פתח דבר

1. המאשימה הינה הוועדה המקומית לתכנון ובניה אור יהודה - אזור. נגד הנאשמת הוגש ביום 12.11.2009 כתב אישום שעיקרו, פלישה למקרקעין ושימוש בנכס ציבורי השייך למאשימה, הידועים כגוש 6879 חלקה 24 ברחוב תפארת ישראל בשטח העיר אור יהודה (להלן: "הנכס"), ובביצוע עבודות בנייה ושימוש בניגוד לתכנית בנין עיר ללא היתר ותוך פלישה לשטח שייעודו ציבורי (סעיף 2 לכתב האישום). המקרקעין נמצא בתחום השיפוט של הוועדה המקומית.
2. בכתב האישום נטען כי הנאשמת עושה שימוש חורג במבנה בשטח של 71 מ"ר המיועד בייעוד ציבורי למטרת הכלל, שימוש כבית כנסת, באופן שמשתמשת בו למגורים, וזאת ללא היתר ובניגוד לתכנית החלה במקום (סעיף 5.א.). הוטעם כי לא ניתן להוציא היתר בניה למגורים בשטח ציבורי (סעיף 6). המאשימה דורשת לחייב את הנאשמת להפסיק מיידית את השימוש במקום ולפנות את המבנה, וכן להורות כי במידה ולא תעשה כן תפעל המאשימה לפינוייה המיידי מהמקרקעין (סעיף 9).
3. לכתב האישום צורפה תכנית המציינת כי הנכס בו מדובר נמצא בפינת הרחובות תפארת ישראל ורחוב קארו באור יהודה.
4. הוראות החוק לפיהן מואשמת הנאשמת: סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3), 204(א), 204(ב), 205, 208 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

הליכים בתיק

ההליך דנן נמשך על פני שנים כה רבות והתקיימו בו כ-18 דיונים. להלן, האירועים המהותיים שהתרחשו בו:

1. ביום 12.11.2009 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת כמפורט לעיל. ההליך התנהל בפני כבוד השופט (כתוארו אז) אביחי דורון. לאחר שמונה לנאשמת סנגור מהסנגוריה הציבורית, ולאחר שהדיון נדחה פעמיים, כפרה הנאשמת בעובדות כתב האישום בדיון מיום 28.10.2010.
2. בדיון מיום 14.7.2011 הוחלט כי התיק יועבר לטיפולה של כבוד השופטת הדס פלד. במשך מספר שנים הדיון בתיק נדחה שוב ושוב, וניהולו עבר בין מספר שופטים נוספים. בחודש אוקטובר 2014 התיק הועבר לטיפולו של מותב זה, ובדיון מיום 25.12.2014 כפרה הנאשמת "כפירה כללית" בכתב האישום, והתיק נקבע להוכחות.
3. בדיון מיום 16.7.2015 העידו מר ראובן עילם, אדריכל בשירות המאשימה (להלן: "האדריכל עילם"), ומר מסעוד נאמן, אדריכל ומנהל מחלקת הפיקוח אצל המאשימה (להלן: "האדריכל נאמן"). במהלך עדותם הוגשו שמונה מוצגים מטעם המאשימה וכן מוצג מטעם הנאשמת, מוצג נ/1 שעניינו תב"ע במ/5 מ.א.א./159.
4. בדיון מיום 22.10.2015 הודיע ב"כ הנאשמת כי "אין להשיב לאשמה", זאת עוד בטרם ניתנה הודעה מפורשת של המאשימה כי אלו עדיה (ראו בעניין זה גם החלטה מיום 23.7.2019). ביום 16.1.2019 ניתנה החלטה מנומקת הדוחה טענת הנאשמת כי אין להשיב לאשמה, וזאת מנימוקים שמפורטים בהחלטה. עוד נקבע, כי לאור החלטה זו תודיע הנאשמת האם היא מתכוונת להביא בפני בית המשפט את ראיות ההגנה.
5. בדיון מיום 15.4.2019 הודיעה הנאשמת כי היא מוותרת על עדותה ועל כל עדות הגנה, ואינה מעוניינת להגיש ראיות נוספות על אלו שהוגשו בתיק. בהחלטה מיום 23.7.2019 התיר בית המשפט למאשימה להגיש ראיה נוספת, היא מפת הגושים המעודכנת, לאור טענתה של הנאשמת כי החלקה המצוינת בכתב האישום אינה תואמת לתכנית המתאר שהוצגה בהליך. נקבע, כי למען הסר ספק, מפת הגושים היא אותה המפה המשווה בין מספרי החלקות הקודמות לבין מספרי החלקות העדכניים עובר להגשת כתב האישום. בית המשפט לא התיר למאשימה להגיש ראיה נוספת שביקשה להגיש(היתר הבנייה לבית הכנסת)וזאת כמפורט בהחלטה. לאור החלטה זו, אפשר בית המשפט לנאשמת להגיש ראיות סותרות. ביום 31.7.2019 הלה הודיעה כי היא מוותרת על אפשרות זו.
6. בהמשך לכך, ובהתאם להחלטות בית המשפט, הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב לעניין הכרעת הדין. בניגוד לסדרי הדין ובניגוד להחלטת בית המשפט מיום 26.1.2020, הנאשמת הקדימה והגישה סיכומיה בטרם המאשימה עשתה כן. המאשימה הגישה סיכום טענותיה בכתב ביום 24.5.2020.

