ב"כ התובעים: עו"ד דן גור

ב"כ הנתבעת : עו"ד אריה להב

ב"כ צד ג' : עו"ד עירית טל

ההליכים:

1. לפני תביעה לפיצוי בסך של 1,150,287 ₪ בגין ליקויי בניה בפרויקט בן חמישה בנינים שבנתה הנתבעת ברח' יעקב סלמן 10-18 בירושלים.

מדובר בליקויי בניה ברכוש המשותף, וחלק ניכר מהם מתייחס לליקויי רטיבות שאירעו בקומת המרתף ובמקומות נוספים. חלק אחר של התביעה מתייחס לקריסת קו ביוב של הבניינים.

1. התובעים 1-51 הם דיירי הבניינים, והתובעת 52 היא נציגות הבית המשותף.
2. הנתבעות הן החברות הקבלניות, שיזמו והקימו את הפרויקט.
3. התביעה כנגד הנתבעת 2 נמחקה, ונותרה על כנה התביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").
4. הנתבעת טענה כי קו הביוב שקרס אינו באחריותה, שכן מדובר בקו שנבנה על ידי צד ג' 1 (להלן: "חברת מוריה"), שהיא חברה העוסקת בביצוע עבודות תשתית ופיתוח עבור צד ג' 2 (להלן: "עיריית ירושלים" או "העירייה"). בנסיבות אלה, שלחה הודעת צד שלישי על סך של 297,818 ₪ בנוגע לקריסת קו הביוב כנגד חברת מוריה והעירייה, ואף כנגד צד ג' 3 (להלן: "חברת הגיחון"), שהיא תאגיד המים והביוב של ירושלים.
5. בין הנתבעת לבין צדדי ג' נוהל הליך בבית משפט השלום בירושלים (ת.א 10457/09) ובמסגרתו גיבשו הצדדים פשרה, שבעקבותיה נמחקה חברת הגיחון מההודעה בהחלטתי מיום 24/2/14, וההליך נמשך עם מוריה ועירית ירושלים, שלגביהן לא נעשתה קביעה מחייבת לענין הביוב.
6. ביום 16/8/10 מונה כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת ליקויי הבניה המהנדס יצחק למעי.
7. המומחה למעי הגיש חוות דעת ראשונה מיום 8/7/12, וחוות דעת משלימה מיום 17/2/14. מר למעי נחקר בבית המשפט, והבהיר כי אין בידו להכריע במחלוקת בין הנתבעת לצדדי ג', הנוגעת לאחריות לקריסת קו הביוב.
8. על רקע אי בהירות זו, מונה ביום 10/7/14 אינג' אהוד לשם כמומחה נוסף לבדיקת הנסיבות לקריסת קו הביוב.

המומחה לשם הגיש את חוות דעתו מיום 14/12/14, השיב ביום 4/3/15 לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ואף נחקר בבית המשפט.

1. התובעת והנתבעת גיבשו הסדר דיוני לפיו המחלוקת בנוגע לליקויי הבנייה והרטיבות תוכרע לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראה פרוטוקול הדיון מיום 13/4/15). צדדי ג' אינם שותפים להסדר והוא אינו מתייחס לנזקים הנתבעים בגין קריסת קו הביוב.
2. בפסק דין חלקי מיום 20/5/15, חויבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 430,000 ₪ והוצאות, בגין הנושאים שנכללו בהסדר הדיוני.
3. ב"כ צד ג' וויתרה על חקירת המצהיר מטעם התובעים. מנכ"ל הנתבעת, מר אבי מזרחי נחקר, וכך גם המצהיר מטעם צדדי ג' מר יגאל מוסינגר (מטעם חב' ניהול פרויקטים גוברין ניהול בניה (ירושלים) בע"מ).

בנוסף וכאמור, נחקרו המומחים למעי ולשם.

1. בהתאם לכך, נותר להכריע בסוגיית קריסת קו הביוב, והמחלוקת בקליפת האגוז היא בשאלה, מיהו הגורם האחראי לתקלה במערכת הביוב, האם הנתבעת, כיוזמת ומבצעת הפרויקט, או צדדי ג', כגורמים האחראים על ביצוע עבודות התשתית.

משכך, יפורטו טענות הצדדים בנוגע לענין זה בלבד.

טענות הצדדים

1. התובעים טענו בכתב התביעה, כי סבלו מהצפות מאסיביות של ביוב, ונאלצו להזמין מיכליות לריקון מערכות הביוב ולהדביר את האיזור המוצף בביוב.

התובעים טוענים כי הנתבעת התקשרה עימם בחוזים, במסגרתם התחייבה לתקינות המבנים, ולכן היא אחראית כלפיהם מכוח הוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.

לטענת התובעים, הנזק הישיר שנגרם להם כתוצאה מקריסת קו הביוב, הוא הוצאות התיקונים שהם ביצעו בעצמם, לאחר שהנתבעת וצדדי ג' סירבו להכיר באחריותם, והמסתכמות בסך 122,800 ₪.

בנוסף, טוענים התובעים לנזק בלתי ממוני בגין עגמת הנפש בסך של 120,000 ₪.

1. הנתבעת טוענת כי היא אינה אחראית לקריסת קו הביוב, שכן מדובר בקו ביוב ציבורי, ולכן האחריות לאחזקתו ותיקונו מוטלת על צדדי ג', כרשויות עירוניות. לטענתה, קריסת הקו אירעה בתחום השטח הציבורי, והנתבעת כגורם פרטי, אינה יכולה לבצע עבודות בשטח ציבורי.

הנתבעת טוענת, כי צדדי ג' נטלו על עצמן את התקנת הקו, ולכן הן האחראיות לתקינותו.

לטענת הנתבעת, צדדי ג' לא הציגו את הנתונים הרלוונטיים להוכחת תקינותו של הקו, למרות שהיה באפשרותן לעשות כן, והדבר מעיד על אי ביצוען של בדיקות מתאימות בהקמת הקו או על התקנה לקויה שלו.

הנתבעת טוענת, כי חבותה של עיריית ירושלים, בהיותה רשות סניטרית, נובעת גם מסעיף 53 לפקודת בריאות העם, 1940, אשר לפיו היה עליה לערוך דו"ח בדבר הסיבות לקריסת קו הביוב, אלא שבפועל, הדבר לא נעשה.

הנתבעת מציינת, שהתובעים תיקנו את קו הביוב שקרס, והדבר גרם לנזק ראייתי, שכן כעת, לא ניתן לבדוק את סיבת הקריסה.

בנוסף, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי יש להטיל על התובעים אשם תורם בשיעור 10%, מאחר שהשליכו לאסלות חומרים שאינם מתכלים, שבפועל, סתמו את הביוב.

1. צדדי ג' טוענות כי קו הביוב שקרס הוא קו פרטי ואינו קו ציבורי, וממילא האחריות לקריסתו מוטלת על הנתבעת. צדדי ג' מבססות טענה זו על הגדרות המונחים "ביב פרטי" ו"ביב ציבורי" בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962.

מעבר לכך, טוענות צדדי ג', כי אין מחלוקת שקו הביוב תוכנן על ידי מר אמנון יושע, מחב' אמנון יושע מהנדסים יועצים בע"מ שנשכרה מטעם הנתבעת, וגם מסיבה זו, היא נושאת באחריות לקריסתו.

לחלופין, טוענות צדדי ג', כי גם אם ייקבע שקו הביוב הוא ציבורי, הרי שהאחריות הבלעדית לתחזוקתו מוטלת על חברת הגיחון (שנמחקה מההליך), כתאגיד המים והביוב העירוני של ירושלים וזאת מכח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, ועל העירייה וחברת מוריה, לעומת זאת, חל איסור לתחזק את הקו ולתקנו.

לטענת צדדי ג', קו הביוב הונח על ידי חברת מוריה בשל סירובה של הנתבעת להתקינו, ועל מנת למנוע עיכוב בעבודות שהיו צריכות להתבצע בשטח הציבורי. לטענתן, העבודות להנחתו בוצעו באופן מקצועי ובהתאם לדרישות ההנדסיות, וההוכחה לכך היא שחברת הגיחון שלחה למחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים אישור למתן טופס 4, בו אישרה כי התקיימו הדרישות ההנדסיות והמקצועיות הקשורות לחיבור הנכס למערכת התשתית העירונית.

בסיכומיהן טוענות צדדי ג', כי הנתבעת לא הציגה את המסמכים ששלחה לחברת הגיחון לצורך קבלת האישור למתן טופס 4, ומנגד היא לא טענה שמסמכים אלה אינם מצויים ברשותה, וגם בכך יש בכדי להעיד על אחריותה לקריסת הקו.

עוד טענו צדדי ג' כי קו הביוב קרס בשל הלחץ שהופעל עליו על ידי קירות חדר האשפה שנבנה על ידי הנתבעת על פי היתר שפקע, ובניגוד מוחלט להסכם בין הצדדים.

