הצדדים

1. למען הנוחות יכונו התובעות כך: התובעת 1 – תמן התקנים, התובעת 2 – תמן דרום, התובעת 3 – תמן צפון, התובעות 1-3 יחד – תמן.

הנתבעים יכונו כך: הנתבעת 1 – אצמ אבזור, הנתבעת 2 – אצמ מזרח, הנתבעת 3 – אצמ צפון, הנתבעת 4 – אצמ דרום, הנתבעות 1-4 יחד – אצמ, הנתבעים 5-7 בשמותיהם הפרטיים: איתן, בת-אל ומורן.

2. תמן ואצמ עסקו בזמן הרלבנטי לתביעה זו בתחום אבזור וציוד כלי רכב לנהיגה ולהסעה של אנשים עם מוגבלויות פיזיות, והתחרו ביניהן על אותו ציבור.

שתיהן היו הגדולות והמובילות בשוק זה, כשיחד עמן פעלו שתי חברות קטנות יותר: הידרו-פיקס ובי-פרי.

3. כפי ששמן מעיד עליהן, החברות בקבוצת תמן קשורות ביניהן.

בעלי המניות והמנהלים של קבוצת תמן הם שטקלר דב ואלבינגן מרטין (שיכונו להלן בשמותיהם הפרטיים). בתמן צפון הם מחזיקים במניות באמצעות תמן התקנים, יחד עם שותף בשם אופק משה.

דב היה אחראי על השיווק והמכירות ומרטין היה אחראי על הפיתוח והייצוא.

תמן התקנים נוסדה עוד בשנת 1991. תמן צפון נוסדה בחודש אפריל 2008 ותמן דרום נוסדה בחודש אוגוסט 2009. לאחר ששתי האחרונות נוסדו, סופקו שירותי תמן לפי חלוקה גיאוגרפית: תמן התקנים – אזור המרכז, תמן צפון – אזור הצפון ותמן דרום – אזור הדרום.

עוד יצוין, כי עוד קודם מועד ההוכחות (יולי 2014), תמן התקנים ותמן דרום חדלו מכל פעילות עסקית, אך עדיין היו קיימות, והפעילות העסקית המשיכה להתנהל במסגרת תמן צפון בלבד, אשר שינתה את שמה לתמן תעשיות מערכות נהיגה בע"מ, וגם בעלי המניות בה התחלפו, כך שהם עתה אופק משה ועדי אדלר (דב, עמ' 65-68 לפרו').

4. גם החברות באצמ הן חברות קשורות.

בעל המניות העיקרי בקבוצה זו, במישרין או באמצעות חברה שבשליטתו, הוא סטמפלר צפריר, והוא גם מנהלה הראשי (יכונה להלן בשמו הפרטי).

בעלי מניות נוספים בקבוצה זו הן החברות משה ואיילת סידס בע"מ וגלילי אברהם בע"מ. באצמ צפון יש שותפה נוספת בשם א. מלמן בע"מ.

אצמ אבזור הוקמה בשנת 1994, אצמ צפון בשנת 2003, אצמ דרום בשנת 2007 ואצמ מזרח בחודש אוקטובר 2009.

לאחר הקמת שלוש החברות האחרונות, נחלקה גם פעילותה של קבוצת אצמ לאזורים גיאוגרפיים: אצמ אבזור – אזור המרכז (למעט אזור ירושלים), אצמ צפון – אזור צפון, אצמ דרום – אזור דרום ואצמ מזרח – אזור ירושלים.

5. איתן היה בעבר עובד של תמן התקנים, במשך כ-17 שנים, עד לפיטוריו בחודש אוגוסט 2009.

בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל השיווק שלה.

לאחר מכן, הוא ניהל את פעילותה של אצמ מזרח, שהוקמה, כאמור, סמוך לאחר מועד פיטוריו.

6. גם בת-אל היתה עובדת לשעבר של תמן התקנים, במשך כשלוש שנים, עד לפיטוריה בחודש אוגוסט 2009 (מספר ימים לאחר פיטוריו של איתן).

היא עבדה שם כפקידת שיווק והיתה, למעשה, מזכירתו של איתן.

גם היא עברה לעבוד לאחר מכן באצמ מזרח.

7. מורן עבד כשנה וחצי בתמן התקנים, כסוכן מכירות, עד לפיטוריו בחודש מרץ 2009.

הוא לא הועסק לאחר מכן באצמ ולא עבד בתחום זה.

אבזור כלי הרכב לנכים – תיאור תמציתי

8. התיאור להלן לקוח מתוך תצהיריהם של דב (סעיפים 3.2-3.4, 3.11-3.15) וצפריר (סעיפים 31-33) ודומה למדי בשניהם:

ועדה רפואית של משרד הבריאות מוסמכת לקבוע את זכאותו של הנכה לרכב ניידות.

ועדה אחרת של משרד הבריאות קובעת את סוג הרכב, את מאפייניו ואת אביזרי ההתאמה שיותקנו בו, הכל לפי הצרכים הספציפיים של הנכה.

מימוש הזכאות נעשה באמצעות המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל).

אחת לחמש שנים, זכאי הנכה להחליף את רכבו, אזי עולה גם הצורך להתקין ברכב החדש את האביזרים המתאימים.

9. המחירים של אביזרים נקבעים על ידי המל"ל במחירון מיוחד.

התשלום לחברות ההתקנה מבוצע על ידי הלקוח, והלקוח מקבל החזר ישירות מהמל"ל. נוסף לכך, נוהגות חברות ההתקנה להציע ללקוחות אביזרים נוספים, ללא תשלום, כגון: מקרר לרכב, מערכת מולטימדיה וכדו'. האביזרים הנוספים מכונים "צ'ופרים", וכך יכונו להלן.

10. המידע אודות יבואני הרכב, חברות ההתקנה והשירותים הניתנים על ידם מתפרסם בפרסומים פומביים של המל"ל ושל גופים נוספים.

הקשר בין חברות ההתקנה ובין הנכים הזכאים לרכב ניידות (להלן – הלקוחות) נוצר עוד בחצרי הוועדות של משרד הבריאות והמל"ל, באמצעות סוכני מכירות של החברות המחלקות ללקוחות חומר פרסומי שלהן ויוצרות עמן קשר ראשוני.

על מנת למנוע "התנפלות" של הסוכנים על הלקוחות, הגיעו החברות להסדר, לפיו סוכן אחד יגש ללקוח, יעביר לו חומר פרסומי של כולן ויעביר לחברות את פרטיו, וכך הן נהגו.

סוכני המכירות היו מגיעים ללקוחות גם דרך גופים רלבנטיים אחרים, כגון: בתי החולים השיקומיים, מועדוני וארגוני נכים, ספקי כסאות גלגלים, יבואני הרכב, ועוד.

11. הסוכנים נהגו גם להציע ללקוחות ייעוץ והדרכה לקראת הוועדות וכן שירותי הסעה אליהן.

עוד הציעו חברות ההתקנה ללקוחותיהם שירותי תיקונים, אחזקה וחילוץ של כלי הרכב.

12. הנכים הזכאים לרכב ניידות נחלקו לשתי קבוצות: אלה המסוגלים לנהוג באופן עצמאי, שכונו "נוהגים", ואלה הזקוקים להסעה באמצעות מלווה, שכונו "מוסעים". לפי עדותו של איתן (עמ' 481-486 לפרו'), הרווחים העיקריים של חברות ההתקנה היו מהתקנות של רכבי "נוהגים" – כ-30 אלף ₪ לרכב – בעוד שברכבי "מוסעים" הרווחים היו של כמה אלפי שקלים בלבד (גם צפריר אישר מספרים אלה בעדותו, עמ' 676).

13. "סוג" נוסף של לקוחות היו אלה שחידשו את רכבם כעבור 5 שנים, והם כונו "לקוחות חוזרים".

כפי שהוכח, והצדדים אינם חולקים על כך, הלקוחות לא היו חייבים להתקין את האביזרים ברכב החדש באותה חברה שבה התקינו את האביזרים ברכב הקודם והיו לקוחות שהתקינו את האביזרים בפעם הראשונה בחברה א', וכעבור 5 שנים בחברה ב', וכך הלאה.

עקב כך, נהגו סוכני החברות לפנות לכל הלקוחות שהיו זכאים לחדש את רכבם, גם לאלה שהתקינו בפעם הקודמת בחברה אחרת.

התביעה ותמצית טענות הצדדים

14. התובעת טוענת כי הנתבעים גזלו את סודותיהן המסחריים: מאגר הלקוחות, מצבת ההתקנות, העדפותיהם המיוחדות של הלקוחות, לוחות הזמנים של הפגישות עמם, תנאי ההתקשרות עמם ועוד, כשהדבר נעשה באמצעות העברת מידע ממורן, שעדיין עבד בתמן, לאיתן ולבת-אל, לאחר פיטוריהם ובעת עבודתם באצמ.

עוד טוענות התובעות, כי איתן, בת-אל ומורן, ניסו להכשיל עסקאות שעמדו בפתח עם מספר לקוחות, תוך פגיעה בשמן הטוב ובמוניטין שצברו.

בכך גרמו הנתבעים, לטענתן, לפגיעה ברווחיהן.

15. התובעות ביקשו בתביעתן שורה של סעדים, הכוללים צו מניעה קבוע, שימנע מהנתבעים לפנות ללקוחותיהן כדי לשכנעם להתקין אצלם את האביזרים, ושימנע מהם לעשות שימוש בסודות המסחריים שגזלו.

כן תבעו התובעות צו למתן חשבונות, בדבר כל השימוש שנעשה בסודות שנגזלו.

כן נתבעו סעדים הקשורים לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע): מניעת הפרסום הפוגע, פרסום התנצלות פומבית ועוד.

התביעה העיקרית היא פיצוי כספי, שהועמד "לצרכי אגרה" על סך 3 מיליון ₪, המורכב מנזקיהם בגין הפגיעה ברווחים (1,5 מיליון ₪) ובמוניטין (500,000 ₪), פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות) (700,000 ₪), פיצוי בגין עוולת פרסום לשון הרע (300,000 ₪) ופיצוי עבור ההוצאות שהוצאו לצורך גילוי העוולות (100,000 ₪).

יצוין, כי בסיכומיהן זנחו התובעות את הסעד הקשור למתן צו מניעה קבוע, ככל הנראה משום הפסקת פעילותן העיקרית של חברות תמן.

16. הנתבעים הכחישו את טענתן העיקרית של התובעות בדבר גזילת הסודות המסחריים, וטענתם העיקרית היא שכל "הסודות" הנטענים אינם סודות כלל, אלא דברים גלויים וידועים.

הנתבעים הפנו בהקשר זה גם לדברים שהצהיר עליהם דב בהליך קודם ואף בתצהירו בהליך זה.

הנתבעים טוענים כי פנייתם ללקוחות לא היתה קשורה למידע המצומצם והמוגבל בהיקפו שהועבר על ידי מורן בלא שהתבקש לעשות זאת, וכי מידע זה לא הועיל להם במאומה.

לטענתם, פנייתם ללקוחות נעשתה במסגרת תחרות מסחרית לגיטימית, כך נהגו גם התובעות, וכי התובעות הן שמנסות למנוע תחרות חופשית על לב הלקוחות.

הנתבעים מכחישים את הפסדיהם הנטענים של התובעות, ולטענתם, ככל שהיו הפסדים כאלה, הם לא נגרמו בשל המעשים הנטענים, אלא, בין היתר, בשל פיטוריו של איתן, שהיה איש השיווק המרכזי בתמן התקנים ובשל הקשר המיוחד שהיה לו עם הלקוחות.