טענות הצדדים

1. מבלי לגרוע מהאמור בכתב האישום, המאשימה טוענת כי הנאשמת פלשה למבנה ציבור ועושה שימוש במקרקעין החורג מייעודו, לצרכי מגורים. השימוש החורג נעשה בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין וללא קבלת היתר מהמאשימה. כמו כן, הנאשמת מפירה את הצו המנהלי שהוצא נגדה להפסקת העבודות בנכס. מפת הגושים המעודכנת שהוגשה מראה כי מדובר באותם מקרקעין אשר צוינו בכתב האישום אשר עברו במהלך השנים פרצלציה. הוטעם כי למרות הסדרה זו ייעוד המקרקעין לא שונה. הנאשמת בחרה שלא להעיד ולא הביאה כל עד הגנה מטעמה.
2. מבלי לגרוע מהסיכומים שהגישה הנאשמת, הנאשמת טוענת כי כפרה לראשונה "כפירה כללית וממשית בעובדות כתב האישום" רק בדיון מיום 25.12.2014, וכי המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום. כך, המאשימה התייחסה בטענותיה לפלישה לנכס בתאריך ספציפי בלבד, 18.3.2009, וכי פלשה לבית כנסת, בעוד שהמאשימה לא הגישה היתר בניה של הנכס נשוא כתב האישום והציגה הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל לפיו השימוש במבנה היה לבית ספר ולא לבית כנסת. בנוסף, כתב האישום מתייחס לגוש 6879 חלקה 24, בעוד שתכנית המתאר המוזכרת בכתב האישום לא חלה על חלקה זו, ולכן אין בסיס לטענה של שימוש חורג. כמו כן, המפקח מטעם העירייה לא העיד כי מדובר בפלישה לבית כנסת וכי בוצעו שינויים פנימיים, לא צילם את המקום, לא נכנס לתוכו ולא ציין בדו"ח שלו שמדובר במבנה ציבורי.

דיון והכרעה

כתב האישום

1. כתב האישום מפרט כי הנאשמת פולשת ומשתמשת בנכס ציבורי השייך לעיריית אור יהודה והידוע כגוש 6873 חלקה 24 ברחוב תפארת ישראל (להלן: "הנכס" ו/או "המקרקעין"). כתב האישום מציין כי הנאשמת מבצעת עבודה בנייה ושימוש בניגוד לתכנית בניין החלה במקום וללא היתר בנייה כדין ותוך פלישה לשטח שהינו בייעוד ציבורי. כתב האישום מפרט כי המקרקעין מיועדים לשימוש ציבורי, בנייני ציבור, וזאת על פי תכנית מא"א/במ/5/ 159.
2. עוד מציין כתב האישום כי ביום 18.3.2009 במהלך ביקורת של מפקח המאשימה נמצא כי הנאשמת פלשה למבנה ציבורי המיועד לשמש כבית כנסת וביצעה שימוש חורג בשטח של כ71 מ"ר באופן שמשתמשת בו למגורים, וזאת בניגוד לתכנית החלה במקום.
3. לכתב האישום צורף "תשריט ותמונות המסומנים א' וב' בהתאמה". כתב האישום מציין כי השימוש במקום הוא ללא היתר בניה כדין ובניגוד לתכנית וכי הנאשמת אחראית לביצוע השימוש החורג מתוקף היותה המשתמשת בפועל במבנה הציבורי במועד ביצוע העבירה.
4. בית המשפט נתבקש, בהתאם לכתב האישום, להרשיע את הנאשמת ובנוסף לכול עונש אחר לחייב את הנאשמת להפסיק את השימוש במקום ולפנות את המבנה, וככל שלא תפנה את המבנה להורות לוועדה המקומית לפעול לפינוייה המיידי של הנאשמת מהמקרקעין.

