בפניי בקשה מטעם הנתבעת להבהרת החלטתי מיום 25.1.2021 בה הוריתי לצדדים על הגשת תצהירי עדות ראשית.

לטענת הנתבעת, על מנת למנוע מחלוקות עתידיות ובשים לב לכך שהצדדים כבר הגישו חוות דעת מטעמם, לאחריהם הוגשו חוות דעת מטעם שמאים שמינה בית המשפט, התבקש בית המשפט לקבוע כי הצדדים אינם רשאים להגיש עוד חוות דעת נוספות מכל מין וסוג.

ב"כ התובעים בקש בתגובתו לאפשר לשולחיו להגיש חוות דעת משלימות בתחום השמאות והמדידה. נאמר כי התובעים דורשים להשיב לקדמותם את המקרקעין, אליהם פלשה הנתבעת שלא כדין, וכי המומחה מטעם בית המשפט לא דן ולא הכריע בסוגיה זו. לפיכך, צרפו התובעים לתגובתם חוות דעת שמאית משלימה בסוגיית השבת הקרקע לקדמותה וחוות דעת של מודד. לטענת התובעים צירופן של חוות הדעת העדכניות דרוש לצורך דיון יעיל והוכחת נזקי התובעים עקב פלישת הנתבעת למקרקעין שלא כדין.

כתב התביעה הוגש בתיק לפני קרוב לעשור, ובגדרו התבקש בית המשפט להורות על ביטול הפקעת המקרקעין השייכים לתובעים ולחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים. לאחר שהנתבעת טענה לחוסר סמכות עניינית ביחס לחלק מהסעדים שנתבעו, הגישו התובעים בפני בית משפט השלום תביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין מושא הדיון. ביום 21.4.2013 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעה הנ"ל לסלוק יד, לפיו התחייבה הנתבעת לפנות את השטח שהופקע. שטחה זה פונה בפועל ביום 9.2.2014.

לאחר הפינוי, נעתרתי לבקשת התובעים לתיקון כתב התביעה לאחר שטענו כי רק לאחר קבלת החזקה בשטח חזרה לידיהם, התאפשר להם לפעול לאומדן הנזקים שנגרמו להם. לכתב התביעה המתוקן צרפו התובעים חוות דעת של שמאי מקרקעין שאמד את דמי השימוש הראויים וכן חוות דעת מטעם שמאי חקלאי שהעריך את הנזקים בגין אבדן הכנסה והשבת מצב המקרקעין לקדמותם.

הנתבעת הגישה חוות דעת נגדיות ובעקבות הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים הוריתי ביום 16.5.2016 על מינויים של שני מומחים מטעם בית המשפט - השמאי דב סומפולינסקי כשמאי חקלאי והשמאי מאיר צור כשמאי מקרקעין. חוות דעתו של מאיר צור הוגשה ביום 20.4.2017 ואילו חוות דעתו של דב סומפולינסקי הוגשה ביום 6.9.2017.

מאז, ולאורך תקופה ארוכה, ניהלו הצדדים מו"מ בניסיון להגיע להסדר ואף פנו להליכי גישור בפני כב' השופט (בדימ') אלכס קיסרי שנמשכו זמן רב. אלא שכל המאמצים הנ"ל עלו בתוהו, ובסופו של דבר הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם ליישב את המחלוקות ביניהם. בעקבות כך, נקבע התיק להוכחות ליום 24.5.2021 תוך שהוריתי לצדדים לפעול להגשת תצהירי עדות ראשית.

לגופם של דברים, החלטתי מיום 25.1.2021 ברורה ואינה טעונה הבהרה. למעשה, עיקר המחלוקת בתיק הנה שמאית, וניתן היה לוותר על הגשת תצהירי עדות ראשית. יחד עם זאת, ועל מנת שלא לפגוע בזכותם של הצדדים להביא טענותיהם העובדתיות במלואן בפני בית המשפט, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. אין בכך כדי לפתוח פתח להגשת חוות דעת חדשות או לעדכן את אלה שכבר הוגשו על ידי מי מהצדדים. מתן האפשרות לתובעים לעדכן את חוות הדעת מטעמם תחייב מתן הזדמנות דומה גם לנתבעת ורוב הסיכויים שתוביל לצורך בעדכון חוות דעתם של המומחים מטעם בית המשפט, או אחד מהם. בשים לב להתמשכות ההליכים בתיק לאורך עשור שלם, ונוכח מועד ההוכחות הקרוב, אין כל מקום לאפשר זאת. הגיעה השעה לסיים את הדיון בתיק ולהכריע במחלוקות המונחות לפתחו של בית המשפט.

תקנה 87 (ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 לא תושיע ולא תועיל לתובעים, שכן אלה הגישו כבר את חוות הדעת מטעמם לפני זמן רב וכך גם עשתה הנתבעת. בעקבות אותן חוות דעת מונו מומחים מטעם בית המשפט שהגישו חוות דעתם לתיק. החזרת הגלגל לאחור ופתיחת הפתח להגשת חוות דעת עדכניות על ידי מי מהצדדים בשלב זה תוביל להתארכות ההליך וסרבולו. מהלך שכזה עומד בניגוד מוחלט לרוח התקנות החדשות שעל פיהן היעילות הדיונית היא אחד היסודות להליך שיפוטי ראוי והוגן.

אשר על כן, אני מבהיר כי החלטתי מיום 25.1.2021 התייחסה להגשת תצהירי עדות ראשית ותו לא. אין הצדדים רשאים להגיש עוד חוות דעת או לתקן את חוות הדעת שהוגשו על ידם.

ניתנה היום, ד' אדר תשפ"א, 16 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.