רקע

1. הרקע לבקשות פורט בהחלטתי הקודמת מיום 25.10.12, ולמען הנוחות אחזור עליו כאן:

א. התובעות (להלן – תמן) והנתבעות 1-4 (להלן – אצמ) עוסקות בתחום אבזור כלי הרכב לנהיגה ולהסעה של אנשים עם מוגבלויות פיסיות ומתחרות ביניהן על אותו פלח אוכלוסיה.

הנתבע 5 (להלן – אונר) היה בעבר עובד של התובעת 1, במשך כ-17 שנים, עד לפיטוריו בחודש אוגוסט 2009. בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל שיווק של החברה.

הנתבעת 6 (להלן – שמחי) היתה אף היא עובדת לשעבר של התובעת 1 במשך כשלוש שנים, עד לפיטוריה בחודש אוגוסט 2009. היא עבדה שם כפקידת שיווק.

בזמנים הרלבנטים לתביעה זו עבדו אונר ושמחי בחברה הנתבעת 2.

הנתבע 7 (להלן – מורן) עבד בעבר, במשך כשנה וחצי בחברה התובעת 1, כסוכן מכירות, עד לפיטוריו בחודש מרץ 2010.

ב. על פי הנטען בכתב התביעה, בעת עבודתם של אונר ושמחי באצמ, הם קיימו קשר רציף עם מורן, שעבד באותה עת בתמן, וקיבלו ממנו פרטים אודות ההתקשרויות שנעשו, או שהיו בשלב עשייה, של תמן עם לקוחות שונים. פרטים אלו כללו את פרטיו של הלקוח, תנאי ההתקשרות שנעשו עמו ופרטים רלבנטים נוספים.

            על פי הנטען, אונר, שמחי, מורן ואחד ממנהלי אצמ, פנו לאחר מכן לאותם לקוחות ושכנעום, או ניסו לשכנעם, שלא להתקשר עם תמן או אף לבטל את ההתקשרויות שנעשו עמה, ותחת זאת להתקשר עם אצמ.

לצורך כך, על פי הנטען, הטיחו הללו כלפי תמן דברי הכפשה ולשון הרע ותיאורים כוזבים אודות האביזרים הנמכרים על ידה והשירות הניתן על ידה.

בעקבות כך, טוענת תמן, השתכנעו לקוחות רבים שלה שלא להתקשר עמה או להפר את ההתקשרות עמה ולהתקשר עם אצמ.

ג. עילות התביעה הן: גזל סוד מסחרי לפי פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, התערבות לא הוגנת לפי סעיף 3 לחוק הנ"ל, תיאור כוזב לפי סעיף 2 לחוק הנ"ל ושקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הפרת עקרון תום הלב הכללי, עוולות גזל ותרמית וגרם הפרת חוזה לפי פקודת הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט.

            הסעדים העיקריים המבוקשים הם: צו מניעה קבוע האוסר על כל המבקשים לעשות שימוש כלשהו במידע שהגיע אליהם או להעבירו לגורם אחר, צו למתן חשבונות שיפרט את הרווחים שהם הפיקו מאותו מידע, מניעת המשך הפרסום הפוגע ופרסום הודעות התנצלות ופיצויים על פי פקודת הנזיקין, חוק עוולות מסחריות וחוק איסור לשון הרע, בסכום כולל של 3 מליון ₪.

ד.         הנתבעים עותרים לדחיית התביעה.

            לדבריהם, המידע, שתמן טוענת לגזילתו, הוא גלוי, וכי לשם הפנייה לאותם לקוחות וההתקשרות עמם לא היה כלל צורך במאגרי המידע של תמן.

            הנתבעים גם מכחישים את התיאורים הנטענים בכתב התביעה, דוחים את קיומן של עילות התביעה וכופרים בסכומי הנזק הנתבעים.

2. בסופה של ההחלטה הקודמת הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך מועדים שנקבעו.

כן הוריתי שגם חוות דעת מומחים יוגשו בתוך אותם מועדים.

לבקשת הצדדים, הארכתי את המועדים להגשת התצהירים וחוות הדעת.

התובעות הגישו את תצהיריהן ביום 31.1.13.

לפי החלטתי האחרונה בענין זה, היה על הנתבעים להגיש את תצהיריהם עד יום 20.4.13.

אולם, בינתיים הוגשו שתי הבקשות הנדונות במסגרת החלטה זו, והנתבעים ביקשו להאריך את המועד להגשת תצהיריהם עד לאחר מתן החלטה בהן.

