1. בפניי בקשה לביטול פסק הדין שבו הוריתי על דחיית התביעה לאחר שהתובעות לא הפקידו ערובה להוצאות הנתבעת, כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 16.5.13.

העובדות וההליכים

1. ביום 1.2.10 הגישו התובעות נגד הנתבעת תביעה בסך 191,262 ₪ לקבלת תשלום עבור שירותים שסיפקו לה.
2. ביום 17.6.10 הגישה הנתבעת כתב הגנה ותביעה שכנגד.
3. מאז ובמשך למעלה משנה התנהלו הליכים שונים שמהותם תיקון כתב התביעה. הליכים אלה הושלמו רק בחודש נובמבר 2011, אז שילמו התובעות את הפרשי האגרה הנובעים מתיקון סכום התביעה לסך של 303,578.21 ₪. לא אפרט כאן את הבקשות הרבות שהוגשו בעניין עד להשלמת הליכי תיקון כתב התביעה. אציין רק כי כבר אז תלו התובעות את הסיבה לעיכוב בהתנהלותן במצב בריאותו של מנהל התובעות (ראה למשל: בקשתן מיום 1.5.11 – בקשה מס' 6).
4. ביום 26.10.11 ניתנה החלטה שבה הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. מאז הגישו התובעות בקשות רבות למתן ארכות להגשת התצהירים ולדחיית דיונים שנקבעו: תחילה נטען שההליכים המקדמיים לא הושלמו, בהמשך התבקשו ארכות בשל ניהול משא ומתן בין הצדדים, ומשחלפה לה כשנה וניתנה החלטה כי משא ומתן בין הצדדים לא ישמש נימוק לעיכוב נוסף של ההליך (ראה החלטתי מיום 31.10.12 בבקשה מס' 15), שבו התובעות והגישו בקשה למתן ארכה ממושכת להגשת תצהיריהן, והפעם בשל מחלת מנהלן (בקשה מס' 16). משנדחתה בקשתן, הגישו התובעות בקשה נוספת (בקשה מס' 17), שנדחתה ביום 19.12.12, בהחלטה שבה ציינתי, בין היתר כי מצבו הרפואי של מנהל התובעות וניהול משא ומתן אינם יכולים להוות עילה לעיכוב נוסף של ההליכים. לפנים משורת הדין ניתנה לתובעות ארכה בת כחודש להגשת תצהיריהן. בהגיע המועד להגשת תצהיריהן הגישו התובעות תצהיר של מנהלן בלבד, ובקשה להזמין שישה עדים לעדות ללא תצהיר, בקשה שנדחתה ביום 10.1.13 (בקשה מס' 18). בעקבות החלטה זו הגישו התובעות בקשה נוספת לזימון עדים (בקשה מס' 20). בהחלטתי עמדתי על התנהלותן הפסולה של התובעות, אשר קבעתי כי הובילה, ומובילה, להתמשכות בלתי סבירה של ההליך. חרף זאת ניתנה לתובעות ארכה להגשת תצהירים נוספים מטעמן.
5. ביום 17.2.13 הגישה ב"כ התובעת הודעה שבה ציינה כי אינה מצליחה ליצור קשר עם מנהל התובעות, ככל הנראה בשל מצבו הרפואי הקשה, וביקשה שהתיק יקבע לתזכורת מעקב (בקשה מס' 21). בהחלטתי מיום 18.2.13 קבעתי כי אם מדובר בבקשה נוספת להשהות את ההליכים, דינה להידחות.
6. ביום 27.2.13 הגישו התובעות הודעה בדבר סירובו של עד לתת תצהיר. בהחלטתי, שניתנה באותו יום (בקשה מס' 21), קבעתי:

"פעם אחר פעם לא מקיימת התובעת את החלטות ביהמ"ש, הן מבחינת תוכנן והן מבחינת המועדים.

בהחלטתי מיום 28.1.13 הוריתי לתובעת כיצד לפעול במקרה שעד זה יסרב לתת תצהיר, ואף קבעתי מועד לכך.

משלא פעלה התובעת בהתאם להחלטתי, לא יורשה עד זה להעיד".

1. ביום 6.3.13 הגישה הנתבעת בקשה למתן ערובה להוצאות. אף הפעם הגישו התובעות בקשה למתן ארכה להגשת תגובה מפאת מחלתו של מנהלן (בקשה מס' 23). בהחלטתי קבעתי:

"כפי שהובהר בהחלטות קודמות, מחלת מנהל התובעת אינה יכולה לעכב עוד את ההליך. המועד מוארך עד יום 1.5.13. לא ינתנו ארכות נוספות".

תגובת התובעות הוגשה ביום 2.5.13.

1. בין לבין, וחרף העובדה שהמועד שקבעתי להגשת בקשות מסוג זה חלף מספר שבועות קודם לכן, הגישו התובעות ביום 8.4.13 בקשה לזימון עד נוסף (בקשה מס' 25).
2. ביום 16.5.13 קיבלתי את הבקשה לחיוב התובעות בהפקדת ערובה, וקבעתי כי התובעות יפקידו בקופת בית המשפט סכום של 20,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית להבטחת הוצאותיה של הנתבעת תוך 30 יום.
3. ביום 27.6.13 ניתן פסק הדין שבו הוריתי על דחיית התביעה מחמת אי הפקדת הערובה.
4. ביום 31.7.13 הגישו התובעות בקשתן זו לביטול פסק הדין. גם בקשתן זו מנומקת במחלת מנהלן.

