לפניי בקשה מטעם המבקש הנתבע 3 לתיקון כתב הגנתו, כדי תוספת טענות כנגד סיווג הנכס בגינו הגישה המשיבה תובענה לתשלום חיובי ארנונה (להלן: "הנכס") . עוד התבקשתי להתיר צירוף חוות דעת מומחה בתימוכין בטענות המבקש.

ביום 16.06.2013 דחיתי את בקשת המבקש לצירוף חוות דעת זו, בשל הרחבת חזית אסורה בהשוואה לטענותיו בכתב הגנתו. הפניתי לאפשרות להגשת בקשה לתיקון כתב הגנה וכעת אני נדרש לגופה של בקשה זו.

לטענת המבקש, המשיבה סיווגה את הנכס באופן מטעה תחת "תעשייה" בעוד שבפועל, נוכח השימוש בנכס כמועדון "בינגו", היה צריך לסווגו כ"מועדון פאב בא.ת". המבקש מוסיף כי הגיש בקשתו בשלב זה, נוכח שרק ביום 27.2.13 נודע לבאת כוחו כי חלים סיווגים שונים על נכסים באזורי תעשייה בערים, על פי השימוש שנעשה בהם בפועל.

המבקש מדגיש כי סווגו השגוי של הנכס הביא לגביית יתר מטעם המשיבה ומבהיר כי הוא לא טען כנגד סיווג הנכס במסגרת בקשתו להתגונן כנגד התביעה, הואיל ששימש רק כמתווך בעסקה. המבקש מוסיף כי גם הנתבעים האחרים לא העלו טענה דומה במסגרת הגנתם ועמם הגיעה המשיבה להסכמות, גבתה מהם סכומים מצטברים ביתר בניגוד למצופה מרשות ציבורית ועליה לקזזם מהחיוב הכולל.

המבקש טוען כי יש לפרש בהרחבה את הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), תשל"ו -1976 (להלן: "חוק הערר"), ולגישתו, בית המשפט מוסמך לדון גם בטענות הקשורות בסיווג הנכס.

המבקש מפנה אף לרשלנות מטעם המשיבה, שמעולם לא שלחה לו חיובי ארנונה כמקובל טרם הגשת התביעה ולא ווידאה פרטיו כדבעי. לגישתו, היעתרות לבקשה תוביל להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולמניעת עיוות דין. לחילופין, ככל שתידחה הבקשה, עותר המבקש להארכת המועד להגשת השגה על חיוב הארנונה נשוא כתב התביעה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, בטענה כי תיקון כתב ההגנה לא יועיל לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקות בין הצדדים, משום שהדרך לתקוף שומת ארנונה היא באמצעות מנהל הארנונה, ועדת הערר ובית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

לגישת המשיבה, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענות החדשות המועלות במסגרת הבקשה, שאינן בעוצמה המייצרת חריג לסמכותו. עוד מוסיפה המשיבה, כי פנייתה למבקש לתשלום חוב הארנונה נעשתה לפני זמן רב, הצדדים התכתבו בנוגע לחוב הנדרש והמבקש מעולם לא העלה טענה כנגד סיווג הנכס ושהפך לסופי וחלוט.

המשיבה מדגישה כי היעתרות לבקשה בשלבו המתקדם של ההליך, לאחר הבאת הראיות ומתן צו לסיכומים, תגרום לעיוות דין, לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולפגיעה באינטרס הציבור.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות העניין, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, נוכח שבית משפט זה נעדר סמכות לדון בשאלת סיווג הנכס כמתבקש.

התנהלות המבקש בהגשת הבקשה כעת, לאחר סיומה של ישיבת ההוכחות ומתן צו לסיכומים, עולה בגדרו של מחדל דיוני. יכולתי להסכין עם מחדל זה, משהוא אינו שקול כנגד העדפת זכות הגישה לערכאות ובמיוחד כשנדיר הפגם הדיוני שאינו ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות הולמת.

עם זאת, המבקש עותר להוספת טענות הגנה כנגד סיווג הנכס על ידי המשיבה. הדרך לטעון כנגד על שומת ארנונה על פי חוק הערר היא בדמות השגה למנהל הארנונה, שעל החלטתו ניתן לערור לוועדת הערר, שעל החלטתה ניתן לפנות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ועל החלטתו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

הוראות סעיף 3 לחוק הערר, קובעות כך:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

בתי המשפט עמדו על סמכות גופי הערר ומנהל הארנונה בפרט והלכה פסוקה היא כי יש לפרש סמכותם של אלו בהרחבה. משהוסדרה הדרך להשגה ולערר על שומת ארנונה על ידי המחוקק, ראוי לפעול בדרך זו ואין לאפשר את עקיפתה (ר' רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000); ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק (30.8.06)).

יפים לעניין זה הדברים כי שהובאו ברע"א  1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.08), בזו הלשון:

"סעיף 3(א) לחוק הערר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה. את ההשגה יש להגיש תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר. לפיכך, צודקת העיריה בטענתה כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א)... נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת "איני מחזיק בנכס", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד". 