הבקשות וטענות הצדדים

3. הבקשה הראשונה היא בקשת התובעות, "להורות על חסיון חוות דעת המומחה מטעם התובעות (על כל נספחיה)".

מדובר בחוות דעתו של רו"ח דוד גולדברג, שבאה לתמוך בתביעה הכספית של התובעות לנזקים שלטענתן נגרמו להן ממעשיהם של הנתבעים, תוך ניתוח מצבה הכלכלי של התובעת 1 בתקופה הרלבנטית.

חוות הדעת הוגשה במעטפה חתומה ובינתיים הוריתי על אי גילויה לאחרים, עד למתן החלטה בבקשה זו.

יצוין, כי גם תצהיר העדות הראשית המרכזי של התובעות, תצהירו של דב שטקלר, בעל מניות בתובעות ומנהלן, נסמך בפרק "נזקי התובעות" בעיקר על חוות דעתו של רו"ח גולדברג (פרק 7.1 לתצהיר).

4. בקשת התובעות היא שחוות הדעת "תוגש כראיה חסויה, באופן שייאסר פרסומה, בין לנתבעים ובין לכל צד ג' אחר, ובאופן שתיחשף אך ורק לעיני כב' בית המשפט".

הבקשה נשענת על הוראות סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות).

התובעות מנמקות את בקשתן בכך שחוות הדעת כוללת "נתונים ומסמכים שונים המציגים את נתוניהן החשבונאיים של התובעות ונתונים עסקיים חסויים אחרים, לרבות נתוני עסקאות ומכירות של התובעות במהלך השנים ונתונים בדבר יתר הכנסותיהן, נתוני רווח גלמי של התובעות, נתונים אודות לקוחות התובעות, סוכני התובעות ונתוני המכירות של כל סוכן וכיו"ב נתונים חסויים, אשר מהווים סודות מסחריים רגישים ביותר של התובעות ואשר חשיפתם אינה אפשרית מבחינת התובעות, כי אם אך ורק לעיני כב' בית המשפט או מומחה מטעמו (שיקפיד על סודיות המידע) ולצורכי הליך זה בלבד" (הדגשה במקור).

התובעות חוששות, שאם המידע החסוי ייחשף בפני מי מהנתבעים, אלה לא יהססו לעשות בו שימוש כנגד התובעות.

בהקשר זה הן מזכירות "פרסומים בכלי התקשורת" אודות מעורבותם של מי מהנתבעים 1-5 "בהונאה שיטתית ורחבת היקף של המוסד לביטוח לאומי, תוך ניצול מי מלקוחותיהם הנכים...".

התובעות מדגישות כי אם המידע יפורסם "יהווה הדבר פגיעה אנושה בתובעות ובמהלך עסקיהן הרגיל, תוך ששכרן בניהול ההליך המוצדק כנגד הנתבעים שעוולו כנגדן יצא בהפסדן".

התובעות מציעות, שבית המשפט ימנה מומחה מטעמו, שהוא בלבד יבחן את כל הנתונים שהובאו בחוות דעתו של רו"ח גולדברג, בלא חשיפתם לנתבעים, ויחווה את דעתו בשאלות שבמחלוקת.

5. הנתבעים מתנגדים לבקשה (יצוין, כי התגובה לבקשה, כמו גם הבקשה הנוספת, הוגשו מטעם הנתבעים 1-6 בלבד). לטענתם, לא ניתן גם להסתמך על חוות הדעת כדי להוכיח את התביעה וגם למנוע מהם להתגונן מפניה.

לטענתם, "מהות החסיון היא הימנעות מחשיפת מידע, ואי חשיפת המידע פירושה אי חשיפה עד סיום המשפט" (הדגשה במקור).

הנתבעים מזכירים את גישת הפסיקה בדבר "הקלפים הגלויים" (רע"א 4249/98 סוויסה נגד הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נה(1) 515), התומכת בחשיפה מירבית של כל חומר הראיות.

הם מתנגדים להצעת התובעות למינוי מומחה מטעם בית המשפט, שחוות דעתו תהיה גלויה בפני בית המשפט בלבד, ראשית – משום שהערכת הנזק איננה שאלה חשבונאית בלבד, אלא גם בחינת היחסים והקשרים בין הגורמים השונים וכיו"ב, שנית – משום שהנתבעים לא יוכלו לבחון את ממצאיו ולחוקרו על ממצאיו.