המסגרת הנורמטיבית

1. חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), עבר שינויים ותיקונים רבים מאז הוגש כתב האישום, בפרט במסגרת תיקון 116 משנת 2017. מאחר שכתב האישום הוגש עוד בשנת 2009, מצאתי לנכון להביא בהכרעה זו את לשון סעיפי החוק הנזכרים בכתב האישום בנוסחם דאז.
2. סעיף 145(א) לחוק קובע:

"לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

...

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו – למעט תיקון פנימי שאיננו תיקון מבנה ושאינו נוגד את ההיתר לבנייתו;

(3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית."

1. סעיף 204(א) לחוק קובע:

"המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו – קנס 2500 לירות או מאסר שנה אחת, ובעבירה נמשכת – קנס נוסף 500 לירות או מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו."

סעיף 204(ב) לחוק קובע:

"המבצע עבודה בסטיה ניכרת מתנאי ההיתר כשביצוע העבודה טעון היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו – קנס 1500 לירות או מאסר ששה חדשים, ובעבירה נמשכת – קנס נוסף 250 לירות לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו."

1. סעיף 205 לחוק קובע:

"הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין –

(1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה ניכרת מתנאיו יהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי העודה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע;

(2) לצוות שאף אותו חלק מהבנין שלא נבנה כאמור בפסקה (1), ייהרס, יפורק או יסולק, אם יש בביצוע צו לפי פסקה (1) בלבד כדי לסכן את הנפש או את בטיחות הציבור;

(3) לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט, בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה וצו סגירה."

1. סעיף 208 לחוק קובע:

"(א) בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204. ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה:

(1) בעל ההיתר לביצוע העבודה או השימוש כאמור;

(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו;

(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4) מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5) בבעלות משותפת במקרקעין - כל אחד מן השותפים בשעת ביצוע העבירה;

(6) המבצע בפועל את העבודה;

(7) המשתמש בפועל במקרקעין;

(8) האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס האחראי לביצוע, הקבלן הראשי וכן סוכניהם, אך למעט עובדים המועבדים על ידיהם.

(ב) נאשם אחד המפורטים בסעיף קטן (א) – למעט המהנדס האחראי לביצוע – בעבירה לפי סעיף 204, תהא זו הגנה טובה אם יוכיח אחד משני אלה:

(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים למנוע ביצוע העבירה."

העדויות והראיות שהוגשו

1. האדריכל עילם העיד כי המגרש נשוא התביעה ייעודו מבנה ציבור (פרוטוקול דיון מיום 16.7.2015, עמוד 21 שורות 23-24, עמוד 22 שורות 8-12). עוד העיד, כי הנאשמת לא קיבלה היתר לשימוש חורג למגורים, וגם לא הגישה בקשה שכזו (עמוד 22 שורות 16-21). האדריכל עילם נשאל האם "יעוד ציבורי זה גם מגורים לאנשים חסרי בית?", על כך השיב "לפי הרשימה הזו לא." (ע"מ 22-23 שורות 32-1). במהלך עדותו הודיעו ב"כ הצדדים: "מסכימים להגשת תקנות בעניין תכנית מ.א.א./159, מסמך המכיל 12 עמודים הנמצא גם באינטרנט" (עמוד 22 שורות 2-3 לפרוטוקול. המסמך סומן נ/1). העד העיד הן על תכנית 159, על תכנית מ.א.א.100 וכן על השימושים המותרים במגרש הקיים.
2. בעניין זה ראה עדותו מיום 16.7.2015 כמפורט להלן:

"ש. למה מיועד הקרקע של האיזור?

ת. למבנה ציבור. ב-159 ישנו גם סעיף 11 ואני מצטט. "משמעות הדבר שכלל חלות על התוכנית הוראות מתאר מ.א.א 100. לפיכך חוזר לעניין זה ולהגדרת מבנה ציבור. לעמדתנו, תוכנית 159 אינה סותרת את ההגדרות לתוכנית 100 אלא משלימה אותם ומשנה אותם במקום בו הדבר מפורש.

