושרש בפסיקה גם "מבחן הסעד" כמבחן עזר נוסף לסיווג האמור. עיקרו של מבחן זה בשאלה האם בית המשפט הכריע בסעד כלשהו שנתבע בתובענה. על פי מבחן זה, ככל שניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטת בית המשפט, הרי שמדובר ב"פסק דין", ואם לאו – מדובר ב"החלטה אחרת" (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 363, 365; רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.8.2006) פס' 4 (17.8.2006); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, (פורסם בנבו, 29.5.2011) פס' 5). יישומו של "מבחן הסעד" יכול לעורר קשיים בעיקר מקום בו החלטת בית המשפט מכריעה בטענות או רכיבים מסויימים של התביעה, אך לא משלימה את מלאכת השיפוט, ובית המשפט עדיין נדרש להכרעות בסוגיות נוספות שבפניו (ר' ע"א 6495/14 ‏קסלמן וקסלמן נ' מסלם (פורסם בנבו, 27.11.2014), פס' 5, וכן הדוגמאות וההפניות שם).
7. יישום שני מבחני העזר לעיל בענייננו, מוביל, לטעמי, למסקנה כי פסק הדין מיום 28.7.2021 הוא פסק דין אשר לכל הפחות מכריע במחלוקת שבין מרינה והעירייה, ופוסק בסעד שנתבקש בתובענה באופן סופי. מכאן, שסבורני כי עם מתן פסק הדין בית המשפט "קם מכיסאו", והוא אינו מוסמך עוד לשנות ו/או להוסיף על פסק הדין, לרבות בפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אלא תחת הסייגים המוכרים בדין.
8. היקף וגבולות המחלוקת שבן מרינה לעירייה נתחמו במסגרת כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים. מחלוקת זו נסובה על מתן צו פירוק שיתוף במקרקעין ועל אופן פירוק השיתוף במקרקעין. בנסיבות אלה, סבורני כי יש ממש בטענה כי פסק הדין מיום 28.7.2021 סיים סופית את המחלקות בין העירייה לבין מרינה בסוגיות אלה, באופן שלא הצריך מבית המשפט להידרש שוב למחלוקת זו (והוא אף לא נדרש לכך בפועל). המחלוקת, אשר כאמור יסודותיה בפירוק השיתוף במקרקעין, בדרך הפירוק ולאחר מכן במימוש הפירוק בדרך של מכירת המקרקעין למרבה במחיר, הגיעה לכלל סיום, לכל הפחות ביחסים שבין מרינה והעירייה, עם מתן פסק הדין המאשר, בהסכמת הצדדים, את בקשת כונסי הנכסים לאישור המכר. בעשותו כן, פסק בית המשפט באופן סופי הן בעילת התביעה מושא התביעה לפירוק שיתוף והן בסעד שהתבקש על ידי מרינה במסגרת אותה תובענה – פירוק שיתוף בדרך של מכירה.
9. העובדה כי בית המשפט נדרש להמשיך ולדון בבקשות שונות, אשר רובן ככולן בקשות למתן הוראות שהוגשו על ידי כונסי הנכסים בקשר עם יישומו של הסכם המכר ועם התנהלות כונסי הנכסים מול הרוכשת, אינה גורעת מכך שההחלטה על אישור המכר הביאה לסיומה את המחלוקת בין העירייה למרינה. ממילא, הלכה למעשה בית המשפט לא נדרש שוב למחלקות ו/או לסעד שהתבקש בעניינה.
10. חיזוק למסקנה האמורה לינתן למצוא גם אילו היינו בוחנים המצב המשפטי ביחס למרינה והעירייה באספקלריה של "פסק דין חלקי". ככלל, אפשר שבית המשפט יכריע במסגרת תובענה שבפניו רק בחלק מהעילות או בחלק מהסעדים הנתבעים בגדרה. בדומה, אפשר שהכרעתו נוגעת רק למחלוקות ביחס לחלק מבעלי הדין, ואילו ביחס ליתר בעלי הדין ממשיך ההליך בכל הנוגע לעילות, לסעדים ולמחלוקות האחרות. במקרים אלה, עשויה אותה החלטה להיחשב כ"פסק דין חלקי" ביחס לאותם בעלי דין אשר מסיימת את המחלוקת ביניהם, גם אם היא לא סיימה את מלאכת השיפוט כולה (ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי (פורסם בנבו, 6.5.2020); רע"א 3414/13 טל יד מצויינות בשירות בע"מ נ' וויזקום תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 7.7.2013); רע"א 1763/13 ימין נ' קן-תור (פורסם בנבו, 25.7.2013); רע"א 3017/09 אזולאי נ' דנציגר משק פרחים דן (פורסם בנבו, 17.5.2009)). על פניו, בפריזמה האמורה ניתן היה לראות בהכרעה בעניינם של מרינה והעירייה כהכרעה העומדת בפני עצמה, אפילו היו עילות ו/או סעדים ו/או בעלי דין נוספים בהליך שעניינם טרם הוכרע סופית או שהוכרעו לאחר מתן פסק הדין.
11. בענייננו, לצד מרינה והעיירה נטלו חלק בהליך בעלי דין נוספים להם אינטרס כזה או אחר בהליך או במקרקעין, ואלה אף שימשו כצדדים בתיק. גם אם נניח כי לגביהם ההליך לא הסתיים עם מתן פסק הדין (ואינני נדרש להביע עמדה בשאלה זו), אין בכך כדי לשלול את סופיות הדיון בין מרינה והעירייה. תמיכה בעמדה זו (לפיה פסק הדין מיום 28.7.2021 מסיים את המחלוקת בין העירייה לבין מרינה), ניתן ללמוד מעמדתה של מרינה בעצמה במסגרת כתבי טענותיה. ביום 17.8.2021 הגישה מרינה את התנגדותה לבקשת הרוכשת להצטרף כצד לתיק, ושם הסבירה את הטעמים להתנגדותה. בין היתר, הבהירה בסעיף 5 לתגובתה כך (ההדגשות אינן במקור):

