1. מדובר בתביעה כספית ע"ס 38,442,763 ₪ אותה הגישו התובעים כנגד הנתבעת בגין תפיסתה שלא כדין מקרקעין בשטח של 52.683 דונם, אותם היא פינתה בשנת 2014. בתביעתם עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום סך 22,759,056 ₪ עבור דמי שימוש ראויים וכן פיצוי בסך 15,683,707 ₪ בגין אבדן יבול עתידי, טיוב הקרקע והשבת המצב לקדמותו.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליך

2. להלן תמצית העובדות הדרושות:

2.1 התובעים הם הבעלים של שטחי מקרקעין נרחבים המצויים במורדות הכרמל לאורך כביש 70 בין צומת העמקים ליגור, המהווים חלק מחלקות 15, 16, 19, 20, 23, 24, 26, 27, 28, 29, 30, 31, 34 בגוש 17171 ומחלקות 3, 4, 9, 10, 15, 20, 24, 28 בגוש 17172.

2.2 בשנת 1954 הפקיעה הנתבעת חלקים מאותן חלקות, בהתאם לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג- 1953 והקימה בשטח את המחנה הצבאי ג'למה.

2.3 בתביעה המקורית כפי שהוגשה תחילה, עתרו התובעים להורות על ביטול ההפקעה וחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי ו/או דמי שימוש ראויים. זאת, נוכח העובדה שלפני מספר שנים פינה צה"ל את שטח הבסיס הצבאי, לרבות המקרקעין שהופקעו, ומאז השטח נותר נטוש. לצד זאת נאמר כי מבדיקת מודד מטעם התובעים התחוור כי השטח שנתפס לצורך הקמת המחנה הצבאי עולה על השטח הכלול בהודעת ההפקעה, וכי השטח שנתפס ביתר עומד על כ- 43 דונם. לפיכך, עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בנוסף גם בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש במקרקעין שנתפסו ביתר.

2.4 לאחר הגשת התביעה בתיק זה, הגישו התובעים בשנת 2011 תביעה בפני בית משפט השלום בחיפה (במסגרת ת"א 17203-09-11) לפינוי השטח העודף אליו פלשה הנתבעת. במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו תפנה הנתבעת עד ליום 15.10.2013 את השטח העודף שתפסה, העומד על 52.683 דונם, בהתאם למפת מדידה שהוגשה בהסכמה. לאחר שהנתבעת פינתה את השטח, על-פי הסכם הפשרה, תיקנו התובעים את תביעתם כאן באופן שנתבעו סעדים כספיים בלבד.

3. בכתב התביעה המתוקן (להלן: "כתב התביעה") נטען, בין היתר, כי עד לשנת 2009 לא ידעו התובעים כלל כי הנתבעת תפסה ביתר ושלא כדין שטחי מקרקעין מעבר לאותם שטחים שהוקנו לה על-פי תעודת ההפקעה. לפיכך, אין להתחיל את מירוץ ההתיישנות עד לאותו מועד, מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעות כי מקום בו נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת תביעתו, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. לעניין זה טענו התובעים כי הם סמכו על המדינה כגוף הוגן שלא ייטול לידיו מקרקעין שאינם שייכים לו וכי רק בשנת 2009 נודעה להם עובדת תפיסת השטח ביתר.

4. בתביעתם עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים בסך 4,014,446 ₪ בגין תקופה של שבע שנים עובר להגשת תביעתם, בהתאם לחוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אוהד דנוס. לחילופין וככל שבית המשפט יקבל את טענתם כי הם זכאים לפיצוי החל משנת 1954, הוא מועד תפיסת המקרקעין בידי הנתבעת, אזי תביעתם לדמי שימוש ראויים עומדת ע"ס 22,759,056 ₪ .

בנוסף, תבעו התובעים פיצוי בגין אבדן הכנסה מגידולים שונים שגידולם נפוץ אצלם, בהתאם לחוות דעתו של השמאי החקלאי מר יורם מירה בסך כולל של 3,913,162 ₪. גם לגבי ראש נזק זה נאמר כי במידה ובית המשפט יקבל את טענת התובעים כי יש לחשב את נזקיהם החל משנת 1954, הרי שהפיצוי המגיע להם בגין אבדן הכנסה מוערך בסך של 21,344,520 ₪. יוער כי הפיצוי בראש נזק זה מתייחס הן לשטח שנתפס על ידי הנתבעת ביתר והן לשטח נוסף של 15 דונם בבעלות התובעים שלא עובד על ידם עקב הפגיעה שנגרמה לו על ידי עצי אקליפטוס שגדלו בשטח הפלישה ומנעו עיבודו.

התובעים עתרו לחייב את הנתבעת לפצותם גם בגין השבת המצב במקרקעין לקדמותו והחזרתו לשמש כשטח חקלאי מעובד, כפי שהיה עובר לתפיסתו בידי הנתבעת. נטען כי לצורך כך נדרשות מספר פעולות ובכללן עקירת עצי האקליפטוס, פינוי הקרקע המזוהמת, חפירת תעלת ניקוז ורכישת אדמה חלופית, שעלותן בהתאם להצעות מחיר שהתקבלו מוערכת בסכום של 15,301,439 ₪. עוד נטען כי העובדה ששטח הפלישה רוסס בחומרים מעקרי קרקע והודק עקב פטרולים שנערכו בשטח משך שנים, מסכלת את האפשרות לעבד את הקרקע למשך שנה ממועד השבתה לקדמותה. בהתאם לחוות דעתו של השמאי החקלאי, אובדן יבול עתידי בשטח הפלישה למשך שנה תגרום לתובעים נזק בסכום של 382,268 ₪. לפיכך, הסכום הכולל שנתבע בראש נזק זה המתייחס להשבת המצב לקדמותו הועמד ע"ס 15,683,707 ₪.