הפסדים אלה, לטענתם, ניתן להסבירם גם בדרך של תחרות מסחרית לגיטימית, שבמסגרתה העדיפו הלקוחות, בין החדשים ובין החוזרים, להתקין את האבזור ברכבם באצמ ולא בתמן.

כמו כן, לטענתם, ירידת הרווחים הנטענת יוחסה לתמן התקנים בלבד, ויתכן שירידה זו מוסברת בהקמתן של תמן צפון ותמן דרום, שהלקוחות עברו אליהן.

הנתבעים מכחישים גם את הטענות המיוחסות להם בהקשר לפגיעה בשמן הטוב של התובעות או במוניטין שלהם.

17. יחד עם התביעה, הגישו התובעות בקשה למתן סעד זמני, למימוש הסעדים הקשורים לצווי המניעה והצו למתן חשבונות.

לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את הבקשה (כב' סגן הנשיא זפט, החלטה מיום 23.6.10).

18. החלטה נוספת, שראוי לציינה כאן, ניתנה בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, משום שהדברים הנטענים נעשו על ידי עובד של התובעות (מורן) ועובדים לשעבר שלהן (איתן ובת-אל), ולכן הסמכות לדון בעילות אלה נתונה לבית הדין לעבודה.

בהחלטתי (מיום 26.2.12) דחיתי את הבקשה ביחס לכל הנתבעים, מלבד מורן, מהטעם, שעל פי המתואר בכתב התביעה, המעשים בוצעו על ידי איתן ובת-אל, לאחר שכבר תמו יחסי העבודה בינם ובין תמן, ובמטרה (הנטענת) להביא רווחים לאצמ, ללא קשר לסכסוך עבודה או ליחסי עבודה שהיו עם תמן.

ביחס למורן, קבעתי כי, מאחר שהוא ביצע את המעשים הנטענים תוך הפרת חוזה העבודה שלו עם תמן, ובהיותו עובד של תמן, הרי שהסמכות לדון בתביעה כלפיו בהקשר לעוולות לשון הרע ובהקשר לגזל הסוד המסחרי נתונה לבית הדין לעבודה, וזאת להבדיל מעוולות אחרות שיוחסו לו: עוולת ההתערבות הלא הוגנת והתיאור הכוזב, לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק עוולות מסחריות, והעילות הנשענות על הפרת עקרון תום הלב ועשיית עושר ולא במשפט (הנימוקים מפורטים בהחלטה, ולא אחזור עליהם).

מבחינה מעשית, קשה היה להפריד בין הדבקים, שהרי מדובר היה במסכת אחת, אך כל הקביעות דלהלן, כוחן יפה לגבול סמכותו העניינית של בית משפט זה.

דיון והכרעה

המסמכים המדוברים – האם "סוד מסחרי"?

19. כאמור, סוג המידע וסוג המסמכים, שהתובעות טוענות שהנתבעים גזלו מהם, הינם: רשימת לקוחות, האביזרים המותקנים ברכביהם, תנאי ההתקשרות עמם, העדפותיהם, לוחות הזמנים על הפגישות, וכדו'.

קודם שאדון בשאלה, מה למעשה הועבר מהתובעות לנתבעים, אתייחס לשאלה העקרונית, האם המידע האמור והמסמכים הקשורים אליו מהווים "סוד מסחרי" בנסיבות עניננו?

20. הגדרת "סוד מסחרי" בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

האם רשימת לקוחות ומידע עסקי אחר הקשור ללקוחות הם תמיד "סוד מסחרי"?

עמד על כך כב' השופט אילן בענין בן-ברוך (ע"א 9046/96 בן-ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625), בדונו במקרה שאירע לפני חקיקתו של חוק עוולות מסחריות.

כב' השופט אילן הסכים עם ב"כ המערערים שרשימת לקוחות יכולה להיחשב סוד מסחרי, אך הוסיף (עמ' 633-634):

"ברם, נראה לי, שלא בכל מקרה די בכך שבידי אדם רשימת לקוחות מסוימת כדי לקבוע שהוא מחזיק בסוד מסחרי וכפועל יוצא מכך, בידו זכות קניינית. זאת אני אומר בשים לב לשניים: האחד, רשימת הלקוחות במקרה דנן איננה דבר הדורש מאמץ מיוחד כדי להשיגו. די בכך ששכיר מטעם תנובה יסייר באזור החלוקה שהוקצה למנוח כדי שיתגלו לעיניו הלקוחות הפוטנציאליים – אלו ששיווק להם המנוח את סחורתו ואף נוספים. השני, עידן המחשבים והתקשורת שבו אנו חיים מאפשר בקלות די רבה לאתר ולבנות רשימת לקוחות שתשתווה לזו שקיבלה תנובה מאת היורשים ואף להרחיבה.

......

נראה לי שרשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן.".

(יצוין, כי כב' הנשיא ברק הותיר את השאלה בצריך עיון וכב' השופט אנגלרד הסכים לתוצאה).

כב' השופטת חיות דנה בענין בטאן (ע"א 10545/09 בטאן ואח' נ' MICROSYSTEMS INTEGRA 1988 INC, 1.3.12, פורסם בנבו) במקרה שארע לאחר חקיקת חוק עוולות מסחריות, ואלה דבריה (פיסקה 10, בדילוגים אחדים):

"המשיבות טוענות בהקשר זה כי "מאגר הלקוחות של החברה הינו רכושה

הפרטי ... והמערערים אינם רשאים לעשות בו שימוש" (סעיף 9 לסיכומי המשיבות. ההדגשה הוספה). טענה זו, כך נראה, יוצאת מן ההנחה לפיה מאגר הלקוחות והספקים של החברה מהווה סוד מסחרי הראוי להגנה קניינית או מעיין-קניינית (ולמצער ל"הגנה נכסית") מפני השימוש בו על-ידי צדדים שלישיים...

אכן, בהשוואה לדיני הקניין הרוחני המציבים בדרך כלל דרישות פורמאליות כתנאי ליצירת הזכות, דיני סודות המסחר הינם "גמישים וכוללניים באופיים" ובשל כך שמור להם תפקיד מרכזי בהגנה על האינטרס המסחרי שבמידע העסקי. יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מן הכלל לפיו גם "הזכות לסודיות מסחרית נוצרת על יסוד התקיימותם של תנאים עובדתיים אובייקטיבים מסויימים" (דויטש, 282), ומשכך בעל דין המבקש מבית המשפט הגנה מן הסוג שביקשו המשיבות על מידע עסקי נדרש להוכיח תחילה כי מידע זה אכן עולה כדי סוד מסחרי בר-הגנה....

......

מסקנה זו יפה ביתר שאת מאז חקיקתו של חוק עוולות מסחריות, אשר במסגרתו מעוגנות כיום חלק נכבד מן העילות המשפטיות העשויות להצמיח סעד לבעל דין המחזיק במידע מסחרי. כך, על-מנת ליהנות מן ההגנה המוענקת לבעלים של סוד מסחרי בהתאם לפרק ב' של החוק האמור, נדרש בעל דין להוכיח כי המידע המדובר עולה כדי "סוד מסחרי" כהגדרתו בסעיף 5 לאותו החוק...

......

הנה כי כן, מידע עסקי בעל ערך כלכלי - ובכלל זה רשימת לקוחות וספקים כגון זו הנדונה בעניינו - אינו זוכה כשלעצמו ובאופן מיידי להגנה המוענקת לסודות מסחריים מכוח הדין. לצורך כך על מבקש ההגנה להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 5 הנ"ל...

......

על האינטרסים המתחרים בהקשר זה ועל הצורך לערוך "בדיקה הולמת" טרם הקביעה כי רשימת לקוחות או ספקים פלונית מהווה "סוד מסחרי", עמד פרופ' דויטש באומרו:

"גם רשימת לקוחות יכול שתהיה סודית, ועשוי שתעניק יתרון מסחרי למי שיודע אותה. הבעיה טמונה במדיניות המשפטית הראויה. החשש הוא מפני פגיעה בלתי-סבירה בחופש העיסוק ובחופש התחרות. המאבק על רכישת הקשר העסקי - עם לקוחות, ספקים ואחרים - הוא תמצית התחרות, וחסימת הגישה לשוק בנושא זה, בפני אחרים, מטילה מגבלה בעייתית. החשש הוא שייעשה שימוש בדיני סודות המסחר, על-מנת למנוע שידול לגיטימי של לקוחות [...] על-כן, רק כאשר רשימת הלקוחות או הספקים נושאת עמה את מטען הסודיות הדרוש, לאחר בדיקה הולמת, יש מקום לספק הגנה לרשימה במסגרת [דיני סודות המסחר]. במקרים אחרים, המשמעות של הקניית הגנה עלולה להיות יצירה פסולה של חיוב להימנע מתחרות" (שם, עמ' 425)".

(יצוין, כי ההפניות בפסק הדין הן לספרו של פרופ' מיגל דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר, להלן – דויטש).

כב' השופטת חיות אף קיבלה את הערעור על הצו שנתן בית המשפט קמא האוסר על המערערים לעשות שימוש במאגר הלקוחות והספקים של המשיבה והורתה לבית המשפט המחוזי לערוך דיון מחודש בענין זה, בהוסיפה (פיסקה 9):

"שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לצו האוסר על המערערים "לעשות שימוש במאגר הלקוחות ו/או הספקים של [סיגמה]". למותר לציין כי מגבלה מעין זו יכולה להיות מוטלת אך ורק מכוח עילה משפטית מוגדרת, וכבר נקבע כי אין די באינטרס שיש לבעל דין במניעת התחרות כשלעצמה על-מנת להצדיקה (השוו ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850,

873 (2000) (להלן: עניין סער)). זאת, בפרט בהינתן העובדה שהגבלת השימוש במידע מסחרי עלולה לגרור עמה פגיעה בלתי מבוטלת בחופש העיסוק ובחופש ההתקשרות בעיסקאות, הנגזר ממנו. הגבלה כזו אף פוגעת באינטרס הציבורי לקידום תחרות חופשית...

...

יתרה מכך, צו מניעה האוסר באופן גורף על בעל דין להתקשר עם צדדים שלישיים במסגרת פעילותו העסקית, עלול להעניק לבעל הדין שכנגד הלכה למעשה "זיכיון" להתקשרות בלעדית עם אותם צדדים, וזאת מבלי שנשמעה עמדתם בנושא... "

21. בענייננו הוכח, כאמור, כי פרטי הלקוחות היו גלויים וידועים לכל חברות ההתקנה, אשר הפעילו אותן שיטות והשתמשו באותם אמצעים להשגתם, ויתירה מזו, כאמור, כדי למנוע "התנפלות" על הלקוחות הם אף הסכימו ביניהן כי נציג אחד מטעמן יפנה אליהם בחצרי הוועדות, יחלק להם חומר פרסומי של כל החברות ויעביר את פרטי הלקוחות לכל החברות.

מאחר שפרטים אלה כבר היו בידי החברות, יכלו הן לשוב לאותם לקוחות, סמוך למועד שבו הם היו רשאים להחליף את רכבם (הלקוחות החוזרים).

הוא הדין באביזרים, שהוועדות אישרו את התקנתם ביחס לכל לקוח, שגם מחיריהם נקבעו על ידי המל"ל.