הנתבעים מציעים מצידם כי חוות הדעת והמסמכים שנלוו אליה יגולו להם, תוך שייאסר עליהם לעשות כל שימוש במסמכים ובנתונים הכלולים בהם אלא לצורך התביעה גופא, ולא יאפשרו לאחרים להעתיקם או לצלמם.

הנתבעים מציינים עוד, שבקשת התובעות לא נתמכה בתצהיר כנדרש.

6. התובעות בתשובתן דוחות את הצעתם האחרונה של הנתבעים, כיוון שלטענתן, אלה לא יהססו לעשות במידע העסקי-המסחרי שיגולה להם שימוש כנגדן והן שבות על הצעתן האמורה למינוי מומחה מטעם בית המשפט.

7. הבקשה השניה היא בקשת הנתבעים 1-6, ליתן צו המורה לתובעות לגלות ולהעמיד לעיונם סדרה של מסמכים המתייחסים להכנסותיהן, הוצאותיהן ורווחיהן של התובעות בשנים הרלבנטיות.

בקשה זו היא הפן השני של הבקשה הקודמת, כפי שעולה מהבקשה עצמה (סעיפים 5-8), המפנה לחוות הדעת של רו"ח גולדברג ולבקשת התובעות להורות על חסיונה מפניהם.

טענות הצדדים לענין בקשה זו זהות למדי לטענותיהן בבקשה הקודמת, ולכן אמנע מלחזור עליהן.

דיון

8. הגשת מסמך כראיה במשפט ודרישה לחסיונו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

כלשונו של כב' השופט יצחק עמית במאמרו: "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר", פורסם בספר אורי קיטאי, עמ' 247, בעמ' 252: "חסיון מנוגד לגילוי. מסמך הנהנה מחיסיון לא ייחשף לעיני בעל הדין. כמוהו כמסמך הנותר בחשכת המגירה. לא ניתן להגישו ולהסתמך עליו במהלך הדיון".

ואכן, הסיטואציה הנפוצה היא, שהצד למשפט הדורש את חסיונו של המסמך מבקש להימנע מגילויו כליל, הן לצד שכנגד והן כראיה במסגרת הראיות, ואילו הצד שכנגד דורש את גילויו של אותו מסמך, כדי לבחון שימוש בו כראיה, ראו למשל המקרה שנדון ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516.

כך הוא הדבר גם כשנדונו ענינים שבסודות מסחריים, ראו למשל: ה"פ (מחוזי י-ם) 364/93 רוסון בע"מ נ' אבנעל חברה להפצה בע"מ, פ"מ תשנ"ו (2) 500 (כב' השופטת שידלובסקי-אור); רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4) 865 (כב' השופטת דורנר).

במקרים אחרים התלבטה הפסיקה בשאלה, האם צד שטען תחילה לחסיונו של מסמך רשאי לעשות בו שימוש בשלב מאוחר יותר במשפט, כמובן תוך גילויו, ראו למשל: ת.א. (מחוזי ת"א) 1056/91 נתיב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס"מ תשנ"ג (ג) 421, 424 (כב' השופט ד"ר קלינג), וכן: ת.א. (מחוזי י-ם) 344/93 אלעביד נ' קיילין את שניטמן, הנדסת מבנים בע"מ (1996, כב' השופט דוד חשין, פורסם בנבו).

כן נדונה בפסיקה בקשתו של צד למשפט, לדחות את גילויו של מסמך מסוים (למשל, דו"ח חוקר) והצגתו כראיה לשלב מאוחר יותר במשפט, כדי שלא לפגוע בחקירת הצד שכנגד ובבירור האמת, ראו: ענין סויסה הנ"ל.

מכל מקום, בכל אותם מקרים שנדונו היה ברור, שמשבחר הצד למשפט לעשות שימוש באותו מסמך במסגרת הבאת ראיותיו, או אף לצורך חקירת הצד שכנגד, אזי בכך הוסר החסיון הימנו.

משכך, ועל פי כללי גילוי המסמכים והחיסיון הרגילים, דין בקשת התובעות לחסיונם של חוות דעתו של רו"ח גולדברג והמסמכים הנלווים אליה להידחות.

אך עדיין נותר לבחון בקשה זו לאור הכללים הקבועים לענין זה בסעיף 23 לחוק העוולות המסחריות.

