בעניין: פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם-1980

ובעניין: צבי קולירין

ע"י ב"כ עוה"ד בן יצחק ירון

החייב

ובעניין: עדי איתן

הנושה

ובעניין: עו"ד עופר שפירא

המנהל המיוחד

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי

לפני בקשה נוספת להורות על עיכוב ביצוע הליך פינוי של החייב, צבי קולירין משטח גג בגודל של 40 מ"ר מעל דירה 9 בבניין ברחוב בוגרשוב 15 בתל אביב (להלן: "הנכס").

צו הפינוי ניתן על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 9.6.14.

הליך הפינוי מושתת על פסק דין מיום 18.4.02 של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ((ת.א. 2269/99) שניתן על ידי כב' השופטת חיות, בשבתה בבית המשפט המחוזי (להלן: "פסק דין"). בפסק הדין הכריע בית המשפט בסכסוך שבין החייב לבין ה"ה עדאקי, אם ובנה, ולאחר שהאם הלכה לעולמה בא הבן, מר איתן עדי בנעליה (להלן: "עדי"). האם והבן רכשו מהחייב את זכויותיו בדירות 9 ו- 10 בבניין שבו מצוי הנכס. במסגרת העסקה למכירת דירה מספר 9 מכר החייב לעדי גם 40 מ"ר מכלל 87 מ"ר של גג הבניין הצמוד לדירה דנן. בית המשפט קיבל חלק מעתירות התובעים והורה לחייב למסור את החזקה בדירה 10 לעדי ובאשר לדירה 9 נקבע שאין מקום למסור את החזקה בהינתן שטרם שולמה יתרת התמורה כמו גם יש לתקן את צו בית משותף והכל כקבוע בפסק הדין.

בין לבין נקלע החייב לקשיים והוגשה נגדו על ידי בנק הפועלים בע"מ בקשה לפשיטת רגל ועו"ד עופר שפירא מונה כנאמן לנכסיו. חובות החייב מסתכמים בסך של כ-9 מיליון ₪. החייב לא עמד בתשלומים החודשיים שלפי צו כינוס הנכסים ואף לא הגיש דוחות חודשיים סדורים ומשכך אף ננקטו נגדו בקשות מאסר. אציין שגם גרושתו של החייב נמצאת בהליכי פשיטת רגל, אך החובות נגדה הן בסכום נמוך יותר ומסתכמים בסך של כ 230 אלף ₪ וככל היא עומדת בתנאי צו הכינוס (פש"ר 18841-06-10).

ביום 6.1.14 התקיים דיון במעמד הצדדים. בדיון הבהיר עדי שהוא מוכן להפקיד את יתרת התמורה שעליו לשלם עבור קבלת דירת 9 ובהתאם לבקשה שאף הוגשה על ידו, ונוכח הקשיים שבתשלום בהינתן עיקולים על זכויות החייב בדירה. בתום הדיון ניתנה החלטתי במעמד הצדדים שלפיה על עדי להפקיד את מלוא יתרת התמורה המשוערכת בידי הנאמן ובכפוף לכך על החייב להתפנות מהדירה וזאת בתוך 21 יום. הסמכתי את הנאמן לנקוט בהליכי פינוי החייב מהדירה.

ביום 23.1.14 עתר החייב לעיכוב ביצוע של ההחלטה מיום 6.1.14, מחמת שלטעמו נפלו שגגות בהחלטה. בהחלטתי מיום 23.1.14 דחיתי את הבקשה מחמת שכל נימוקי החייב היו נגד עיני בטרם מתן ההחלטה מיום 6.1.14 וכי אין בבקשה משום שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בה.

עדי הפקיד בידי הנאמן את מלוא התמורה כקבוע בהחלטה ומשכך נסללה הדרך לפינוי החייב מהדירה. דא עקא, האחרון לא עשה כן. משכך, הגישו הנאמן ועדי בקשה לאפשר נקיטה בהליכי פינוי באמצעות קבלן ההוצאה לפועל (בקשה 6). בהחלטתי מיום 29.1.14, נעתרתי למבוקש ואיפשרתי שכירת שירותי קבלן הוצאה לפועל לביצוע הפינוי והכל כמפורט בהחלטה דנן. ביום 10.2.14 פונתה הדירה על ידי קבלן בסיוע שוטרים ולאחר שהחייב לא פינה אותה מרצונו.

