1. לפניי עתירת התובעת לחייב את הנתבע 3 (להלן: "הנתבע") בתשלום חובות ארנונה כללית, שירותי שמירה, מים וביוב, עבור נכס ברחוב חיים שפירא 16 ראשון לציון, הידוע כחלקים בגוש 5034 חלקה 7 (להלן: "הנכס"). התובעת עתרה לתשלום סכום של 73,159 ₪ עבור תקופה שמיום 17.9.2006 ועד ליום 30.6.2007.

רקע ותמצית טענות

2. לאחר שנתנו פסקי דין בפשרה כנגד נתבעים 1,2,5-6 ופסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 4 - נותרה המחלוקת כלפיי הנתבע בלבד. הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעות") שילמו לתובעת סכום של 38,700 ₪ והנתבעים 5 ו – 6 שילמו לתובעת סכום של 7,000 ₪.

3. במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת כי הנתבעות הן בעלות הזכויות בנכס ואילו הנתבעים החזיקו בנכס על פי הסכם שכירות מיום 17.9.2006 (להלן: "ההסכם").

לטענתה, ההסכם הועבר אליה על ידי הנתבעות ועל אף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה שנשלחו לנתבעים, הם חדלו מלשלם את חובותיהם.

התובעת מוסיפה כי ביום 1.7.2007 ביקר פקח בנכס ומצא כי השוכרים, הנתבעים כדיווח הנתבעות, כלל אינם מחזיקים בו. התובעת עדכנה את נתוניה ורשמה את הנתבעות כמחזיקות בנכס.

התובעת מפנה לניסיונות גביית חובות הארנונה מהנתבעים שלא העלו דבר. פנייתה של התובעת למר "לוי מרדכי", שוכר נוסף החתום על ההסכם, הסתברה כפניית שווא, נוכח שפרטיו קשורים באדם אחר. התובעת טוענת כי סופו של דבר נמצא הנתבע 4 כאותו מר "לוי מרדכי". אשר לנתבע 5 הוסיפה התובעת כי לא ניתן היה לאשר קיומו בהיעדר תעודה מזהה ופרטי כתובת.

התובעת מסכמת בהפניות לסכום חוב הנתבעים הגבוה מזה שנכלל בכתב התביעה ולגישתה, בהסכם הפשרה בינה לבין הנתבעות אין כדי לגרוע מזכותה לגבות את יתרת החוב מהנתבעים הנוספים.

4. הנתבעות טענו כי הנתבע פנה אליהן על מנת להשכיר את הנכס ובסמוך למועד החתימה על ההסכם הודיע להן שבנוסף אליו, ישכירו את הנכס שלושה שוכרים נוספים. הנתבע מסר את פרטי השוכרים הנוספים והודיע כי לא יוכל להגיע למועד החתימה על ההסכם.

הנתבעות מפנות לכך שביום 10.9.2006 חתמו הנתבעים 3 ו – 4 על ההסכם לתקופה של שנה ומאוחר יותר החתים עו"ד ברוך אלגרבלי כיום ומתמחה בנתבעות דאז (להלן: "אלגרבלי") את הנתבע על ההסכם, כשוכר העיקרי של הנכס (ר' ס' 4.2 לתצהיר אלגרבלי).

הנתבעות מוסיפות כי עו"ד זעירא – מנהל הנתבעת 1 (להלן: "זעירא"), נסע יחד עם הנתבעים 3 ו 4 אל משרדי חברת חשמל לצורך חיבור והעברת זכויות על שמם.

הנתבעות בעמדה כי הנתבע הטעה אותן ומסר להן פרטי שוכרים שגויים לבד מפרטי הנתבע 4 וכי פרטים שגויים של שוכרים כפי שנמסרו מטעמן, אינם מהותיים ונעשו על ידן בתום לב. הנתבעות מסכמות כי פעלו כדין, כי מסרו לתובעת את ההסכם מיד לאחר חתימתו, כי הנתבעים עודכנו בספרי העירייה כמחזיקי הנכס החל מיום 16.9.2006 וכי חובת תשלום הארנונה חלה עליהם.