העיד על כך דב עצמו בתצהירו:

ביחס לרשימת הלקוחות (סעיפים 3.15-3.16):

"לאור מאפייניו המתוארים לעיל של ענף אבזור כלי הרכב לנכים, לרבות כמתואר בדו"ח סופר, התפתחו אצל חברות ההתקנה, העוסקות בענף, שיטות דומות לאיתור לקוחות חדשים, שהינן בבחינת "נחלת הכלל", הכוללות, בין היתר: הפעלת סוכני מכירות בחצרי הועדה, כהגדרתה לעיל המחלקים לנכים חומר פרסומי והאוספים – עבור כלל חברות ההתקנה – את פרטיהם האישיים של הנכים, כולל דרכי ההתקשרות עימם, באופן המאפשר הזדמנות שווה של כל חברה להתחרות על מאגר הלקוחות החדשים; וכן, הפעלת סוכני מכירות ואמצעי שיווק ופרסום אחרים, לשם יצירת קשר עם הנכים באמצעות מקורות גלויים, דוגמת: בתי חולים שיקומיים; מועדנים וארגוני נכים; מגזינים ועלונים המופנים לציבור הנכים; ספקי כסאות גלגלים; סוכני מכירות של רכבים; ועוד.

ויודגש: לא זה נושא עתירתן של התובעות; ולא על כך טרונייתן; ולבטח לא היו משחיתות את זמנו של בית המשפט הנכבד בעניינים ממין דא; שכן אמצעי השיווק והמכירות שפורטו לעיל הינם לגיטימיים וידועים לכל; וממילא, אין התובעות מתנגדות לקיומו של שוק חופשי, תחרותי והוגן, נהפוך הוא!

שונה עמדתן של התובעות, ושונה הדין, בכל הנוגע לאמצעים הפסולים בהם נקטו הנתבעים או מי מהם, כמפורט להלן בהרחבה, עת שלחו ידם במידע ייחודי שבבעלות התובעות, גזלו את סודותיהן המסחריים לגבי לקוחות ואנשי קשר ספציפיים, אלה או אחרים, וביצעו מיני מעשים מפרים אחרים."

ביחס למידע הנגיש ללקוחות המבקשים להגיע אל חברות ההתקנה (סעיף 3.12):

"המידע אודות יבואני הרכב, חברות ההתקנה והשירותים השונים הניתנים על ידם, מתפרסם בפרסומים שונים, הנגישים לכל, דוגמת: פרסומים של המל"ל, לרבות באתר האינטרנט של המל"ל עצמו; וכן פרסומים של גופים וולנטרים."

וביחס לאביזרים המותקנים ומחיריהם (סעיף 3.13):

"המחירים של האביזרים להתקנה קבועים במחירון סטנדרטי שנקבע על ידי המל"ל. התשלום לחברות ההתקנה מבוצע על ידי הלקוח (במסגרת ההתקשרות בין הצדדים), והלקוח מממן את התשלום באמצעות הכספים שהוא מקבל לכך ישירות מן המל"ל. במסגרת המשא ומתן שמנהלות חברות ההתקנה עם הלקוח, נוהגות אלה להעניק ללקוח אביזרים שונים – מעבר לאביזרים ההכרחיים אשר מוכתבים במסגרת אישור הוועדה – דוגמת: מקרר לרכב, מערכת מולטימדיה, רמקולים והצללה לחלונות, בבחינת הטבות, המכונות בפי חברות ההתקנה בשם: צ'ופרים (להלן: "הצ'ופרים").

יוצא, אפוא, כי הואיל ואביזרי ההתקנה ממילא נקבעים על ידי הועדה; והואיל וממילא קיים מחירון של המל"ל לאביזרי ההתקנה; הרי שנושא זה של ההטבות – הצ'ופרים, וקביעת היקפם וסוגיהם לגבי עסקה קונקרטית עם לקוח ספציפי בשים לב להעדפותיו המיוחדות של אותו לקוח, ממילא מהווה מידע רגיש, העולה כדי סוד מסחרי של התובעות."

22. גם צפריר העיד על ענין זה בהרחבה בתצהירו, ולאחר שסקר את השיטות והאמצעים, שבהם נוהגים סוכני החברות להגיע אל הלקוחות, ליטול את פרטיהם, ואף להעבירם ביניהן במסגרת ההסדר שנזכר לעיל (סעיפים 28-33), סיכם (סעיף 34):

"כאמור: שיטות גיוס ושימור הלקוחות אשר נסקרו לעיל – משותפות לכל החברות המתחרות בתחום וממילא, פרטי כל הלקוחות נמצאים במאגרי כל החברות. עובדה זו, בצירוף ניידות העובדים וניידות הלקוחות הקיימת בתחום מחברה אחת לאחרת, תורמת לכך כי בשוק לא קיימים סודות מסחריים ולא ניתן לבצע הבחנה ואבחנה בין לקוח של חברה אחת ללקוח של חברה אחרת – היינו, על פי רוב מדובר בלקוחות ארעיים ולא בלקוחות ממשיים של חברה כזו או אחרת."

צפריר התייחס בתצהירו גם ללקוחות החוזרים (סעיפים 37-38), וסיכם (סעיף 39):

"מן האמור לעיל עולה כי ישנם לקוחות, אשר את רכבם הראשון אבזרו אצל חברה אחת, את רכבם השני אצל חברה שנייה ואת רכבם השלישי יאבזרו בחברה אחרת. עצם העובדה כי במקור ביצע לקוח כלשהו אבזור והתקנה עבור רכבו אצל התובעות, או מי מהן, אין בה כדי להעיד בהכרח על כך כי פרטי לקוח אלו לא הובאו בו זמנית (או אף קודם לכך) לידיעת החברות המתחרות (לרבות התובעות 1-3) באמצעות סוכני השטח שלהן, שביקרו אף הם בישובים, בועדות וכיו"ב וליקטו את המידע הרלבנטי בנוגע ללקוח ספציפי. כפי שהוסבר לעיל, ההפך הוא הנכון."

23. וכן העיד גם איתן בתצהירו (סעיף 4):

"ברצוני להדגיש כי תחום איבזור הרכב הינו ענף "ללא סודות". זאת, מכיוון שהשיטות מוכרות, הלקוחות ידועים ובעצם התחרות האמיתית היא על איכות השירות והקשר האנושי שמפתח איש המכירות עם הלקוח ומשפחתו. יתר על כן, היקף הפעילות השנתי בתובעות הוא, להערכתי, כמה אלפי לקוחות בשנה. זאת, לעומת רשימה המכילה מספר מועט של לקוחות נשוא תיק זה."

24. יתר על כן, לשם קביעת היותו של מידע מסוים בגדר סוד מסחרי, יש לייחס חשיבות גם לשאלה כיצד ראו הצדדים את המידע המועבר ביניהם (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796, 807).

ציטטתי לעיל את דבריו של דב, מנהלן של תמן, בתצהיר שהגיש במסגרת תביעה זו.

אולם, עוד קודם לכן אמר דב דברים דומים, ואף ברורים יותר, בהקשר דומה למדי.

עובד לשעבר של אצמ צפון, שמו אפי בריק, נתבע על ידי אצמ על כך, שעוד בהיותו עובד שלה הוא העביר לתמן מידע עסקי הקשור לאצמ ואחר כך עבר לעבוד בתמן. התביעה התבררה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (עב 18/07). אצמ ביקשה מבית הדין לתת צו מניעה זמני, שימנע מבריק לעבוד בתמן ולחשוף בפניה את המידע העסקי הקשור לאצמ (בש"א 5249/06).

בריק ביקש לדחות את הבקשה ובתצהיר שהגיש דב באותה תביעה (נספח 8 לתצהיר צפריר) טען (בסעיפים 5-9):

"5. כל החברות פועלות ומפעילות את אותן השיטות. נציגי כל החברות ממתינים, לנכים ומתייצבים בבנין הועדה לגודל הרכב שבתל אביב, השמות מועברים בין כולם והחל משלב זה פונות החברות ללקוח הפוטנציאלי ומנסות לשכנע אותו לעבוד עמן.

6. גם ת.מ.ן יוצרת קשר עם ארגוני נכים, עמותות נכים ופועלת גם בשיטת חבר מביא חבר. אין בכך כל ייחודיות או סוד מדינה.

7. הלקוח הוא זה שמחליט עם מי להתקשר וזאת על פי שיקול דעתו המוחלט.

8. גם שמות הלקוחות "החוזרים" (אלה המחדשים את אבזור הרכב כעבור מספר שנים) ידועים לכולם. לת.מ.ן יש את מאגר המידע ההיסטורי ובחלוף חמש שנים ת.מ.ן פונה ללקוח המחדש את רכבו ומתחרה עליו, גם אם היא לא החברה שביצעה את האבזור הקודם. על כן אין לאף חברה שליטה מוחלטת על "לקוחות חוזרים", מיותר לציין, כי גם "לקוח חוזר" שאבזר בעבר אצל ת.מ.ן חשוף לתחרות מחודשת מצד כל החברות וישנם כאלה המאבזרים אצל אחרים.

9. בשוק זה, תחרות אינה על מחירים או על זהות לקוחות. התחרות היא על טיב השירות, איכות העבודה, עמידה בלוח זמנים, מהירות ביצוע האיבזור והיחס ללקוח."

בהתייחסו לרשימת הלקוחות שהועברה לו על ידי בריק (לטענת אצמ), אמר דב (בסעיף 13):

"אבהיר, כי כל השמות המופיעים בפתח "התגובה לתשובת המשיב" שהוצגו בפניי, מוכרים לחברת ת.מ.ן, מופיעים במאגריה ומטופלים כלקוחות פוטנציאלים זמן רב לפני שיצרתי קשר ראשון עם אפי בריק."

ובחקירתו בבית הדין (צורפה כנספח 9 לתצהיר צפריר) אישר דב (עמ' 11):

"עקרונית, זה נכון שאין סודות מיוחדים בתחום של אבזור רכב לנכים", ובהמשך (עמ' 12): "כל מי שעוסק בתחום, כל בעל תפקיד המחייב טיפול ברשימת לקוחות, יש לו גישה לרשימה". לשאלת ב"כ אצמ השיב, כי הוא מסרב להעביר לאצמ את רשימת הלקוחות שלו, משום ש"אין לי שום ענין להקל על המתחרים", אך הוסיף: "למרות שבסיכומו של דבר בענף זה שלושת החברות המובילות מתחרות על אותו מאגר של לקוחות" (עמ' 12).

בית הדין קיבל את גירסת בריק, שנתמכה כאמור בעדותו של דב, וקבע בהחלטתו כי לא הוכח קיומו של "סוד מסחרי" ביחס לרשימת הלקוחות של אצמ, היכולות הטכניות ותכניות הפעולה שלה, אנשי הקשר שלה, מחירוני הספקים והאביזרים ועוד, ודחה את בקשתה של אצמ (ההחלטה צורפה כנספח 10).

25. בחקירתו במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני בתביעה זו, אישר דב את שאמר בתצהירו בבקשה שהתבררה בבית הדין, והוסיף: "מה שהצהרתי אני עומד מאחורי זה" (עמ' 6 לחקירתו, מיום 22.6.10).

רק בחקירתו בתביעה עצמה הוא ביקש לחזור בו מהדברים עליהם העיד בבית הדין, ואף מהדברים עליהם העיד בתצהירו בתביעה זו (עמ' 114-116):

"במשפט שהעדתי בחיפה אמרתי שהרשימה הזאת היא גלויה ואינה סודית לחלוטין. ככה חשבתי עד שהתחלתי ללמוד את השתלשלות הענינים במשפט הזה. בהשתלשלות במשפט הזה פתאום אני מגלה שיש רשימת שמות של לקוחות שהועברו לחברת א.צ.מ. והם היו במכון הרפואי וא.צ.מ. כותב לא מכיר אותם...".