5. בפתח כתב הגנתה, טענה הנתבעת כי מנסחי הרישום שצורפו לתביעה עולה כי אין לתובעים כל זכויות בחלקות 15, 23 ו- 28 בגוש 17171. בנוסף, נטען כי התובעים רכשו חלק ניכר מזכויותיהם במקרקעין לאחר שנת 2003 ועל כן דין הטענה כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיניהם בתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות, להידחות. לצד זאת הודתה הנתבעת כי לבעלי הזכויות בשטח הנרכש זכות לדמי שימוש בגין שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה אם כי הוסיפה כי חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אוהד דנוס מוגזמת, מופרזת וחסרת אחיזה בדין ובעובדות.

6. הנתבעת חלקה גם על האמור בחוות דעתו של השמאי החקלאי מטעם התובעים מר יורם מירה, בהיותה מוגזמת ומופרזת. נאמר כי הנתבעת הציעה לעקור את עצי האקליפטוס שבשטח העודף, אך התובעים התנגדו לכך ובקשו להשאירם בידיהם. עוד נטען כי הגבול העליון של הפיצוי הנתבע עבור השבת פני הקרקע לקדמותם הנו מחיר הקרקע, שהרי אין זה סביר להשקיע בקרקע יותר מערכה.

7. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת שמאית ערוכה בידי השמאי מר ארז כהן אשר התייחס בחוות דעתו הן לדמי השימוש הראויים והן לפיצוי בגין אבדן ההכנסה והשבת הקרקע לקדמותה. בחוות דעתו, קבע שמאי הנתבעת כי דמי השימוש הראויים לדונם בעל חקלאי בהתאם לשטח היחסי של התובעים, לתקופה המתחילה בשבע שנים עובר להגשת תביעתם, מסתכמים בסך 26,500 ₪. ככל שבית המשפט יקבל את טענתם כי יש לחשב את דמי השימוש החל מתפיסת המקרקעין, כי אז יעמדו דמי השימוש ע"ס 72,600 ₪. לפי חלופה אחרת שהוצעה על ידי שמאי הנתבעת, ייערך התחשיב לפי שווי קרקע חקלאית. במקרה זה דמי השימוש עבור 11 שנים יהיו בסך 152,000 ₪ ועבור תקופה של 60 שנים 828,000 ₪. לגבי אבדן הכנסה והשבת הקרקע לקדמותה, העריך שמאי הנבעת כי הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה לתקופה של 11 שנים עומד ע"ס 1,959,000 ₪.

8. בנוסף, הגישה המדינה חוות דעת נוספת מטעם השמאי מר עמיר עזר ממנה עולה כי הפיצוי בגין אבדן הכנסה חקלאית לתקופה של 11 שנים (עד לסוף שנת 2014) עומד להערכתו ע"ס 190,600 ₪ ואילו עלות שיקום הקרקע מסתכמת בסך 633,800 ₪, ובסה"כ 824,400 ₪.

9. נוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, קבעתי ביום 1.2.2016 כי בכוונתי למנות מומחים מטעם בית המשפט על מנת שיחוו דעתם בשאלות המקצועיות השנויות במחלוקת. לאחר שב"כ הצדדים הודיעו כי הצליחו להגיע להסכמה לגבי זהות המומחים שיתמנו, הוריתי בהחלטתי מיום 16.5.2016 על מינויים של שמאי המקרקעין מר מאיר צור והשמאי החקלאי מר דב סומפולינסקי כמומחים מטעם בית המשפט. מר סומפולינסקי מינה את רואה החשבון מר ירון רומנו כמומחה על מנת שיסייע בידו לבחון את הכנסותיהם של התובעים מגידולים חקלאיים.

חוות דעתו של מאיר צור

10. בחוות דעתו, ציין מר צור כי הוא התבקש על ידי ב"כ הצדדים שלא להתייחס להיקף זכויות התובעים בשטח החריגה אלא לחוות דעתו לגבי דמי השימוש הראויים לדונם משטח אותה חריגה. נאמר כי מדובר בקרקע חקלאית שנתפסה ע"י משרד הביטחון, כאשר חלקה (השטח שבחלק מחלקות 20 ו- 28 בגוש 11712) הנה אדמה טרשית סלעית עם עצי חורש שאינה ראויה לעיבוד. חלקה האחר של הקרקע מתאים לגידולי שלחין, בדומה ליתרת השטח שבידי משפחת התובעים.

11. מר צור ציין כי מנתונים שהביאו שמאי הצדדים עולה כי טווח המחירים בעסקאות באזור נע בין 13 ₪ למ"ר ואף נמוך מכך, לבין 50 ₪ למ"ר בעסקאות לאורך השנים 2003-2014. פער זה מלמד על ציפיות ספקולטיביות, ולאו דווקא על מאפיין של קרקע חקלאית לצורך גידולים חקלאיים.

אשר לדמי השכירות בקרקע המשמשת לעיבודים חקלאיים, נאמר כי ככלל אין בנמצא מאגר נתונים שכזה. זאת בשים לב לכך שהבעלות במרבית הקרקע החקלאית במדינה הנה בידי רשות מקרקעי ישראל, האוסרת על חקלאי להשכיר את הקרקע לאחר. לצד זאת ציין מר צור כי משיחות שניהל עם חקלאים במושבים בעמק יזרעאל נמסר כי לאורך השנים שוכרים קרקע חקלאית לעיבודי שולחין בסכום הנע סביב 200 ₪ לדונם לשנה.

12. בסיכומו של דבר, קבע מר צור כי חוות דעתו מבוססת על דמי שימוש ראויים לקרקע חקלאית לעיבוד שלחין בשטח החריגה העיקרי ולשימוש מוגבל של מרעה בשטחי הקרקע הטרשית בה מצויים עצי חורש.