ביום 15.5.14 הוגשה בקשה נוספת לפנוי הגג בשטח של 40 מ"ר מכלל שטח הגג הצמוד לדירה 9. נטען בבקשה שהמבוקש בה הוא בהתאם לפסק הדין ולהחלטה מיום 6.1.14. בהחלטתי מאותו יום הוריתי שככל שהבקשה מבוססת על פסק הדין אין מניעה שעדי יפעל למימוש פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. עדי אכן נקט בהליכי הוצאה לפועל ובמסגרת זו ניתן ביום 19.6.14 על ידי רשמת ההוצאה לפועל צו נגד החייב לפינוי הגג ביום 20.7.14. ביום 15.7.14, כחודשיים מאז מתן ההחלטה וסמוך לפני מועד הפינוי, הגיש החייב בקשה בהולה לעיכוב הפינוי, שאינה נתמכת בתצהיר. לדידו, נקיטת הליך ההוצאה לפועל על ידי עדי נעשתה בניגוד להחלטות בית משפט זה ולפסק הדין ותוך הטעית רשמת ההוצאה לפועל. בהחלטתי מאותו יום קבעתי שאין מקום להיעתר לבקשה ללא תגובת הנושה. בהמשך הגיש החייב בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטה. בהחלטה מיום 17.7.14 הוריתי שבהינתן שמדובר בבקשת פינוי אז ינתן צו עיכוב ביצוע אירעי כפוף להפקדת הסך 25,000 ₪ החייב שוב הגיש בקשה דחופה לשינוי ההחלטה. בהחלטתי מיום 18.7.14 הצבעתי על קשיים הניצבים לפתחו של החייב בבקשה ושיש בהם כדי שלא להורות על צו מבוקש.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 5059/14). בית המשפט העליון, כב' השופט רובינשטיין בהחלטה מיום 18.7.14 קבע שצו עיכוב הפינוי יכנס לתוקף ככל שהחייב יפקיד סך של 10,000 ₪. בקשה לעיון חוזר של החלטה דנן, לא התקבלה.

בין לבין הגיש עדי תגובה לבקשה והחייב הגיש תשובה לה.

בחרתי להרחיב בהשתלשלות העובדות גם למקרה ששוב תוגש בקשה לעיון חוזר, ובהינתן שאנו מצויים בפגרה וככל שתוגש בקשה כאמור, היא תובא לפני שופט תורן ועל מנת שמלוא המידע הרלוונטי יהיה מונח לפניו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות בבקשה, לא ראיתי להיעתר לה ודוק:

ההחלטה מהווה למעשה ערעור על ההחלטה מיום 6.1.14 שבה נקבע שעל החייב לפנות את דירה 9 שלפי פסק הדין הממכר בגינה כולל גם 40 מ"ר משטח הגג. החייב עתר כאמור לעיון חוזר בהחלטה אך בקשתו נדחתה. ככל שסבר החייב שנפלה שגגה בהחלטה, שומה היה עליו להשיג עליה לפני ערכאת הערעור ולא במסגרת בקשה לעיון חוזר. קל וחומר שלפי החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 20.7.14 שאותה צירף החייב לתגובתו, צו פינוי הגג ניתן מכוח ההחלטה מיום 6.1.14.

זאת ועוד, גם בבקשה הנוכחית אין החייב מעלה נימוקים שלא היו ידועים לו במסגרת הדיון ביום 6.1.14, ולא הייתה כל מניעה בידו להביאם אז ובטרם ההחלטה.

מעל ומעבר; הדגשתי בהחלטה מיום 15.5.14 שככל שפינוי הגג נעשה על יסוד פסק הדין, אין מניעה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. ככל שסבר החייב שנפלה טעות בהחלטה זו, שומה היה עליו להשיג עליה לפני ערכאת הערעור. אין לחייב אלא להלין על עצמו שלא נקט בהליך הערעור.

ביום 8.7.14 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת הנאמן למאסר החייב ושינוי צו התשלומים. שומה היה על החייב לעורר את טענותיו דנן לכל המאוחר במהלך הדיון מאשר להמתין עד סמוך למועד הפינוי ורק אז להגיש את הבקשה.