גם אם דברי צפריר, אליהם מרמז דב, אכן נאמרו ביחס ללקוחות מסוימים (כשצפריר הסביר שהוא אינו מכירם אישית) אין לכך כל קשר לידיעותיו של דב, מנהלה של חברת תמן, שהוגדרה על ידו בתצהירו (סעיף 3.1) "הותיקה שבחברות ההתקנה, ופועלת בענף מזה עשרים ושתיים שנה".

נסיונו של דב לחזור בו מדברים מפורשים וברורים, שאמר במסגרת הליך קודם, כשאלה שרתו את מטרתו, ואף מדברים שאמר בתצהיר שנתן במסגרת תביעה זו (ואולי לא היתה לו ברירה, לאחר עדותו בהליך הקודם), הוא נסיון סרק, שאינו יכול להצליח.

גם אם לא ניתן לומר שעדותו של דב בהליך הקודם יוצרת השתק שיפוטי של ממש, המונע ממנו אמירת דברים סותרים בהליך זה, מאחר שתמן עצמה לא היתה צד (ישיר) לאותו הליך, הרי שהרציונל העומד מאחורי עקרון ההשתק השיפוטי, כפי שנקבע בענין בית ששון (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625), ולפיו, "התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (דבריו של כב' השופט גרוניס, עמ' 633), קיים גם כאן, בהתחשב בכך שתמן, מעבידתו של בריק בעת ניהול המשפט, נהנתה באופן ישיר מההחלטה שדחתה את הבקשה.

יצוין כי בענין בית ששון סבר כב' השופט רובינשטיין, בניגוד לדעתו של כב' השופט גרוניס, שאף אין הכרח, לצורך הקמת ההשתק השיפוטי, שבעל הדין הטוען את הטענות הסותרות, טענתו תתקבל או כי יצליח במשפט (עמ' 637): "לדידי, באספקלריית תום הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך בכלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך"...".

רציונל זה קיים גם ביחס לטענותיו הסותרות של דב בשני ההליכים. לא ניתן לאפשר מצב שבו עד המעוניין בתוצאה מסויימת במשפט יטען טענה אחת באותו משפט ואילו במשפט אחר, שהוא או חברה בשליטתו קשורים לאחד מבעלי דין, יטען טענה סותרת המשרתת את מטרתו במשפט האחר.

26. יצוין, כי בית הדין באותה תביעה שלל גם את הטענה שחלה על הצ'ופרים המוצעים סודיות מסחרית, טענה שהועלתה על ידי דב בתצהירו כאן, בקובעו (סעיף 26 להחלטה):

"באשר להטבות/לצ'ופרים, המוענקים ע"י המבקשת נוסיף, כי עפ"י עדויותיהם של שני הצדדים גם יחד עולה, כי כל החברות נוהגות להעניק הטבות ללקוחות וכי עת פנה לקוח לאחת מן החברות, הרי במסגרת המו"מ המנוהל בין הצדדים, החברה מבררת אצלו את פרטי ההצעה שקיבל מן המתחרות, על מנת להציע לו הצעה משופרת ולזכות בעבודה. יתירה מכך, עפ"י רוב, הלקוח אף מוסר את המידע מיוזמתו, בנסיון לקבל הטבות יתר".

קביעה זו תואמת גם לעדויות, שנשמעו בהקשר זה במשפט כאן.

צפריר (סעיף 7 לתצהיר):

"בקשר ל"צ'ופרים" הניתנים על ידי כל חברה – הרי שגם אלו אינם בגדר סוד מסחרי. כל החברות נוהגות להעניק הטבות ללקוחות (הן לקוחות חדשים והן לקוחות שבחלוף חמש שנים זכאים לרכוש רכב חדש). יתר על כן, עת פונה לקוח לאחת מן החברות המתחרות בתחום, הרי שבמסגרת המשא ומתן המנוהל בין הצדדים, נוהגות החברות לברר את פרטי ההצעה שקיבל ממתחרותיהן, על מנת להציע לו הצעה משופרת ולזכות בעבודה. לקוחות רבים אף נוהגים לנהל משא ומתן בין מספר חברות, כאשר בכל פעם הם מעבירים לחברה אחת את "חבילת הצ'ופרים" אשר הציעה להם האחרת ולהיפך. זאת, כמובן, במטרה להגדיל ככל הניתן את מספר ההטבות אשר יקבלו."

(סעיף 49):

"לפיכך, טענתן של התובעות כי ההטבות הניתנות ללקוחות מהוות סוד מסחרי אינה נכונה, וזאת בלשון המעטה. חברה החפצה לדעת איזו חבילת הטבות הציעה חברה מתחרה ללקוח יכולה לפנות ללקוח ולשאול אותו (והלקוחות אף נוהגים למסור מידע זה מיוזמתם, כאמור כחלק מניסיונם למקסם את ההטבות הניתנות להן)."

27. דב טען בעדותו (עמ' 78-85), שרשימת הצ'ופרים שתמן היתה מציעה ללקוחת לא היתה מועלית על כתב, ולא היתה נמסרת ללקוח.

איתן ומורן הכחישו זאת בתוקף.

איתן (עמ' 538):

"ת. מר דב שטקלר עמד ושיקר בפני כל, תכף נדבר על שקרים, זה בסדר. אמר – אף קליינט לא מקבל. אז אני מודיע לך – כל קליינט מקבל. משתי סיבות. א'. הוא לא יזכור מחר. מחר אני אגיד לו – 'רגע, לא קיבלת DVD'. כל אחד, כבודו, מקבל רשימה. יש לי כאלה חבילות אצלי במשרד. כאלה חבילות.

ש. של חברת ת.מ.נ?

ת. של חברת ת.מ.נ, של קליינטים שבאו מחברת ת.מ.נ, באו אלי, - 'תקשיב, תקשיב. אמרו לי – אדוני, בתוך העסקה, אדוני, זה מה שהוא נותן לי'. הנה, הטבות לקוח, הטבות לקוח, הטבות לקוח. אני יכול לתת לך כאלה ככה. אין אחד כזה, כבודו,"

ובהמשך בתשובה לשאלתו של מורן עמ' 559):

"ש. המסמכים שהגשת עכשיו, בהם מוצרים צ'ופרים.

ת. כן.

ש. כמו שציינת, אתה היית, לכל לקוח, נכנס אליו לבית, נותן לו רשימת צ'ופרים. זה מה שהדרכת גם אותי לעשות, להשאיר ללקוח רשימה?

ת. זאת היתה הנחיה שלי מוחלטת, גם אני וגם הסוכנים, ואם יבוא הבן אדם אני אשאיר גם לבת אל – 'תני לו את זה ביד'. היתה הנחיה חד משמעית, והוא יודע את זה. אין דבר כזה שבן אדם יצא בלי נייר. זה גם יותר מכובד, גם אחרי חודש הוא לא שוכח. הרי אם אני לא משאיר לו נייר, אני יכול לעשות ממנו סלט. אני אומר לבן אדם – 'תגיד, איפה הנייר שלך? אין לך נייר? עובדים עליך". כל אחד היה לו נייר עם לוגו, עם שרטוט רכב, כמה מושבים, עם החתימה, עם הכל. כל לקוח, לא בודדים, כל לקוח,"

(יצוין, כי המסמכים האמורים הם רשימות צ'ופרים שבכתב שנמסרו ללקוחות (מוצגי נ/1), כשאחת מהן היא על נייר מכתבים של תמן (נ/1 א), אך הן נעשו בשנת 2013, היינו לאחר התקופה הנדונה כאן, ולכן לא אתייחס אליהן).

מורן העיד (עמ' 775-776), שכל לקוח שהיה יושב איתו היה מקבל ממנו דף עם שרטוט של צורת הרכב, עם מיקום התקנת האביזרים, "הייתי רושם על כל הדף כל הצ'ופרים שהלקוח היה מקבל, את אותן הטבות. הייתי חותם למטה, הלקוח היה מקבל דף אחד, להערכתי הלקוח היה מקבל את הדף הלבן, אם איני טועה, או הוורוד, הדף היה חוזר, התיק, לתמן, היה עובר לאיתן, שאחרי זה היה יושב עם דב לאישור".

מורן הכחיש (שם), כי היתה הנחיה של דב שלא למסור עותק של המסמך ללקוח.

גם בת-אל העידה בענין זה (עמ' 448-449):

"ש. תנסי להתמקד בשאלות שלי. האם את שואלת אותו, בין יתר השאלות המקצועיות שלך, האם את שואלת אותו גם – איזה צ'ופרים קיבל המתחרה?

ת. אם הוא פותח את זה בפנינו? כן. למה אתה לא רוצה, מה הסיבה לכך, והוא פותח בפניך את הכל. אתה לא צריך אפילו מידע, אתה לא צריך כלום, כי הלקוחות יושבים ובאים עם הדפים של החברות. אני יודעת שגם אצלנו כשיושבים איתם, בסוף הם מראים לכולם. זה משהו חשוף, אין פה סודות."

28. אם הלקוח היה מקבל מסמך בכתב ופונה עמו לחברה המתחרה, הרי שמידע זה היה נודע לחברה המתחרה באמצעות הלקוח.

אולם, גם אם אקבל את גירסתו של דב – וגירסתם של צפריר, איתן, מורן ובת-אל בענין זה נראית לי סבירה ומהימנה יותר – הרי שלא היתה כל מניעה לכך, שהלקוח יספר לחברה המתחרה בפיו אלו צ'ופרים הוצעו לו על ידי החברה האחרת, כך הודה דב בחקירתו (עמ' 86):

"ש. אוקיי. אז בוא אני רוצה, זו נקודה פשוט חשובה. זאת אומרת אם זה מידע שניתן בעל פה והלקוח עושה בו שימוש זה בסדר?

ת. נכון".

כן לא היתה מניעה, שהלקוח ירשום בעצמו על דף את הצ'ופרים שהוצעו לו, וגם בכך הודה דב (עמ' 86-87):

"ש. לקוח, נגיד בא אליך לקוח ובזמן הפגישה הוא לא מקבל ממך משהו כתוב, אבל תוך כדי הפגישה הוא רושם לעצמו מה אתה מציע. זה מותר?

ת. כן. כל עוד זה לא מסמך שלי ולא מסמך שיצא מטעמי, הלקוח יכול לעשות מה שהוא רוצה.

ש. אוקי. ונניח שהלקוח הזה יוצא מהפגישה איתך, מהר מהר רץ לאוטו ורושם את מה שהוא זוכר שאמרו לו בפגישה. זה בסדר?

ת. אני לא יכול למנוע כזה דבר."

דויטש עמ' 437-438:

"כאשר הלקוח הוא זה שפונה אל המתחרה, המתחרה אינו עושה "שימוש" במידע הנדון, דהיינו במידע ביחס לכך שאותו לקוח הוא צרכן של המוצרים או השירות. תשובה אחרת משמעותה תהיה כי הדין אוסר על המתחרה את עצם קיום הקשר עם אותו לקוח ולא רק את ניצול המידע ביחס ללקוח זה".

29. גם במידע האחר שפורט על ידי דב בתצהירו (סעיף 3.19) לא מצאתי כי התקיימו בהם התנאים להיותם "סוד מסחרי".

באשר ל"העדפותיו המיוחדות של הלקוח", הרי שאלה יכלו להימסר כמובן על ידי הלקוח עצמו לחברה המתחרה, ומאחר שכפי שהוכח חברות ההתקנה פנו לאותם לקוחות, סביר הוא שהלקוח סיפר לכולן את העדפותיו.