5. הנתבע טען, מבלי שהגיש הודעת צד ג', כי הנתבעות מכוונות להתחמק מתשלום חוב ארנונה החל עליהן וכבר אציין כי יריעת הדיון שהעלה בנושא מצומצמת מאליה ולא נמצא בה ממש. לגישתו, התובעת מעולם לא זיהתה אותו כשוכר הנכס, הוא מעולם לא היה צד להסכם, אין בדיווח הנתבעות כדי לחייבו בחוב ארנונה בהעדר קשר בינו לבין הנכס, ודבר היותו מחזיק בו נודע לו מדרישת התובעת. עוד הפנה כי פרטי הזהות הקשורים בו בנוסח הכותרת להסכם, הוספו בכתב יד ואינם תואמים את פרטיו.

הנתבע תיאר כי מבירור שערך, למד שמפתח הנכס הושב לנתבעות לאחר כשלושה חודשים מיום השכרתו וביקש להסתמך בהקשר זה גם על הפניית התובעת לדוח הפקח מטעמה.

הנתבע מדגיש כי פגש את זעירא לאחר שסייע לנתבעים לאתר נכס המתאים לצורכיהם וערך את התיאומים בין הצדדים, אך ורק בתור מתווך (ר' גם ס' 4 לסיכומי הנתבע).

עוד ציין הנתבע בסיכומיו ובין היתר, כי ביצוע תשלום על ידי נתבעים אחרים, מחזק את גרסתו לפיה הסכם הפשרה אליו הגיעו הנתבעות עם התובעת, נובע מרצון הנתבעות להותיר את הנכס על שם הנתבעים, אף שננטש בפועל. בנוסף, טען כי יש לזקוף לחובת הנתבעות את הימנעותן מדיווח לתובעת בזמן אמת אודות מחזיק הנכס בפועל.

הנתבע חזר על טענה קודמת שהעלה ונדחתה, כי סיווג הנכס מוטעה משום שהיה צריך לסווגו כנכס ריק ולפי תעריף "מחסן אזור ב' נכון לשנת 2006". לא הוגשה בר"ע על החלטה מפורטת בנושא מיום 15.9.2013 המדברת בעד עצמה.

עוד הפנה הנתבע לקבלת התובעת תשלומים עבור הנכס בתקופה נשוא התובענה, אותם יש לקזז מהחיוב הכולל ולאי חוקיות חיוב בריבית פיגורים, משזה היה צריך להיעשות רק לאחר 30 יום מדרישת התשלום הראשונה מיום 1.10.2009.

6. הנתבע 5 טען שאינו "לוי מרדכי", אינו מכיר אדם זה, אינו מכיר את הנתבעות ולא שכר מהן כל נכס. הנתבע 6 טען כי במהלך השנים 2005-2009 היה דר רחוב, הסתבך בפלילים, השתלב בהליך שיקומי ומעולם לא שכר נכס מהנתבעות.

7. בדיון שנערך לפניי העידו מטעם התובעת – זעירא, אלגרבלי והגב' רותי ברק – מנהלת יחידת אכיפה במחלקת גבייה בתובעת. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

דיון והכרעה

8. כעת, אני נדרש להכרעה בשאלה העיקרית שבמחלוקת - האם הנתבע החזיק בנכס וחב בחיובי הארנונה הקשורים בו, או שמא אך שימש כמתווך לקשירת יתרת הנתבעים בהסכם.

9. התרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין. שוכנעתי כי ראוי לקבל את התביעה ולדחות את טענות הנתבע.

10. העדפתי את גרסתה הסדורה של התובעת, שנתמכה בראייה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות, על פני זו המתפתחת, החסרה והמגמתית של הנתבע. גרסתו נסתרה בסתירות אמיתיות שלא ניתן להן הסבר סביר, לא הוצגו ראיות אחרות בתימוכין בה ולא ייחסתי לה את המהימנות המתבקשת.