"זאת ועוד. הסכם המכר עומד בפני עצמו, ולאחר אישורו (שכבר תבצע) אין בינו לבין ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפני בית המשפט הנכבד במסגרת התובענה, דבר. המחלוקות שהתגלעו (והוכרעו זה מכבר) בין מלון מרינה לבין העירייה, במסגרת התובענה, אינן רלבנטיות להסכם המכר ו/או ליישומו, כאשר מלא המידע הרלבנטי להליך המכירה, נמסר לקונים ולמציעים האחרים במסגרת הליכי המכרז, ולקונה אף ניתנה הזדמנות להגיש שאלות הבהרה בעניין"

1. לנוכח האמור, הרי שמרינה בעצמה טענה בפני בית המשפט כי המחלוקות שנתגלעו בינה בין העירייה הוכרעו זה מכבר, וכי מחלוקות אלה כלל אינן רלבנטיות ליישומו של הסכם המכר. בכך גילתה מרינה דעתה כי פסק הדין המאשר את הסכם המכר הינו פסק דין המסיים את המחלוקת בין הצדדים באופן המנתק כל זיקה להמשך ההליכים הנוגעים ליישומו של הסכם המכר.
2. זאת ועוד, תימוכין נוספים למסקנה לפיה מועד אישור המכר הוא המועד הרלבנטי לענייננו, ניתן למצוא גם בפסיקת בית המשפט העליון אשר עמד על כך שהליך פירוק השיתוף מסתיים עם השלמת המכירה או ההתמחרות. בע"מ 1449/22 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 07.03.2022) מציין כב' השופט שטיין את הדברים הבאים (ההדגשות אינן במקור), פס' 3:

"דין הבקשה להידחות. זאת, מאחר שתיק העיזבון אשר נדון בפני בית המשפט לענייני משפחה עודנו פתוח וטרם נסגר באופן אדמיניסטרטיבי. התיק האמור ייסגר רק לאחר השלמת המכירה או ההתמחרות עליהן הורה בית המשפט לענייני משפחה (ראו: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979); ע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95 (1989); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997)"