באשר ל"לוחות זמנים לביצוע ההתקשרות וליישום ההתקנה", הרי שאם המדובר בלקוח שכבר גמר בדעתו להתקשר עם תמן – מידע זה לא הועיל במאומה לאצמ, ואם המדובר בלקוח שעדיין התלבט בנוגע לבחירתו הרי שמידע זה איננו רלבנטי.

באשר ל"תנאי ההתקשרות עם אותו לקוח" – הרי שכל שפורט בהקשר זה (בתצהיר דב) הוא "לרבות נתונים כספים ורשימת ההטבות – הצ'ופרים", אך כאמור לעיל, האביזרים שאושרו היו ידועים לכל החברות, ומחיריהם היו קבועים, ההטבות היו ניתנות בחינם, כך שלא ברור אלו נתונים כספיים ביחס לאותו לקוח היו חסויים. באשר לרשימת הצ'ופרים, כבר התייחסתי לעיל.

30. לכל הנאמר צריך להוסיף, שבמקרה המיוחד הנדון כאן, איתן, מתוקף נסיונו רב השנים, מומחיותו הרבה והקשר המיוחד שהיה לו עם הלקוחות של תמן כפי שאתאר להלן, ידע בין כה וכה את פרטיהם של מרבית הלקוחות ואת צרכיהם והעדפותיהם, כך שלא נזקק באופן עקרוני למידע נוסף, ומתוקף מעמדו סביר מאד שהלקוחות, או לפחות מרביתם, יפנו אליו מיוזמתם, גם לאחר שפרש ממתן ועבר לאצמ, וכשיפנו אליו גם יפרטו בפניו מה הוצע להם על ידי תמן, אם כבר הוצע, וכל פרט נדרש.

31. המסקנה עד כאן היא, שהמידע והמסמכים שפורטו בכתב התביעה ובתצהירו של דב אינם חוסים תחת ההגדרה של "סודיות מסחרית", דבר המייתר במידה רבה את המשך הדיון בתביעה, לכל הפחות בהקשר זה. מכל מקום, אדון להלן בממצאים העובדתיים בדבר המידע והמסמכים שהועברו למעשה, איזה שימוש נעשה בהם (אם בכלל) ומהו הנזק שנגרם על ידי כך לתמן (אם בכלל).

אולם, קודם לכן, ולמען הבנת המשך הדיון בממצאים האמורים, נדרש לתאר את המעמד המיוחד שהיה לאיתן בתמן בפרט ובתחום כל אבזור הרכב לנכים בכלל.

איתן

32. איתן התחיל את דרכו בתמן מאז היווסדה בשנת 1991 כטכנאי מתקין מערכות אבזור לנכים, לאחר מכן הפך להיות מנהל העבודה של תמן ולאחר מכן מונה כמנהל השיווק שלה (עמ' 2 לתצהירו).

על פי עדותו (סעיף 3 לתצהירו), חלק גדול מהאנשים העובדים כיום בתחום עבדו אצלו או למדו ממנו.

הוא כיהן כמנהל השיווק במשך 4 שנים, כשבתקופה זו, לדבריו (סעיף 8 לתצהירו), הוא הגדיל את מספר הלקוחות של תמן מעשרות בודדות למאות בשנה.

לדבריו (סעיף 1 לתצהירו), "מעורבותי היומיומית עם נכים בכל הנוגע לרכביהם מבוססת על ידיעותי הטכניות, הכרותי האישית רבת השנים עם צבור הנכים (עד כדי היכרות חברית ומשפחתית), ונסיוני בכל הקשור לעבודה עם המוסד לביטוח לאומי ומשרד הבריאות".

ובעדותו בבית המשפט סיפר (עמ' 514):

"ש. אתה טוען בסעיף 8 לתצהירך, שהגדלת את מספר הלקוחות של ת.מ.נ מעשרות בודדות למאות בשנה.

ת. בשנה, בהחלט. כשאני עברתי,

ש. לא זאת השאלה. אתה בעצם הרגשת שאתה עוזר לבנות את ת.מ.נ, שלא לומר - אתה בונה את ת.מ.נ. אתה בנית את ת.מ.נ. זו היתה התחושה שלך?

ת. כשאני עברתי, אתה שואל, נכון? כשאני עברתי מהייצור לשיווק, למכירות, האולמות היו ריקים, כבודו. היית רואה אולמות אדומים, ריקים. פה אוטו, שם אוטו. זה מה היה.

ש. תענה לי רגע לשאלה.

ת. אני עונה.

ש. לגבי התחושה שלך.

ת. מה זה התחושה שלי? זאת התחושה שלי. אלה העובדות. בוא, תן לי לענות, חבל. האולמות היו ריקים. האנשים היו מסתובבים, והוא היה מסתובב עם פרצוף צנע. כך קיבלתי את זה, בעבודת נמלים. לא היו לי רכבים להדגמה, לא היו לי קליינטים להדגמה. הייתי צריך להראות אוטו, לא היה לי אוטו להראות. בעבודת נמלים קשה הפכתי את זה למאות לשנה.

ש. זה הכל בזכותך.

ת. לא שמעת אותי אומר את זה.

ש. אני שואל אותך.

ת. לא, אתה לא שמעת אותי ואני גם לא אגיד את זה. "

דבריו אלה של איתן, לא זו בלבד שלא הוכחשו, אלא אף אומתו בעדותו של דב, נוסף על עדויותיהם של צפריר ומורן.

33. דב אישר בעדותו (עמ' 135): "לפי מיטב שיפוטי היו לו (לאיתן) יחסים טובים, הוא היה איש מכירות מוצלח והוא עשה שירות טוב ללקוחות".

כן אישר דב (עמ' 141-142), שבין השנים 2007-2009 (בהן כיהן איתן כמנהל שיווק), איתן היה סוכן המכירות, שהניב כמחצית מכלל הכנסותיה של תמן (כך גם בשנת 2009, בה סיים את עבודתו בחודש אוגוסט, "נרשמו על שמו" 49% מהכנסות תמן).

דב גם סיפר (עמ' 169-170), כי עשה כל מאמץ שלא לפטר את איתן, ולצורך כך אף נעזר בייעוץ ארגוני, ועקב היחסים האישיים העכורים שהתפתחו בינו ובין איתן הוא ביקש ממרטין לקחת את האחריות עליו, וכשגם זה לא הועיל הוא נאלץ לפטרו.

גם מרטין העיד על המאמצים שנעשו לישוב הסכסוך האישי שהתפתח בין איתן ובין דב (עמ' 354-356).

34. צפריר סיפר בתצהירו (סעיף 23):

"ואחזור ואדגיש, הסיבה העיקרית בגינה בחרתי להעסיק את הנתבע 5, היתה בשל היותו עתיר ניסיון מקצועי ושירותי בהתנהלותו מול ציבור הלקוחות. חשוב להבין כי תחום העיסוק בו אנו עוסקים דורש בנוסף למקצועיות וידע טכני בפתרון בעיות, גם סבר פנים, אנושיות רבה ורצון עז לסייע כיוון שאנו "פוגשים" בציבור זה בנקודות זמן הקריטיות בחייהם."

בעדותו סיפר, שכאשר איתן פנה אליו כדי להתענין בהעסקתו אצלו, תחילה חשד במניעיהם של איתן ודב (עמ' 642):

"כשמֶסִי (כוכב הכדורגל המפורסם) כזה בענף מפוטר, זה קודם כל מעלה איזה חשדות. למה דב עושה משהו שהוא נגד כל ההגיון".

35. מורן סיפר (סעיף 3 לתצהירו), כי איתן הוא שהכשיר אותו לעבוד כסוכן מכירות, והוסיף:

"לכל בעיה שהתעוררה במהלך העבודה השוטפת ניתן פתרון ע"י איתן, בעיה מקצועית, מכירתית ואף חברתית".

הוא הוסיף, שגם לאחר פיטוריו של איתן, הוא המשיך להיות אתו בקשרים ידידותיים ולהיעזר בו בבעיות שונות שהתעוררו בעבודתו.

בחקירתו סיפר (עמ' 775), כי בתקופת עבודתו של איתן, "היו עומדים רכבים בחוץ", כלומר מחוץ לאולמות העבודה, משום שהיתה עבודה רבה, וכי דבר זה השתנה לאחר שאיתן עזב את תמן.

36. ביום 2.12.03 נדרש איתן על ידי דב לחתום על הסכם עבודה (עד אז עבד ללא הסכם חתום. ההסכם צורף כנספח 1 לתצהיר איתן).

בהסכם זה, שהיה מודפס מראש, נכתב, בין היתר (בסעיף 13(ב)):

"בתום תקופת העסקתו מכל סיבה שהיא (הדגשה שלי), מתחייב העובד בזה במפורש כי במשך תקופה של חמש שנים מתום העסקתו, לא יעסוק, לא ישתתף ולא יקבל תפקיד בצורה כלשהי, לא במישרין ולא בעקיפין, בחברה, במפעל, או בעסק המתחרה לזה של החברה ו/או לא יעמיד את עצמו במצב של מעוניין בעסק מתחרה כאמור לעיל".

אולם, איתן סירב לחתום על נוסח זה (סעיף 10 לתצהירו), ולכן נמחקו המילים "מכל סיבה שהיא", ובמקומם נרשמו המילים (בכתב יד): "הנובעת מהחלטת העובד לעזוב את החברה מרצונו".

לאור זאת, לדבריו, מאחר שעזיבתו את תמן לא נעשתה "מרצונו", לא היתה לו כל מניעה, לאחר פיטוריו, להיות מועסק על ידי חברה מתחרה ולפנות כעובד שלה לכל הלקוחות הפוטנציאלים.

ואכן, דב אישר, שאיתן היה יכול לפנות ללקוחות לאחר פיטוריו (עמ' 136):

"ש. למה שלא יצור קשר עם הלקוח? אסור לו?

ת. לא, במקרה של איתן מותר לו לפי ההסכם."

ובהמשך (עמ' 158):

"ש. אתה מסכים איתי שלפי הסכם ההעסקה של איתן, מותר היה לו לפנות ללקוחות ת.מ.נ.

ת. אני מסכים. עובדה שלא תבעתי אותו ולא עשיתי שום פעולה, בין היום שפיטרתי אותו לבין היום שמורן נחקר ונתגלה שנעשו דברים לא בסדר. אני לא תבעתי אותו, לא פניתי אליו יותר, לא דיברתי איתו, ואני, מבחינת הניהול של החברה, התעלמתי בכלל ממנו.

ש. זאת אומרת אנחנו מסכימים שמותר היה לו לפנות.

ת. כן."

37. ביום 10.8.09 התבקש איתן להגיע למשרדו של דב, שם נמסר לו מכתב הפיטורין, לדבריו (סעיף 11 לתצהירו), "בלי כל הסבר ובלי שנערך לו כל שימוע".

לאחר פיטוריו, הוא פנה לצפריר והתענין בהעסקתו באצמ. לאחר מספר מפגשים ביניהם, החליט צפריר להקים את אצמ מזרח, שתתרכז בלקוחות באזור ירושלים, שטופלו עד אז על ידי אצמ אבזור. איתן התבקש לאתר מקום מתאים ומשנמצא המקום והוכשר, מונה איתן לנהל את אצמ מזרח (איתן, עמ' 519-521).

