מונחת לפני בקשתו של המבקש לסילוק התביעה נגדו על הסף, בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (יקראו להלן: "התקנות"), וזאת בשל היותה תביעה קנטרנית ומשוללת כל יסוד עובדתי או משפטי, וכן, וזאת עיקר, נוכח התיישנות עילתה.

בעלי הדין וטיעוניהם:

עיון בנתוני התיק יכול ללמד על כך שהתביעה, במתכונתה המקורית, הוגשה על ידי המשיבים כנגד המבקש ואחרים וזאת ביום 14.2.2009. סכום התביעה הועמד על ידי המשיבים ע"ס 74,000 ₪ ומהותה, על פי המצויין בכותרת כתב התביעה, "פיצוי מוסכם בצרוף סכום פיצוי בגין נזק, פיצוי ללא הוכחת נזק, פיצוי נזיקי בגין תביעת רשלנות והפר חובה חקוקה, עשית עושר ולא במשפט".

עולה מכתב התביעה המקורי כי עד לשנת 2002 היו המשיבים הבעלים של נכס מקרקעין המורכב מדירה, חנות וזכויות בנייה. בשלהי אותה השנה וליתר דיוק במהלך חודש 11/02, נחתם בין המשיבים לבין הנתבע 2 הסכם מכר המתייחס לזכויות הבעלות של המשיבים בדירה הנמצאת בנכס הנ"ל. חוזה המכר נערך על ידי המבקש – עורך דינו במקצועו, שייצג את כל הצדדים בעסקה ושימש נאמן על הכספים ששולמו במסגרתה.

מספר חודשים לאחר אותו מועד, ביום 15.5.2003, הוחתמו המשיבים על חוזה מכר נוסף המתייחס לחנות הנמצאת בנכס. בהתאם לאותו חוזה אחרון, נמכרו זכויותיהם של המשיבים בחנות לנתבעת 3 והחתימה על החוזה, כך לטענת המשיבים, נעשתה תוך כדי אילוצי וכפייה. באותו מעמד נמכרו זכויותיו של הנתבע 2 בדירה לנתבעת 3 שהפכה להיות הבעלים של מלוא הזכויות בנכס.

על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש גרם במרמה ו/או ברשלנות להעברת הזכויות הנכס על משם הנתבע מס' 2 בניגוד להסכם שהועברה מלוא התמורה לידי המשיבים.

במסגרת כתב התביעה המקורי, תבעו המשיבים תשלום הסך של 20,000 דולר המהווה סכום הפיצוי המוסכם בהסכם המכר שנערך בינם לבין הנתבע 2. לעניין הנזק, צויין על ידי המשיבים כי נגרמו להם נזקים רבים בגין מעשיו הנ"ל של המבקש וכי הנזק הנתבע אינו הנזק היחיד שנגרם למשיבים. נטען לעניין זה כי למשיבים נגרמו נזקים כספיים בגין הוצאות משפטיות, עוגמת נפש והפסד רווחים מן הנכס. נטען גם כי הנתבעת 3 פתחה כנגדם בהליכים משפטיים שמטרתם סילוק ידם מן הנכס וכי בהתאם להחלטה שניתנה במסגרת אותו הליך, הם פונו מן הנכס מבלי ששולמה להם התמורה המלאה המוסכמת.

בכתב תביעה מתוקן שהוגש מטעמם של המשיבים לבית המשפט ביום 7.3.13, שבו המשיבים ועתרו לקבלת הסעד הכספי ע"ס 74,000 ₪' אשר נתבע על ידם במסגרת תביעתם המקורית. עם זאת, מהות התביעה שונתה והפעם טענו המשיבים כי תביעתם מוגשת בעילות של "הפרת חוזה ייצוג, מירמה, גזל, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט".

בנוסף, נטען בכתב התביעה המתוקן כי הנזקים הסופיים שנגרמו להם, הם תוצאה של שמונה שנים של מאבק משפטי ארוך וממושך שנגררו אליו וכי אין ביכולתם בשלב זה לתבוע את מלוא נזקיהם מן הנתבעת 3 מאחר והסעדים העומדים להם כנגד הנתבעת 3 תלויים בתוצאות המרצת הפתיחה המתנהלת בבית המשפט המחוזי בנצרת בעניין הזכויות בחנות.

המבקש, בכתב הגנתו כנגד התביעה, הכחיש את כל המיוחס לו ועתר לדחיית התביעה נגדו.

בנוסף הוגשה מטעמו של המבקש, ביום 9.4.13, הבקשה נשוא החלטתי זו לסילוק התביעה על הסף.

נטען במסגרת הבקשה כי עילת התביעה התיישנה זה מכבר וכי טענת המשיבים בכתב תביעתה שלפיה העברת הזכויות בנכס בוצעה ביום 19.3.09 אינה נכונה. בפועל, וכפי שהדבר עולה משטרי העברת הזכויות ומנסח הרישום הרלבנטי, בוצעה העברת הבעלות בנכס עוד בשנת 2003 (ביום 19.3.2003). נטען גם כי המשיבים מנועים מלהעלות טענה לפיה לא ידעו על העברת הזכויות, מאחר והמועד הקובע לכך הינו יום עריכת ההסכם והחתימה עליו, קרי מיום 14.3.2003. משכך הם פני הדברים הרי שעילת התביעה הנסמכת על הסכם המכר, החתימות עליו ואישורן והמחדל המיוחס למבקש בשמירה עליו – מחדל שהוביל בסופו של יום להעברת הזכויות בנכס משמות המשיבים, התיישנה זה מכבר ומשכך דין התביעה להידחות על הסף.

טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המבקש נוגעת לעניין זיוף החתימות על שטרי המכר. טענה זו, טען המבקש, העלו המשיבים במסגרת כתב התביעה המתוקן ואף אותה ישנו מקום לדחות על הסף מפאת התיישנות, שכן עילת התביעה קמה למשיבים בשנת 3/2003 וממועד זה צריך להתחיל למנות את 7 שנות ההתיישנות.

דיון והכרעה:

שקלתי את טענותיהם של בעלי הדין זה לכאן וזה לכאן ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

אין ספק בדבר חשיבותו של המועד שבו נחתם שטר המכר, המהווה יסוד בעל משקל בעילת התביעה של המשיבים כנגד המבקש. עיון בשטר המכר יכול ללמוד על מועד חתימתו שהינו יום 19.3.03 (ולא כפי המצויין בכתב התביעה שמקורו בטעות (ראה הודאת המשיבים בקיומו של הטעות בנימוקי התגובה והשלמת הטיעונים, סעיף 8 שם). דבר חתימת השטרות הנ"ל הובא לידיעת המשיבים ביום 15.5.03 ולפיכך חישוב פשוט של מניין שבע שנות ההתיישנות, מעלה כי תקופת ההתיישנות, ככל שעילת התביעה סבה סביב שטרי המכר והעברת הזכויות בטאבו, הגיעה לתומה ביום 15.5.10.

כתב התביעה הוגש ביום 14.12.09 ולפיכך במועד הגשתו טעם חלפה תקופת ההתיישנות.

ככל שהמבקש מבסס את טענותיו על עילות תביעה שלא נתבעו במסגרת כתב התביעה המקורי ונתבעו לראשונה במסגרת כתב התביעה המתוקן, שכזכור הוגש לבית המשפט רק ביום 7.3.13, הרי שבעניין זה נדרשים אנו לבחון את המועד שבו נולדו אותן העילות וכן נדרשים אנו לבחון האם מתקיימים חריגים לתקופת ההתיישנות הרגילה, בת ה- 7 שנים.

השוואה פשוטה בין כתבי התביעה, זה המקורי וזה המתוקן, מלמדת כי קיימת בין השניים חפיפה כמעט מלאה בעובדות ובטענות. גם אם בכתב התביעה המקורי לא צויין בכותרת כתב התביעה כי התביעה מבוססת על עילת המרמה, הרי שבסעיף 13 לכתב התביעה המקורי נטען על ידי המשיבים, "ברחל בתך הקטנה", כי המבקש היה הגורם המבצע בעצמו, במרמה ו/או ברשלנות, את העברת הנכס על שם הנתבע 2, בניגוד להסכם ובטרם הועברה מלוא התמורה למוכרים.

בנסיבות העניין, ניתן לקבוע, כי אין בעצם העובדה כי במסגרת כתב התביעה המתוקן צויין בכותרת כתב התביעה כי התביעה מוגשת בין היתר בעילת המירמה, כדי להצדיק דחיית התביעה, בעילה הנ"ל, בשל טענת ההתיישנות שהעלה התובע.

בנוסף, ואף זאת חשוב לציין, עלה מנימוקי תגובתם של המשיבים, המגובה בתצהירה של המשיבה 2, כי נסיבות המרמה לא היו ידועות למשיבים בעת הגשת כתב התביעה המקורי. ידועה היתה למשיבים, לעומת זאת, העובדה כי המבקש ביצע העברת בעלות במרשם המקרקעין מבלי ששולמה להם מלוא התמורה המגיעה להם בגין מכירת הנכס. צויין לעניין זה על ידי המשיבים, בתביעתם המקורית, כי המבקש פעל בדרך שאינה ידועה להם. גילוי העובדה זו, כך עולה מתצהירה של המשיבה 2 מיום 20.12.09 (צורף לתגובת המשיבים), היה בשלב מאוחר יותר ולאחריו הוגשה התלונה למשטרת ישראל.

בנסיבות העניין, ניתן אכן לקבוע כי אין מקום לחסום את המשיבים בטענתם הנ"ל.

ישנו גם מקום לקבוע כי עילת התביעה הנסובה סביב העברת הבעלות בנכס של שם הנתבע 2 היא עילת התביעה שנתבעה כבר במסגרת כתב התביעה המקורי וככזו לא התיישנה. כמו כן, ישנו מקום לקבוע כי פירוט העובדות שנעשה במסגרת כתב התביעה המתוקן, שבחלקו לא היה בידיעת המשיבים בעת הגשת כתב התביעה המקורי, המשמר מרכיבי היסוד של עילת התביעה המקורי, אינו אסור ואין מקום לדחותו בשל טענת ההתיישנות המועלית על ידי המבקש. יפים אכן לענייננו שני פסקי הדין אליהם הפנו המשיבים בסעיפים 2- ו- 21 לתגובתם לבקשה.

מסקנה:

פועל יוצא של האמור, הוא שאין מקום לקבלת טענתו של המבקש לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה.

הבקשה נדחית בזאת.

יתר טענותיו של המבקש לסילוק התביעה על הסף בשל היותה קנטרנית ו/או משוללת כל יסוד עובדתי או משפטי, נדונו בעבר וזכו להתייחסות בית המשפט במסגרת החלטה שניתנה על ידו ביום 2.2.111. מכל מקום המבקש לא טרח לפרט טענותיו אלו כדבעי ואף מטעם זה שוכנעתי כי אין הצדקה להורות על סילוק התביעה על הסף בשל אותן הטענות.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות הליך זה בסך כולל של 1,500 ₪ וזאת תוך 30 ימים, אחרת – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתנה היום, ה' אדרה' אדר תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.