ש. מה השימושים המותרים באיזור הרלוונטי?

ת. לפי סעיף 9 לתוכנית 100 נקרא מרכז אזרחי למבנה ציבור, אני מצטט משם. מדובר על שימושים ציבוריים כמפורט שם. לא ניתן לעשות שם שימוש אחר זולת מה שכתוב ברשימה.

ש. האם הנאשמת קיבלה היתר לשימוש חורג למגורים?

ת. לא וגם לא הוגשה.

ש. כיצד אתה יודע זאת?

ת. מדוח המאגר הממוחשב ומהניסיון שלי כ-10 שנים בעירייה.

ש. האם הוגשה בקשה להיתר?

ת. לא.

ש. אם הייתה מוגשת בקשה כזו היא הייתה מאושרת?

ת. לעניות דעתי לא. לא נתקלתי באישור כזה. נתקלתי רק בדחיה גורפת.

ש. נכון שהמבנה הוא לטובת הציבור?

ת. כן".

1. האדריכל נאמן העיד כי ביום 18.3.2009 ביצע סיור באזור מושא ההליך, ומצא כי פלשו לנכס ומתבצעים בו שינויים פנימיים. הוא ציין כי לא צילם תמונות מאחר שלא נתנו לו להיכנס לנכס, אבל ראה שעשו שינויים בתוך המבנה (פרוטוקול דיון מיום 16.7.2015, עמוד 23 שורות 7-10). עוד העיד, כי על האזור חלה תכנית מתאר ב.מ. מ.א.א/159 שאושרה ביום 1.11.1992, וכי למעשה בוצע במקום שינוי ייעוד ושימוש חורג, ולמרות קבלת צו הפסקת עבודה מנהלי ממשיכים בעבודות (עמוד 23 שורות 13-19). האדריכל נאמן הוסיף כי לא הוגשה בקשה להיתר לשימוש חורג (עמוד 24 שורות 13-14).
2. לעניין זה ר' עדותו כדלקמן, בעמ' 23 לפרוטוקול מיום 16.7.2015:

"אני אדריכל בהשכלתי ומשמש אצל המאשימה כמנהל מחלקת הפיקוח. עשיתי פיקוח ברחוב תפארת ישראל ב-18.3.09 ותוך ביקור בשטח קרקע בגוש המדובר, נמצא כי פלשו למבנה קיים בשטח של כ-70.85 מ"ר ומתבצעים שינויים פנימים. מקריא מתוך הדו"ח. לא צילמתי כי לא נתנו לי להיכנס אבל ראיתי שעשו שינויים בתוך המבנה.

חקירה ראשית:

ש. איזה תוכנית מתאר חלה על האיזור?

ת. ב.מ.א.א/159.

ש. מתי אושרה התוכנית?

ת. 1.11.92. באותו זמן הוצאנו צו הפסקת עבודה מנהלי חתום על ידי מהנדסת העיר הגברת מרים ארז. עשו כאן למעשה שינוי יעוד, שימוש חורג. פלשו ברחוב הזה בתאריך 22.3.09. אחרי שהדבקנו את הצו היינו שם שוב וראינו בדוח שעשיתי ב-31.3.09 שזה לא טופל למרות קבלת הצו".

1. בהקשר לעדותו של האדריכל נאמן יש להפנות למספר מסמכים שהוגשו לבית המשפט:

• בדו"ח ביקור בשטח שערך האדריכל נאמן (ת/1) נכתב: "פלשו בשטח במבנה הקיים בשטח של כ-70.85 מ"ר ומתבצעים שינויים פנימיים וחלוקת שטח פנימיים מקיר גבס ללא היתר בניה כדין. לא צילמתי כי לא נתנו לי להיכנס אבל ראיתי שקיים שינויים + חלוקת פנימיים בפנים";
• ת/2 הוא המסמך שצורף כנספח א' לכתב התביעה שעליו מצוינת הכתובת של המבנה ברחוב תפארת ישראל פינת רחוב קארו כמפורט בתכנית, גוש 6879 חלקה 24. כן נאמר במסמך זה: "פלשו במבנה הקיים ומבצעים שינויים פנימיים מקירות גבס ומחלקים שטח המבנה ללא היתר בנייה כדין".
• הצו המנהלי להפסקת העבודות שהוצא ביום 22.3.2009 (ת/3) מפרט את שמה של הנאשמת כמי שפלשה ומציין כי "פלשו במבנה קיים ברחוב תפארת ישראל בשטח של כ-70.85 מ"ר ומתבצעים שינוים פנימיים וחלוקת שטח פנימיים מקיר גבס ללא היתר בניה כדין".
  עוד מציין מוסר הצו כי הנאשמת סירבה לחתום על הצו ולפיכך הדביק את הצו במקום הנראה לעין במקום המקרקעין.
• ביום 31.3.2009 בוצע ביקור נוסף בנכס על מנת לראות האם הצו הוביל להפסקת העבודות אך בדו"ח הביקור במקום שבכותרתו נכתב שמה של הנאשמת (ת/4) כתב האדריכל נאמן כי "למרות קבלת צו הפסקת עבודה מנהלי ממשיכים לבנות ולעשות שינויים פנימיים".
• כמו כן, ב-ת/5, שהוא תרשים נלווה לדו"ח ביקור במקום שערך האדריכל נאמן מסעוד פור ביום 31.3.2009 המציין את המקום ברחוב תפארת ישראל, נכתב: "עושים שינויים פנימיים מקירות גבס במבנה הקיים במידות של כ-8.70 * 7.50 מ' ובגובה של כ-2.70 מ' מקונסטרוקציה קירות מבטון מזוין + גג במסגרת מתכת עם כיסוי אסבסט ללא היתר בניה כדין."
• ת/6 שהוא נסח מקרקעין, מראה שהבעלות במקרקעין היא של מנהל מקרקעי ישראל (רשות הפיתוח).
• ת/7 עניינו חוזה חכירה בין המנהל לבין המועצה המקומית אור יהודה (כתוארה אז) לפיו המקרקעין שבנדון הוחכרו למועצה המקומית אור יהודה על ידי מנהל מקרקעי ישראל.
• ת/8 ות/9 הן תמונות שצולמו על ידי המפקחים ביום 3.11.2009 בו נראה המבנה שנמצא בשימושה של הנאשמת כמפורט בעדויות להלן.

1. השופט שאול אבינור בישיבת יום 27.01.2014 מציין כי כתובתה של הנאשמת: "..רח' תפארת ישראל 6 אור יהודה".
2. ביום 27.7.2016 הגישה המאשימה בקשה להוספת ראיות נוספות: "מפת הגושים המוכיחה כי המקרקעין הידועים כחלק מגושים 6221, 6225, 6227, בציונם הקודם, הם כיום גוש 6879 חלקה 24 .. חתומה על ידי המינהל והועדה המקומית והיתר הבניה המקורית שמספרו 9900091" (בקשה 10). כאמור, ביום 23.7.2019 התיר בית המשפט למאשימה להגיש ראיה נוספת אחת בלבד, מפת הגושים: "מפת הגושים היא אותה המפה, המשווה בין מספרי החלקות הקודמות לבין מספרי החלקות העדכניים, עובר להגשת כתב האישום".
3. כול האמור לעיל, צילומים, תשריטים, תכניות ועדויות -נותן זיהוי מוחלט ומדויק של המבנה המפורט בכתב האישום.