11. גרסתה של התובעת מהימנה בעיניי, היא נתמכה בעדותם הרציפה של אלגרבלי וזעירא שהשתלבו זו בזו, היא לא נסתרה בסתירות אמיתיות ונותרה אחידה בליבתה. הסתירות שנמצאו בשולי גרסאות עדי התביעה אינן מהותיות וניתן להן הסבר סביר בעובדות, בחלוף הזמן ובהגיון.

התרשמתי כי גם לאור הסכם הפשרה שחתמה התובעת עם הנתבעות, אין לראות את אלגרבלי וזעירא, כעדים המעוניינים בתוצאות ההליך ותנאי מסייע לגישתי מצאתי באותות האמת שנגלו במהלך חקירתם לפרוטוקול הדיון.

12. קבעתי כי הנתבע החזיק בנכס כשוכר בתקופה הרלוונטית לתביעה, כלשונו המפורשת של ההסכם. דחיתי את טענותיו לנוכח מכלול הראיות ונסיבות העניין ובו הפניות התובעת לדרישותיה ותביעתה כלפיו, ההסכם, הטיוטות שקדמו לו והשוואה לוגית בין הגרסאות שנשמעו (ר' ת/2, נספחים ג', ז' לתצהיר אלגרבלי; נ/2). וביתר פירוט.

13. התרשמתי כי עד לחתימת ההסכם, הנתבע התנהל בדרך שוכרים ולא בדרך מתווכים, שפניו להחזקת הנכס. דחיתי את ניסיונותיו לשוות לפגישתו עם זעירא נופך אחר לבד משכירת הנכס בעבורו ובעבור אחרים. דחיתי אף את גרסתו, לפיה הכרות שטחית עם הנתבע 4, היא שהובילה סופו של יום לחתימת ההסכם כפי שנחתם. כבר אציין כי לא הובא הנתבע 4 לעדות בתימוכין בטענה זו של הנתבע.

14. הנתבע העיד אשר לנסיבות שהובילו לפגישתו עם זעירא ובהן פגישה קודמת בינו לבין הנתבע 4 שהיה: "מכר מהשכונה, לא חבר שלי, הוא אפילו לא בן גילי" שביקש אותו למצוא נכס להשכרה וכדבריו: "...ישבנו בחולון, בקרית שרת במפרץ שלמה 39 – איפה שהייתי גר, הוא אמר לי תמצא לי נכס, מקום בין 200 ל- 300 מטר באזור התעשייה" וכן: "... אני הכרתי אותו, הוא פנה כביכול לכולם, ישבנו אני ועוד חבר שלי, ואמר שמי ימצא לי מקום כזה אתן לו 1000 דולר" (ר' פרו' עמ' 41 שו' 1-2, 10-14).

כך העיד הנתבע, שאינו אוחז ברישיון לתיווך במקרקעין, כי סייע לנתבעים למצוא נכס לשכירות ועל פי בקשתם. הנתבע הוסיף כי הבחין בנכס "...בדרך שהלכתי לים, לקחתי את הטלפון, דיברתי עם בעל הנכס, בא זעירא ועוד בן אדם לנכס עצמו, אמרתי לו רוצים לעשות שמה מקום של משחקים...". עוד ציין כי: "...לא עשיתי את זה בתור עבודה או פרויקט, מתי שהלכתי לים ראיתי להשכרה וזהו, צלצלתי, לקחתי את הפרטים ושאלתי את איתן אם המיקום טוב והמקום, הסברתי לו בדיוק איפה המיקום, הוא אמר לי אין בעיה תראה אם במקום אין עמודים, זו השאלה שהייתה לו" (ר' פר' עמ' 40 שו' 18-30; עמ' 42 שו' 29-32).