השאלות השנויות במחלוקת

1. באופן עקרוני, ניתן היה להניח כי זהות האחראי לתקינות קו הביוב נקבעת על דרך סיווגו כקו כפרטי או ציבורי, אולם במקרה דנן, נוכח נסיבות שאדרש אליהן בהמשך, אין חולק שקו הביוב הותקן ע"י חברת מוריה, וזאת בהסתמך על תכנון שנעשה ע"י חב' אמנון יושע מהנדסים יועצים בע"מ, שנשכרה מטעם הנתבעת, והוא קיבל את אישורה של חברת הגיחון (תאגיד המים והביוב העירוני).

לפיכך ובהיעדר כל קביעה אחרת, ככל שיתברר כי התקנת הקו היתה לקויה והיא שגרמה לנזק, הרי שהאחריות רובצת על מי שהתקינו (חברת מוריה). ככל שיתברר כי התכנון היה לקוי, תרבוץ האחריות על הגורם האחראי לתכנון (הנתבעת).

נסיבות קריסת קו הביוב, תבחנה על פי הראיות שהוגשו בנושא, לרבות חוות דעת המומחה לשם מטעם בית המשפט.

לבסוף, יש לבחון את המקור הנורמטיבי לאחריות הנטענת של עיריית ירושלים, והאם קיומו של תאגיד המים (חברת הגיחון) גורע מחבות זו.

1. יש לדון, אפוא, בפלוגתאות הבאות:

א. סיווג קו הביוב כפרטי או ציבורי;

ב. הנסיבות הקשורות בתכנון קו הביוב והתקנתו;

ג. הוכחת הגורמים לקריסת קו הביוב;

ד. חבותה של הנתבעת;

ה. חבותה הנורמטיבית של עירית ירושלים לעומת חברת הגיחון;

ו. אשם תורם מצד הדיירים;

ז. גובה הנזק המוכח.

דיון והכרעה:

סיווג קו הביוב כפרטי או ציבורי

1. צדדי ג' טענו כי מכיוון שקו הביוב אוסף את שפכי בתי התובעים בלבד, יש לראות בו כקו פרטי, ועל כן האחריות לתיקונו מוטלת על הנתבעת כקבלן. מר מוסינגר טען כי הקו הונח על ידי מוריה, לפנים משורת הדין, שכן הנתבעת ביקשה לחסוך כסף (ולהימנע מבניית תחנת שאיבה) ולבצע את הקו בשיטת הגרביטציה, ועל כן כמחווה של רצון טוב ועל מנת למנוע עיכוב בביצוע עבודות הפיתוח במגרש, חברת מוריה התקינה את הקו באמצעות קבלן מטעמה, ומשרד וקסמן גוברין פיקח על בנייתו בהתאם להיתר הבניה.

הנתבעת טענה מנגד כי הקו שקרס נמצא בשטח ציבורי ועל כן מדובר בקו ציבורי.

1. סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962, קובע כי:

"'ביב פרטי'- ביב המשמש נכס אחד, על חיבוריו;

'ביב ציבורי'- ביב המשמש כמה נכסים ושהשופכין נזרמים אליו מביבים פרטיים בלבד;

'נכס' - בנין או קרקע בתחום הרשות המקומית, למעט רחוב;"

בעמ"נ (ת"א) 33442-11-09 עיריית הרצליה נ' וולף ואח' (1/2/11), נקבע שלשון החוק מעידה על כך, שההבחנה בין ביב פרטי לבין ביב ציבורי, אינה אמורה להיקבע על סמך השאלה האם קו הביוב נמצא בחלקה פרטית או בחלקה ציבורית, אלא המבחן שנקבע בחוק מתייחס לסוגיית מספר הנכסים שקו הביוב משרת.

1. בענייננו, אין חולק שמדובר בקו ביוב שנועד לשמש מספר בניינים בפרויקט (בניינים 10-18 ברחוב, וראו בהקשר זה עמ' 3 לחוות דעתו של מר לשם), ועל אף שהדיירים התאגדו במשותף כתובעים בתובענה דנן, עדיין עסקינן במספר בניינים, ולכן לשיטתי מדובר ב"ביב ציבורי".

מעבר לכך, אין מחלוקת, שהקו ממוקם בשטח ציבורי, והוא הוצב במרחק של כ-40 מטרים ממגרש 199 עד להתחברות לתא העירוני, בשל כך שתא ההתחברות של המגרש נמוך מהקו העירוני (עמ' 3 לחוות דעתו של מר לשם). לפיכך ועל אף שאין זה המבחן הקובע, גם בבחינת מיקומו, מדובר בביב ציבורי, שהאחריות לתקינותו אינה מוטלת על נציגות דיירי הבניינים.

1. המומחה מר לשם הבהיר בחקירתו (בעמ' 64 לפרוטוקול), כי ביסס את מסקנתו שהקו הוא ציבורי על האלמנטים המפורטים בסעיף 9 לחוות דעתו (עמ' 4), היינו מי אישר את הקו, היכן הוא נמצא, מי הניח אותו ומי מימן זאת. מסקנת המומחה תואמת את מסקנתי, אולם מאחר ועסקינן בענין משפטי, אינני מבסס את מסקנתי על קביעות המומחה בענין זה (ראה גם החלטתי מיום 19.2.15 בנוגע לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו).
2. אין בידי לקבל את טענת צדדי ג', שהעובדה שמהנדס מטעם הנתבעת תכנן את קו הביוב, מעידה על כך שמדובר בקו פרטי. קו הביוב שקרס הוא קו ציבורי, מכוח הגדרתו בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), והוא אינו משנה את מהותו מכך שמהנדס מטעם היזם תכנן אותו, בנסיבות שיתוארו בהמשך פסק הדין. אין גם בתשובות מר יושע בחקירתו בהליך שהתנהל בבימ"ש השלום בירושלים (מוצג ג/1) כדי לשנות ממהות זו של הקו.

בהתאם לאמור, יש לבחון מיהו הגורם שעליו לשאת באחריות לתקינות הקו, ובראש ובראשונה, האם קיימת הסכמה בין מי מהצדדים המעורבים, בהקשר זה.

הנסיבות הקשורות בתכנון קו הביוב והתקנתו

1. מנכ"ל הנתבעת, מר מזרחי, תיאר בתצהירו כי הנתבעת זכתה במכרז לבניית הפרויקט ובהתאם לתנאיו, ביום 17/5/04 חתמו הנתבעת וחברת מוריה על הסכם פיתוח וביצוע תשתיות בקשר עם המגרש (נספח 1 לתצהירו).

בשלב מסוים, עלתה בעיית הביוב והניקוז מהמגרש, ולאחר מספר פגישות שנערכו בין המהנדס מר יושע, מטעם הנתבעת, לבין נציגי המפקח וגורמים אחרים, הוסכם לתכנן קו ביוב וניקוז מיוחד, התואם את יתר מערכות הניקוז, ומחבר את קו הניקוז הפרטי של המגרש לקו הביוב הציבורי, במיקום נמוך מהמפלס של המגרש, על מנת למנוע הצפה חוזרת.

המהנדס, מר יושע, הגיש את תוכנית הפתרון לניקוז וביוב של המגרש, לאישור מחלקת הביוב בעיריית ירושלים.

מר מזרחי הבהיר בחקירתו (בעמ' 44 לפרוטוקול), כי המיקום הטופוגרפי של המגרש הקשה את התחברות הביוב למערכת הציבורית. לטענתו, עיריית ירושלים וחברת מוריה הבינו שטעו בתכנון התב"ע, ולכן נטלו על עצמם את עבודת החיבור, ולא ביקשו מהנתבעת לעשות זאת.

1. מר מוסינגר, מטעם צדדי ג', הסביר בסעיף 17 לתצהירו, כי מגרש 199 היה נמוך בהשוואה לקו הביוב הציבורי, והנתבעת נדרשה להתקין קו שיאפשר להזרים את הביוב מהמגרש לקו הביוב הציבורי, ויתגבר על הפרשי הגבהים. למרות זאת, ביקשה הנתבעת שלא לבצע בעצמה את החיבור מהמגרש לקו הביוב הציבורי, וחברת מוריה הסכימה, כמחווה של רצון טוב (כהגדרתו), לסייע לנתבעת לבנות קו סניקה, כלומר קו ביוב פרטי שינקז את הביוב מהמגרש ויתחבר לקו הביוב הציבורי המצוי במקום גבוה יותר.

משנשאל מר מוסינגר בחקירתו (בעמ' 52 לפרוטוקול), מדוע חברת מוריה הסכימה לבצע את הקו, השיב:

"ביצענו את התשתיות העיקריות והם קיבלו את המגרש איכשהו, הם היו צריכים לבצע קו סליקה (צ"ל: סניקה – א.ש.) להתחבר עם הביוב, הם רצו להמלט מקו הסליקה. ראינו שאם נתקע איתם לא נצליח לסיים את העבודות בקו הציבורי ועוד יזמים שכבר היו בשלים להכניס דיירים היו תקועים, עד שלא מסיימים את העבודות כדי לא לעכב דיירים אחרים לפנים משורת הדין"

כלומר, מר מזרחי מתאר קושי בחיבור הקו הציבורי למערכת הביוב בפרויקט, שנבע מטעות תכנונית של העירייה, ומר מוסינגר לעומת זאת, תיאר ניסיון של הנתבעת להתחמק מביצוע קו הסניקה, שבעקבותיו "התנדבה" חברת מוריה לבצע את העבודה.