הימנעות הנאשמת להעיד או להביא ראיות מטעמה

1. ביום 16.1.2019 דחה בית המשפט את טענות הנאשמת לעניין "אין להשיב לאשמה" והורה לה להבהיר האם היא מעוניינת להגיש את ראיות ההגנה מטעמה, בהתאם לסעיף 159 לחוק סדר הדין הפלילי. בהחלטה הנ"ל נכתב: "... אין מחלוקת שהנאשמת נמצאת במקום והדבר נלמד גם מהודעת ב"כ דאז 'היא מתגוררת במבנה כמעט-4 שנים'. ומהחלטת בית המשפט בתיק לפיה יש למצוא לנאשמת מקום מגורים חלופי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.10.2010)". על החלטה זו לא הוגש ערעור.
2. כאמור, בדיון מיום 15.4.2019 הודיע ב"כ הנאשמת: "נוותר על עדות הנאשמת וכל עדות הגנה".
3. ביום 23.7.2019 אישר בית המשפט את בקשת המאשימה לצרף את מפת הגושים המעודכנת ביחס לנכס הנדון ודחה את הבקשה לצרף את היתר הבנייה של בית הכנסת. בסעיף 20 להחלטה נקבע: "בשים לב לסעיף 166 לחסד"פ, ניתנת אפשרות לנאשמת, להביא ראיות סותרות. הנאשמת תודיע על כך לבית המשפט עד ליום 19.09.2019, האם ברצונה ובאיזה אופן ליישם זכות זאת". הנאשמת ויתרה על זכותה להגיש ראיות סותרות. עולה מן האמור לעיל כי הנאשמת ויתרה פעמיים על זכותה להגיש ראיות בתגובה לראיות המאשימה. לשתיקה זו יש משמעות.
4. סעיף 162 (א) לחסד"פ קובע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע...". בפסיקה ניתנו רציונליים שונים לסעיף זה. בע"פ 196/85 ישראל זילברברג נ' מדינת ישראל, מד(4) 485 (1990), נכתב: "לדעתי, אין מקום להשוואה בין שני המקרים. בסעיף 162הנ"ל ניתן ביטוי לניסיון החיים, המלמד, כי אדם חף מפשע לא רק מוכן להעיד, אלא שהוא שש להזדמנות להיכנס לתא העדים ולהפריך את הגירסה המרשיעה, אשר לטענתו היא כוזבת. אם מסרב הוא להעיד, הרי יש בכך כדי לתמוך בעקיפין בעדות המפלילה של עדי התביעה." ר' גם ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.05.2011).
5. שתיקת הנאשם מהווה חיזוק ואף סיוע במקרים בהם לא זוהו המקרקעין במדויק. ר' למשל, עפ"א (מחוזי חי') 49315-05-19 אחמד חג'אזי נ' ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל (פורסם בנבו, 16.8.2019), שם נקבע: "שילוב הראיות שהוגשו לבית משפט קמא, בין היתר עדותו של המפקח יחד עם שתיקתם של המערערים בבית משפט קמא, מוביל למסקנה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי הוכיחה המאשימה מעבר לספק סביר את זיהוי המקרקעין." ר' גם ע"פ (מחוזי נצ') 15510-04-15 אבראהים בשר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא עמקים (פורסם בנבו, 12.07.2015), שפירט את החלטת בית משפט השלום בעניין משמעות שתיקת הנאשם וקיבל אותה: "גם הטענה כי לא הוכח זיהוי המקרקעין, מאחר ולא הוגשו תצלומי האוויר עליהם הסתמך המפקח נדחתה. בית המשפט קמא שוכנע, על סמך עדות המפקח והתמונות שצילם (עליהן מופיע מספר הגוש והחלקה של המקרקעין, כפי שאלו הופיעו בכתב האישום (ת/1), כי הוכח שהעבודות בוצעו במקרקעין הרלוונטיים. 16. בית המשפט קמא הוסיף כי בהתאם להוראות סעיף 162(א) לחסד"פ הימנעות המערער מלהעיד משמשת חיזוק למשקל הראיות של התביעה." כן ר' ת"א (שלום קריות) 1509-01-16 מדינת ישראל נ' דכה פאוזיה (פורסם בנבו, 26.02.2018): "כאשר מדובר בשטח בחזקת הנאשמת ובשליטתה, וכאשר נטען כי בשטח זה בוצעו עבירות בנייה ישנות והנאשמת לא הרסה את שצוותה להרוס, וכאשר מביאה התביעה עדות של מפקח אשר ביקר במקום והעיד כי ראה את המבנה עומד על תילו, וצילם את המבנה (גם אם לא מכל צדדיו) הרי שלהימנעות הנאשמת מלהעיד להגנתה ינתן משקל ממשי לחובתה (וראו לעניין זה: עמ"ק (ת"א) 385/15 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו נ' יורם קם (3.4.16))".

הכרעה בטענות הצדדים

1. הנאשמת טענה כי המאשימה לא עמדה בנטל הראייה שמוטל על כתפיה לעניין זיהוי המקרקעין וההיתר הרלוונטי בעניינם. כמפורט לעיל, המאשימה הציגה ראיות רבות ביחס למקרקעין המדוברים, באמצעות שני עדים שעדותם מהימנה עליי. לעדותם צירפו העדים, תמונות, ותשריטים שהוכיחו מהם המקרקעין הרלוונטיים ומדוע לעמדתם הנאשמת נמצאת שם בניגוד לדין. הנאשמת בחרה שלא לסתור עדויות אלו.
2. בדיון מיום 28.10.2010 אמר ב"כ הנאשמת לפרוטוקול את הדברים הבאים:

"הנאשמת כופרת בעובדות כתב האישום. הנאשמת לא בנתה ולא עשתה שום פעולות ....במבנה בו היא מתגוררת, היא מתגוררת במבנה כמעט 4 שנים, על דעת העירייה ובהסכמתה, שניתנה במקור, היא אם חד הורית לשלושה קטינים.