מכאן עולה כי טענות המבקש במסגרת בקשתו הנן כנגד סיווג הנכס ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בהן (ר' בג"צ 579/85 יקב הגליל גולד ובניו נ' המועצה המקומית טירת הכרמל, פ"ד מ(1) 607, 608-609 (1986); בר"ע (ת"א) 2676/03 עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ; ע"א (מרכז) 1386-05-10 עיריית כפר סבא נ' אופטיקנה האוטיסטור בע"מ (5.12.10)).

אומנם, הוכרה סמכות בית המשפט לדון גם בעניינים שניתן היה להביאם במסגרת מסלול ההשגה הקבוע בחוק בערר. כך נקבע ברע"א 1809/07 לעיל והפניות שם, לאמור:

"... "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת"... שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הינם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות..." (ר' גם ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (1997); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 493 (2000), (הדגשה אינה במקור א.י)).

אולם, לא מצאתי כי בעניינו של המבקש התקיימו חריגים לעקיפת המסלול הדיוני המפורש שקבע המחוקק.

המבקש אינו מעלה ענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, המצדיק סטייה מן הכלל. נושא סיווג הנכס הנו טכני ועובדתי ובעניינים מעין אלו, הנטייה היא להגביל את האזרח להליכי השגה מנהלית (ר' ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל (6.2.2002); ע"א (י-ם) 2559/08 ניסיניאן נ' עיריית ירושלים (18.11.10)).

המבקש טוען, כי לא נדרש בזמן אמת לשלם את חיובי הארנונה נשוא התביעה וכי לא ידע כי חוייב בגין הנכס, כך שממילא לא יכול היה להגיש השגה בעניין (ר' ס' 2 להשלמת הטיעון מטעמו). לכך כורך המבקש עתירה כי ככל שאדחה בקשתו, אתיר לו הארכת מועד להגיש השגה על חיובו.

סברתי כי אין בסמכותי להיעתר אף לבקשה החלופית, משלא מתקיימות בעניינו של המבקש אף הנסיבות שהובילו את בית המשפט בע"א 2559/08 לעיל, להאריך את המועד להגשת השגה.

בניגוד לעמדת המבקש בבקשתו לפיה לא נשלחו אליו חיובי ארנונה, הוא ציין את פנייתה של המשיבה אליו במסגרת תצהיריו, שם טען כי נודע לו על היותו "מחזיק" "...כאשר התובעת פנתה אליי במכתב דרישה לשלם חוב ארנונה על הנכס... ביום 20.8.09 קיבלתי עותק של ההסכם מעירית ראשון לציון לבקשת עורכת הדין שלי" (ר' סעיף 14 לתצהירו וסעיפים 3-4 לתצהירו התומך בבקשת רשות להתגונן).

הנה כי כן, המבקש קיבל מזה כבר הודעת חיוב בארנונה ולא פעל עד כה בגדר הליך השגה. לכל המאוחר, הוא יכל ביום 20.8.09, עת היה מיוצג, לפעול לפי הליכי ההשגה בחוק הערר, כפי שטרח להיפגש בנוגע לחיוב הארנונה "עם הגורמים הרלוונטיים בעירייה", כדבריו.

בכך שלא הונחה לפניי אסמכתא כי המשיבה מילאה אחר הוראות סעיף 7(א) לחוק הערר, אין סגי, שכן חריג בדמות "מודעות האזרח להליכי ההשגה" הנו: "...שקול אחד מני רבים... ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר" (ר' רע"א  1809/07, לעיל).

לאור מכלול הטענות, שעיקרו הובא לעיוני בגדרה של בקשה זו, לא שוכנעתי כי דחייתה תגרום עיוות דין למבקש. דלתות בית המשפט לא נסגרו לפניו, משטרם הוכרעו טענותיו בדבר "איני מחזיק" שהנן בגדר החריג אותו קבע המחוקק לכלל בדבר הליך ההשגה בסעיף 3 לחוק הערר.

לא נמצא ממש בהבהרת המבקש, משמע המשיבה התרשלה במעשיה, או כי טענה זו מצדיקה התדיינות מלפניי בנושא סיווג הנכס. עמד על כך בית המשפט בע"א 3541/07, סופר פארם נ' עיריית תל אביב (1.7.2010) וקבע כך:

"יש לפרש את כוונת בית המשפט העליון, כי לא כל טענת רשלנות תגרור בהכרח התדיינות בערכאות רגילות. על טענת הרשלנות להיות מהותית ומבוססת בצורה זו או אחרת, ולא ככזו הנטענת מן השפה ולחוץ כטענה מגמתית שכל עיקרה ותכליתה להביא את העניין להידון לפני בית המשפט ולא לפני הגוף המערער".

טענת המבקש בנושא נשמע מן הפה אל החוץ, לא בוססה, לא נתמכה בתצהיר ולא התרשמתי כי היא מהותית.

ביתרת טענות המבקש לא מצאתי ממש והן נדחות.

מכל המקובץ, משלא נמצא כיצד מתקיימים חריגים נוספים לזכות המבקש בהוראות סעיף 3 לחוק הערר- דחיתי את הבקשה.

נשמרות זכויותיו של המבקש במישורי הבירור המנהלי.

פסיקת הוצאות תובא בחשבון במסגרת פסק הדין.

לידיעת הצדדים.

הצו לסיכומים בעינו.

ת.פ לכתיבת פסק דין בחלוף המועדים.

ניתנה היום, 15 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.