1. התקנת קו הביוב הוסדרה בהסכם ההתקשרות הנ"ל מיום 17/5/04 ובנספחיו, ובסעיף 3 נקבע שחברת מוריה מתחייבת לבצע עבודות פיתוח התשתית לפי המפורט בנספח ב' להסכם.

סעיף 3(ד) להסכם קובע-

"מוריה תקבע את פרטי עבודות התשתית והפיתוח נשוא חוזה זה, שלביהן, מועדן ואופן ביצוען. כמו כן, מוריה תהא זכאית לקבוע באופן בלעדי את סדרי ו/או נוהלי העבודות, לרבות עומקי ביסוס קירות, מיקום וגובה נקודות חיבור, מיקום ועומקי צנרת ולרבות בעבודות הסמוכות למגרש היזם, וכיו"ב."

בסעיף 3(יג) נקבע בנוסף-

"עבודות פיתוח התשתית שאותן מתחייבת מוריה לבצע על פי החוזה מוגבלות לעבודות כמפורט בסעיף זה ובנספח ב' בלבד, ולמניעת ספק מודגש כי העבודות אשר מבוצעות בתחום המגרש הינן אלה המפורטות בנספח ב' בלבד והן לא יכללו פיתוח כלשהו בתחום המגרש ו/או בגבולותיו... וכן ההוצאות הכרוכות בחיבור המבנה לרשתות החשמל, המים, הביוב, הגז ..."

נספח ב' להסכם, הוא למעשה "נספח הפיתוח", הקובע את סוגי העבודות שיבוצעו על ידי הנתבעת לעומת סוגי העבודות שיבוצעו על ידי חברת מוריה. על פי האמור בנספח זה, העבודות שתבוצענה על ידי חברת מוריה, הן- סלילת כבישים ומדרכות; ניקוז ותיעול מי גשם; רשתות טלפון וכבלים; רשת חשמל; גינון וכיוצ"ב. עוד נקבע שעבודות חיבור רשת המים והנחת ביוב ציבורי, תבוצענה על ידי עיריית ירושלים, על חשבון אגרות והיטלים שישולמו על ידי היזם.

הסעיף המעגן את ההסכמה בדבר ביצוע הנחת הביוב על ידי העירייה, הוא סעיף ג(1)(ב) לנספח הפיתוח, הקובע כדלהלן:

"ביוב-מאספי ביוב וחיבורם למערכת הביוב העירונית ולמתקני טיהור

1. הנחת ביוב ציבורי, הכל בכפוף לאמור בסעיף 3 לחוזה (רמת בית הכרם).
2. למרות האמור לעיל שמורה למוריה הזכות להעביר קו ציבורי בתוך מגרשי היזם לביוב מגרשים סמוכים.
3. חיבור המערכת השכונתית, כאמור בסעיף 3 לחוזה (רמת בית הכרם) למאסף הביוב ולמתקני טיהור.

אגרות עבור המאספים ומתקני הטיהור ייגבו ישירות מן היזם ע"י עיריית ירושלים ולמוריה לא תהיה לכך כל נגיעה, כל נזק שיגרם למערכות תשתית קיימות יתוקן ע"י היזם ועל חשבונו."

בסעיף ד' בהמשך הנספח, מובהר כי החיבור למים ולביוב הציבורי יבוצע על ידי היזם ועל חשבונו. סעיף ד(2), מבהיר את הדברים באופן הבא:

"התחברות לביוב הציבורי שיונח ע"י העירייה, לאחר תשלום האגרות החוקיות לעיריית ירושלים ולאחר אישור תוכנית חיבור ופיקוח על ביצוע החיבור.

היזם ידאג לביצוע צילום קו הביוב בתחומי מגרשו על חשבונו, הכל על פי הנחיות הגיחון, עד לחיבור למערכת הציבורית"

1. ניתן להיווכח, כי במסגרת הוראות נספח הפיתוח, הוסכם שהעירייה תבצע את עבודות הנחת הביוב הציבורי (בעצמה או באמצעות חברת מוריה), בעוד שהנתבעת תפעל להתחברות לביוב הציבורי ולצילום קו הביוב. משהנחת קו הביוב נשוא המחלוקת בוצעה ע"י חברת מוריה, הרי שחזקה על הצדדים שהתייחסו לקו זה כחלק מהתשתית הציבורית.

לפיכך, נותר לברר את הסיבה לקריסת קו הביוב, האם כתוצאה מהתקנה לקויה, או כשל תכנוני, או שמא כתוצאה מבניית מתקן האשפה.

הגורמים לקריסת קו הביוב

1. קו הביוב קרס במהלך שנת 2009 והנתבעת לא התנערה מפניות התובעים, אלא ניסתה לבדוק אפשרויות לסייע להם. משהבינה הנתבעת כי הקריסה ארעה מחוץ לתחומי המגרש, הפנתה טענותיה לצדדי ג' שהתנערו מאחריות. משלא נמצא פתרון לנושא, ונוכח המטרד הסביבתי (ביוב בכניסה לחניון), נאלצו התובעים לממן את תיקון הקו על חשבונם.
2. ביום 22/7/09 שלח מר לאו ממיסטלוב, המפקח מטעם חברת וקסמן גוברין (שהופעלה כמפקחת מטעם חברת מוריה), מכתב אל מר מזרחי מהנתבעת (נספח 7 לתצהיר הנתבעת), ובו טען כי קו הביוב נבדק בעקבות תלונת הדיירים על סתימתו, והתברר שצינור הביוב מעוך ואף קרס לפני החיבור לקו העירוני. מר ממיסטלוב טען, שהתברר שקו הביוב בוצע על ידי הנתבעת, מאחר שמדובר בקו פרטי המחבר בין הבניין לקו הראשי, ולפיכך, כלשונו- "מכיוון שקו ביוב זה לא באחריות הקבלן המבצע את עבודות הפיתוח ולא באחריותה של מוריה, אחזקת הקו מוטלת עליכם".

בתגובה למכתב זה, השיבה הנתבעת במכתב מיום 26/7/09 שהמדובר בקו ציבורי, שבפועל נבנה על ידי חברת מוריה בהתאם להסכם הפיתוח (נספח 1 לתצהיר הנתבעת).

1. כאמור, בהיעדר גורם שיטול אחריות על התקלה, התובעים הם אלה שתיקנו את קו הביוב. מר מזרחי ציין בתצהירו, כי לאחר סיום התיקונים, התובעים לא סגרו את רצפת חדר האשפה, והותירו פתח דרכו ניתן להתבונן בצינור הביוב.

בסמוך לחודש נובמבר 2009, פנה מר מזרחי לחברת מאירי ובניו בע"מ בבקשה לצלם את קו הביוב שקרס, לצורך מתן חוות דעת בדבר הסיבה לקריסתו (חב' המאירי צילמה את הקו גם בשנת 2007 כשנדרש הצילום לצורך קבלת טופס 4 וגם בשנת 2009 כשאירעה הקריסה).

1. סבורני שאם העירייה או חברת מוריה לא היו מתנערות מאחריות לתיקון הקו, יכול שהיה מקום מצידן לברר בזמן אמת את הנסיבות לקריסתו, אף אם לא הכירו באחריות באותה עת. הדברים מקבלים משנה תוקף עת אין עסקינן בקו ביוב פרטי מובהק שהרי הוקם תוך שיתוף פעולה בין חברת מוריה לנתבעת, ולכל היותר, הספק בנושא היה צריך לנקר גם בלבם של הגורמים הרלוונטיים בעירייה ובחברת מוריה שבנתה את הקו.

כאן המקום לציין, שאין הצדקה לבוא בדברים כנגד התובעים שנאלצו לתקן את קו הביוב, כמי שגרמו "נזק ראייתי". התובעים אינם אמונים על טיפול בעבודות תשתית, ולא מצופה מהם לתעד ולחקור את סיבת הכשל, אלא שהם נקלעו למצב בו הגורמים הרלוונטיים אינם נוטלים אחריות, וכל מעיינם היה לטפל במפגע הבריאותי הדחוף שנוצר.

1. בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (26/09/89), הועבר נטל הבאת הראיה אל העירייה להוכיח את נסיבות הצפת הביוב (שהובילה באותו מקרה, לפציעתו של התובע), לאור העובדה שבאותו רחוב שבו נפל התובע אירעו הצפות ביוב חוזרות ונשנות, וכן לאור ידיעתה המובנית של העירייה, וכלשון פסק הדין (סעיף 6):

"...במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או לאי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית...".