9. שאלת החסיון של סוד מסחרי טומנת בחובה מתח בין שני אינטרסים: האינטרס הרכושי של אדם בסוד המסחרי שלו והאינטרס הנגדי לגילוי האמת בבית המשפט. כך כותב פרופ' מיגל דויטש בספרו, עוולות מסחריות וסודות מסחר (להלן – דויטש), עמ' 778, ומוסיף (עמ' 779):

"הקניית חסיון יחסי לסוד מסחרי מתבקשת מהעקרון החוקתי. חיובו של אדם לחשוף את הסוד המסחרי מהווה פגיעה בקניינו. תכלית ראויה לכך עשויה להיות הצורך לחשיפת האמת בהליך השיפוטי. החשיפה מותרת אם היא מידתית. גם כאשר מתחייב גילוי של הסוד, ראוי לרוב לנקוט באמצעים להבטיח כי החשיפה תוגבל לצורכי ההליך הנדון בלבד. איזונים אלה באים לביטוי בחוק עוולות מסחריות, כמפורט להלן".

בכך עוסק סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות:

"אי גילוי סוד מסחרי

(א) בית המשפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.

(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.

(ג) בהליך משפטי בענין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי הענין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב) אין כדי להגן על הסוד המסחרי.

(ד) בסעיף זה, "בית משפט" – לרבות בית דין, רשות, גוף או אדם, בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות לפי כל דין."

10. גם כאן, השימוש הרגיל בסעיף 23 הנזכר הוא לצורך דיון בבקשתו של צד למשפט לחשוף ראיות המצויות בידי הצד שכנגד, המהוות סוד מסחרי שלו, ובהתנגדותו של הצד שכנגד לחשיפת אותן ראיות (כדוגמת המקרה שנדון בויטלזון הנ"ל), או בבקשתו של צד למשפט המבקש להציג ראיות שהן בגדר סוד מסחרי שלו, לנקוט באמצעים שימנעו, או שיצמצמו ככל האפשר, את חשיפתן בפני גורמים שלישיים, וכן גם במתן צווים שיבטיחו כי הצד שכנגד לא יעשה באותן ראיות שימוש שלא לצורך המשפט ושלא ידליף אותן לאחרים.

בקשה זו יכולה להיות מוגשת גם על ידי צד שלישי, שאינו צד למשפט, המבקש צווים כאמור (דויטש, עמ' 783).

11. האם צד למשפט יכול לעשות שימוש בסעיף זה כדי למנוע מהצד שכנגד לעיין בראיה המוגשת מטעמו בטענה של פגיעה אפשרית בסודו המסחרי?

פרופ' דויטש מעלה שאלה זו בספרו (עמ' 783):

"לאור האמור, מתעוררת השאלה בדבר אופן ההגנה על סודיות המידע שבידי התובע, הטוען כי הנתבע גזל את הסוד. בהקשר זה לא תתעורר לרוב טענה של התובע, הנשענת על מוסד החסיון. טענת חסיון היא טענה של אדם אשר מבקש כי לא יחויב להמציא בהליך המשפטי עדות או מסמך הזוכים לחסיון. אלא שבמקרה הרגיל, כאשר מדובר בתביעה בגין גזל סוד מסחרי, אין מבקשים לחייב את התובע בהמצאת מידע חסוי, אלא המצאתו היא אינטרס של בעל הסוד, על מנת לזכות בתביעתו. המדובר במעין נטל, ולא בחיוב. להלכה, התובע יכול אמנם להעדיף להימנע מגילוי המידע, ואף לטעון לחסיון כאשר הצד שכנגד דורש גילוי ועיון במסמכים, תשובות לשאלונים, או העדה של התובע בנדון. כאשר הוא מעריך כי ביכולתו להוכיח את הגזל גם ללא חשיפה של המידע, למרות התפיסה הפסיקתית האמורה, הוא עשוי להיזקק לטענת חסיון ויהיה צורך לדון בטענה זו, לפי העקרונות המפורטים בפרק זה. אולם מעשית, אין להניח כי התובע יעדיף ליטול את הסיכון הראייתי הטמון בהימנעות מהמצאת המידע הדרוש להצלחת התביעה. דרך המלך להגנה תהיה באמצעות פנייה לשני הרבדים האחרים המגינים על המידע, דהיינו מתן צו לעניין אופן הגשת הראיות, וצו לשמיעה בדלתיים סגורות ואיסור פרסום".

פתרונות אלה המוזכרים בסוף דבריו האמורים של פרופ' דויטש יפים למצב, שבו מבקשים להבטיח את אי גילויו של המידע לצדדים ולצרכים שמחוץ למשפט. כך, למשל, ניתן לתת "צו מגן" שיורה לצד שכנגד להימנע מכל שימוש בסוד שלא למטרות ההוכחה בהליך, להגביל את מיהות בעלי התפקידים מטעם הצד שכנגד הרשאים לגשת למידע, לאסור על הכנת עותקים מן המסמכים, למנות את עוה"ד של הצד שכנגד כנאמן לשמירה על המסמכים וכיו"ב (דויטש, עמ' 794).