1. דברים אלה עולים, מניה וביה, גם מפסקי הדין אליהם הפנתה מרינה (שגם אוזכרו בהחלטת כב' השופט שטיין לעיל). כך למשל, בעניין אניס לעיל נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בר"ע (מחוזי תל אביב-יפו) 936/78 פוירשטיין מאיר נ' אניס בנימין, תשל"ח(1) 388 (1978)). בהליך במחוזי הורה בית המשפט המחוזי כי "החלטה על פרוק השיתוף - היא החלטת ביניים שבהמשכה באה פעולה המכירה הפומבית. השופט לא העביר, ואין לו סמכות להעביר את סמכותו בעניין הנדון, אלא רק למנות אדם שיבצע בפועל המכירה לפי הוראותיו, והדיון עדיין לא נסתיים כל עוד לא נמכר הנכס, וכל עוד לא נמכר הנכס רשאים הצדדים עדיין לפנות לבית המשפט בבקשות שונות ואף הנחיות לגבי תהליך המכירה" (עמ' 391). רוצה לומר, בהכרעתו של בית המשפט המחוזי מקופלת הקביעה כי הדיון יסתיים עם מכירת הנכס, ואילו כל עוד הנכס לא נמכר, רשאים הצדדים לפנות בבקשות שונות ובהנחיות לגבי תהליך המכירה של הנכס. בית המשפט העליון אישר את פסיקת בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור בקובעו כי "גם מעבר לפרשנות המילולית של סעיף 40(ב) נראית החלטתה של השופט המלומדת בבית-המשפט המחוזי נכונה מטעמים כלליים הנוגעים לסמכות בית-המשפט בהליכי פירוק השיתוף במקרקעים." (אניס, עמ' 35).
2. כאמור, גם בחינת ההליכים הנוספים שהוגשו לאחר פסק הדין מיום 28.7.2021 מלמדת כי המחלוקת בין מרינה והעירייה הסתיימה עם מתן פסק הדין בהסכמה, ובית המשפט לא נדרש עוד למחלוקת בין הצדדים וגם לא לפעולות עזר נוספות הכרוכות בביצוע החלטת המכירה. נדמה, כי הראייה הטובה ביותר לכך היא בעובדה כי למעט התנגדותה של מרינה להצטרפות הרוכשת כצד לתיק, מרינה לא הייתה מעורבת בכל ההליכים והבקשות למתן הוראות שהגישו כונסי הנכסים, ולא הגישה כל עמדה או התייחסות בסוגיות אלה. רובן ככולן של הבקשות אשר הוגשו על ידי כונסי הנכסים נוגעות ליישומו של הסכם המכר ביחסים שבינם לבין הרוכש. בין אם מדובר בבקשות למתן הוראות בנוגע לאופן התשלום ו/או לחלוקת התמורה ו/או להתקשרות עם יועץ מס, מדובר בפעולות שלא נועדו לממש את החלטת המכירה שכן זו מומשה והושלמה עם אישור המכר על ידי בית המשפט. מכאן, שבכל הנוגע למחלוקת בין מרינה לעירייה, בית המשפט קם מכיסאו עם מתן פסק הדין.
3. על כל אלה יש להוסיף כי בענייננו, ניכר כי על מעמדו של פסק הדין ניתן ללמוד גם מלשונו (כפי שהורה המותב שנתן את פסק הדין). לאחר שבית המשפט הודה לצדדים על כי הביאו תיק זה לכלל סיום. בסעיף 9 לפסק הדין מציין כב' השופט שקד:

"בהזדמנות זו ראיתי לנכון לברך את הצדדים על הבאתו של הליך ממושך זה לכלל סיום. כן מצאתי להודות לכונסי הנכסים על פעולותיהם המקצועיות והמסורות, כמו גם על השאת התמורה באופן משמעותי לטובת כלל בעלי הזכויות"

1. בית המשפט אף הורה על הגשת פסיקתא לחתימה ככל שיהיה בכך צורך, והורה כי "המזכירות תסגור את התיק". על יסוד כך, ביום 15.8.2021 הגישו כונסי הנכסים פסיקתא לחתימה לצורך מימושו של הסכם המכר.
2. לסיכום האמור לעיל, לטעמי, מתבקשת המסקנה כי המבחנים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס לסיווג החלטות שיפוטיות, מטה למעשה את הכף אל עבר המסקנה כי בענייננו מדובר בפסק דין, על כל המשתמע מכך. מטעמים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי פסק הדין מיום 28.7.2021 הוא פסק דין שלאחריו בית המשפט "קם מכיסאו", ולפיכך הוא נעדר סמכות.

האם בנסיבות אלה רשאי בית המשפט להוסיף ולפסוק הוצאות גם לאחר ש"קם מכיסאו"?