יוער כי אילו היה נטען כנדרש ש"הדבר מעיד על עצמו" כפי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אין להוציא מכלל אפשרות שהייתי קובע שנטל השכנוע עובר לשכמי צדדי ג' מאחר והתובעים אינם מומחים למערכות ביוב, ואין להם ידיעה ממשית לגבי נסיבות קריסת הקו. באופן דומה, גם הנתבעת אינה יכולה להתחקות בקלות אחר נסיבות הקריסה, שכן לא היא שהתקינה את הקו. במועד הנחתו של הקו, הוא היה באחריות מלאה של חברת מוריה, שהיא הגורם המבצע, והקו הונח בשטח ציבורי שבחזקת העירייה (וחברת מוריה היא שלוחתה לצורך זה). בנוסף, קו ביוב אינו קורס מאליו, והאפשרות שכשל כלשהו בהתקנתו הוביל לכך, היא הגיונית יותר מאשר האפשרות שקריסתו אינה נובעת מכשל בביצוע (על התנאים להחלת סעיף 41 ראה: ת"א (חיפה) 677/08 כבהא נ' מדינת ישראל-משרד החינוך (19/4/12) והאסמכתאות המובאות שם).

החלת הכלל הנ"ל לא נטענה בכתבי הטענות, אלא קיומו נרמז בסעיף 19 לסיכומי התשובה של הנתבעת. מדובר בענין מהותי ולא טכני ולכן אינני מבסס את ממצאי על כלל ראייתי זה (ראה: ישראל גלעד, דיני נזיקין-גבולות האחריות (2012), 1259 וההפניה לפסיקה שם). יחד עם זאת, בספרו הנ"ל של המלומד ישראל גלעד, בעמ' 1277, בדונו בהצדקות להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 נאמר כדלקמן:

"היתרון במידע שיש לנתבעת בהכרת העובדות הרלוונטיות לשאלת התרשלותה בשל שליטתה בנכס המזיק, ובמיוחד כשהוכח כי במרבית המצבים מסוג זה הנזק נגרם בשל התרשלות השולטת בנכס, מצדיק כי תחשוף את העובדות הידועות לה בפני התובעת ובית המשפט כדי שתתברר המציאות העובדתית לפרטיה. העברת נטל הבאת הראיות אליה תמריצה לעשות כן, תתרום לחשיפת העובדות ולבירור האמת, ובכך תקטין את מספר ההחלטות השגויות....העברת הנטל נתמכת גם בשיקולי הגינות...ושיקולי יעילות..."

משכך, אסתפק במסקנה כי נטל הבאת הראיה (המשני) עבר לכתפי צדדי ג' בהיותן אלה שהתקינו את קו הביוב, וברשותן אמור להיות מידע אודות טיב ההתקנה.

לאור זאת, אבחן את הראיות שהובאו בנושא.

1. בדו"ח מיום 19/1/10 (נספח 11 לתצהיר הנתבעת), מתאר מר מוטי מאירי ז"ל, שהיה מנכ"ל החברה, את תוצאות בדיקתו כדלקמן:

"בהמשך לצילום שבוצע בתאריך 8/11/09 ... הצינור הינו בקוטר 150 מ"מ באורך של כ-14 מטר. מסתבר שהצינור שמונח בעומק כ-7 מטר קרס לאחר כ-3 מטר מתא הביקורת. מניסיון עבר ניתן לאבחן כי הצינור לא הונח כראוי וללא ריפוד חול מסביבו וכן ללא הידוק בשכבות כפי שנדרש בביצוע עבודות הנחת צנרת".

בפרק "המלצות" שבדו"ח מוסיף מר מאירי ז"ל שניסיון לפתוח את הסתימה בלחץ מים, כשל והציע לבדוק הפרשי גבהים בין התאים ע"מ לנסות ולבטל את הקטע שקרס.

בחקירתו (בעמ' 46 לפרוטוקול), אישר מר מזרחי שהצילום עליו התבסס מר מאירי ז"ל הוא של פנים הקו ולא של הדיפון, ולא ניתן לקבוע על פיו האם הונח דיפון סביב הקו. בהתייחס לכך, טוענים צדדי ג' בסיכומיהם, כי לא ניתן להסתמך על ממצאי בדיקתו של מר מאירי ז"ל, שעה שהבדיקה מתייחסת לפנים הקו בלבד ולא לדיפונו, ולא ברור איזו בדיקה נעשתה על מנת לבדוק את הדיפון ומה טיב "נסיון העבר" עליו ביסס מר מאירי ז"ל את מסקנתו שהצינור הונח ללא ריפוד חול סביבו.

בנוסף, טוענים צדדי ג', כי מכתבו של מר מאירי והשרטוט המצורף לו, לא הוגשו על ידי גורם כלשהו מחברת מאירי, אלא באמצעות מר מזרחי, וזאת בניגוד לכלל לפיו יש להגיש מסמך באמצעות עורכו.

1. סבורני, שהחסרים הקיימים בדו"ח מטעם חברת מאירי, אכן מקשים על קביעת מסקנות עובדתיות ברורות לגבי הסיבה לקריסת הקו, והקושי לברר את המצב לאשורו נובע, בראש ובראשונה, מפטירתו המצערת של מר מאירי ז"ל. משכך, דבריו של מר מאירי ז"ל כפי שהובאו במכתבו, הם בגדר עדות שמועה, ולא ניתן לאמת אותם בחקירה נגדית. המקרה דנן אינו נופל לגדר החריגים שנקבעו בפסיקה אודות קבלת אימרה של נפטר, מה עוד שעסקינן בעדות סברה שניתנה ע"י מר מאירי בהיותו מעין מומחה (ראה: י. קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009), בעמ' 573 ובעמ' 584).

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהדו"ח שכתב מר מאירי הוא הראייה הרלוונטית הכמעט יחידה שקיימת בתיק מזמן אמת, המתייחסת לסיבת קריסת הקו, וזאת לאחר שהתובעים נאלצו בלית ברירה לתקן את הקו.

העובדה שמר מאירי ז"ל כתב את מסקנותיו לאחר חלוף זמן מסוים מהנחת הקו ובסמוך לאחר קריסתו, מחזקת את המשקל שניתן לייחס למסקנותיו, שכן הגיוני שלאחר קריסת הקו, ניתן להבחין או להעריך ביתר קלות את כשלים שנפלו בו.

נוכח האמור לעיל, אינני מבסס את קביעותיי ישירות על הדו"ח והמסקנה של מר מאירי ז"ל, אולם נמצאו בראיות תימוכין למסקנה זו. אפרט.

1. מר מוסינגר, נשאל בחקירתו (בעמ' 51 לפרוטוקול) לגבי אופן הנחת הקו כדלקמן:

"ש: אתה אומר שהקריסה של הביוב לא קשורה לביצוע?

ת: ברור שהיה מושלם.

ש: איך ביצעתם את הקו?

ת: חפרנו שמנו תשתית כמו שצריך. חפרנו הדקנו בתחתית הקו סמנו (צ"ל שמנו) צינורות כיסינו בחולות הידוק מבוקר".

כלומר, מר מוסינגר מודע לכך שקיומה של תשתית מתאימה והידוק הקו באופן מיטבי, חיוניים להבטחת חוזקו של הקו. לטענת מר מוסינגר, התשתית הייתה ראויה וגם הכיסוי בחולות הידוק התבצע כראוי, אולם אמירות אלו הועלו בעלמא ללא כל ביסוס.

ודוק, מר מוסינגר עצמו לא היה מעורב אישית בפיקוח על בניית הקו, וטענתו כי הביצוע היה תקין לא נתמכה בשום ראיה, כגון באמצעות עד מטעם החברה הקבלנית שבנתה את הקו עבור הגיחון, או מי שבדק את הביצוע, או בהסתמך על ניירות (יומני) עבודה המתעדים את הביצוע או הבדיקות שנעשו.

1. מומחה בית המשפט, מר לשם, הבהיר בחוות דעתו בהסתמך על צילום הקו מיום 8/11/09, כי הקו שקרס הוא צינור בעומק 7 מטר שקרס כ- 3 מטר מתא הביקורת. מר לשם ציין שהקו משרת את בנייני התובעים והוא נמצא בשטח ציבורי. הקו תוכנן על ידי המהנדס יושע מטעם הנתבעת, והוגש לאישור חברת הגיחון (תאגיד המים העירוני) שאישרה את הקו. הקו שנמשך 40 מטר בתוך השטח הציבורי, הותקן על ידי חברת מוריה, וקריסתו ארעה מחוץ למגרש הנתבעת.

המומחה הפנה לכך שלא הוצג דוח סדור על נסיבות קריסת הקו, למעט המכתב של חב' מאירי ובניו, לפיו הקריסה היא תוצאה של הנחת הקו ללא ריפוד חול והידוק מסביבו ואי הנחת הקו בצורה ראויה כנדרש. המומחה סבר שהקו הונח על ידי חברת מוריה או שלוחיה בשטח ציבורי, ומשלא הוצגו מטעמה מסמכים נדרשים (המעידים על איכות ההתקנה), קבע כי האחריות לקריסת הקו מוטלת על חברת מוריה.