מקצת הדרכים הללו אף הוצעו על ידי הנתבעים כאן.

אך כיצד ניתן להבטיח את אי גילויו של המידע, כאשר – כמו במקרה דנן – הצד המבקש את אי גילויו אינו נותן את מבטחו בצד שכנגד?

דויטש מציע פתרונות נוספים לכך, אך הוא מציג בצידם גם את הבעייתיות הכרוכה בהם. כך, למשל, ניתן להורות כי המידע יגיע רק לידיו של עורך הדין של הצד שכנגד אך לא לידיו של הצד שכנגד, אך לא ניתן להבטיח כי עורך הדין לא ייכנע לדרישות לקוחו לגילוי אותו מידע, וכן הדבר יקשה על הכנת חוות דעת נגדית מטעם הצד שכנגד, כיוון שלשם כך על המומחה מטעמו להיחשף לאותו מידע (דויטש, עמ' 795).

אוסיף גם, כי לא ניתן להבטיח שעורך הדין של הצד שכנגד ימשיך לייצגו במהלך כל המשפט, ומה אם אותו צד יבקש לפטרו ולנהל את המשפט בעצמו או להעביר את הייצוג לעורך דין שאינו מהימן על הצד שהוא הבעלים של אותו מידע?

דויטש (עמ' 796-7) מתייחס גם לפתרון למינוי מומחה מטעם בית המשפט שייחשף לבדו למידע, כהצעת התובעות כאן, אך מציין כי פתרון זה הוא יעיל רק במצב בו המומחה ממונה בהסכמת הצדדים, אך לא כאשר אין הסכמה למינויו, ואזי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מהווה ראיה נוספת, והצד שכנגד רשאי לחוקרו, וכיצד יחקור אותו אם הוא לא נחשף לאותו מידע?

לדעתי, בעייתיות זו קיימת גם כשהמומחה ממונה בהסכמת הצדדים, גם אז רשאים הצדדים לחוקרו, אלא אם הסכימו מראש שלא לחוקרו (תקנה 130(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי,התשמ"ד-1984).

12. דעתי היא כי על פי שיטת המשפט הנוהגת בארצנו, אין אפשרות להיעתר לבקשה להגשת ראיה תוך הסתרתה מהצד שכנגד (הדברים אמורים לכל הפחות בהליך אזרחי).

על פי השיטה האדברסרית הנוהגת אצלנו, הצדדים הם האחראים להבאת הראיות ולניהול החקירות (ראו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (להלן – לוין), עמ' 126; אליהו הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון (להלן – הרנון), עמ' 91; יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1921).

יתר על כן, השיטה האדברסרית רואה כיסוד חיוני בהליך השיפוטי את האפשרות שניתנה לבעל דין לחקור בחקירה שכנגד את עדיו של בעל הדין שכנגד (לוין, עמ' 68).

אחד העקרונות המרכזיים של דיני הראיות הוא הצורך להבטיח את האפשרות של החקירה שכנגד כערובה חיונית לבדיקת מהימנות. המשפט האנגלו-אמריקני רואה בחקירה שכנגד את גולת הכותרת של דיני הראיות (הרנון, עמ' 106).

נמצא, שקבלתה של בקשה להגשת ראיה, תוך אי גילויה לצד שכנגד, משמעה, מניעת האפשרות מהצד שכנגד לעריכת חקירה שכנגד, ובכך לשלול ממנו את הכלי החשוב ביותר שבידיו לערעורה או לסתירתה של גירסת היריב.

החלופה המוצעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט שיבחן את החומר הגולמי ויתן את חוות דעתו, לעיניו של בית המשפט בלבד, משמעה גם העברת מלאכת הבאת הראיות מידי הצדדים לידי בית המשפט, ואם בית המשפט יידרש להבהרות או חקירות נוספות של המומחה (ללא שיתוף הצד שכנגד, מן הסתם), משמעה גם העברת מלאכת החקירה מידי הצדדים לידי בית המשפט.

קבלתה של בקשה כזו, משמעה גם פגיעה בעקרון היסוד של ניהול המשפט באופן שוויוני בין בעלי הדין (לוין, עמ' 66), והלכה למעשה, משמעה: ניהול המשפט (או לפחות חלקו) "במעמד צד אחד".