1. בפסיקת בתי המשפט ניתן לעמוד על ארבע אפשרויות לשינוי פסק דין לאחר שניתן ולאחר שבית המשפט "קם מכיסאו": האחת, שינויים הנכללים במסגרת האפשרות לתיקון פסק דין בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הכוונה לטעות שנכללה בתוך פסק הדין בשל שגגה, השמטה מקרית וכיו"ב. השנייה, כאשר מדובר בשינויים מהותיים - באמצעות ערעור. השלישית, הבהרה של פסק הדין או חלקים ממנו לצורך ביצועו באמצעות בקשה ע"י רשם ההוצאה לפועל מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. רביעית, תביעה לסעד הצהרתי לצורך פרשנות פסק הדין מקום שלא ניתן לפעול לפי האפשרות השלישית (ראו: עת"מ (ת"א) 60876-03-11 ראש עיריית הרצליה הגב' יעל גרמן נ' זפרני ואח' (פורסם בנבו, 06.03.2016) והאסמכתאות שם).
2. כאשר מונחת בפני בית המשפט בקשה לפסיקת הוצאות לאחר שנתן פסק דין, ההלכה היא כי כאשר פסק הדין שותק ביחס להוצאות (קרי, בית המשפט לא מתייחס כלל לסוגיית ההוצאות בפסק הדין), בית המשפט רשאי לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד גם לאחר מתן פסק דין. בהתאם להלכה הפסוקה, במקרים בהם פסק הדין שותק לחלוטין בסוגיית ההוצאות, יש לראות בשתיקתו כ"השמטה מקרית" הניתנת לתיקון, מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ר': בר"ם  5720/05 יוסף גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (פורסם בנבו, 5.08.07); רע"א 6822/12  משרקי נ' אייזנבך (פורסם בנבו, 29.11.12)).
3. אין חולק כי בענייננו פסק הדין מיום 28.7.2021 שותק בעניין ההוצאות. אפשר שפסק הדין שותק משום שהצדדים לא ביקשו להעלות בפני בית המשפט את סוגיית ההוצאות, אפשר שהוא שותק משום שבאותו שלב הצדדים ויתרו על ההוצאות (אולי משום שניתנה הסכמה למכירה) ואפשר ששתיקתו מקורה בכך שסברו כי טרם הגיעה העת ובין משום שנשתכחה הסוגיה ובטעות לא הועלתה על ידי מי מהצדדים.
4. בהקשר זה קובע סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט קובע כי:

81(א)  מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

1. בהתאם להלכה הפסוקה, הסמכות לתיקון פסק הדין, גם במקרה של השמטה מקרית, נתונה גם בידי מותב שלא נתן את פסק הדין (רע"א 4024/06 קינן נ' הירשבנד (פורסם בנבו, 28.01.2007)), אלא שהסמכות לתקן פסק דין נתונה לבית המשפט על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט מוגבלת בזמן - תוך 21 יום מיום מתן פסק הדין. בענייננו, לא זו בלבד שמרינה לא הגישה בקשה לתיקון טעות בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, אלא שהבקשה לפסיקת הוצאות הוגשה כמעט 6 חודשים לאחר שניתן פסק הדין (6.1.2022).
2. לכאורה, בנסיבות האמורות, גם סעיף 81 לחוק בתי המשפט לא מקים מזור לבקשת מרינה, אפילו זו הייתה מגישה בקשה לתיקון טעות בפסק הדין בשל השמטה מקרית ופסיקת הוצאות. בעניין זה כבר נפסק כי נוכח הזמן שחלף מפסק הדין (במועד הגשת הבקשה), איחור ממושך כל כך לא מצדיק הארכת מועד. כך למשל נקבע כל ידי כב' השופט טירקל ברע"א 7420/95 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' בתיה אריאל (פורסם בנבו 06.10.1997)

"כידוע, לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,רשאי בית המשפט לתקן טעות בפסק דינו או בהחלטתו תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם. נאמר כי קנה המידה שיש לנקוט בו בבקשות להארכת המועד צריך להיות מקל לעומת מגזרים אחרים של מועדים שמבקשים את הארכתם (עיין ד"נ  29/83 (ב"ש 611/85, 758) סהר חברה לביטוח בע"מ נ' מריו כהנקא, פ"ד לט(4) 433; ע"א  441/88 סעד ירחי נ' מאיר גולדגרבר ואח', פ"ד מג(4) 378, 385-387; זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף  698 בעמ' 910-911). אולם, שלא כבמקרים שנדונו בד"נ  29/83 ובע"א  441/88 הנ"ל, שבהם היה מדובר באיחור של שבועות ספורים, מדובר כאן באיחור של כשבעה חודשים ומחצה. זהו איחור שלא קל להצדיקו ובוודאי שלא על ידי הסבר לפיו אצל בא-כוח המבקשת "נפלה טעות אופטית", שנגרמה על רקע "חילופי התארים" של בעלי הדין במסגרת ההליכים בשלוש ערכאות".