מר לשם הבהיר כי מתכנן הביוב מטעם הנתבעת, אמנון יושע מהנדסים יועצים בע"מ, תכנן את מערכת הביוב במבנן. מאחר ורצפת החניון נמוכה מהנקודה העליונה של המגרש, ועל מנת להימנע מבניית תחנת שאיבה (עלות שהיתה מוטלת על הנתבעת), הגיש המתכנן לחברת הגיחון תוכנית ביוב להעמקת תא 2 על מנת שהזרימה מתא 1 ל- תא 2 תהיה גרביטציונית. לפיכך הזרימה מתבצעת מתא 2 (לתא 3 לתא A) ומשם לתא 4 שבו מתבצע החיבור בין הקו הפרט לציבורי. התוכנית שהוגשה על ידי המתכנן אושרה על ידי חברת הגיחון והביצוע של התוכנית בתחומי המגרש בלבד נעשתה על ידי הנתבעת. המומחה הבהיר כי הנתבעת לא בנתה את קו הביוב במעבר תא 2 (תא ביקורת האחרון היוצא מהמגרש) לתא 4 (התא העירוני הנמצא מחוץ למגרש הקולט את הביוב מבתי התובעים). קו הביוב מהיציאה מהמגרש ועד תא 4 הציבורי נמצא בשטח ציבורי (מחוץ למגרש) והקו הונח על ידי חברת מוריה והפיקוח על הבניה מטעם חברת מוריה נעשה ע"י חב' וקסמן גוברין ניהול בניה (ירושלים) בע"מ. משכך, המומחה מצא להטיל את האחריות לקריסה על חברת מוריה.

1. צדדי ג' טענו לשורה של פגמים בחוות דעתו של מר לשם. ראשית, אשר לטענות שהעלו צדדי ג' אודות מומחיותו. בחקירתו (בעמ' 62-63), הבהיר מר לשם שהיה מהנדס מחוז במשרד הבריאות והוא מומחה בתחום הביוב, וכי הוא בודק תכניות אינסטלציה המוגשות לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב).

שנית, נכון הוא שמחקירתו (בעמ' 64 לפרוטוקול) עלה כי הוא שוחח עם מר מזרחי מטעם הנתבעת בנוגע למימון הקו ואף עם אמנון יושע (מהנדס התכנון מטעם הנתבעת) באשר לפיקוח שנדרש ממנו לבצע, ונחזה שהדבר אינו תקין, שכן יתר הצדדים אינם שותפים למידע שהועבר למומחה. חרף זאת, לא מצאתי כי הדבר מאיין את חוות דעתו או מסקנותיו, שכן לא מצאתי סתירה במידע שהעביר מר מזרחי למומחה בשיחה טלפונית (בדבר מימון הקמת הקו ע"י חברת מוריה), לבין האמור בסעיף 43-44 לתצהיר שם נאמר שלא נמצא פתרון למחלוקת הכספית בין הצדדים בענין זה. ממילא, אין לי צורך להידרש לתשובת המומחה לשאלת ההבהרה שנשלחה אליו בנושא (שאלות 2.1-2.3 בתשובתו מיום 4/3/15 וראה גם החלטתי בנדון מיום 19/2/15 שלא התירה את שאלה 2.2 שבמהותה היא משפטית). הפסיקה קבעה כי יש מקום לפסול חוות דעת מומחה, כאשר מדובר בפגם היורד לשורשו של ענין ולא כל שגגה שיצאה תחת ידי המומחה תביא לפסילתו (ראה בענין זה: תא (ת"א) 14903/07 זוננשטיין נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (22/10/08).

שלישית, אשר לטענה שחוות הדעת מבוססת כולה על מכתבו של מר מאירי ז"ל, ואינה מתייחסת לבדיקה עצמאית מצד המומחה, סבורני שהדבר נובע בעיקרו, מחסר ראייתי, וכן מכך שהתובעים נאלצו לתקן את הקו, ולכן לא ניתן לבדוק בשטח את קו הביוב שקרס ולקבוע על בסיס זה, מהי הסיבה לקריסתו. לפיכך, עשה המומחה כל שניתן בנסיבות הקיימות וענין זה קשור במשקל שיש לייחס לחוות הדעת, אך לא מביא לפסלותה.

טענת הנתבעת לפיה מר לשם לא ביצע בדיקה עצמאית אינה מדויקת. לחוות דעתו של מר לשם צורף פרוטוקול ביקור במקום מיום 23/11/14, ומעיון בו ניתן להתרשם שמר לשם סקר את המקום, צילם תמונות ותיאר, ככל הניתן, את האופן שבו תוכנן והותקן קו הביוב במצבו הנוכחי.

1. בחקירתו (בעמ' 67 לפרוטוקול), התייחס מר לשם, למסקנתו שהטילה את האחריות על חברת מוריה, וכדלקמן:

"ש: אין לך ידיעה שהקו נבנה לא כמו שצריך?

ת: אין נייר. אני צריך לראות נייר ואני צריך לראות שזה מה שאושר בוצע ופוקח. ואין. לשאלת ביהמ"ש האם המסקנה שהאחריות רובצת על מי שהניח את הקו, מוריה נובעת מכך שלא הומצא כל מסמך אודות נסיבות קריסת הקו, אני משיב שבעמ' 5 לחוות הדעת כתבתי במידה ועיריית ירושלים מוריה היו מתקנים את הקו שקרס היה אפשר לדעת את הנסיבות. ויש להניח כי גם היה דוח סדור לעניין קריסת הקו. המסקנה שקיים ליקוי בהנחת הקו נובעת מזה שאין מידע אחר.

ש: אתה מסכים שבחוות דעתך אין למעשה קביעה שלך שהייתה התרשלות בבניית הקו?

ת: מישהו בעיריית ירושלים יכול להגיד שהקו נבנה נכון? אני קבעתי שיש התרשלות בבניית הקו בגלל מכתבו של מאירי והוא צורף לחוות הדעת. מאירי כותב ביום 19.1.14 מסתבר שהצינור שהונח בעומק 7 מטר קרס...".

בהמשך, נשאל מר לשם האם המסקנה היחידה האפשרית היא שהקו הונח בצורה לא תקינה, והוא השיב (בעמ' 68 לפרוטוקול):

"בנסיבות בהן לא קיבלתי אף דוח לאורך כל הדרך, אף נייר שאומר איך הניחו את הקו, כאשר הצינור שהוא בדק אותו על ידי מאירי בשנת 2007 היה תקין ובשנת 2009 שהוא חזר לשטח והוא אומר שהצינור לא הונח כראוי, אני סמכתי את עצמי על מה שהוא ראה. הקו הונח על חול ועם מצע מסוים עם הידוק וזה הוכיח שלא היה. הוא כותב את זה. כשמניחים קו בא מפקח לפני שמכסים ובודק את זה. אין דוח שעשו את זה. לכן זו המסקנה הסבירה היחידה כמהנדס שאני יכול להסיק שהקו לא הונח כנדרש. על סמך הנייר שיש לי. אם העירייה הייתה לוקחת אחריות היא הייתה עושה דוח סדור".

ולאחר מכן (בעמ' 73 לפרוטוקול)-

"ש: מה יכולות להיות הסיבות לקריסה של קו ביוב?

ת: זה אחד הדברים כמו שכתב מאירי שלא עשו את התשתית וההידוק של המצע וגם את סוג החול שהניחו מסביב, כדי למנוע קורוזיה. במקרה הזה אני לא יכול להגיד שסוג החול הוא זה שגרם. נושא ההידוק הוא כן סביר שגרם לקריסה. זה אני אומר על סמך מאירי כי לא היו לי מסמכים אחרים".

מר לשם נשאל, מהם באופן כללי הגורמים לקריסות של קו ביוב, והשיב (בעמ' 72 לפרוטוקול): "זה יכול לנבוע מסוג הצנרת, המחברים, החיבורים של הצינורות, אורך הקו, ועומסים", עם זאת, ציין מר לשם, שהוא לא קיבל מידע על כך שסוג הצנרת או המחברים אינם מתאימים.

מצאתי שאימוץ מסקנותיו של מר מאירי ז"ל ע"י המומחה לשם הוא דבר סביר, הנובע מנסיונו של המומחה.

1. צדדי ג' טענו כי הקו פעל באופן תקין במשך שנתיים וחצי עד אשר הנתבעת בנתה מתקן אשפה מעל הקו המחבר את מערכת הביוב של הבניינים לביוב העירוני. נטען שחדר האשפה בפרויקט נבנה ללא היתר, באמצעות כלים כבדים וכתוצאה מכך, הקו קרס.

המומחה מר למעי התייחס בחקירתו לטענה זו והבהיר (בעמ' 34-35) כי:

"אני לא מומחה לקווי ביוב. קו ביוב בעומק כזה גם אם יבנו עליו מבנה אשפה לא צריך לקרוס. ...