הבקשה לוקה בשיהוי חמור. אמנם ב"כ החייב נשכר לייצג את החייב בבקשה זו רק לאחרונה, אך אין בכך כדי לפטור את החייב מלעתור לשמירת זכויותיו במועד. לא כל שכן, לאחר שהנושה כבר הוציא הוצאות לרבות אגרות ופיתח צפייה לגיטימית למימוש זכויותיו.

פגם נוסף הינו שהבקשה שזורה טענות עובדתיות אך נעדרת תמיכה בתצהיר. אמנם לתגובה לתשובה צירף החייב תצהיר בניסיון לתקן פגם זה עליו הצביע עדי בתגובתו, אך תצהיר כאמור היה לצרף לבקשה ולא רק במענה לתשובה. אוסיף שאין בידי לקבל את עמדת ב"כ החייב שהבקשה מושתתת אך ורק על הכרעות שיפוטיות ומשכך לא הייתה דרושה תצהיר. די בעיון בסעיף 17 לבקשה כדי להיווכח בצורך של צירוף תצהיר לבקשה שנדרש גם נוכח טענות החייב המייחסות לנושה טענות מסוג הטעייה.

החייב אינו מתגורר בגג, וכמות שהצהיר לפני בית המשפט במספר הזדמנויות והוא אינו חולק על כך גם עתה. לגישתו בגג מתגוררים גרושתו וילדיהם. שעה שהחייב אינו מתגורר בגג ספק מהו מעמדו להתנגד לפינוי לא כל שכן, עדי הפקיד את מלוא יתרת התמורה בגין המכר בידי הנאמן והאחרון אינו חולק על זכות עדי לקבל את החזקה בגג. לא ראיתי לקבל בהקשר זה את טענת החייב שלפיה מעמדו בבקשה נובע מכך שהוא עומד על שמירת זכויות גרושתו וילדיו. חזקה על הגרושה שתדע לשמור על זכויותיה. בהערת אגב אציין שבמסגרת תיק פשיטת הרגל של הגרושה, היא הגישה בקשה בעניין עיכוב פינוייה מהגג.

באשר למחלוקת הפרשנית באשר לפסק הדין, קרי, האם כגישת החייב מנוע עדי לנקוט בהליכי פינוי של הגג ואילו לגישת עדי אין מניעה לעשות כן, אזי הייתה פתוחה לפני החייב להעלות טענותיו אלה לפני הערכאה המוסמכת בעניין. יובהר שהערכאה המוסמכת באשר להוראות של פסק הדין והנמקותיו איננה בית המשפט של פשיטת הרגל, שכן לא בית משפט זה הוא שנתן את פסק הדין. לכן גם אין בידי לקבל את טענת החייב שבית המשפט של פשיטת רגל הוא הערכאה המתאימה לאכיפת פסק הדין.

לא התעלמתי מטענת החייב שלפיה על עדי להשלים את תיקון צו בית משותף כתנאי לקבלת החזקה אך לא ראיתי בכך טעם להגיע לידי מסקנה שונה. ראשית, טענה זו הייתה ידועה לחייב בטרם ניתנו ההחלטות השונות בבקשה ובכללם ההחלטה מיום 6.1.14, ומשכך אין היא יכולה לשמש טעם בדיעבד לבקשה זו שאינה אלא עיון מחדש בהחלטה. זאת ועוד, אין בתיקון צו בית משותף כדי נפקא מינה לחייב שכן עם תשלום יתרת התמורה יצא עדי ידי חובתו כלפי החייב, ולמעשה כלפי הנאמן שבא בנעליו, ואין בתיקון צו בית משותף כדי לפגוע בחייב. מעל ומעבר, עדי התחייב לשאת בעלות תיקון צו בית משותף ופועל לשכירת שירותי פרקליט שיטפל בעניין ואף הסכים להפקיד את שכר הטרחה עבור הטיפול בתיקון צו בית משותף בידי הנאמן וכאמור בדיון ביום 8.7.14.

לאור כל הטעמים האמורים, דין הבקשה להידחות.

לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשגר את ההחלטה לצדדים.