גרסת הנתבע לפיה הוא זה שנפגש עם זעירא ואלגרבלי "ראשון", אך לא היה חלק מן ההסכם, עומדת בניגוד לראיות שהוצגו ומחזקת את עדותו של זעירא, כי בעקבות המפגש בין השניים נחתם ההסכם עמו ועם יתרת הנתבעים (ר' פר' עמ' 42 שו' 10-14; עמ' 45 שו' 10-13).

15. זעירא מסר גרסה אחידה לפיה ניהל משא ומתן עם הנתבע, שלא הציג עצמו כלל כמתווך (ר' פרו' עמ' 29 שו' 24). טיוטת הסכם שנחזה שנערך בפגישה בין זעירא לבין הנתבע - נ/1 (בשוגג סומן כת/2) מלמדת כי נערך משא ומתן לעניין תנאי ההסכם. בכתב יד נמחק שוכר אחר שאינו קשור לצדדים ונכתב על גביי הטיוטה, בכתב יד כך:

"עקרונות

4 שוכרים כולם באחריות הדדית"

שמות ארבעת השוכרים לא מולאו אך צורף כרטיס ביקור של זעירא שעל גבו נרשמו פרטיו של הנתבע ומספרי הטלפון הנייד שלו. בעדותו, הופנתה שימת לבו של זעירא לטיוטת ההסכם, הוא אישר את כתב ידו וכדבריו: "...בעקבות ההערות האלה, נחתם חוזה... לירון (הנתבע א"י) היה במשרדי וכאן בהסכם כתוב את העקרונות... המטרה, מועדון ריקודים... שהתברר אחר כך שזה קזינו" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 4-10).

16. הנתבע אינו טוען כי נוהל משא ומתן בדבר החתימה על ההסכם עם שוכר אחר מהנתבעים. הוא לא ציין כי הוא הוסמך לנהל משא ומתן לשכירת הנכס אלא, אך כי התבקש לאתר נכס ולבחון העדרם של "עמודים". מעורבותו ביתר בפרטי העסקה מושא ההסכם כפי שהוכחה, יורדת לפרטי מו"מ אליהם ללא נדרש, שומטת את הקרקע תחת ניסיונו המלאכותי לשוות מהלכי תיווך להתנהלותו וקושרת בחוזקה בינו לבין מעמדו כשוכר בפועל של הנכס.

17. דחיתי את ניסיונות הנתבע לשוות לפגישה שערך עם זעירא בנכס, הקשר תיווך כזה או אחר, שאינו תואם את מכלול הנסיבות. אין ממש בטענת הנתבע כי אינו חתום על ההסכם וכי ראה אותו לראשונה בגדר ההליך. ההסכם כולל ארבע חתימות מלבד זו של הנתבעות, אחת מהן נחזית להיות חתימתו של הנתבע כפי שמו הפרטי, הוא לא טרח להציג כל ראייה אחרת ובאמירה מן הפה אל החוץ אין די.

שמו הנכון של הנאשם מופיע בהסכם באותיות מודפסות והעובדה כי פרטי זיהויו הנחזים הוספו בכתב יד, אינה גורעת מעצמת ראיות התובעת וגם בהבדל זה בהתייחס ליתרת הנתבעים אין כדי להעדיף את גרסתו כי לא היה צד להסכם ולא נכח בחתימתו.

18. הנתבע טען כי: "... הוא (מר זעירא א"י) אמר לי ללכת לראות את המקום. הוא פתח לי את המקום" (ר' פרו' עמ '43 שו' 1-2). שוכנעתי כי בכך לא התמצו הדברים. נלמד כי בעקבות פגישה זו נחתם ההסכם בו ביום וכפי עדותו של הנתבע, הוא מסר לזעירא: "שאני שולח את האנשים לחתום. איתן (הנתבע 4 א"י) אמר שהוא שולח את האנשים לחתום על חוזה שכירות". כן הוסיף כי עוד באותו היום נאמר לו "...שהם קובעים בערב... הוא אמר לי שהם הולכים לחתום" (פר' עמ' 42 שו' 22-23).