לגבי דונם חקלאי נקבע כי דמי השכירות או דמי השימוש לקרקע בעיבוד שלחין עומדים על כ- 600 ₪ לדונם לשנה. דמי השכירות או השימוש לקרקע שאינה מעובדת ומהווה במקור שטח טרשים וחורש, עומדים על 60 ₪ לדונם.

נוכח היציבות לאורך השנים של מחירי השכירות של קרקע חקלאית, ראה מר צור לאמץ ערכים אחידים לכל התקופה משנת 2003 ועד 2014.

חוות דעתו של מר דב סומפולינסקי

13. בחוות דעתו של מר דב סומפולינסקי נאמר כי גודל המקרקעין מושא המחלוקת עומד על 52.7 דונם וכי שטח של 12.1 דונם חלקו משמש לציוד חקלאי וחלקו האחר הוא אדמה טרשית שאינה ראויה לעיבוד ירקות בשלחין. לאור זאת ראה השמאי להעמיד את שטח המקרקעין מושא שומתו על 45 דונם במעוגל.

14. עוד הוסיף מר סומפולינסקי כי הוא נעזר ברו"ח מר ירון רומנו אשר מצא לאחר בדיקה יסודית ולאחר קבלת נתונים ממשרד רו"ח הורוביץ ושות' כי הרווח השנתי הממוצע לדונם ירקות עומד על 2,897 ₪. בהקשר זה ציין מר סומפולינסקי כי אינו מקבל את הנחת העבודה של שמאי הנתבעת מר עמיר עזר בדבר היות המקרקעין בעל עד לשנת 2010 וזאת על סמך היכרותו את השטחים משך שנים רבות כשמאי שביקר בשטח. נאמר כי זה שנים רבות שהשטחים בתנאי שלחין, כאשר בנוסף למכסת מים שנתית של 150,000 ממ"ק עומדים לרשות המגדלים מים מטוהרים ומוכלרים ממט"ש חיפה באמצעות קיבוץ יגור. לפיכך, קבע השמאי כי האבדן השנתי עומד על 130,365 ₪.

לאחר עריכת היוון לפי 4% קבע מר סומפולינסקי כי אבדן ההכנסה למשך 11 שנים (לשנת 2014) הינו 1,758,141 ₪ .

15. באשר לסוגיית פינוי המקרקעין וטיובם נאמר כי הפער בין הצדדים בראש נזק זה הוא עצום. התובעים טוענים מחד כי עלות הפינוי והטיוב מגיעה לכדי 15,683,707 ₪ ואילו שמאי הנתבעת העמיד את הפיצוי ע"ס 633,800 ₪ בהתבסס על הצעה מאת חברת הזית, המסתכמת בסך 1,775,000 ₪.

עוד נקבע כי הואיל וחישוב ההפסד השנתי מאי שימוש בקרקע עומד על 130,365 ₪ הרי שבהיוון עתידי למשך 20 שנים עומד הפיצוי ע"ס 1,381,087 ₪ סכום הנופל מעלויות הפינוי, הסילוק והטיוב של המקרקעין. בנסיבות, המבצע של פינוי, סילוק וטיוב הקרקע אינו כדאי. לכן המליץ מר סומפולינסקי לנתבעת לשלם לתובעים בגין הפסד הכנסה עתידי סך של 1,381,087 ₪ או לחילופין לבצע את הפעולות לפינוי וטיוב המקרקעין באמצעות חברת הזית כפי שהוצע לשמאי הנתבעת.

חוות דעתו של רו"ח ירון רומנו

16. במסגרת חוות דעתו ציין מר רומנו כי לצורך עריכת חוות דעתו הוא קיבל לידיו את דוחות רווח והפסד של התובעים לשנים 2008- 2012, דוחות שהוגשו כשומה למס הכנסה בגין אותן שנים, חישוב של משרד רו"ח הורוביץ ושות' לרווח ממוצע לדונם ירקות, כרטסת פירוט הכנסות לשנים 2008 – 2018 ועוד.

17. בחוות דעתו העריך מר רומנו את הרווח השנתי הממוצע לגידול ירקות בסך 2,897 ₪ לדונם. זאת, על בסיס הנתונים שהועברו לו מאת התובעים, כפי שפורט לעיל.

תמצית טענות הצדדים

18. בטרם אסקור את תמצית טענות הצדדים, אני רואה לציין כי שני הצדדים האריכו בסיכומיהם באופן מופרז והרבה מעבר למתחייב, תוך שהם חוזרים פעמים רבות על אותן טענות. סיכומי התובעים התפרסו על פני לא פחות מ- 86 עמודים ואילו סיכומי הנתבעת היו בהיקף של 81 עמודים. בשים לב למחלוקת הממוקדת, כפי שיפורט עוד בהמשך, לא היתה כל הצדקה להרחבת הסיכומים להיקף מעין זה.

תמצית טענות התובעים

19. בחוות דעתו קבע מומחה בית המשפט מר סומפולינסקי כי יש לפצות את התובעים בגין שטח של 45 דונם ולא בגין מלוא שטח הפלישה העומד על 52.683 דונם. זאת, משום שהשטח של 7.8 דונם המהווה את חלקות 20 ו- 28 אינו מתאים לעיבוד ירקות בשלחין. זאת על אף שמר סומפולינסקי הכיר בעדותו בבית המשפט כי ניתן לגדל באותו שטח עצי זית. לפיכך, סבורים התובעים כי יש לפצותם בגין מלוא שטח הפלישה.