הראיות שהוצגו להוכחת העוולות

38. תחילה יצוין, כי בניגוד למה שעשוי להשתמע מעדותו של דב (סעיף 3.10 סיפא לתצהירו), לפיה "התובעות שקדו רבות והשקיעו זמן ומשאבים רבים לצורך איסוף ראיות מפלילות אודות שיטות הפעולה של מר סולומון, בשיתוף עם מר אונר, עם הגב' שמחי ועם מי מיתר הנתבעים", הר שכל שהוצג בענין זה הם דברים שהושגו ממורן, בלבד: דברים שסיפר לחוקר חיים פנחס, שהוקלטו ותומללו (נספח 18 לתצהיר דב, להלן – חקירת פנחס), הודעת מייל אחת ששלח לאיתן ואשר הכילה מספר קבצים (נספחי 21-25 לתצהיר דב) ושני מסרונים ששלח לבת-אל (נספחים 27-29 לתצהיר דב).

כן הוצג דו"ח של חב' אורנג', שהתיימר להעיד על היקף השיחות שנערכו באותה תקופה בין מורן ובין איתן (נספח 19 לתצהיר דב).

מלבד זאת, העיד בעלה של לקוחה אחת בלבד, א.א., אשר העיד על נסיון שעשה מורן (לדבריו) לשכנע אותו לבצע את ההתקנות באצמ ולא בתמן, והוא סירב.

39. אקדים ואומר, כי לצורך הוכחת העוולות שנטענו, ובעיקר לצורך הנזק הנטען, ולפיו, בשל המעשים המיוחסים השתכנעו הלקוחות להתקין את האביזרים באצמ, לאחר שהחליטו להתקין אותם בתמן, נדרש היה מהתובעות להעיד, לכל הפחות חלק מלקוחות אלה.

לא הובא אף לקוח אחד שיעיד כך.

לאחר שציינתי זאת, אעבור לדון בראיות עצמן.

הדברים שמסר מורן בחקירתו

40. חשדם של התובעות במורן התעורר, לאחר שמזכירה בתמן בשם רגינה ראתה במכשיר הנייד של מורן מסרון ששלח מורן לבת-אל (מורן אישר בחקירת פנחס – עמ' 6 לתמליל ובבית המשפט – עמ' 715, שמכשיר הנייד היה נשאר במשרד אצל המזכירות לקבלת הודעות).

רגינה הראתה את זה למרטין – באותה עת דב היה בחו"ל ומרטין טיפל לבדו בעניני תמן – ובעקבות זאת החליט מרטין, לאחר שיחה טלפונית עם דב, לפנות לחוקר חיים פנחס. כך סיפר מרטין (עמ' 376-381).

מרטין המשיך וסיפר (עמ' 383), כי פנחס הגיע למשרדי תמן וישב באחד מהחדרים, ואז זומן מורן להגיע לאותו חדר בלי שנאמר לו לאיזה צורך, ורק לאחר שהגיע הודיע לו פנחס שהוא חוקר פרטי, ושהוא מבקש לחקור אותו על החשדות שהועלו נגדו.

החקירה נערכה בנוכחותו של חוקר מתלמד נוסף, שכמעט ולא נטל בה חלק, ומרטין נקרא מעת לעת על ידי פנחס להגיע כדי להביא מסמכים מסוימים או כדי להבהיר דברים מסוימים, אך גם מרטין לא נטל חלק בחקירה.

41. שני הצדדים ניסו לצייר את אופי החקירה שנערכה באופן אחר. בעוד שפנחס טען בחקירתו (עמ' 340-345) שהקפיד לכבד את מורן ושלל כל אמירה מאיימת, טען מורן בחקירתו (עמ' 781):

"הרגשתי במצב לחוץ, הרגשתי בפחד מסוים. התחלתי לזרוק שם דברים לכל הכיוונים, אמרתי לו כל מיני שמות, כל מיני דברים. אמרתי לו - עשיתי ככה, עשיתי ככה. כן, כן, כן. הסכמתי שאני גנב גדול, הסכמתי שאני גנבתי 10 מליון, אני גם מסכים שם שגנבתי 10 מליון שקל מהחברה. הסכמתי איתו על הכל."

האמת היא שפנחס, כחוקר מנוסה, מילא את שני התפקידים הקלסיים של "השוטר הטוב והשוטר הרע", בהתאם לתשובות שקיבל ממורן. לצד התעניינות בענייניו האישיים של מורן, המלווית בהלצות (למשל, עמ' 2), ולצד הצעות שתיה (עמ' 21), הוא לא חסך "איומים" (לא פיזיים, חלילה), כגון (עמ' 9):

"חיים: גנבת את החברה הזאת. בהרבה, בהרבה הרבה כסף. אני רוצה עכשיו, אני אתן לך הזדמנות קטנה, פתח קטן בחיים, אבל פתח קטן בחיים אני נותן לך, לפני שזה עובר לכיוונים מאוד מאוד רעשניים וגועשים. אני רוצה פה לשמוע ממך קודם כל אני יכול להגיד לך את זה, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך, מה מערכת הקשרים שלך עם איתן ובת אל ולמה עשית את זה. אבל אמיתי, בלי עכשיו המשחקים האלו שעשית עד עכשיו."

ובמקום אחר (עמ' 10-11):

"חיים: עוף החוצה מפה, אני אלך עם זה למשטרה, אני אלך עם זה לאן שאני צריך. אני אלך להכין נגדך תביעות על כמה מיליונים בבתי משפט ונראה אותך יוצא, נראה את איתן מוציא אותך מזה בחיים. בוא, אני רוצה לשמוע איך איתן מוציא, מוציא אותך מזה בחיים.

מר....: איתן לא יכיר אותו אפילו.

חיים: או בת אל. יש לך עכשיו הזדמנות נדירה לשבת פה מולי, להתנצל, להגיד גנבתי את החברה הזאתי, איך אני יוצא מזה. אוקי? יש לך הזדמנות נדירה אבל עם פתח צר מאוד. לא תנצל אותו,"

42. מקריאת התמליל נראה היטב כי מורן ניסה לרַצות את פנחס, ככל יכולתו.

הנה מספר דוגמאות:

(עמ' 12): "אני יכול לשבת אתך להראות לך את הכל",

(עמ' 14): "אז אני אומר לך, אני אגיד לך שמות של אנשים, אני לבד. אני אומר, אני אגיד לך שמות של אנשים",

(עמ' 24): "אני אומר לך, אז בוא אני אתן לך שמות. אתה רוצה לרשום שמות, אתה רוצה שאני ארשום?"

משהוצגה לו במהלך החקירה (עמ' 53), רשימת לקוחות, שהובאה על ידי מרטין, שהעסקאות עמם "התפוצצו" או שעברו למתחרים, התנדב מורן (עמ' 54) להציע את עזרתו בסימון השמות, ובהמשך (עמ' 18): "אני אין לי בעיה לסמן לך עם מרקר אנשים, אין לי בעיה". על הצעתו זו הוא חוזר פעם נוספת (עמ' 59), אך פנחס התעקש לשאול אותו על שמות ספציפיים.

למרות כל רצונו, מורן לא הצליח לספק את "הסחורה" שציפו ממנו לספק, או שסיפק אותה באופן חלקי ביותר, דבר שעורר את זעמו של פנחס, שפתח במונולוג ארוך ו"מאיים", הנפרש כמעט לאורך שני עמודים (עמ' 62-63), כשמורן נדרש שוב ושוב לספק שמות, ומורן מתנצל על כך שאינו זוכר שמות נוספים.

בסופו של דבר מגיעה דרישתו הספציפית של פנחס (עמ' 64):

"אני רוצה לדעת את שמות הלקוחות, ש-, עזוב, לא לקוחות שנשארו פה אחרי שדיברת עם איתן, זה הלקוחות שהגיעו לאיתן בעקבות השיחות שלך עם איתן, בעקבות זה שאיתן ביקש ממך פרטים על לקוח... והלקוח עזב את תמן ועבר לא.צ.מ.".

לאחר התנצלות נוספת של מורן שהוא אינו זוכר שמות ספציפיים, עוברים השניים על רשימת שמות, שגם היא מפיקה תועלת שולית בלבד.

43. מורן שלל בחקירתו כל רמז לכך, שקיבל תמורה כלשהי עבור המידע שהעביר לאיתן, בין אם כספית ובין אם בהבטחה מפורשת שאיתן ידאג לכך שהוא יועסק באצמ, למרות שלדבריו זה "היה באויר" (עמ' 21). בד בבד הוסיף (עמ' 18): "איתן לא אמר לי תשמע בוא תעשה בלאגן אני אקח אותך" וכן שבאותו שלב הוא ממילא התכוון לחזור לעסקו הפרטי.

לשאלה מדוע הוא הדליף מידע לאיתן השיב מורן בתחילה (עמ' 10): "הוא היה מטמטם אותי המון זמן", אולם בהמשך סיפר כי עשה זאת כיוון שהרגיש מחויבות אליו: "הוא עזר לי מאד באופן אישי, מעבר לעבודה" (עמ' 11).

44. מורן השיב בחקירתו (עמ' 23) כי איתן לא ביקש ממנו רשימת לקוחות, "כל מה שדיברנו זה היה ספציפי ללקוח".

כן הוסיף, כי לרוב הוא יזם את השיחות עם איתן, "...אבל הוא לא היה מתקשר אלי. אני הייתי מתקשר אליו... נגיד, תשעים אחוז, תעשים וחמש אחוז מהזמן אני הייתי מתקשר".

45. מורן השיב בחקירתו כי דיבר עם איתן בקשר לכ- 20-30 אנשים (עמ' 14), אך משהתבקש להגיד את שמותיהם, הוא התקשה בכך כאמור.

כמו כן, רוב השמות שהועלו בחקירה, מתוך רשימה ארוכה של כ-400 שמות, שהובאה לפנחס על ידי מרטין (עמ' 77), מורן השיב, או שהוא אינו מכיר אותם כלל, או שלא דיבר עליהם עם איתן, או שדיבר אתו עליהם אך הם בחרו לבצע את ההתקנות בתמן או בחברה אחרת (הידרופיקס) ולא באצמ, או שהיו כאלה לקוחות שהתכוונו מלכתחילה, מטעמים שונים, לבצע את ההתקנה באצמ, ללא קשר לשיחתו עם איתן.

דבר זה הביא את פנחס להטיח את הדברים הבאים במורן (עמ' 71):

"חיים: אז בעצם אה, בוא, בוא תראה, בוא נסכם את השיחה הק-, הקצרה בינינו. בוא נסכם את כל השיחה בינינו. שיהיה ברור. אתה העברת לאיתן מידע באופן שוטף על תמן לפי בקשתו של איתן. 20-30 לקוחות לטענתך, או קי? אתה לא זוכר את השמות של הלקוחות. ובכלל, אה, לפי השמות שעכשיו נתתי לך, ובכוונה נתתי לך את השמות האלו, אה, אין שום שם של לקוח שבעצם העברת לאיתן ולתמן ולא נגרם שום נזק.

מורן: אמרתי לך, זה,

חיים: לא, לא. אני רוצה לדעת. אז זאת אומרת ש-,

מורן: כן, כן נגרם נז-, לא,

חיים: קח, קח את הטלפון שלך, ת-, תחזירי לו את מפתחות הרכב ובוא נ-, תמשיך לעבוד פה כרגיל. הרי לא גרמת נזק לתמן."

ומורן מוצא שוב צורך להתנצל: "זה ממש לא ככה. כי אמרתי לך שכן דיברתי...".

רק פעם אחת היה מוכן מורן לאשר כי לקוח מסוים (ג.מ.נ.) עבר לאצמ בעקבות שיחתו עם איתן, בלא לפרט את מקור ידיעתו זו, ובפעם היחידה הזו, שהושגה לאחר מאמץ רב, ציין פנחס: "קצת יצא לך, קצת יצא לך".