ככל שתתקבל גישתו של הנתבע, לא ברור כיצד נשלח על ידו הנתבע 4 ודרכו הנתבעים האחרים, לאקט סופי של חתימה על ההסכם, מבלי שיתנהל כל משא ומתן בנושא.

פרטי ההסכם והטיוטות שקדמו לו שלא נסתרו, מורים קיומו של משא ומתן לעניין הנכס והשימוש שיעשה בו, שאין לבד מהנתבע אחר שהשתתף בו וכגרסת עדי התביעה. הסמיכות בין הפרטים שנמסרו לזעירא לבין מועד החתימה על ההסכם שהיה ידוע לנתבע, מחזקת את גרסת התובעת ולמצער בהקשר לשינוי פרטי ההסכם בעקבות הדין והדברים שנערך עם הנתבע.

כך וכדוגמה, שונתה מטרת השכירות מנוסח קודם, בעבור "בית ספר למועדון ריקודים ו/או מחסן" ונכתב בכתב יד במסגרת הכותר "איסור ביצוע שינויים" כי: "רשאי לחלק במחיצה לשתי יחידות של 150... ו 500 ממר... הכנסה ל 150 ... יהיו דרך חדר המדרגות הצדדי וכן דרך הרמפה".

19. לא נסתרה גרסת אלגרבלי כי הנתבע היה השוכר "הראשי" בנכס והוא התבקש לפגוש את הנתבע: "באופן נקודתי" על מנת להחתים אותו על ההסכם וכן: "הוא זה שנתן את הפרטים ביחס ליתר השוכרים ורק ברמה טכנית לא הצליח להגיע למעמד החתימה" יחד אתם.

אימצתי את תיאורו המהימן של אלגרבלי אודות הנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתת ההסכם עם הנתבע, כך: "נסעתי לבניין בראשון, התקשרתי ללירון ותיאמתי שאני אגיע אליו להחתים אותו... נסעתי לבניין בית סחר בשפירא 16 בראשון... נפגשתי עם לירון... שם החתמתי אותו על העותקים של החוזה שהיו לי, על שטרי חוב שבהתחלה היו שטרי חוב שחתמו עליהם שלושת הנתבעים והכנתי שטרי חוב, שלירון בעצמו חתם עליהם..."

מבוקשו של הנתבע לשוות לפרטים הכתובים בהסכם משום "קנוניה" אינו נתמך במאום וכך גם הנחתו בסיכומיו, שהתובענה נולדה על מנת לנסות ללכדו ברשתה של תובעת, בעוד כל "חטאו" הוא ניסיון יזמות עסקית בין שני צדדים שהשתבש.

נספח ג לתצהירו של אלגרבלי – שסומן ת/1, הוא טיוטה נוספת של ההסכם, על גביה שונה שמו של הנתבע ל: "יחזקאל לירון". אשר לנסיבות לשינוי שמו של הנתבע בטיוטה זו, העיד אלגברלי כך: "כשבאתי להחתים אותו (הנתבע א"י) הוא חתם ואחרי שהוא חתם הוא אמר שלא קוראים לו לירון בן ישי אלא לירון בן יחזקאל... מחקתי ורשמתי בכתב יד... כנקודה" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 12-26; עמ' 19 שו' 13-14; עמ' 45 שו' 10-11). אציין כי בהסכם כפי שהוגש לתובעת סופו של יום מופיע שמו הנכון של הנתבע כשוכר הראשון ברשימת השוכרים. נוסח הטיוטה להסכם – ת/1 מחזק את גרסתו של אלגרבלי ואינו מחמיא למהימנות הנתבע, נוכח מבוקשו הנחזה לערפל את פרטי שמו. הערפל הקשור בגרסת הנתבע אינו מתמצה בזאת והוא נשלח גם לעבר קשריו עם יתרת הנתבעים והנכס, על מטרת שכירותו.