הן ראש העיר והן גורמי הרווחה ידעו היטב שהמחסן בו עברה להתגורר היתה בשליטת הפרוד ומשפחתו במשך למעלה מ 15 שנה, הם אחסנו שם חפצים וברגע שהיחסים של מרשתי עם הגרוש עלו על שרטון היא עברה לגור שם והרשויות לא עשו דבר במשך שלוש וחצי שנים. זו היתה הסכמה בשתיקה. כשהיא ביקשה להסיר אסבסט באותו מחסן וביקשה להחליפו בלוחות גבס אז הגיעו מהרשויות והוגש כתב האישום. "

1. היינו, כבר לפני כעשור הודתה הנאשמת כי היא מתגוררת בנכס, ואף במשך מספר שנים, מבלי שיש ברשותה כל ראיה ו/או אסמכתא כי היא רשאית לעשות כן ("הסכמה שבשתיקה"). כמו כן, מדברי ב"כ עולה כי הנאשמת אכן ביקשה לבצע שינויים בנכס כפי שהמאשימה טוענת. דברים אלו מחזקים את עדות האדריכל נאמן ואת המסמכים שהוגשו ופורטו לעיל.
2. בדיון מיום 22.10.2015, וכך גם בסיכומיה, טוענת הנאשמת כי הייתה הקראה אחרת (מלבד זו מהדיון ביום 28.10.2010), ביום 25.12.2014, בה כפרה כפירה כללית, והיא הקובעת. הנאשמת מגדילה וטוענת בסיכומיה שלא ניתן להתייחס לדברי באי כוחה הקודמים שכן אלו אינם מייצגים אותה עוד עקב חילוקי דעות, וכי דבריו של בא כוחה בדיון מיום 28.10.2010 נאמרו ביחס לדעה שהביע בית המשפט כי הליך הגשת כתב האישום אינו ראוי ולא נבעו מהקראת כתב האישום. יש לדחות טענות הנאשמת מכל וכל. ברי כי החלפת ייצוג אינה "מעלימה" דברי באי כוח קודמים – מדובר בטענה חסרת היגיון ובלתי סבירה מבחינה פרקטית. כמו כן, אין מדובר בחזרה מהודיה, אשר ממילא דורשת אישור בית המשפט (סעיף 153(א) לחסד"פ), שכן הנאשמת לא טענה כי דברי ב"כ אינם נכונים, אלא מדובר, לכל היותר, בכפירה חוזרת.
3. אף אם נקבל טענת הנאשמת כמפורט עיל, הרי שהיא לא הכחישה בשום שלב, לרבות בסיכומיה, כי היא מתגוררת בנכס נשוא הליך זה, שאין לה כל זיקה קניינית אליו ולא הציגה כל אישור לפיו ניתנה לה הסכמה לשהות במקום, ללא היתר או בכלל, או כי היא לא ביצעה בו שינויים כלשהם.
4. בהקשר זה יש להפנות להחלטה מיום 16.1.2019 בה נקבע, בין היתר: "... אין מחלוקת שהנאשמת נמצאת במקום והדבר נלמד גם מהודעת ב"כ דאז "היא מתגוררת במבנה כמעט-4 שנים". ומהחלטת בית המשפט בתיק לפיה יש למצוא לנאשמת מקום מגורים חלופי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.10.2010)."
5. הנאשמת בחרה שלא להעיד, את עצמה או אחרים, ולמרות שניתנו לה מספר הזדמנויות להגיש ראיות וראיות סותרות, היא ביכרה שלא לעשות כן (ראו דיון מיום 15.4.2019 והודעת הנאשמת מיום 31.7.2019). למעשה הנאשמת לא הציגה כל גרסה לאמור בכתב האישום. כמו כן, הנאשמת מנעה מהאדריכל נאמן, מפקח מטעם המועצה, להיכנס לנכס, ולכן אין היא יכולה להעלות טענה כי הנכס לא נבדק, מה גם שהאדריכל נאמן העיד שראה את הנאשמת בנכס ואת העבודות המבוצעות שם, ורשם זאת בדוחות שהוגשו לבית המשפט. להתנהלות הנאשמת משקל רב הפועל לחובתה באופן זה שנטל ההוכחה הרובץ על המאשימה נמוך מהרגיל.
6. עדויות האדריכל נאמן והאדריכל עילם היו ברורות, עקביות, ולא נסתרו. הנאשמת מנעה מהאדריכל נאמן – שקבע כי מבוצעות עבודות בנכס – להיכנס לנכס ולבדוק אותו, ואף סירבה לחתום על קבלת צו הפסקת עבודה מנהלי שנמסר לה. מביקור חוזר שנערך במקום עולה כי הנאשמת לא שעתה לאמור בצו והמשיכה בעבודות. הנאשמת, כאמור, לא עשתה מאומה להפריך את הטענות והעדויות שהוצגו נגדה. עבירת השימוש היא עבירה נמשכת והמאשימה הציגה ראיות כי הנאשמת בצעה שימוש שלא כדין במקרקעין הן במועד המפורט בכתב האישום, במועד ביקור במקום במסגרת הליך לצו מינהלי ובמועדים המפורטים בעדות אדריכל נאמן.
7. הוכח שהמקרקעין יועדו לצרכי ציבור, אם זה בית כנסת ואם זה בית ספר (אין זה משנה כך או כך לצורך הכרעה זו) ושהמועצה היא החוכרת של הנכס. כמו כן, אין חולק שלנאשמת אין ולא הייתה כל זיקה ו/או כל זכות בנכס. הנאשמת מתגוררת בנכס ולא הציגה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי ניתן לעשות שימוש בנכס לצרכי מגורים או כי ניתן לה היתר מטעם המאשימה לעשות שימוש כלשהו בנכס. לאור העדויות שנשמעו והראיות שהוצגו, העובדה כי המאשימה לא הציגה את היתר הבנייה המקורי לבית הכנסת אינה פוגמת ו/או גורעת מהראיות שהוצגו לפיהן המקרקעין מיועדים לשימוש ציבורי (מבני ציבור).
8. אני דוחה הטענה כי יש לזכות הנאשמת מאחר שמספר החלקה המופיע בכתב האישום שונה במהלך השנים ואינו תואם את מספר החלקה כיום. כבר נקבע בהחלטה מיום 23.7.2019 כי מפת הגושים הנוספת שהגישה המאשימה משווה בין מספרי החלקות הקודמות לבין מספרי החלקות העדכניים עובר להגשת כתב האישום. האדריכל עילם העיד על התכניות החלות על החלקה ועל השימושים המותרים מכוחן. עדותו לא נסתרה. מקבל טענת המאשימה, בהתבסס על מפת הגושים המעודכנת, כי מדובר באותה חלקה בה מצוי הנכס, בו כאמור אין מחלוקת שהנאשמת מתגוררת.