אני חוזר על הדברים כמהנדס קונסטר' אם בונים מתקן אשפה גדול מעל קו ביוב זה לא אמור לגרום לקריסת קו הביוב. אחרת היו קורסים קווים על ימין ועל שמאל.

ש. אתה מודע לכך שקו הביוב קרס חודשיים אחרי שהותקן מתקן האשפה וזאת לאחר שהוא עמד במשך שנים.

ת. אם זה אותו בניין כמו שהבניין קיים כרגע, שבנו אותו מחדש, ביתן אשפה, אין לזה בכלל משקל. הרי מה יש שם יש שם גג ועגלות אשפה. שזה יביא לשקיעה של קו ביוב זה לא סביר.

ש. מבחינת לוח הזמנים זה צירוף המקרים

ת. מקרי לחלוטין.

ש. אתה בחנת את התוכניות שעל פיהם נבנה מתקן האשפה

ת. אני עוסק במבנים כאלה ומתכנן מבנים כאלה. לא נראה שמבנה כזה יגרום לקריסה של קו ביוב. "

1. בחקירתו (בעמ' 73 לפרוטוקול) נדרש גם המומחה מר לשם להתייחס לטענה שהקו קרס נוכח מתקן האשפה וכדלהלן:

"ש. במצב דברים רגיל זה טבעי שמעל צינורות ביוב שרצים מתחת לקרקע אם יש כבישים או בניינים או מבנים?

ת. כן. מה שאמרתי שקו הביוב הצינורי על הכביש.

ש. עצם קיומם של מבנים מעל הקו לא אמור להביא לקריסה במצב רגיל?

ת. נכון. גם בכביש מכוניות נוסעות עליו.

לשאלת ביהמ"ש:

ש. האם הצבה של מתקן אשפה מעל קו ביוב יכולה לגרום לקריסתו?

ת. צריך לדעת את החוזק לפי איזה מידות נמצאים. כל קווי הביוב הם נמצאים מתחת לכביש. כשביהמ"ש אומר לי שמשקל מתקן אשפה הוא כמו משאית ומשאית עוברת על הכביש, ועוברת על קו ביוב, ולא גורמת לו נזק במצב רגיל אני משיב שאני מסכים עם זה. כך בנויות התשתיות במדינה."

מצאתי את מסקנת המומחים למעי ולשם הגיונית, שאכן אין זה סביר שקו ביוב, שבאופן רגיל, מונח מתחת לכביש עליו נוסעים רכבים, יקרוס בגלל מתקן אשפה הממוקם מעליו.

1. גם מנכ"ל הנתבעת, מר מזרחי, התייחס לנושא בסעיף 68 לתצהירו, והעיד (בעמ' 47 לפרוטוקול) שהיסודות לחדר האשפה ניצוקו בתחילת הבניה (ואז נעצרה הבניה נוכח מחלוקת על מיקום חדר האשפה). בהתייחס לטענה כי הכשל נבע מיציקת הרצפה וקירות חדר האשפה, השיב שמדובר ברצפה צפה ה"יושבת" על היסודות (כפי הנראה בצילומים נספח 10 לתצהירו), ועל כן אין לה השפעה על קו הביוב הנמצא כ- 7 מטר מתחת לרצפה. העד אמנם אינו מהנדס, אך מעורה באופן ישיר בבניה בהיותו הקבלן, ולא מצאתי שזו מסקנה בלתי אפשרית. על כל פנים, צדדי ג' לא עמדו בנטל להוכיח כי הכשל נבע מאותה יציקה, ולא הובאה בפני כל ראיה היכולה לשלול את טענתו של מנכ"ל הנתבעת.

גם בהתייחס לטענה שחדר האשפה נבנה ללא היתר שכן זה פקע בחלוף 3 שנים, הבהיר מר מזרחי (בעמ' 48 לפרוטוקול) שאם החלה בניה, ההיתר אינו פוקע, וממילא לא מצאתי כל קשר סיבתי בין הבניה הנטענת (ללא היתר כנטען) לבין קריסת הקו.

1. צדדי ג' טענו כי חזקה שהקו הותקן באופן תקין, שכן ניתן טופס 4 לפרויקט, וזה מונפק ע"ס אישורים מתאימים, לרבות אישור חברת הגיחון אודות חיבור הביוב הפרטי לרשת הציבורית בהתאם לדרישות ההנדסיות והמקצועיות הכרוכות בכך, ואף הציגו תעודת עובד ציבור מטעם מנהלת מחלקת פיקוח בניה בעירייה.

מהראיות עולה כי ביום 2/2/07 הונפק אישור חב' המאירי אודות צילום הקו מיום 1/2/07, ומצוין בו כי הקו נמצא תקין (נספח 4 לתצהיר הנתבעת). ביום 23/7/07 ניתנה תעודת גמר לפרויקט. ביום 27/5/07 ניתן אישור חברת הגיחון למתן טופס 4 לפרויקט (נספח 2ב לתצהיר מר מוסינגר מטעם צדדי ג' והמצורף לתעודת עובד הציבור הנ"ל), בו ביום ניתן גם טופס 4, (נספחים 5-6 לתצהיר הנתבעת).

ראשית, העובדה שניתן טופס 4 לפרויקט, אינה מעידה בהכרח על כך שלא צפויים כשלים עתידיים במערכותיו, וממילא אינה שוללת את קיומו של כשל באופן התקנת קו הביוב (וראו בהקשר זה עמ' 6-7 לתשובות מר לשם לשאלות ההבהרה שהופנו אליו).

באופן דומה, העובדה שניתן אישורה של חברת הגיחון למתן טופס 4, אינה שוללת קיומו של כשל בהתקנת הקו. עיקר תכליתו של המסמך לאשר שבוצעו הסידורים הנחוצים להסדרת אספקת מים וחיבור הביוב הפרטי לרשת העירונית (ראה סעיף א' לאישור). בסעיף ב(3) לאישור אמנם נאמר כי האישור "מתייחס לדרישות הנדסיות ומקצועיות הקשורות לחיבור הנכס למערכת התשתית העירונית", אולם ברי כי אין בו להוות מסמך קונקלוסיבי השולל את האפשרות שנפלו כשלים בהתקנת הצינור, לרבות באופן הידוק מצע החול וכיוצ"ב. הופניתי אמנם לעדותו של מר יושע בהליך שהתנהל בביהמ"ש בירושלים (מוצג ג/1) שאישר שהיה גם פיקוח של חברת הגיחון, אולם, מטבע הדברים, עם חלוף הזמן עשויים להתגלות כשלים מסוימים בפרויקט, שלא ניתן היה לגלותם בשלב הבדיקות לצורך מתן טופס 4. יש להניח, שסמוך לאחר הנחתו, קו הביוב תפקד כראוי ונחזה כתקין, אך כשל בתשתיות הקו ובהידוק המצע והחול מסביב, הובילו, עם הזמן, לקריסתו.

בנוסף, במסגרת שאלות ההבהרה, המומחה לשם הופנה לקיומו של טופס 4 ולאישור חברת הגיחון והשיב (בתשובה לשאלה 4 ובפרק ב' לתשובותיו מיום 4.3.15), כי למרות בקשתו, לא הועברו אליו המסמכים הרלוונטיים לפיקוח שבוצע בעת בניית הקו (כמפורט בעמ' 11 לחוות דעתו, כגון אישורי הפיקוח שבוצעו בעת בניה הקו בהתאם להוראות למתקני תברואה (הל"ת), התש"ל-1970, תקנות התכנון והבניה והתקן הישראלי), ולכן אין בקיומו של האישור כדי להוכיח כי בוצעו כל השלבים הנדרשים בהתקנת מתקן הביוב. ודוק, ההוראות הנ"ל למתקני תברואה, מסדירות את בדיקות החובה שיש לבצע במתקני תברואה ואת אופן כיסוי המתקנים, ומסדירים את פיקוחו של האחראי לביקורת. חזקה שאמור להיות ברשות חברת מוריה תיעוד בדבר בדיקות אלו, וזה לא הוצג. משכך, קבע מר לשם שאין באישור חברת הגיחון כדי לגרוע ממסקנתו המקורית.

1. אשר לטענה החוזרת מטעם צדדי ג' כי התקינו את קו הביוב "לפנים משורת הדין" כדי להקל על הנתבעת שחסכה בעלויות הקמת מתקן שאיבה, ומתוך מטרה לאפשר אכלוס הפרויקט והפרויקטים שליד, הרי שאין בטענה דבר. לא משנות הנסיבות שבעטיין הסכימה הרשות הציבורית ליטול על עצמה את התקנת הקו. משעשתה זאת, ובהיעדר כל הסכמה חוזית הפוטרת אותה מאחריות לטיב ההתקנה, האחריות מוטלת עליה.
2. לסיכום פרק זה, חרף המשקל המוגבל שיש להעניק למכתבו של מר מאירי ז"ל, ובהתחשב בנטל הבאת הראיה כאמור לעיל, צדדי ג' לא הציגו כל ראיה שעשויה להעיד על תקינות התקנת הקו, כגון תיעוד הנדרש בחיקוקים שונים בדבר בדיקות שנעשו בסמוך להתקנת הקו, ובכך להפריך את מסקנתו של מר מאירי ז"ל. המומחה לשם סבר שמסקנתו הראשונית של מר מאירי היא הסבירה בנסיבות.