התנהלות אלגרבלי שלא בהכרח על פי כללים מחייבים בעניין אימות חתימת הנתבע, אינה גורעת מעובדת זיהויו כמי שחתם על ההסכם בפניו. לא ראיתי לנכון לבוא בטרוניה לאלגרבלי דווקא, כהפניית הנתבע בסיכומיו, משום שחשדו לא התעורר מול ערפול מכוון של העובדות וראשית טרוניה יש להפנות לנתבע יוזם המהלך להבדיל מלתמימות אלגרבלי ביחסו אליו.

20. גם היעדר זיכרון מדויק לעדי התביעה אשר למיהות הגורם שתיאם עם הנתבע חתימה על ההסכם – האם אלגרבלי או זעירא (ר' ס' 12 בסיכומי הנתבע), אינו מכרסם ממהימנות גרסתם. שניהם קשורים בנתבעות ועיקר שלא נסתר בגרסתם הוא קשירתו המפורשת של הנתבע לחתימת ההסכם כשוכר "ראשי" של הנכס ודאגה לזרם החשמל בו.

21. סירוב עד כזעירא להשיב לשאלות "בכן או לא", אינו מקבע חוסר מהימנות בגרסתו כהתרשמות הנתבע בסיכומיו ושוכנעתי כי הוא ביקש לנקוט משנה הזהירות בתשובותיו ולא לחמוק משאלות שנשאל (ר' ס' 14 לסיכומים).

22. אשר להעדר חתימת הנתבע על שטר החוב שנלווה להסכם (ר' נספח ב לתצהיר אלגרבלי), לא מצאתי בחסר זה די כדי להפחית מהקשרו להסכם וממחויבויותיו על פיו כפשט נוסחו. לשון דומה יש להפנות כלפיי העדר צירוף שטר חוב זה לראיות התובעת. זעירא לא זכר אם הנתבע חתם על שטר החוב והוסיף כי: "...יש פה עו"ד אלגרבלי שהחתים אותו, הוא היה אצלי במשרד, הוא ניהל אצלי את המו"מ, אמר לי מה רוצה לעשות שם".

אף בהעדר זכרונו של זעירא אם הנתבע חתם על שטר החוב או לאו, אין די כדי להפחית ממשקל עדותו ולו בהינתן שהנתבע לא חתם על שטר החוב. עוד יצוין כי חתימתו על ההסכם נעשתה לפני אלגרבלי ולא לפני זעירא (ר' פרו' עמ' 27 שו' 2-32; עמ' 29 שו' 13-16, 27-30; עמ' 30 שו' 1-4).

23. אלגרבלי נשאל אשר למסמך "החלפת דייר" (ר' נ/2א ו – נ/2). מסמך זה מציין את שם הנתבע עם שני נתבעים נוספים ובהם הנתבע 4. הנתבע טוען כי רק הנתבע 4 נכח במקום ושמו הוסף שלא בזמן אמת. אלגרבלי אישר מפגשו בנתבע 4 אצל התובעת ושמו הודגש כמי שנכח במעמד ההחלפה.

מגרסת הגב' ברק עולה כי שמו של הנתבע 4 נכלל בנ/2 מאחר שנכח במקום וצולמה תעודת זהותו. שמות נתבעים נוספים ובהם הנתבע, הוספו בהתאם להסכם שהועבר לתובעת (ר' פרו' עמ' 37 שו' 23-28; עמ' 38 שו' 29-31; עמ' 20 שו' 25-26; עמ' 21 שו' 4-5; פרו' עמ' 36 שו' 12-22).

לא שוכנעתי כי הרישום ההדרגתי בנ/2 מצדיק העדפת גרסת הנתבע להיעדר הקשרו לנכס כמחזיק. בכך שהנתבע לא נכח במעמד החלפת הדייר במשרדי התובעת, אין כדי לפטור אותו מחובת תשלומי ארנונה בגין הנכס לאחר שקבעתי כי הוא נמנה על שוכריו.