46. אינני מוצא לנחוץ לדון בכל אותם שמות שהועלו בחקירה, כמו גם בשמות הנוספים שעלו במסמכים הנוספים שנתפסו (אליהם אתייחס להלן), מהסיבה הפשוטה שתמן לא הציגה כל רשימה סדורה ומוכחת של לקוחות שהחליטו לבצע את ההתקנות בתמן, ובעקבות שיחותיו של מורן עם איתן הם שינו את דעתם והחליטו להתקין באצמ. בעקבות שיחותיו של מורן עם איתן, דווקא, ולא במסגרת התחרות הרגילה שהיתה בין החברות, במהלכה עברו הלקוחות מחברה א' לחברה ב', וגם לא משום שמו הטוב של איתן, בלא קשר לשיחות שהתנהלו בין מורן ובין איתן.

לשם כך, היה על תמן להעיד לפחות מדגם של לקוחות, שיאשרו שכך ארע. תמן לא העידה ולו לקוח אחד שכזה. היחיד שהעיד, א.א. בעלה של הלקוחה ת.א., סיפר כאמור, כי למרות הפניות אליו הוא נשאר בתמן.

אוסיף, שכפי שהוכח מחקירתו של פנחס, בידי תמן היו מצויות רשימות מסודרות של כל הלקוחות, כולל אלה שבחרו להתקין בתמן ואחר כך חזרו בהם, ורשימות אלה הובאו על ידי מרטין לפנחס במהלך החקירה. אם תמן נמנעה, למרות זאת, להציג אותן רשימות, הרי שהמסקנה הנובעת מכך שהיא אינה יכולה להוכיח את גירסתה.

47. כדי שלא לצאת פטור בלא כלום, אתייחס להלן בקצרה לשמות הלקוחות שהוזכרו בסיכומי תמן, תחת הכותרת "התוצאות של העברת סודותיהן המסחריים של התובעות על ידי מר סולומון לנתבעים, והנזקים שנגרמו לתובעות בשל כך" (עמ' 50 לסיכומים).

עוד לפני בחינת אותם שמות, בולטת העובדה כי מתוך רשימה של כ-400 לקוחות, כפי שהוזכר בחקירת פנחס (ויצוין שגם רשימת הלקוחות החסויה שהוגשה לבית המשפט ושסומנה I מכילה מאות שמות) הוזכרו עשרה שמות בלבד, ויותר משהדבר מעיד על "הצלחת" השיחות שהתנהלו בין מורן ובין איתן, מעיד הדבר על "כשלונן", אם אכן מטרתן היתה להעביר כמות מסיבית של לקוחות מתמן לאצמ.

48. לשמות שהוזכרו (יובאו בראשי תיבות ולפי סדר אזכורם בפרק ז' לסיכומי תמן):

1. ג.מ. – אכן הוכח שהוא ביטל את הזמנתו בתמן והעביר אותה לאצמ. לדברי איתן (סעיף 41.9 לתצהירו), הוא העביר את הזמנתו לאצמ מזרח, בשל קרבתה למקום מגוריו.

2. ע.ל. – העבירה את הזמנתה לאצמ, איתן סיפר (סעיף 41.17) כי עשתה זאת משום שהיא נזקקה לסוג כסא מסוים (כסא נשלף), שאצמ הבטיחה לה להתקינו ברכבה.

3. ד.א. – איתן סיפר (סעיף 41.19) כי בחירתו להתקין באצמ מזרח נבעה מהקרבה הגיאוגרפית לביתו. מורן סיפר בחקירתו (עמ' 86), שלא רצה כלל לעשות בתמן.

4. ג.ז. – לא נזכר בחקירתו של מורן. איתן סיפר (סעיף 41.21), שלקוח זה המתין זמן רב לקבלת האישורים, וכשקיבלם הוא בחר לבצע את ההתקנה באצמ מזרח, הקרובה לביתו.

5. פ.ס.ד. – צפריר העיד, כי הוא היה חתום במקביל בשתי החברות.

6. מ.א. – לדברי איתן (סעיף 41.3) מדובר ב"לקוחה חוזרת", אשר התקינה את רכבה הראשון באצמ, השני בתמן והשלישי באצמ.

7. מ.מ. – איתן העיד בחקירתו (עמ' 471), שלא פנה אליה ולא שוחח איתה.

8. מ.ג. – מורן סיפר בחקירה אצל פנחס (עמ' 34) כי היתה לו בעיה הנדסית מסוימת. גם איתן העיד (סעיף 41.6 לתצהירו) שאמו של הלקוח פנתה אליו כדי שיפתור עניינים טכניים מיוחדים שנדרשו.

9. מ.צ. – איתן סיפר (סעיף 41.10) כי לקוח זה פנה אליו מיוזמתו לאחר ששמע שהוא עבר לעבוד באצמ.

10. ע.נ. – איתן סיפר (סעיף 41.11) שהוא כלל אינו מכיר את השם ולא נפגש עמו. הוא לא נזכר גם בחקירתו של מורן.

49. אמנם, אין הכרח לקבל את הסבריהם של איתן ושל אצמ במלואם, אך עדיין – עצם העובדה שלקוחות אלה בחרו להתקין את האביזרים ברכבם באצמ, גם אם קודם לכן הם חשבו לעשות זאת בתמן, וגם אם שמותיהם הוזכרו בשיחות שניהל מורן עם איתן, כל זה אינו מוביל למסקנה, ששיחה זו היא שגרמה להחלטתם, גם אם יתכן שהיא תרמה לכך תרומה מסוימת. שהרי, כפי שהוכח, הסיבות שגרמו למעבר של לקוחות מחברה אחת לשניה היו רבות, ובהחלט יתכן שעצם הקמתה של אצמ מזרח הניעה את אלה המתגוררים בקרבת מקום (אזור ירושלים) לבצע את ההתקנות שם, וכן יתכן בהחלט שלקוחות עבר של תמן עברו לאצמ בעקבות מעברו של איתן אליה.

ושוב: לשם הפרכת הנחות אלה, ולשם הוכחת גירסתם, היה על תמן להעיד לפחות מקצת מלקוחות אלה, כדי שיאשרו את דבריה.

אך העיקר הוא, כך אני סבור, שגם אם היה מוכח שכל העשרה הללו עברו לאצמ בגלל שיחותיו של מורן עם איתן, הרי שמדובר במספר שולי, שאינו יכול ללמד על הכלל, ולכל היותר הוא יכל לשמש לתביעת פיצוי קצובה ומפורטת, בסכום הקטן עשרות מונים מהסכום שנתבע כאן, אילו תמן היתה בוחרת בכך. אין כל דימיון בין תביעה אפשרית שכזו לבין התביעה שהוגשה.

המסמכים הנוספים

50. רשימת "סטטוס התקנות" (נספח 21 א-ב) שנשלחה בהודעת המייל של סולומון לאיתן מיום 23.2.10.

לדברי דב (סעף 4.4 לתצהירו), מדובר בלקוחות עם עסקאות סגורות, הממתינים לביצוע ההתקנה ברכבם אצל תמן.

לדברי צפריר, מדובר ברשימה חסרת ערך, שכן, העסקאות המפורטות בה כבר נחתמו ו"נסגרו" בתמן.

איתן חזר על כך בתצהירו (סעיף 30.1) והוסיף, כי ממילא השמות הללו היו ידועים לכל חברות ההתקנה.

יצוין, כי מתוך עשרות השמות המצויינים ברשימה זו, יכלה תמן להצביע על שם אחד בלבד – ג.ז. – שכבר הוזכר בסעיף 46(4) לעיל – שעבר מתמן לאצמ.

51. רשימת אנשי המפתח של תמן באזור ירושלים (נספחי 22 א-ב), שגם היא הועברה במסגרת אותה הודעת מייל.

מדובר בלקוחות של תמן.

איתן סיפר (סעיף 30.2 לתצהירו), שזו נקראה "רשימת הכפשה", וסוכני תמן התבקשו להפנות לקוחות המתעניינים בהתקנה ללקוחות אותה רשימה כדי שיניאו אותם מלהתקשר עם אצמ. כך העיד גם מורן. מכל מקום, לא ברור כיצד רשימה זו יכולה להועיל לאצמ.

52. רשימת לקוחות שקיבלו סיוע ביניים לצורך רכישת רכב מתמן – אף היא נשלחה באותה הודעת מייל (נספחים 29 א-ב לתצהיר דב).

גם רשימה זו היתה חסרת ערך מבחינתה של אצמ, כך העיד איתן (סעיף 30.3). גם תמן לא פירטה כיצד רשימה זו סייעה לאצמ.

53. פרטים הנוגעים להתקשרות עם הלקוח פ.ז.נ. – גם זה נשלח באותה הודעת מייל (נספחים 25 א-ב).

לקוח זה נכלל ברשימה שפורטה לעיל (בסעיף 46). איתן סיפר (סעיף 30.4) שהוא בדק את ההטבות המוצעות לו "הלוך ושוב" בין שתי החברות, עד שהחליט בסופו של דבר להתקין באצמ.

54. פרטים הנוגעים ללקוחות ל.י. ו-א.כ. – נשלחו במסרון ששלח מורן לבת-אל (נספח 28 לתצהיר דב).

צפריר העיד (סעיפים 82.2 – 82.3) שהם אינם לקוחות של אצמ.

55. דו"ח של חברת אורנג' על שיחות הטלפון במכשירים הניידים בין מורן ובין איתן ובת-אל (נספח 19 א' לתצהיר דב).

איתן העיד בתצהירו (סעיפים 45-51), כי מכשיר הנייד שניתן לו על ידי תמן הוחזר לה ביום פיטוריו, ומאז הוא אינו משמש אותו. לפיכך השיחות שניהל מורן לאותו מספר כלל לא התנהלו אתו. מספר המכשיר הנייד הפרטי ששימש אותו לאחר פיטוריו לא מופיע באותו דו"ח.

כן לא הוכח מאותו דו"ח שאחד ממספרי הטלפון שבו הוא מספר הטלפון הנייד של בת-אל.

ללא קשר לכך, מורן לא הכחיש שהוא נהג לשוחח עם איתן בענינים שונים, גם מקצועיים וגם אישיים, ובצורה מועטת יותר גם עם בת-אל.

56. האם תפיסת המסמכים במחשב ובמכשיר הנייד נעשתה שלא כדין?

הנתבעים טוענים שתפיסת המסמכים במחשבו של מורן ובמכשיר הנייד שלו נעשתה שלא כדין.

הטענה איננה נכונה.

אין חולק שהמחשב ומכשיר הנייד, מתוכם נלקחו אותם מסמכים, היו שייכים לתמן ונמסרו לו לשם עבודתו בתמן (ביחס למחשב, אני מפנה לדבריו של מורן בחקירת פנחס, עמ' 101).

מרטין סיפר (עמ' 388) שהדבר נעשה בנוכחותו של מורן, אולי גם על ידיו ממש, ולאחר שפנחס והוא אפשרו לו למחוק ממנו דברים פרטיים השייכים לו.

הדברים הללו גם תואמים את השיחה שהתנהלה בענין זה בין מורן ובין פנחס בסופה של החקירה (עמ' 101-103 לתמליל).

חוות דעת רו"ח גולדברג

57. להוכחת נזקיה הציגה תמן חוות דעת של רו"ח דוד גולדברג, שניתח את הכנסותיה של תמן לאורך השנים 2006-2010, ומצא כי בעוד שבשנים 2007 ו-2008 עלה שיעור המכירות, לעומת השנה הקודמת, בין 17 ל-23 אחוזים, הרי שבשנת 2009 ירד שיעור המכירות ב-4 אחוזים ובשנת 2010 ב-13%.