20. לטענת התובעים העובדה שהם אינם הבעלים הרשומים של מלוא שטח הפלישה, אין בה כדי לסכל את זכותם לפיצוי בגין כלל השטח, שכן אין חולק כי הם המחזיקים והמעבדים היחידים של השטח. לשיטתם הבעלות הרשומה אינה קריטריון לקביעת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לבעלי מקרקעין ודי בהחזקה ובעיבוד כדי להקים להם את הזכות לקבלת הפיצוי בגין מלוא שטח הפלישה.

21. בהתייחס לתקופה בגינה הם זכאים לפיצוי, טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי החל ממועד הפלישה בשנת 1954 וזאת בהתאם לסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. לשיטתם בענייננו מתקיימים מלוא התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק הנ"ל, קרי קיומן של עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה שנעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו ואשר התובע לא יכול היה למנען אף בנקיטת זהירות סבירה. לטענת התובעים לא זו בלבד שהעובדה שהנתבעת פלשה לשטח מעבר לשטח ההפקעה לא היתה בידיעתם, אלא שהיא הועלמה במכוון על ידי הנתבעת. לעניין זה טענו התובעים כי עוד בשנת 1970 נעשתה מדידה על ידי הנתבעת שהצביעה על הפלישה, אך זו לא טרחה לגלות להם דבר על אודותיה ואף לא סילקה ידה מהשטח העודף אלא המשיכה להחזיק בו עד שהתובעים גילו את דבר הפלישה ודרשו סילוק ידה של הנתבעת. עוד טענו התובעים כי הם לא יכלו לדעת כי הנתבעת תפסה שטחים ביתר, שכן הם עסקו באותן שנים בעיבוד הקרקע שבבעלותם, המשתרעת על מאות דונמים. מכאן שאף בזהירות סבירה לא ניתן היה להבחין בשטח העודף של כ- 53 דונמים בתוך שטח של מאות דונמים שהופקעו ועוד מאות דונמים מעובדים לצדם. זאת ביתר שאת כאשר הנתבעת דאגה להסתיר מעיני התובעים מדידות שביצעה בעצמה ואשר גילו את דבר הפלישה, לא כל שכן כאשר מדובר בשטח שהיה תפוס ולא ניתן היה לבצע בו מדידה.

22. לחילופין טענו התובעים כי חל בענייננו סעיף 7 לחוק ההתיישנות המשעה את תקופת ההתיישנות מקום שהתובע נמנע מלהגיש תובענה, בין היתר, בשל כך שהנתבע מטעה ביודעין את התובע. עוד מורה הסעיף כי הטעיה לעניין זה לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה. התובעים ציינו כי סעיף 7 בנוסחו הנוכחי תוקן אמנם רק בשנת 2015 וכי בנוסחו הקודם קבע כי מקום שבו היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. יחד עם זאת, אותו תיקון נועד להטיב עם בעלי הדין ולהוסיף על הנסיבות המצדיקות השעייתו של מרוץ ההתיישנות ומשכך תחולתו בזמן היא אקטיבית על כלל ההליכים שטרם הסתיימו.

23. לחילופי חילופין טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי לכל הפחות ממועד ידיעת הנתבעת על הפלישה בשנת 1969. לטענת התובעים דבר הפלישה נודע להם רק בשנת 2009 בשעה שפקחים הממונים על גידולים חקלאיים בשנת שמיטה שהיתה בשנת 2008 ביצעו בדיקה לגבי השטח המעובד על ידם וגילו כי השטח שהוצהר על ידם גדול מהשטח אותו הם מעבדים בפועל. לאחר שפניותיהם לנתבעת לא הועילו, הגישו התובעים את תביעתם בשנת 2010. לעומת זאת, הנתבעת ידעה כבר בשנת 1970 כי היא מחזיקה בשטח גדול מהשטח שהופקע עבור הקמת המחנה, אך בחרה להסתיר זאת מבעלי הקרקע ולהמשיך להחזיק בשטח העודף.

24. אשר להפסד הכנסה שנתית, טענו התובעים כי יש להעדיף את חישוביו של רואה החשבון מטעמם מר לוגסי, שהעריך כי הרווח הממוצע לדונם ירקות עומד על 5,199 ₪, על פני חישוביו של רוה"ח מטעם השמאי סומפולינסקי מר רומנו שקבע כי רווח כאמור מסתכם בסך של 3,678 ₪. לעניין זה ציינו התובעים כי אין לקבל את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת מר עזר שתחשיבו מבוסס על תחשיבי משרד החקלאות, באשר התובעים עוסקים מזה דורות בחקלאות ואין חולק כי הם בממשק גבוה מהממוצע.

25. בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים מר יורם מירה, הנתבעת נטעה עצי אקליפטוס בשטח הפלישה אשר הגיעו לגובה של עשרות מטרים ויצרו הצללה על שטח של 15 דונם נוספים, מעבר לשטח החריגה, ומנעו אפשרות גידול בשטח זה. בנוסף, עלי האקליפטוס מכילים חומרים מעכבי צמיחה שפגעו אף הם באפשרות גידול ועיבוד השטח. לפיכך, זכאים התובעים לשיטתם לפיצוי בגין 15 דונמים נוספים שנפגעו כתוצאה מהאמור.

26. בהתייחס לנזקים לעתיד, טענו התובעים כי קביעתו של מומחה בית המשפט סומפולינסקי כי השבת הקרקע לקדמותה אינה כלכלית לנתבעת ועל כן מומלץ כי זו תשלם לתובעים פיצוי בגין אבדן הכנסה עתידי למשך 20 שנים, שוללת מהם את הברירה שהעמיד להם המחוקק בסעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. לפי אותו סעיף, הזכות לדרוש את השבת המצב במקרקעין לקדמותו, נתונה בידי בעל המקרקעין ובענייננו זכות זו עומדת לתובעים במלוא עוצמתה.