צדדי ג' טענו בחצי פה, שיכול שהכשל נובע מתכנון לקוי של הקו (שאז הדבר נתון לאחריות הנתבעת), אולם לא הובאה גם בענין זה ולו בדל של ראיה. אין כל אינדיקציה לכך שסוג הצנרת או החיבורים לא התאימו לקו הביוב, והעובדה שהקו תוכנן על רקע אילוצים טופוגרפיים של הפרשי גבהים, אינה מעידה על קושי תכנוני או על כשל תכנוני, ומכל מקום, אין שמץ של ראייה לכך שזהו הגורם לקריסת הקו.

משלא הוכח כשל בתכנון, ונשללה הטענה שהקו קרס מפאת מתקן האשפה, האפשרות שקו הביוב קרס בשל התקנה לקויה היא סבירה יותר, והיא גם האפשרות היחידה שנתמכה באינדיקציה ראייתית. על כל פנים, לא הוצגו מלוא האישורים הדרושים לפי חיקוקים שונים בהתקנה של מערכות תברואה. מכל הטעמים הנ"ל, מצאתי שהאחריות לקריסת הקו מוטלת על חברת מוריה.

חבותה של הנתבעת

1. כאמור, נוכח ההסכמה בין הנתבעת לצדדי ג' כפי שהוסדרה בהסכם הפיתוח, חברת מוריה היא שהניחה את קו הביוב, ומצאתי שהיא נושאת באחריות לקריסתו נוכח ליקוים בהתקנתו. עם זאת, אל מול הדיירים עומדת הנתבעת, שכקבלן שבנה את הפרויקט, התחייבה כלפיהם בהסכמי מכר, למסור דירה המחוברת כדין לתשתיות העירוניות, ולפעול לפי כל דרישות הרשויות (לרבות קבלת תעודת גמר וטופס 4, ואישור איכלוס ואף חבותה המוסדרת בחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973).

העובדה שנוכח טענות הדדיות שהיו לנתבעת אל מול צדדי ג', ובעטיין נחתם הסכם פיתוח שהסדיר את בנית קו הביוב, ובהמשך אף נחתם בין הצדדים הסכם למתן טופס 4 (נספח 8 לתצהיר מר מוסינגר), היא ענין שבין הנתבעת לצדדי ג', שאינו נוגע לתובעים כדיירים שרכשו דירות בפרויקט. במסגרת מחלוקות אלו ניהלה הנתבעת אל מול צדדי ג' הליך נפרד ועצמאי בבית המשפט השלום בירושלים, והצדדים הטיחו האחד ברעהו האשמות: הנתבעת טענה בנוגע לתב"ע שבעטיה מוקם המגרש בגובה נמוך מהאזור בו מוקמו תשתיות הביוב, וצדדי ג' האשימו את הנתבעת שביקשה לחסוך בעלויות בנית קו הסניקה כשדרשה מהעירייה להתקין את קו הביוב. משכך, סבורני שנוכח החבות הכללית של הנתבעת כלפי הדיירים, יש לחייבה בתובענה בפיצוי שיוכר, ובמקביל לקבוע שהיא זכאית לשיפוי נוכח ההסכמות שגובשו בהסכם הפיתוח.

חבותה הנורמטיבית של עיריית ירושלים לעומת תאגיד המים (חברת הגיחון)

1. הנתבעת טענה שעיריית ירושלים כשלה במילוי חובותיה החוקיות על פי פקודת בריאות העם, 1940, בהיותה רשות סניטרית מקומית, ומכוח סעיף 53 לפקודה.

הנתבעת סמכה על קביעותיו של המומחה לשם שסבר כי גם על עיריית ירושלים הייתה אחריות לתיקון הליקוי שארע עם קריסת הקו וזאת בהיותה "רשות סניטרית מקומית" שהייתה אמורה לטפל במפגע הבריאותי והסביבתי שנגרם.

1. צדדי ג' טענו מנגד בסיכומיהן, שככל שקיימת חבות, היא של חברת הגיחון בהיותה האחראית לתחזוקת קווי המים והביוב, ובהיותה הגורם שפיקח על התקנת הקו ונתן אישור לטופס 4.
2. סעיף 1 לפקודה מגדיר "הרשות הסניטרית המקומית" כמועצת העיריה.

על פי סעיף 53 לפקודה, תחום הביוב אכן מצוי באחריותה של עיריית ירושלים כרשות סניטרית מקומית, וסעיף 54 קובע הוראות אופרטיביות וביניהן החובה למסור הודעה לאדם שעל ידי מעשהו נוצר המפגע, לדרוש ממנו לסלק את המפגע, וכן להוציא לפועל את העבודות הדרושות לשם כך, תוך גביית ההוצאות ממנו.

המומחה לשם אישר בחקירתו (בעמ' 72), שהעירייה שלחה לנתבעת דרישה לתיקון הקו.

1. כך או אחרת, נראה שכפי שטוענים צדדי ג', סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, נטל מהעירייה את חובתה לטפל בענייני הביוב והעבירה אל תאגיד המים, ולפיו החל מיום תחילת פעילות התאגיד, משוחררת הרשות המקומית מחובותיה לאספקת שירותי מים וביוב, וניטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם, לרבות מכח פקודת העיריות (אספקת מים) וחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962.

צדדי ג' הפנו גם לסעיף 23(א) לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, הקובע שהתאגיד ידאג לתפעול ולאחזקה תקינים של מערכות המים והביוב.

בעמ"נ (מחוזי תל אביב-יפו) 32515-04-12 עיריית הרצליה נ' התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (23/10/14)), הובהר כי למעשה, מכוח חוק תאגידי מים וביוב, הרשות המקומית מעבירה את מלוא זכויותיה, חובותיה ונכסיה בתחום המים והביוב לידי התאגיד.

1. בענייננו, תאגיד המים הוא חברת הגיחון, שהודעת צד ג' כנגדה נמחקה בהחלטתי מיום 24/2/14, לבקשת שולחת ההודעה, ולכן היא "יצאה מהתמונה" בכל הקשור להליך הנוכחי.

העובדה שחובותיה של העירייה בתחום הביוב הועברו אל תאגיד המים, משמעותית מבחינה זו, שהיא מייתרת את חבותה הנטענת של העירייה מכח החיקוקים הנזכרים בפרק זה, אולם, האחריות לתפעול ואחזקה שוטפת של מערכת הביוב, המוטלת על חברת הגיחון כתאגיד מים, אינה מייתרת את העובדה, שחברת מוריה היא שהתקינה בפועל את קו הביוב נשוא התביעה, ולכן מוטלת עליה האחריות לקריסתו.

לפיכך, לא מצאתי להטיל אחריות על עיריית ירושלים, בהסתמך על קביעת המומחה לשם.

משהוכרעה שאלת האחריות, נותר לבחון, מהו סכום הנזק שנגרם לתובעים והאם יש להם אשם תורם.

קיומו של אשם תורם לתובעים

1. הטענה בדבר אשם תורם, לא הועלתה בכתבי הטענות אלא בסיכומי הנתבעת, וזאת בניגוד לחובה הדיונית המוטלת על המזיק לפרט בכתב טענותיו את העובדות המעידות על קיומו של אשם בפעולת הניזוק, הקשור סיבתית, לנזקים להם טוען הניזוק (ראה: מ' ויסמן, הגנות בדיני נזיקין (מהדורת 2006-2007), עמ' 16).

מר למעי העלה את הנושא בסעיף 11.2 לחוות דעתו הראשונה, וקבע:

"כל נושא עבודות הביוב שבוצעו עקב קריסת מערכת הביוב מתחת לחדר אשפה, נתקבל על ידי כעובדה מוגמרת. נושא האחריות של קריסת מערכת הביוב מתחלק בין הדיירים (10%) לבין הנתבעים (90%). חלקם של הדיירים נובע מאי שמירה על הנדרש לגבי חומרים שהושלכו לביוב. יחד עם זאת יש להבין את העובדה כי המערכת קרסה בעיקר בשל קריסת הצינור הראשי. סתימות ביוב מתרחשות והן נפתחות באופנים שונים ויחד עם זאת הנ"ל לא גורם לקריסה של צינור ראשי."

כלומר, פרט למניעה הדיונית לדון בטענה זו, קיים גם קושי מהותי, שכן מר למעי סובר שסתימת קו הביוב לא גרמה לקריסת הצינור הראשי, וחרף זה, מצא לנכון לקבוע שיעור אחריות של 10% לדיירים.

1. לפיכך, אף אם הייתי מתעלם מהמניעה הדיונית, לא מצאתי לאמץ את הערכתו של המומחה למעי בנוגע לאשם תורם, שלא בוססה כדבעי ומצאתיה סותרת את קביעתו שאין קשר סיבתי בין סתימה בצינורות לבין קריסת הקו.