24. גרסתו של הנתבע לפיה שימש אך כמתווך בעסקה מושא ההסכם, הובאה לראשונה לאחר שהוגשה התביעה כנגדו והיא מנוגדת לגרסות אחרות מטעמו. הנתבע טען כלפי התובעת כי אינו מכיר את הנכס, עת ניסתה לגבות ממנו את חיובי הארנונה. תשובתו לפרוטוקול הדיון לא סיפקה את ההסבר הנדרש לסתירה פנימית זו בגרסותיו ולא מצאתי ממש בדבריו המתחמקים לפיהם: "...לא ידעתי על מה תובעים אותי. לא זכרתי איפה הנכס, אמרתי אין בעיה תביאו לי את הנכס אני אשלם את החוב. לא ידעתי על מה זה, אין לי עסק" (ר' פרו' עמ' 44 שו' 18-19).

25. אין כל תימוכין בגרסת הנתבע, גרסת מי מהנתבעים לא נשמעה לפניי ולא הונחה כל ראייה או בקשה הקשורה במצבם ממנה ניתן ללמוד על מניעותם מהגעה לעדות, או מנקיטה באמצעים אחרים לגבייתה. הימנעות הנתבע מהבאת מי מהם לעדות, פועלת לחובתו ביצירת הנחה שלא נסתרה, כי דבריהם היו פועלים לחיזוק גרסת התביעה (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 595 , 602-603 (1990)).

26. סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, קובע כי החובה לשאת בתשלום הארנונה חלה על "המחזיק בנכס", בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כך גם על פי הוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשכ"ד – 1964 (להלן: "הפקודה").

27. הנתבע לא הוכיח שלא החזיק בנכס, ההסכם ושקדם לו מורים כי הוא בעל אותה זיקה נדרשת לנכס ושוכנעתי כי עסקינן בנתבעים שבקשו לעשות שימוש משותף בנכס, שחזקתו של כל אחד מהם מתפשטת על כל הנכס. בספרם של ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין ונ' לב ארנונה עירונית (מהד' חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, התשס"א) 259 נכתב כך:

"הרשות המקומית רשאית להשית את מלוא הארנונה על כל אחד מהמשתמשים או על כולם יחד, וכל מי ששמו מופיע בספר הנכסים והנישומים חייב במלוא סכום הארנונה בשל הנכס".

הואיל שההסכם הוא לתקופה של שנה, רשאית הייתה התובעת לחייב את הנתבעים בשל תקופה זו ומבלי להיזקק לבדיקה בדבר המצב בפועל (ר' ספרם של ה' רוסטוביץ ואח', לעיל 278)

28. על מחזיק בנכס – כנתבע - מוטלת החובה להודיע לתובעת בכתב על חדילתו מהחזקת הנכס, כתנאי לפקיעת חבותו בתשלום ארנונה עתידי. לא הוכח כי הגיע לתובעת מידע כלשהו בדבר שינוי זהותם של המחזיקים בנכס (ר' רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002); ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991); ה' רוסטוביץ לעיל 277-276).

29. שוכנעתי כי התנהלות התובעת והנתבעות הייתה כדין. שוכרי הנכס לא דיווחו להן על היעדר שימושם הנטען בו ונותרה התחייבותם להשכירו לתקופה בת שנה. קיבלתי את גרסתן של הנתבעות כי השוכרים השאירו את הנכס כשהוא: "פרוץ" וכן כי: "ברגע שמצאנו שהנכס פרוץ, חודש אחרי זה הלכנו לעירייה וסידרנו כי לא רצינו שיווצר חוב גדול, הם היו בעירייה, השוכר שמפנה צריך ללכת לעירייה ולהודיע שהוא פינה...". הנתבעות החלו לשלם את תשלומי הארנונה ברגע שממצאי הפקח העלו כי הנכס אינו בחזקת הנתבעים (ר' פרו' עמ' 31 שו' 14-22; עמ' 32 שו' 1-5, 24-26; עמ' 34 שו' 5-8).