1. במקרים אחרים, כאשר הערכאה הדיוני מצאה לתקן פסקי דין לאחר תקופה ארוכה של מספר חודשים, ערכאות הערעור מצאו להתערב ולקבוע כי בית המשפט חרג מסמכותו הורה על תיקון פסק הדין בחלוף התקופה הקבועה בחוק. כך, למשל, בע"א (מחוזי י-ם) 5017/10 ארז גולדמן נ' ב.ה בנייני המרכז בע"מ (פורסם בנבו 18.01.2011) התערב בית המשפט בהחלטת הערכאה הדיונית שמצאה לתקן את פסק הדין בחלוף 8 חודשים (פס' 10):

"במקרה הנדון, ההחלטה ניתנה בחלוף כשמונה חודשים תמימים לאחר שניתן פסק הדין, זמן רב מאוד לאחר שחלפה התקופה המוגדרת בסעיף 81(א) לחוק לשם תיקון פסק-דין. בכך חרג בית המשפט מסמכותו. אציין כי מועד זה, של 21 ימים, בהיותו מועד שנקבע בחיקוק, ניתן להארכה, ובלבד שבית המשפט מצא לשם כך "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984); אף לא נעלמה מעיני הפרשנות המקלה, יחסית, שנתנו בתי המשפט השונים, בשורה ארוכה של פסקי דין, לטיבו של "הטעם המיוחד" הנדרש בבוא בית המשפט להאריך את המועד הקבוע בסעיף 81(א) לחוק (ד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1), 833 (1985); וכן ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4), 378(1989)). ועם-זאת, קלה ככל שתהיה הדרישה בעניין "טעם מיוחד" בהקשר זה, שומה על בית המשפט להתייחס לדרישה זו ולפרט את נימוקיו בבואו ליתן החלטה שניתנה במועד החורג בצורה כה משמעותית מן המועד הקבוע בחוק. במקרה הנדון, בית-משפט קמא כלל לא התייחס לשאלת מועד מתן ההחלטה, ואף לא לשאלת הטעם המיוחד בהארכת המועד, חרף החריגה מן המועד שנקבע בחוק, וגם בכך נפל פגם בהחלטתו. יתר-על-כן, פסקי הדין השונים, שדנו במתן פרשנות מקלה לדיבור "טעם מיוחד" להארכת המועד, עסקו בהארכות מועד של ימים או שבועות ספורים בלבד לאחר חלוף התקופה הקבועה בסעיף 81(א), ואילו בענייננו עסקינן בחודשים רבים ארוכים לאחר שניתן פסק הדין, וספק האם גם בנסיבות אלו יש מקום להחיל גישה כה מקלה על הארכת המועד (וראו: רע"א 7420/95 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' אריאל, פ"ד נ(4), 514(1997)"

1. משכך, דומה כי גם במקרה של בקשה להארכת מועד ולתיקון פסק הדין על דרך של פסיקת הוצאות, לא היה מקום להיעתר לבקשה.

מניעות, ויתור, שיהוי וסמכות בית המשפט לפסוק הוצאות בקשר עם הליכים שלא נדונו בפניו