סוף דבר

1. מארג הראיות והמסמכים שהוצגו בתיק נותנים זיהוי ודאי לעניין מיקום הנכס, וזאת בהתאם לצילומים, העדויות והתשריטים. כן עולה כי מדובר במקרקעין המיועד לשימוש ציבורי (מבני ציבור) שאינו מיועד לשימוש למגורים. לנאשמת אין כל זיקה קניינית למגרש ואין לה הרשאה להיכנס למקרקעין ולהשתמש בהם, לפיכך דינה כפולשת. גם אם היו, במהלך השנים שינויים במספרי התכנית המתאר החלה על המקרקעין, כפי שפורטה בכתב האישום, אין בכך כדי לפגוע בכך שהתביעה הוכיחה את העובדות המפורטות בכתב האישום, לרבות מיקום הנכס, ייעוד המקרקעין לצרכי ציבור, מיקומו של הנכס על קרקע שהשימוש בה ניתן למועצה המקומית, עבודות בנייה ללא היתר שבוצעו על ידי הנאשמת ושימוש ללא היתר במקרקעין.
2. הנאשמת פלשה למקרקעין השייך למועצה, ייעודו ציבורי ונוהגת בו מנהג בעלים. הנאשמת מתגוררת במקום זה למעלה מ-10 שנים. לא ניתן להעלים עין ממצוקתה של הנאשמת, כפי שפורט במהלך הדיונים על ידי ב"כ, אולם התנהלותה מנוגדת לדין.

1. לאור האמור, אני קובע שהמאשימה הוכיח יסודות כתב האישום כמפורט לעיל.
2. לפיכך מרשיע את הנאשמת בעבירה על סעיפים 145(א), 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון ובנייה כנוסחם לפני תיקון 116 לחוק.

ניתנה היום, י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, במעמד הצדדים