27. עוד הוסיפו התובעים כי מומחה בית המשפט אישר שעל מנת להשיב את הקרקע לקדמותה יש לסלק את העצים, לחפור את הקרקע המזוהמת ולפנותה לאתר מורשה, להביא קרקע חלופית, לטייבה ולזבלה עד הפיכתה לקרקע חקלאית. צוין כי שטח הפלישה במצבו כיום אינו מאפשר עיבוד חקלאי.

לטענת התובעים, במסגרת אותן פעולות יש לפנות 147,172 קוב אדמה מזוהמת כדי להשיב את הקרקע לקדמותה, כאשר החפירה תתבצע לעומק 1.5 מ' מתחת לפני הקרקע. בהקשר זה הפנו התובעים לכך שהנתבעת לא המציאה כל מדידה הסותרת את המדידות שנערכו על ידי המודד מר קרא מטעמם. מדובר בקרקע המזוהמת בחומרי הדברה וחומרים מעקרי קרקע המונעים את עיבוד השטח וגידול חקלאי עליו, אותם לא גילתה הנתבעת ובכך גרמה לתובעים לנזק ראייתי. בכל מקרה עלות פינוי קוב אדמה הנה 700 ₪ בעוד עלות הבאת קרקע חלופית עומדת על 70 ₪ לקוב. לעניין פינוי העצים נאמר כי בשטח מצויים 1,550 עצי אקליפטוס ועוד 80 עצי אלון אותם יש לפנות כאשר עלות כריתת עץ אקליפטוס הנה בסך 490 ₪ ואילו העתקת עץ אלון עולה 800 ₪ לעץ. הואיל והקרקע דורשת טיוב שימנע את עיבודה משך שנה נוספת, זכאים התובעים לשיטתם לפיצוי גם בגין כך וכן לפיצוי בגין הסדרת תעלות ניקוז.

תמצית טענות הנתבעת

28. הנתבעת טענה כי התובעים זכאים לפיצוי שיחושב לפי שיעור זכויותיהם במקרקעין העומד על 35.85% מהשטח וכי יש לדחות את טענתם כי זכויותיהם במקרקעין עומדות על שיעור גדול יותר. עוד ציינה הנתבעת כי בהתאם לפסק דין חלוט, שטח התפיסה ביתר הנו 52,683 מ"ר בעוד זכויות התובעים על פי נסחי רישום שהציגו מסתכמים בשטח של 18,889 מ"ר בלבד.

עוד הוסיפה הנתבעת כי לעניין הוכחת הבעלות הוגש למעשה מטעם התובעים תצהיר יחיד של התובע 2, אליו צורף בליל מסמכים שאין להם כל נפקות ראייתית. כך למשל צורפו הסכמים הנחזים להיות הסכמי מכר שאינם מתייחסים לחלקות רבות הנכללות בשטח החריגה. בנוסף כלל המסמכים הם מסמכים חסרים וחלקיים, שאף אחד מהם לא הוגש במקור והם לוקים בפגמים רבים עד כי אין ליתן להם כל משקל או נפקות משפטית. בנוסף, אותם הסכמים לא הסתיימו ברישום ומשכך הרי שלא מדובר בעסקה מושלמת. בהקשר לבעלות הוסיפה הנתבעת וטענה כי מרבית זכויות התובעים במקרקעין הכלולים בשטח החריגה נרשמו בשנים מאוחרות לשנת 2000 וחלקן הגדול בשנים מאוחרות לשנת 2003.

אשר לטענת התובעים כי הם מעבדים את המקרקעין מכוח הסכמה שניתנה להם מאת בעלי הזכויות, טענה הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו טענתם זו. לא הוצג ולו מסמך אחד שיאמת את הטענה בדבר הסכמה שניתנה לתובעים כביכול מאת כלל בעלי החלקות.

29. עוד טענה הנתבעת כי גם אם היו מוכיחים התובעים כי השימוש שהם עושים כיום בשטח הוא מכוח רישיון שניתן להם, הרי שאין בכך כדי להקים להם זכות לקבלת פיצוי בגין הפסד הכנסה. מדובר בשטח שנתפס וגודר עוד בשנת 1954 או בסמוך לכך. לכן, על מנת שתקום לתובעים זכות לפיצוי שיחושב על מלוא שטח החריגה מכוח רישיון שניתן להם על ידי בעלי הזכויות, היה על התובעים להוכיח כי בעלי הזכויות נתנו להם רישיון לעבד את השטח בשנת 1954 או בסמוך לכך וכי בעקבות התפיסה ביתר נמנעה מהם האפשרות להמשיך ולעבד את הקרקע.

30. לטענת הנתבעת התובעים לא הוכיחו כי הומחתה להם זכות התביעה, שכן הראיה היחידה שהוצגה על ידם לעניין זה היתה מספר דפים המהווים חלק מבליל המסמכים שצורפו לתצהירו של התובע 2. אותם מסמכים שכותרתם "המחאת זכויות" אינם מתייחסים למרבית החלקות הכלולות בשטח החריגה, ואף לא אחד מאותם מסמכים הוא מקורי וכולם חסרים וחלקיים, וככאלה הם נעדרי כל משקל ראייתי. הוא הדין לגבי טענת התובעים כאילו די בעצם החזקתם בשטח, גם אם אינה כדין, כדי להקנות להם זכות לפיצוי שיחושב לפי מלוא שטח החריגה. משלא הוכיחו התובעים כי הבעלים העניקו להם רישיון לעבד את המקרקעין, אין הם זכאים לפיצוי המבוסס על השימוש שלא כדין שהם עושים.