1. למעלה מן הצורך אוסיף, כי לטעמי הבקשה לפסיקת הוצאות מעוררת קושי גם ביחס לעיתוי הגשת הבקשה, וכן להיקף ומקור ההוצאות מושא הבקשה.
2. כפי שצוין לעיל בפתח הדברים, לאחר שהצדדים טענו בפני ערכאת הערעור במסגרת הערעור הראשון גם לעניין ההוצאות להם נדרשו, מצאה ערכאת הערעור להוסיף ולציין בפסק הדין בערעור הראשון כך "נתנו את דעתנו על טענותיהם המקיפות של ב"כ הצדדים בנושא ההוצאות. בהינתן שההליך בבית משפט קמא עדיין לא הסתיים, יוכל בית משפט קמא להידרש גם למאמץ שהשקיעו הצדדים היום לפנינו במסגרת פסק הדין הסופי, ובלבד שיתבקש לכך על ידי מי מהצדדים" (עמ' 9, ש' 13-15). היינו: ערכאת הערעור אפשרה לצדדים לטעון בפני בית המשפט גם ביחס להוצאות להם נדרשו אגב הדיון בערכאת הערעור, ובלבד שיתבקש לכך על ידי מי מהצדדים.
3. מעיון במסגרת הטיעון בפני בית המשפט כאן אליו הושב הדיון בתביעת הפירוק (כב' השופטת מני גור) עולה כי במסגרת הסיכומים שהגישה מרינה לקראת ההכרעה בדבר אופן פירוק השיתוף (סיכומים מיום 13.4.2015 ומיום 16.6.2015), הוסיפה מרינה בפסקה האחרונה וביקשה "לחייב את המשיבות 1-2 בתשלום הוצאותיה של המבקשת בגין הליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ עליו כדין". מרינה אמנם פטרה עצמה באמירה כללית על חיוב בהוצאות ושכ"ט כאמור ללא פירוט, אולם ניכר כי בכך גילתה מרינה דעתה כי את ההוצאות בקשר עם ההליך עד לשלב ההחלטה על אופן פירוק השיתוף, היה עליה לבקש עובר להחלטה בדבר אופן פירוק השיתוף, ולא להמתין עם הבקשה שנים לאחר מכן.
4. על פניו, הטענה כי היה בידה להמתין עם הבקשה לפסיקת הוצאות עד לאחר שחרור כנסי הנכסים מתפקידם, עומדת לכאורה בסתירה להתנהלותה בזמן אמת כאשר ביקשה מבית המשפט לפסוק את הוצאותיה כבר בשלב הראשון עם ההכרעה בדבר אופן פירוק השיתוף במקרקעין.
5. אין חולק כי בהחלטה מיום 7.10.2015 בית המשפט לא התייחס כלל לסוגיית ההוצאות ו/או שכ"ט עו"ד ולא הורה על פסיקת הוצאות – קרי, גם ההחלטה מיום 7.10.2015 שותקת בעניין ההוצאות. על המשמעות של החלטה "שותקת" ואופן התקיפה של החלטה כאמור, עמדתי לעיל. מרינה לא השיגה על החלטה זו, ואף לא פנתה בבקשה נוספת לבית המשפט כאן לפסיקת הוצאות בעקבות ההחלטה.
6. שאלת העיתוי אינה עניין סמנטי או טכני. כפי שעמדתי על הדברים לעיל, כאשר מדובר בפירוק שיתוף במקרקעין, יש לשאלת העיתוי חשיבות גם לעניין ההוצאות. מאחר שעד לשלב ההכרעה החלוטה בדבר אופן פירוק השיתוף במקרקעין הצדדים הם יריבים ואדוורסריים זה לזה, הרי שבשלב זה נדרשים הצדדים להוצאות שונות, לרבות לעניין מומחים מטעמם, וזאת כדי להוכיח את טענותיהם באשר לדרך הנכונה לפירוק השיתוף (ובמקרים המתאימים – לכך שיש להימנע מפירוק שיתוף). בשלב זה השליטה בהליך עדיין נתונה בידי בעלי הדין. ברם, לאחר שבית המשפט מכריע באופן פירוק השיתוף, ובפרט כאשר ההכרעה מורה על מכירה חיצונית של המקרקעין ומינוי כונסי נכסים לשם ביצוע המכירה, כי אז משלב זה לצדדים, לכאורה, אינטרס משותף – להשיא את התמורה מהליך המכירה של המקרקעין.
7. ממילא, בשלב זה השליטה בהליך יוצאת מידי בעלי הדין ועוברת לידי כונסי הנכסים אשר מנהלים את הליך המכירה עד השלמתו (בפיקוח בית משפט). הדברים נכונים במיוחד מקום בו כונסי הנכסים הם כונסי הנכסים מטעם בעלי הזכויות (כפי שחל בענייננו), הואיל ולצד היותם בעלי תפקיד מטעם בית המשפט ומשמשים כידו הארוכה, הם גם "שומרים" על האינטרסים של בעלי הזכויות, ועל האיזון העדין ביניהם אגב מימוש הנכס.