אזכיר, כי איתן פוטר בחודש אוגוסט 2009.

יצוין, כי חוות דעתו התייחסה לירידה במכירות באיזור המרכז בלבד, כלומר למכירות של מתן התקנים בלבד ולא למכירות שנעשו על ידי תמן צפון ותמן דרום (רו"ח גולדברג, עמ' 299-301 לפרו').

58. מנגד הגישה אצמ חוות דעת נגדית, של רו"ח ד"ר זיו רייך שמצא 3 ליקויים עיקריים בחוות הדעת: חוסר התייחסות להשפעה המכרעת של הפרשי שער הדולר לעומת השקל, חוסר התייחסות לכך שבשנת 2009 נפתחו סניפים של תמן בדרום ובצפון אשר "נגסו" במכירותיה של תמן התקנים, חוסר התייחסות להשפעת מועד החלפת הרכבים לאחר חמש שנים (הלקוחות החוזרים), שחל בשנת 2009.

59. מבלי להיכנס לפרטי חוות הדעת, לא ניתן לקשור בין הירידה במכירות של תמן התקנים בשנים 2009 ו-2010 ובין המעשים המיוחסים לנתבעים.

חוות דעתו של רו"ח גולדברג איננה יכולה לבוא במקום פירוט מוגדר ומדוקדק של הרווחים שנמנעו מתמן בשל מעבר של לקוחות שלה לאצמ, ועל פי עדותו (עמ' 275-278) הוא גם לא התבקש לערוך חישוב כזה.

נוסף לכך, ירידה זו יכולה להיות מוסברת במגוון של דברים:

א – תחרות רגילה בין החברות, שהתעצמה בעיקר בשנים 2009-2010, שבו אירע "גל" החלפות רכבים;

ב – עזיבתו של איתן, שהיה איש השיווק המרכזי בתמן, בעל נסיון, מוניטין וקשר טוב עם הלקוחות;

ג – פתיחתם של סניפי תמן בדרום ובצפון, שנגסו באופן טבעי בהכנסותיה של תמן התקנים, שקודם לכן פעלה בכל הארץ;

ד – פתיחת הסניף של אצמ באזור ירושלים, אצמ מזרח, שאירעה רק לאחר פיטוריו של איתן.

60. סיכומו של דבר לא הוכח קשר בין הירידה במכירות של תמן (ככל שזו הוכחה) ובין המעשים המיוחסים לנתבעים.

אשוב ואזכיר, כי בפועל, מתוך מאות לקוחות, ידעה תמן להצביע על עשרה לקוחות בלבד, שעברו מתמן לאצמ, בשל אותם מעשים, לטענתה, והפירוט לגביהם כבר ניתן לעיל.

61. עוד יצוין, שחוות דעתו של רו"ח גולדברג לא התייחסה לפגיעה במוניטין (עמ' 302 לפרו'), לא הובאה כל ראיה בדבר הפגיעה במוניטין כשלעצמה (רו"ח גולדברג טען, שם, שהפגיעה ברווחים היא גם פגיעה במוניטין), כמובן שלא הובאה כל ראיה על גובה הנזק הקשור לפגיעה הנטענת במוניטין.

העוולות הקשורות לתיאור כוזב, שקר מפגיע ואיסור לשון הרע

62. פניית איתן ללקוח י.ק. (סעיף 4.6 לתצהיר דב). על פי הנטען, איתן אמר ללקוח שבאביזרים שתמן מתקינה נפל פגם בטיחותי.

איתן הכחיש את הדברים הללו בתוקף (סעיף 33 לתצהירו), וכראיה לכך אף הצביע על כך שהלקוח בחר לבצע את ההתקנה בתמן (סעיף 34 לתצהירו).

תמן בחרה לוותר על עדותו של הלקוח, למרות שקודם לכן הגישה תצהיר מטעמו, ולכן נותרו הדברים בגדר עדות שמועה, שלא הוכחה.

63. פנייתו של מנכ"ל אצמ צפון, אייל מלמן, איתן ומורן ללקוח כ.צ. (סעיף 4.7 לתצהיר דב).

בהקשר זה הוגש תחילה תצהירו של מנהל תמן צפון, משה אופק.

איתן סיפר (סעיפים 35-39 לתצהירו), כי מנהל מכירות של אצמ צפון התקשר אליו וסיפר לו שהלקוח מתעניין בהתקנה מסוימת, שבוצעה לדבריו קודם לכן בתמן. איתן השיב לו כי תמן לא ביצעה התקנה כזו, ולא הכפיש במאומה את תמן. מכל מקום, תמן ויתרה גם על עדותו של אופק, וכן לא העידה את הלקוח, כך שגם דברים אלה נותרו בגדר עדות שמיעה.

64. דברים שאמרה בת-אל ללקוח י.א. (סעיף 4.8 לתצהיר דב).

בהקשר זה הגישה תמן את תצהירו של עובד שלה, מר טל שירווי, אך גם כאן היא בחרה לוותר על עדותו, כך שגם דברים אלה נותרו בגדר עדות שמועה.

65. סיכום הדברים הוא, שתמן לא הוכיחה את העוולות הללו שנטענו על ידה.

סיכום

66. הוכח, שהמידע והמסמכים, מהסוג שנטען כי הועברו מתמן לאצמ: רשימת הלקוחות, רשימת האביזרים, רשימת הצ'ופרים, המחירים וכו', אינם "סוד מסחרי" משום שאלה היו ידועים לכל חברות ההתקנה, ומשום שהחברות יכלו להגיע אליהם בנקל.

לאחר שמנהל תמן, דב, טען כך במסגרת הליך קודם, כשהדבר שירת את מטרתו באותו הליך, הוא מנוע מלטעון טענה סותרת במסגרת הליך זה.

67. הוכח, שהמידע שהועבר למעשה ממורן לאיתן ולבת-אל, היו מועט ושולי ביותר, שלא הפיק כל תועלת של ממש לאצמ.

68. תמן לא הוכיחה שלקוחות שלה עברו לאצמ בעקבות המידע שהועבר לגביהם.

תמן נמנעה מלהעיד לקוחות שיתמכו בטענתה זו ולא הביאה כל ראיה ממשית לכך.

69. לא הוכח שהירידה במכירות של תמן בשנים שלאחר עזיבתו של איתן נבעה ממידע ש"נגזל" ממנה על ידי מי מהנתבעים.

הוכח, שירידה זו יכלה לנבוע ממגוון סיבות: עזיבתו של איתן, שהיה איש מרכזי בתמן והיה "אחראי" לכמחצית מהמכירות שלה בשנים בהן שימש כמנהל השיווק; תחרות מסחרית, במסגרתה בחרו לקוחות לעבור מחברה א' לחברה ב'; פתיחתם של סניפי תמן בצפון ובדרום שלקחו לקוחות מהסניף המרכזי (לוׂ בלבד יוחסו הירידות במכירות); פתיחתו של סניף אצמ באזור ירושלים (אצמ מזרח) ש"משך" לקוחות המתגוררים באזור זה.

70. העוולות הקשורות לפרסום כוזב והעוולות הקשורות לחוק איסור לשון הרע לא הוכחו, משום שתמן נמנעה מלהעיד את האנשים הקשורים לכך.

71. יודגש, כי אין באמור לעיל, כדי "להכשיר" את המעשים שעשה מורן בהיותו עובד של תמן. ענין זה ידון בוודאי – אולי כבר נדון – בבית הדין לעבודה.

72. כן אין באמור לעיל כדי "לאשר" את התנהגותו של איתן, למרות שאין חולק שהוא היה רשאי, על פי הסכם העבודה שנחתם בינו ובין תמן, לפנות ללקוחות תמן. למרות זאת, חובת ההגינות חייבה את איתן להימנע מקבלת מידע כלשהו ממורן, שעבד באותה עת בתמן.

אולם, ראשית הוכח שמורן העביר מידע זה לאיתן בעיקר מיוזמתו. שנית, הוכח שלא נעשה שימוש ממשי באותו מידע, ושלישית, לא הוכח כלל שהמידע הועיל באופן כלשהו לאצמ.

73. ולאחר כל זאת, אילו תמן היתה מסתפקת בהגשת תביעה צנועה בהיקפה, המתייחסת למקרים אחדים וספציפיים בלבד, שבהם גרם המידע שהועבר בלבד – ולא סיבה אפשרית אחרת – לכך, שלקוחות שכבר החליטו, או אף שכבר התכוונו, להתקין אצלה, שינו דעתם והחליטו להתקין באצמ, וגם אז – היה על מתן לפרט את הנזק הספציפי שנגרם לה בקשר לאותם לקוחות, אזי יתכן והיא היתה זוכה לפיצוי מוגדר ומסוים, קטן בהיקפו בשיעור ניכר מזה שנתבע כאן. אך תמן לא עשתה כן. כל השמות הספציפיים שהוזכרו על ידה לא הובאו אלא כדוגמא לנזק כללי וגדול בהיקפו, שלטענתה נגרם לה ממעשי הנתבעים, בלי שהיה בכוחה לבסס ולהוכיח את הקשר שבין המעשים המתוארים על ידה ובין הנזק הנטען. אפילו ביחס לשמות שהובאו על ידה, לא הוכיחה תמן, שאלה אכן עברו לאצמ, לאחר שכבר החליטו להתקין בתמן, וכי מעבר זה היה קשור למידע שהועבר.

משום כך, אין מנוס מדחיית כל תביעתה.

74. בשולי הדברים יצוין, שכל העוולות הנטענות נעשו כלפי תמן התקנים בלבד, ומלכתחילה לא היה מקום לצרף את תמן דרום ואת תמן צפון לתביעה (אמנם, צוינה עוולה בודדת אחת הקשורה לתמן צפון, אך תמן ויתרה כאמור על העדות הקשורה לזה).

גם אצמ צפון ואצמ דרום לא ביצעו כל עוולה, על פי הנטען בתביעה.

למרות זאת, מאחר שגם לדברי דב וגם לדברי צפריר, החברות הקשורות לתמן והחברות הקשורות לאצמ הינן למעשה "סניפים" של החברה המרכזית בכל קבוצה (בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו), לא אתן כל ביטוי לכך בפסיקת ההוצאות.

75. כמו כן, לאור הערתי בדבר התנהגותו של איתן, שלא היתה ראויה לגמרי, ומאחר שאיתן שימש באותה עת כמנהל אצמ מזרח, ובהתחשב בכך שכל הנתבעים (מלבד מורן) יוצגו על ידי אותו משרד עורכי דין, לא אפסוק הוצאות לטובת הנתבעים, למרות דחיית התביעה נגדם.

כמובן שלא אפסוק הוצאות גם לטובתו של מורן, בשל אותו נימוק.

76. התובעות הזכירו כתב אישום שהוגש נגד חלק מהנתבעים בשל מעשים פליליים מסוימים שנטען כי ביצעו כלפי המל"ל או כלפי הלקוחות.

מלבד זאת שמדובר בכתב אישום בלבד ולא בהכרעת דין, הרי שלא ברור מה הקשר בין אותם מעשים ובין המעשים שנדונו כאן, ולכן לא אדון בענין זה.

תוצאה

77. התביעה נדחית כלפי הנתבעים 1-6, על כל חלקיה.

התביעה נדחית כלפי הנתבע 7, בהתייחס לעניינים שבסמכות בית משפט זה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ז, 22 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.