31. אשר לפיצוי לו זכאים התובעים בגין ראש הנזק של הפסד הכנסה, טענה הנתבעת כי לצד טענתה כי התובעים זכאים לפיצוי שיחושב רק לפי היקף זכויותיהם במקרקעין, הרי שלא כל שטח החריגה מהווה חלק מרצועת העיבוד. כך למשל חלקות 20 ו – 28 שהן חלקות טרשים שמעולם לא היו חלק מרצועת העיבוד. המומחה מטעם בית המשפט מר סומפולינסקי אישר כי אותם שטחים כלל אינם ראויים לעיבוד. לאחר הפחתת אותם שטחים יוצא כי שטח החריגה בגינו זכאים התובעים לפיצוי עומד על 45 דונם, ובהתאם להיקף זכויותיהם (35.85%) יוצא כי הם זכאים לפיצוי בגין שטח של 16,132 מ"ר.

32. לגופם של דברים, טענה הנתבעת כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט רו"ח רומנו קרובה מאוד בממצאיה לחוות דעתו של מומחה הנתבעת השמאי עזר. נוכח מסקנותיו המקצועיות והמבוססות של מומחה בית המשפט רו"ח רומנו, יש לקבוע ממוצע רווח שנתי לדונם שלחין על פי קביעתו. נאמר כי לא זו בלבד שמסקנותיו של רומנו מבוססות היטב אלא שבהיותו מומחה מטעם בית המשפט הכלל הוא שבית המשפט יאמץ ממצאיו. בהקשר זה טענה הנתבעת כי התובעים לא העבירו לרו"ח רומנו דו"חות כספיים בהתאם לדרישתו וכי יש לזקוף התנהלות זו לחובתם.

עוד הוסיפה הנתבעת כי התובעים זכאים לפיצוי עבור 7 שנים, עד לשנת 2010, עבור הפסד הכנסה שיחושב לקרקע בעל ועבור 4 שנים נוספות לפיצוי שיחושב לפי קרקע שלחין. לשיטתה, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי רצועת העיבוד עובדה על ידם כקרקע שלחין גם קודם לשנת 2010. בכך חולקת הנתבעת על קביעתו של מר סומפולינסקי כאילו עובדה רצועת העיבוד כקרקע שלחין גם קודם לשנת 2010.

33. לגבי סוגיית ההתיישנות, טענה הנתבעת כי עילת התביעה בגין הפסד הכנסה המתייחסת לתקופה שקדמה לשנת 2003 התיישנה במובהק. נאמר כי על מנת שהתובעים יצליחו בתביעתם לקבלת פיצוי החל ממועד ההפקעה בשנת 1954, עליהם להוכיח כי הם עיבדו בפועל את המקרקעין משנת 1954. יתר על כן, לטענת הנתבעת אין כל מקום לתבוע הפסד הכנסה לשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת בהסתמך על חישוב רווחים לשנים מאוחרות לשנת 2000.

באשר לטענת התובעים כי הם לא ידעו במהלך כל השנים כי הנתבעת מחזיקה שטחים ביתר, ולכן חל לגביהם החריג של התיישנות שלא מדעת, השיבה הנתבעת כי טענה זו לא הוכחה שכן

לא עמד בפני התובעים קושי כלשהו לבצע, כבר לפני עשרות שנים, מדידה בשטח ולגלות את דבר התפיסה ביתר.

34. הנתבעת טענה עוד כי אין בסיס לטענת התובעים כאילו דבר התפיסה ביתר נודע להם רק בשנת 2009 שכן מהתכתבות שהתנהלה בין התובע 5 לבין משרד הביטחון, עולה כי לא זו בלבד שאותו תובע היה מודע לתפיסה ביתר, אלא שמשרד הביטחון רכש את הפרש השטח ושילם את תמורתו לאביו המנוח של התובע 1.

35. בהתייחס לטענת התובעים כאילו הסתירה הנתבעת במכוון ובזדון את דבר התפיסה ביתר, טענה הנתבעת כי לא זו בלבד שטענה זו כלל לא הוכחה אלא שהיא עומדת בסתירה למסמכים הקיימים מזמן אמת. בהקשר זה ציינה הנתבעת כי משפנו התובעים בשנת 1968 למשרד הביטחון בטענה לתפיסה ביתר, אזי סביר להניח כי הם קיבלו לידיהם את המדידות שעל בסיסן התגלה דבר התפיסה ביתר ושולמו להם כספים. יתרה מזאת, גם אם היו התובעים מוכיחים כי המדידות הוסתרו מהם כביכול בזמן אמת, הרי שלא הוכח כי לא היה בכוחם לגלות את דבר התפיסה ביתר בזהירות סבירה.

36. הנתבעת בקשה לדחות את טענת התובעים לגבי שטח ההצללה, בו נמנעה מהם כביכול האפשרות לגדל גידולים בשל הצללה שנגרמה מעצי אקליפטוס שניטעו בסמוך לרצועת העיבוד. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לכך שאף מומחה בית המשפט מר סומפולינסקי דחה את טענת התובעים בציינו כי בביקור שערך במקום לא הבחין בפערי צמיחה.

37. מסקנת הנתבעת ממקבץ האמור היא שהתובעים זכאים לפיצוי בגין הפסד הכנסה לתקופה משנת 2003 ועד 2014 בסך של 244,887 ₪.

38. אשר לראש הנזק של השבת מצב הקרקע לקדמותו, טענה הנתבעת כי התובעים כלל לא הוכיחו כי הקרקע מזוהמת בחומרי הדברה, לא כל שכן שלא הוכיחו את כמות האדמה אותה יש לפנות משטח החריגה. לגישת הנתבעת, טענת התובעים לעניין זיהום המקרקעין נסמכת על שני אדנים – הראשון, דברי מפקד הבסיס שנמסרו למומחה מר מירה מטעם התובעים במהלך הביקור במקום, והשני, דו"ח של "שלפ מעבדה חקלאית" מיום 2.4.2013 שצורף לחוות דעתו של מירה. לדעת הנתבעת אדנים אלה אינם מוכיחים כי מדובר בקרקע מזוהמת שכן דבריו של המפקד, ככל שאכן נאמרו, אינם אלא עדות שמיעה חסרת משקל ראייתי, ואילו דו"ח המעבדה אינו מוכיח דבר שכן כל כולו עדות סברה.