דיון והכרעה

1. ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר ואח' (21.2.10) (להלן: "עניין נאות אואזיס") הותוו העקרונות שעל פיהם יפעל בית המשפט בבקשה לביטול פסק דין הדוחה תביעה מחמת אי הפקדת ערובה להוצאות, כדלקמן:

"תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט או הרשם ייעתרו לבקשה לביטול דחיית התובענה אם מצאו "שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע". התקנה, לפי לשונה, מתמקדת בתובע, אולם בכך אין ללמד כי התנהלותו היא האלמנט היחיד אותו יש לבחון. סבורני, כי בגדר דיון בבקשה לביטול דחיית תובענה יש ליתן את הדעת לשתי מערכות של איזונים: האחת, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הנתבע; השנייה, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הציבור. בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט".

באותו עניין נקבע גם כיצד יש ליישם עקרונות אלה:

"ביישומם של העקרונות הנזכרים עשויה להיות חשיבות לנתונים עובדתיים שונים. ראשית, יש לבחון את הסיבה לאי הפקדת ערובה במועד שנקבע לשם כך. בהקשר זה קובעת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי על התובע להראות "סיבה מספקת" לכך שהערובה לא הופקדה במועד. הדרישה בעניין זה אינה גבוהה. די בכך שהתובע יספק הסבר סביר למחדלו ולא נדרש "טעם מיוחד" (השוו, עניין לה נסיונל, פיסקה 22). נתון נוסף שיש לבדוק הוא מהו הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה, והאם עולה הוא על האכזבה הבלתי נמנעת מכך שהתובענה שבה לחיים (שם). עוד יש ליתן משקל לזמן שחלף מאז ההחלטה על דחיית התובענה ועד להגשת הבקשה לביטולה. לגורם הזמן יש חשיבות הן מבחינת ההגנה הראויה על אינטרס התובע והן מבחינת משקלו של אינטרס הנתבע. שיהוי בלתי מוסבר של התובע מחליש את ההגנה לה ראוי שיזכה האינטרס שלו בבירור התובענה לגופה. מן הצד האחר, ככל שחולף הזמן מתחזקת ציפייתו הלגיטימית של הנתבע כי התובענה שנדחתה לא תועלה מן האוב".

וכן:

"עניין נוסף שיש להזכירו הוא הכלי של פסיקת הוצאות. תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט או הרשם רשאי לבטל את דחיית התובענה "בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". על ידי פסיקת הוצאות, ניתן לפצות את הנתבע במידה מסוימת על הנזק שנגרם לו מכך שהערובה לא הופקדה במועד. שימוש מושכל בכלי זה עשוי להביא במקרים המתאימים לתוצאה מידתית, שתאזן באופן שקול בין האינטרסים השונים. בין היתר, רשאי בית המשפט להתנות את ביטול הדחייה של התובענה בכך שהתובע ישלם את ההוצאות שנפסקו לחובתו".

1. יישומם של הכללים האמורים במקרה זה מובילה, לדעתי, למסקנה כי יש לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין תוך התניית הביטול בהפקדת ערובה ובתשלום הוצאות הבקשה. להלן נימוקיי.
2. באשר לסיבה לאי הפקדת ערובה – התובעות טוענות בתצהיר מנהלן שצורף לבקשה כי מחלתו, שבעטיה גם ניתק את הקשר עם ב"כ התובעות, היא שגרמה לכך שלא הופקדה הערובה. למרות שכפי שפרטתי לעיל, עשו התובעות שימוש במחלת מנהלן כנימוק למחדלים שונים ורבים בהתנהלותן, הרי שהואיל והדרישה ל"סיבה מספקת" לאי הפקדת ערובה אינה גבוהה במיוחד, ודי בהסבר סביר למחדל, עומד הסבר זה בדרישה זו.
3. גם האינטרס המרכזי של הנתבעת, שהינו הציפיה שלא לשוב ולהיות מוטרדת בעניין שהתביעה לגביו נדחתה, לא נפגע בנסיבות העניין. ראשית, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה תוך פחות מ-30 ימים מיום שניתן פסק הדין (לצורך כך לא באים ימי פגרת הקיץ במניין). זאת ועוד: בתיק תלויה ועומדת תביעה שכנגד, ולכן לא חדלה הנתבעת, גם לאחר פסק הדין, מלעסוק בעניין נשוא התביעה.
4. עם זאת אין מקום לבטל את פסק הדין מבלי להתנות את הביטול בתנאים. ראשית, התנהלות התובעות, כפי שנסקרה לעיל, הובילה לעיכוב בלתי סביר בניהול ההליך, הפוגע באינטרס הציבורי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט. שנית, לנוכח מחלת מנהל התובעות, אשר הובילה לאי השלמת הגשת תצהירי התובעות במשך חודשים ארוכים, לניתוק הקשר בין התובעות לבאת כוחן, לבקשות מצד התובעות להשהות את ההליכים ולמתן ארכות, ואף לאי הפקדת הערובה, מתקשה אני לראות כיצד יוכלו התובעות, אם יבוטל פסק הדין, לעמוד מכאן ולהבא בדרישה לניהול הליך תקין, יעיל ותכליתי, לרבות עמידה בחובתן לשלם לנתבעת הוצאות, ככל שיפסקו לזכותה, במועד.
5. אשר על כן, אם יפקידו התובעות ערובה להוצאות הנתבעת בסך 20,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית, וכן ישלמו לנתבעת הוצאותיה בבקשה זו בסך 3,000 ₪, והכל עד יום 20.11.13, יבוטל פסק הדין. אחרת – יוותר פסק הדין על כנו.
6. התובעות יגישו לבית המשפט הודעה בדבר עמידתן בתנאים שנקבעו עד יום 20.11.13. אם לא תתקבל הודעה, יחשבו התובעות כמי שלא עמדו בתנאים.
7. לתזכורת פנימית ביום 21.11.13.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.