8. פשיטא, כי משלב זה עיקר ההוצאות הן הוצאות כינוס, ולכן גם היקף ההוצאות להם נדרשים בעלי הדין באופן אישי פוחתים באופן משמעותי.
9. לפיכך, סבורני כי בנסיבות העניין היה על מרינה להקדים ולעמוד על הוצאותיה בשלב הראשון, ולא להמתין עם הבקשה עד לאחר שחרור כונסי הנכסים וסיום ההליך שנים לאחר מכן. שתיקתה של מרינה בסוגיה זו למשך שנים מעוררת קושי ויוצרת בסיס להסתמכות ומצג של ויתור על זכותה להוצאות. ככל ועמדה על הוצאותיה היה עליה לפעול בזמן אמת לשם קבלת הכרעה בשאלת ההוצאות.
10. על חשיבות שאלת העיתוי ניתן ללמוד גם מדרישתה של מרינה לשיפוי בגין הוצאות להן נדרשה אגב ניהול הליכים בפני מותבים וערכאות אחרות. עיון בבקשה לפסיקת הוצאות מעלה כי עיקר ההוצאות להן עותרת מרינה ביחס לשלב שלאחר ההחלטה על המכירה ומינוי כונסי הנכסים, הן הוצאות ושכ"ט עבור הליכים חיצוניים להם נדרשה אגב מימוש ההחלטה פירוק השיתוף בדרך של מכירה. כך, בבקשתה עותרת מרינה לתשלום הוצאות ושכ"ט, בין היתר, בקשר עם רע"א 736/17 עיריית תל אביב נ' מלון מרינה; עת"מ 27234-08-17 צביאלי נ' עיריית תל אביב; עע"מ 1930/18 עיריית תל אביב נ' צביאלי; בג"ץ 1611/17 שיף נ' עיריית תל אביב. הליכים אלה אמנם קשורים להליך פירוק השיתוף, אולם חיצוניים להליך. מדובר בהוצאות שברובן אינן חלק מהליך הפירוק ולא נדונה בפני בית המשפט כאן, אלא קשורות בעקיפין להליך פירוק השיתוף.
11. כלל לא ברור מקור הסמכות של בית משפט זה לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד בקשר עם הליכים חיצוניים שהתנהלו בפני מותבים אחרים ו/או בפני ערכאות אחרות, לרבות ערכאות גבוהות יותר. בית המשפט אינו יושב כערכאת הערעור על ערכאות אחרות, וממילא לא נדרש לבחון את שיקול דעתם באשר להחלטה באם לפסוק הוצאות בקשר עם ההליך שהתנהל בפניהם, אם לאו.
12. בחלק מההליכים האמורים אף נפסקו הוצאות על ידי המותב ו/או הערכאה שדנה בהליך, ובחלק אחר ההליכים נמחקו בהסכמה ללא צו להוצאות. לא מצאתי כל מקור או בסיס חוקי המאפשר לבית המשפט לפסוק החזר הוצאות ושכ"ט בקשר עם הליכים שהתנהלו בפני מותבים וערכאות אחרות, זולת מקום המותב ו/או הערכאה האחרת "הסמיכו" את בית המשפט להתחשב בפסיקת ההוצאות בהליך שבפניו, גם בהוצאות להם נדרשו הצדדים בהליך הנוסף (כפי שלמשל עשתה בענייננו ערכאת הערעור בערעור הראשון).
13. בהקשר זה מקובלת עלי טענת העירייה כי מעבר לשאלת הסמכות, הרי שבאותם מקרים שבהם התייחס המותב או הערכאה האחרת לשאלת ההוצאות (בין כאשר פסקה הוצאות כפי שהיה בבג"ץ שיף ובין אם מצאה שלא לפסוק הוצאות בנסיבות העניין), הדרך להשיג על החלטה זו הינה במסגרת ערעור או הגשת בקשה לערכאה שדנה בהליך, ולא במסלול עוקף בפני הערכאה שדנה בהליך פירוק השיתוף.
14. יתר על כן, מקום בו לא הוגש ערעור באותם מקרים, חל על פניו הכלל של מעשה בית דין ואין לבית המשפט עוד סמכות לפסוק הוצאות.

סוף דבר

1. מהטעמים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט נעדר סמכות לפסוק בשלב זה הוצאות, וכי עם מתן פסק הדין מיום 28.7.2021 הושלמה מלאכתו של בית המשפט למצער בכל הנוגע למערכת היחסים ולמחלוקות שבין העירייה למרינה. משכך, ממילא לא נדרשתי ליתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים.
2. לפיכך, הבקשה נדחית. מרינה תישא בהוצאות העירייה בסך של 6,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים.

ניתנה היום, י"א כסלו תשפ"ג, 05 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.