39. עוד הוסיפה הנתבעת כי אף מומחה בית המשפט סומפולינסקי קבע כי סביר להניח שכיום אין שאריות של חומרי הדברה ולכן אין צורך בפינוי אדמה משטח החריגה. המומחה ציין כי הדבר היה הכרחי אולי בתקופה בסמוך לביצוע ההדברה, אך אם עברו מספר שנים אין עוד צורך בפינוי האדמה.

בכל מקרה טענה הנתבעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את כמות האדמה אותה יש לפנות מהשטח שנתפס ביתר. הואיל והמומחה מירה אישר בחוות דעתו כי שולי הדרך רוססו בעבר בחומר הדברה, הרי שלצרכי זהירות, אף שהתובעים לא הציגו בדל ראיה בקשר לשאריות חומרי הדברה שקיימים כביכול במקרקעין, נכונה הנתבעת לצאת מהנחה כי יש לפנות אדמה משולי הדרך ברוחב שלושה מטרים לכל צד ועומק של 1.5 מטרים. מכאן שיש לפנות 19,500 מ"ק אדמה לכל היותר, הגם שמומחה בית המשפט סומפולינסקי קבע כי אין צורך בכל פינוי של אדמה.

40. באשר לעלות פינוי האדמה, עתרה הנתבעת לקבל את האומדן של השמאי מטעמה מר עזר, לפיו עלות פינוי מ"ק עומדת על 32 ₪, ואשר תוקפה בהצעת מחיר של חברת "הזית". במקביל בקשה הנתבעת לדחות את הצעת המחיר של יובל דור שהוגשה מטעם התובעים. נאמר כי בעוד שבחוות הדעת המקורית שהוגשה על ידי התובעים, ואשר נערכה ע"י השמאי מירה הוערך סכום הפיצוי בגין השבת מצב הקרקע לקדמותו בסך של 15,301,439 ₪ הנה בהצעת המחיר העדכנית עלה סכום הפיצוי פי כמה מונים ועמד על 122,327,850 ₪.

41. אף לגבי מילוי האדמה, בקשה הנתבעת להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמה, לפיה עלות מילוי האדמה עומדת ע"ס 624,000 ₪ ובהתאמה להיקף זכויות התובעים בשטח החריגה, עומד הסכום על 223,704 ₪.

42. הוא הדין לגבי עלות חפירת תעלת ניקוז חדשה שעלותה בהתאם לחלקם היחסי של התובע בשטח החריגה עומדת על 9,321 ₪. עוד הוסיפה הנתבעת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עקירת עצי האקליפטוס בסך 320 ₪ לעץ, בהתאם לחוות דעתו של מר עזר, בניכוי עלות עצה. לפיכך, הפיצוי המגיע בגין עקירת 1550 עצי אקליפטוס עומד ע"ס 470,185 ₪ ובהתאמה לחלקם היחסי של התובעים בשטח החריגה סך של 168,561 ₪.

באשר להעתקת עצי האלון, סבורה הנתבעת כי אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו. זאת, בין היתר משום שמשרד הביטחון לא הוא זה שנטע את העצים בשטח, אלא מדובר בעצים שגדלו באופן טבעי. משכך, ברי כי אין הנתבעת חייבת לשאת בעלות העתקתם.

דיון והכרעה

התיישנות התביעה המתייחסת לתקופה הקודמת לשנת 2003

43. התביעה הוגשה בשנת 2010, ולכן בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, לפיה תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים, התביעה המתייחסת לתקופה שקדמה לשנת 2003 התיישנה זה מכבר.

44. התובעים טוענים לתחולת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות המורה כי מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לטענתם, דבר הפלישה לשטח החורג נודע להם רק בשנת 2009 בעת שפקחים הממונים על גידולים חקלאיים בשנת שמיטה שהיתה בשנת 2008, ביצעו בדיקה לגבי השטח המעובד על ידם וגילו כי השטח שהוצהר על ידם גדול מהשטח המעובד בפועל.

לפיכך, עותרים התובעים לחשב את הפיצוי המגיע להם בגין דמי שימוש ראויים החל ממועד ההפקעה, היינה משנת 1954.

45. דין טענה זו להידחות מכמה טעמים.

לצורך הסתמכות על כללי הגילוי המאוחר, על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי לא ידע בפועל אחת או יותר מהעובדות המהוות את עילת התובענה; השני, כי עובדות אלו נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. ברע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי (30.06.2021) עמד בית המשפט על אותם תנאים בקבעו כי:

"בפסיקה נקבע כי היכולת לגלות את העובדות נבחנת על-פי מבחן גילוי אובייקטיבי. עובדה תיחשב גלויה אם אדם סביר היה יכול וצריך לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית (עניין גיא-ליפל, בפסקה 49; עניין יפרח, בפסקה 47; ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות [פורסם בנבו] (22.2.2012); חבקין, עמ' 158). כן נפסק, כי חשד המתעורר אצל תובע, ואף חשד בכוח, ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המרוץ (עניין גיא-ליפל, בפסקה 47; ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל משרד הביטחון [פורסם בנבו] (30.8.2016); ע"א 3432/17 טופז (יוכט) נ' יוכט [פורסם בנבו] (16.4.2020); רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד [פורסם בנבו] (7.11.2012), להלן: עניין דוננפלד). ודוק - "משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות" (חבקין, עמ' 168).... כפי שהובהר לאחרונה, "מועד התחלת תקופת ההתיישנות הוא המועד בו התובע חשד או צריך היה לחשוד בקיומן של העובדות המהוות את עילת התביעה, וזאת במנותק משאלת היכולת להשגת הראיות לתמיכה בתביעה שכזו. ודוק – החקירה והדרישה לשם השגת הראיות תיעשה אם כן בתוך תקופת ההתיישנות הנמשכת שבע שנים שלמות" (רע"א 1101/20 ‏שירותי בריאות כללית נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.5.2020), בפסקה 18)."