היקף הפיצוי הראוי

1. התובעים טענו כי נגרם להם נזק בגין הוצאות שהוציאו בגין קריסת קו הביוב בסך של 122,800 ₪ המבוסס על חשבוניות שצורפו לתצהיר מטעמם, שאושרו בחוות דעתו של המומחה למעי.

ואכן, בפרק הכספי של חוות דעתו הראשונה, מעריך המומחה למעי את העלות הכוללת של הנזקים שנבעו מקריסת קו הביוב בסך כולל של 122,800 ₪, ואולם, בדיון מיום 13/4/15 טען ב"כ התובעים כי עלות התיקונים בביוב מסתכמת בסך 75,000 ₪ בצירוף הוצאות פיקוח ומע"מ.

בכתב התביעה נתבע סך של 1,030,287 ₪ בהתייחס לכלל הליקויים, ואין התייחסות ספציפית לנזק שנגרם בעקבות קריסת הביוב, וממילא לא ניתן להסיק שמדובר בסכום של 75,000 ₪. חוות דעתו של מר גוכמן, שצורפה לכתב התביעה, אינה מבהירה נקודה זו, אלא שבמכתבו מיום 9/12/09 לוועד הבית (שצורף לחוות דעתו) נאמדה עלות תיקונם של ליקויים שונים, וביניהם תיקונים הנובעים מקריסת קו הביוב, בסך של 75,000 ₪, לא כולל פיקוח ומע"מ. יש להניח שב"כ התובעים הסתמך על מסמך זה. מכאן, כי לשיטת מר גוכמן, עלות התיקונים, בסך 75,000 ₪ מיוחסת לא רק לקריסת קו הביוב, אלא גם לליקויים אחרים (בנית חדר אשפה, התקנת מטפי כיבוי אש וכיוצ"ב).

לפיכך, סכום הפיצוי בגין קריסת קו הביוב, בסך 122,800 ₪, המאוזכר בחוות דעתו של מר למעי, גבוה מהסכום שהוא בר-פיצוי, שכן סכום זה לא נתבע במקור, וכתב התביעה לא תוקן לאחר הגשת חוות דעת מומחה בית המשפט (כאמור בתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנוסף, ניתן לקבוע, שגם הסכום של 75,000 ₪, שאוזכר על ידי ב"כ התובעים בדיון, אינו מוכח, שכן כאמור, ממכתבו של מר גוכמן עולה, שמדובר בסכום המתייחס לליקויים נוספים, ולא רק לליקויים הנובעים מקריסת קו הביוב.

1. מר קובי מימון מטעם התובעים, מפנה בסעיף 27 לתצהירו למכתב מיום 12/3/10 (נספח י"ח לתצהיר) בו נטען כי עלות תיקון צינור הביוב שקרס הסתכמה בסך 53,800 ₪ (50,000 ₪ בגין תיקון הקריסה, 2,400 ₪ בגין ליווי מהנדס וכתיבת חוות דעת, 1,400 ₪ בגין צילום הקו).

בנוסף, מר מימון צירף כנספח י"ט לתצהירו, פירוט הוצאות וועד בית לתקופה שבין השנים 2007-2011, בגין תיקונים ברכוש המשותף, וניתן להיווכח, שבין כל ההוצאות המפורטות, הוצגו אסמכתאות בנוגע לתיקונים שבוצעו בשל קריסת קו הביוב ופתיחת סתימות וניקוז.

1. צדדי ג' הפנו בסיכומיהם לכך שלתצהירו של מר קובי מימון, מטעם התובעים, צורפו קבלות בגין הוצאות רלוונטיות שהוצאו עד לתיקון קו הביוב (ככל הנראה בסמוך ליום 22/2/10), בסך כולל של 34,934 ₪ בלבד. מבדיקת החשבוניות שצורפו לתצהיר עולה כי סכום זה כולל בתוכו חשבוניות בגין ניקוז, שאיבות ופתיחת סתימות, ואת החשבוניות הבאות:

חשבונית מיום 27.1.10 בסך של 1,400 ₪ בגין צילום קו הביוב שקרס;

חשבונית מיום 28.1.10 בסך 10,000 ₪ בגין תשלום ראשון לתיקון קריסת קו ביוב (ש. כהן);

חשבונית מיום 21.2.10 בסך 2,400 ₪ בגין ליווי הנדסי לתיקון הקו;

חשבונית מיום 22.2.10 בסך 17,500 ₪ בגין תשלום שני לתיקון קו ביוב (ש. כהן).

היינו, בגין התיקון שנטען בנספח יח' לתצהיר התובעים, שעלה 50,000 ₪, הוצגו חשבוניות בסך של 17,500 ₪ ו- 10,000 ₪ בלבד, ולא הוצגו חשבוניות בגין יתר התשלומים לקבלן ש. כהן עד לסך של 22,500 ₪.

מאידך, ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המצהיר מטעם התובעים ודין הנטען בתצהירו כטענה שלא נסתרה. חזקה, שאילו היתה עולה במסגרת החקירה הטענה שחסרות חשבוניות, היה המצהיר מפנה לחשבונית המתאימה, או מבקש שהות להציגה לבית המשפט. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת המומחה למעי הכיר בהיקף נזק גבוה מכך, ויכול שהחשבוניות הוצגו לו.

1. בהתאם לכך, בשלב זה, אני פוסק לתובעים פיצוי בסך של 34,934 ₪, אולם מאפשר להם להציג לנתבעת ולצדדי ג' בתוך 30 יום חשבוניות נוספות מאת הקבלן ש. כהן עד סך של 22,500 ₪ שהוצאו בגין תיקון קו הביוב. בהיעדר הסתייגות מטעם הנתבעת וצדדי ג' בתוך 14 יום, הן יחשבו כמסכימות לחיוב הנוסף.

ככל שהחשבוניות שיוצגו לא יניחו את דעת הנתבעת וצדדי ג', הן יוגשו לתיק ואדרש לחיוב זה בהחלטה משלימה.

1. בנוסף, עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בסכום של 120,000 ₪ בגין עוגמת נפש. חלק מעוגמת הנפש, מיוחס לליקויי הרטיבות והבניה שכאמור, הוסדרו בהסדר הדיוני ואינם קשורים לצדדי ג'. אולם, חלק לא מבוטל מעוגמת נפש זו, מיוחס לקריסת קו הביוב.

בסעיף 33 לתצהיר התובעים, נטען כי נגרמה לדיירים עגמת נפש רבה, שכן נגרמו סתימות ביוב בתדירות גבוהה, וזה יצר ריח צחנה חריף ממי ביוב שעוברים דרך קיר החניון וזורמים לחניה. משכך, נטען שגישה לחניון כרוכה היתה בדשדוש הרגליים במי ביוב מצחינים.

1. אין ספק, שכתוצאה מקריסת קו הביוב נגרמה לתובעים עוגמת נפש, והם אלו שבסופו של דבר, פעלו לתיקון הקו. אין גם להתעלם מכך שמדובר ב-51 דיירים-תובעים, ולכן הפיצוי עבור כל אחד מהם הוא נמוך יחסית.

עם זאת, ובשים לב לכך, שכתב התביעה העריך פיצוי כולל של 120,000 ₪ בגין עגמת נפש בהתייחס לכלל הליקויים, ולא רק לעוגמת הנפש שנגרמה בעקבות קריסת קו הביוב, ובגין יתר הליקויים ניתן פסק דין חלקי ביום 20/5/15, ועל פיו נפסק פיצוי כולל בסך 430,000 ₪, הלוקח בחשבון את כלל הנזקים שאינם קשורים בביוב, מצאתי לאמוד את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה בעקבות קריסת קו הביוב בסך של 65,000 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה).

סוף דבר:

1. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת בפיצוי התובעים בגין קריסת קו הביוב בסך של 34,934₪, וסך נוסף של 65,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה להם כתוצאה מהמטרד הכרוך באירוע.
2. כאמור, התובעת רשאית להציג לנתבעת ולצדדי ג' בתוך 30 יום חשבוניות נוספות של הקבלן ש. כהן (פרט לאלו המפורטות בפסק הדין) עד סך של 22,500 ₪ שהוצאו בגין תיקון קו הביוב, וככל שאין מחלוקת בגינן, דינן כחיוב פסוק.
3. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (4/3/10) ועד מועד התשלום בפועל.
4. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
5. בהתאם, מתקבלת ההודעה ששלחה הנתבעת כנגד חברת מוריה, לשיפויה בגין הסכום שתשלם לתובעים, ואף בגין הוצאותיה בגין חלקה בשכר טרחת מומחה בית המשפט מר לשם (שנשאה בו לבדה), ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור.

בקביעת החיוב בהוצאות, לקחתי בחשבון את ההסדר הדיוני שסילק חלק ניכר מהתביעה, ומאידך את העובדה שבגין המחלוקת עם צדדי ג' נוהל הליך משפטי מלא, שנפרס על פני מספר רב של דיונים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ו, 20 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.