בכך שיכול והמקום נסגר על ידי חברה לביטחון, כהפניית הנתבע, אין כדי להשליך על ידיעתה של מחלקת הארנונה בתובעת או כדי לגרוע מחובת הנתבע למסור הודעת חדילה על החזקתו את הנכס (ר' פרו' עמ' 39 שו' 23-31).

30. הסכמי הפשרה שכרתה התובעת עם יתר הנתבעים, אינם גורעים מזכותה לעתור כנגד הנתבע לתשלום חובות ארנונה. הוראות סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובעות כך:

"הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו-בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

לא התרשמתי כי הסכמים אלו מלמדים כוונת התובעת לפטור את הנתבע מיתרת חוב הארנונה. יפים לענייננו הדברים שנקבעו בעתמ (ת"א) 2734/07 מאירוב נ' עיריית פתח תקווה (20.11.2008) באלו המילים:

"מחיקת חובותיו של העותר לעירייה בגין הנכס אינה יכולה למחוק את חוב הארנונה שנותר על הנכס לאחר פרעונו החלקי. צו ההפטר שמכוחו נמחקו חובותיו של העותר חל על העותר בלבד ... אשר על כן, במסגרת צו ההפטר, נמחק חובו של העותר עצמו לעירייה אולם אין בכך כדי למחוק את חוב הארנונה בגין הנכס... משאלו הם פני הדברים לא ניתן לקבל את טענתו של העותר כי על העירייה היה למחוק את חוב הארנונה בגין הנכס. חוב זה עודנו קיים ובצו הפטר שניתן לעותר עצמו אין כדי להביא למחיקתו מספריה של העירייה" (ר' גם: עע"ם 10901/08 מאירוב נ' עיריית פתח תקווה (2010); עתמ (ת"א) 2344/08 בלאיש נ' עירית בת-ים (26.9.2011).

סעיף 4 להסכם הפשרה עם הנתבעות קובע במפורש כי אין בו כדי לגרוע מזכותה של התובעת לגבות יתרת חוב הארנונה. למעלה מן הצורך נוכח שהנתבע לא טען בנושא בסיכומיו, אומנם הסכם הפשרה בין התובעת לבין הנתבעים 5 ו – 6 מיום 3.2.2013 אינו קובע מפורשות דברים דומים. אולם, עצם הימשכות ההליך כלפי הנתבע בלבד אינו יכול להותיר כל ספק אשר לכוונת התובעת לפעול כלפיו לגביית יתרת חוב הארנונה בעוד הוא עצמו מבקש לשטוח נכחה את הגנתו במלואה.

דומה שגם מצבם הכלכלי של הנתבעים הנוספים, שלחלקם לא זרים הסורג והבריח, הביא את התובעת להקל בגישתה הפשרנית כלפיהם.

31. אשר לחוקיות ריבית הפיגורים, קיבלתי את טענת הנתבע הקושרת בין מועד הדרישה הראשונה שנשלחה אליו לתשלום חובות ארנונה לבין המועד בו ניתן לחייבו בריבית פיגורים בגין חוב זה.

סוף דבר

32. שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל הראייתי החל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנתבע החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית לתובענה ביחד ולחוד עם הנתבעים.

33. ביתרת טענות הנתבע לא מצאתי ממש.

34. הנתבע ישלם לתובעת את חיובי הארנונה בגין הנכס, ביחד ולחוד עם הנתבע 4, בפיחות הסכומים ששולמו מכוח הסכמי פשרה בתיק זה או שנגבו מנתבע 4. פסיקתה תואמת תובא לחתימתי בתוך 7 ימים וריבית הפיגורים שתחושב בה תחל מיום 1.11.2009.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסכום כולל של 1,600 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 6,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

לידיעת הצדדים.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

ניתן היום, 23 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.