קבלתה של הבקשה משמעה גם פגיעה בזכות היסודית של בעל הדין לערער על פסק דינה של הערכאה הדיונית (ראו, למשל: בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 328; ע"א 8154/03 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוחי רכב בע"מ, פ"ד נח(1) 295, 302). שהרי, כיצד יוכל בעל דין לערער על פסק הדין, אם נסתרו ממנו הראיות, עליהם הוא נסמך?

13. הדברים אמורים בקל וחומר, כאשר המידע נשוא הבקשה מהווה ראיה מרכזית להוכחת תביעתו של המבקש, כמקרה דנן, שבו מבקשות התובעות לחייב את הנתבעים בסכום של כ-1,5 מליון ₪, בהסתמך על חוות דעתו של רו"ח גולדברג וממצאיו (סעיף 7.1.1 לתצהיר שטקלר).

קבלת הבקשה משמעה שלילת כל יכולת מהנתבעים להתגונן מפני ראש נזק מרכזי זה בכתב התביעה.

14. אילו הבקשה לאי גילויה של הראיה המבוקשת (על נספחיה והמסמכים עליהם הסתמכה) היתה מופנית כלפי צד שלישי, שאינו צד למשפט, ניתן היה לתת "צווים מגינים" שונים, שיבטיחו ככל האפשר את אי גילוי המידע לצדדים שלישיים, וכן שייעשה שימוש באותו מידע לצורך המשפט בלבד, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות.

אלא, שבקשה זו, לא זו בלבד שהיא מופנית כלפי הנתבעים, אלא גם שעולה ממנה, כי התובעות אינן נותנות כל אמון בנתבעים (וחוששני שגם לא בבאי כוחם), באופן שכל צו שינתן לא יבטיח, לדעתן ולטעמן, עשיית שימוש בלתי ראוי באותו מידע, ועל פי דבריהן הנזק שעלול להיווצר להן מכך עלול לעלות אף על התועלת שבניהול התביעה, ולכן אינני רואה טעם בשלב זה במתן "צווים מגינים" כלשהם, עד לקבלת עמדתן הברורה של התובעות, כפי שיפורט להלן.

15. בקשת הנתבעים לגילוי מסמכים נסמכת כולה, כאמור, על בקשת התובעות לאי גילויים בפניהם של חוות דעת רו"ח גולדברג והמסמכים, עליהם הוא התבסס במתן חוות דעתו. משכך, גם ההחלטה בבקשה זו תלויה בקבלת עמדתן העדכנית של התובעות כמפורט להלן.

מסקנה

16. בקשת התובעות נדחית.

בטרם תינתן החלטה נוספת, על התובעות לבחור באחת מהחלופות הבאות:

א. הגשת חוות דעתו של רו"ח גולדברג כראיה, תוך חשיפתה וחשיפת כל המסמכים הנלווים אליה בפני הנתבעים, ותוך מתן צווים מגינים שיבטיחו כי ייעשה בהם שימוש רק לצרכי המשפט, מניעת חשיפתם בפני צד שלישי, אי פרסומם מחוץ לכתלי בית המשפט וכיו"ב;

ב. ויתור על הגשת חוות הדעת והמסמכים הנלווים אליה כראיה במסגרת הבאת ראיותיהן.

התובעות נדרשות להודיע על החלופה שנבחרה על ידן, עד יום 9.5.13.

17. מאחר וחוות הדעת של רו"ח גולדברג, שבינתיים היא חסויה בפני הנתבעים, מהווה ראיה מרכזית, כאמור, בראיות התובעות, ובהתאם לכלל לפיו הנתבע מביא את ראיותיו לאחר הבאת ראיות התובע, נדחה המועד להגשת תצהירי הנתבעים עד לאחר קבלת עמדת התובעות ועד לאחר מתן החלטה בעקבותיה בדבר המשך הליכי המשפט.

גם פסיקת ההוצאות בקשר לבקשות הללו נדחית לאחר קבלת עמדת התובעות.

לעת עתה, מועד קדם המשפט הקבוע ליום 4.7.13 שעה 08:30 נותר בעינו.

נקבע לתזכורת פנימית ליום 12.5.13.

למזכירות: עד להחלטה אחרת המעטפה הלבנה שבה מצויה חוות דעתו של רו"ח גולדברג תמשיך להיות חסויה בפני כל מי שאינו מטעם התובעות, כולל בפני הנתבעים ובאי כוחם.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ג, 24 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.