46. בענייננו, לדבר ההפקעה שפורסם בילקוט הפרסומים בשנת 1954 צורף תשריט המתאר את שטח ההפקעה. בהודעה שפורסמה נאמר כי העתק התשריט מופקד בין היתר במשרדי הממונה על המחוז בחיפה, וכל המעוניין זכאי לעיין בו. אילו רצו בכך, יכלו התובעים על נקלה לגלות כי השטח המוחזק בפועל על ידי הנתבעת גדול משטח ההפקעה המצוין בתשריט. בייחוד שעה שמדובר בשטח אותו טרחה הנתבעת לגדר. כלומר לא מדובר בחזקה ערטילאית שגבולותיה אינם ידועים, אלא בשטח מוגדר ומגודר.

העד היחיד מטעם התובעים (לבד מרוה"ח לוגסי) הוא התובע מס' 2 - מר מנהל אמין מנסור (להלן: "התובע"), אישר בעדותו בפניי כי הוא יליד שנת 1961 (עמ' 56 שורה 14 לפרוטוקול). מכאן, שלא היה בכוחו להעיד על אודות מה ידע אביו המנוח אמין מנסור ז"ל לגבי שטח ההפקעה או השטח החורג במועד ההפקעה בשנת 1954, שנים רבות לפני שנולד.

47. יתר על כן, מהראיות אותן הציגה הנתבעת עולה כי התובעים ידעו על אודות התפיסה ביתר ולמצער צריך היה להתעורר בלבם החשד כי הנתבעת תופסת שטחים מעבר לשטח שהופקע. וכל זאת למה?

מהתכתבויות שניהל התובע 5, מר פדל מנסור, עם נציגי הנתבעת עוד בשנת 1968 עולה כי הוא היה מודע לחריגות שנעשו בידי משרד הביטחון ולעובדה כי זה תופס שטחים שאינם נכללים בגדר השטח שהופקע. כך במכתב מיום 27.10.1968 (נספח ד' לתצהירו של מר רפאל ברינקר מטעם הנתבעת (נ/11) טען התובע 5 כי הנתבעת תפסה ללא זכות שטח של 3,000 מ"ר בחלקה 9 בגוש 17172 ולכן עליה להפקיע שטח זה ולשלם את הפיצוי המגיע לבעלים בגין כך. התכתבות זו מלמדת כי כבר בשנת 1968 גילה התובע 5 כי הנתבעת מחזיקה בשטח מעבר לשטח אותו הפקיעה. בנסיבות שומה היה עליו לערוך בדיקה על מנת לוודא כי הנתבעת מחזיקה בשטח המופקע ולא מעבר לכך. פנייתו הנ"ל של התובע 5 מלמדת כי צריך היה להתעורר בלבו, לכל הפחות, חשד בדבר תקינות חזקתה של הנתבעת בכלל השטח בו החזיקה. "בפסיקה נקבע, כי די בחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד), על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות ולבטל את השעיית המרוץ לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זהו המבחן המכונה מבחן "קצה החוט". (ע"א 8880/13 וינשל נ' מדינת ישראל (30.8.2016).

48. בעדותו בפניי, נשאל התובע כיצד גילה כי הנתבעת מחזיקה בפועל בשטח גדול מהשטח אותו הפקיעה והשיב כי בסיור שהתקיים עם מפקח העדה החרדית בשנת 2008, שהיתה שנת שמיטה, גילה אותו מפקח באמצעות בדיקה שערך עם מכשיר ג'י פי אס כי השטח שדווח קטן מהשטח בו החזיקו התובעים בפועל (עמ' 41 שורה 14 לפרוטוקול). התובע אישר כי מדובר בבדיקה פשוטה למדי (שם בשורה 32). דא עקא, הגם שהתובע ידע לנקוב בשמו של אותו מפקח והודה כי שוחח עמו, הוא לא טרח לזמנו להעיד על מנת שיאושש את גרסתו. הימנעות זו מקימה חזקה הפועלת לחובתם של התובעים, שכן הימנעות מעין זו "מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." (ע"א 9656/05  שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008)).

49. כאמור, התובעים לא הוכיחו כי העובדות המקימות להם את עילת התביעה נעלמו מעיניהם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן. ראשית, לא מדובר בשטח של מטרים בודדים שנתפס ביתר אלא בעשרות דונמים שהנתבעת תפסה מעבר לשטח המופקע. התובעים שהעידו על עצמם כחקלאים המעבדים מאות דונמים באזור, ומתפרנסים מגידולים ומעבודה חקלאית ומכירים היטב את השטח ששימש לפרנסתם, אמורים היו לגלות את דבר התפיסה ביתר. לא מדובר כאמור במטרים ספורים אלא בשטח משמעותי. זאת ועוד, לא ברור כיצד מפקח העדה החרדית גילה, כך לטענת התובעים עצמם, את דבר תפיסת השטח העודף, באמצעים פשוטים למדי, ואילו התובעים שהעידו על עצמם כבעלי המקרקעין ומי שעוסקים בחקלאות ומתפרנסים מגידולים בשטח, לא גילו זאת משך עשרות שנים.

50. אותה התכתבות שהתנהלה בין התובע 5 לבין הנתבעת שומטת את הקרקע גם מתחת לטענת התובעים כאילו הם הסתמכו על תקינות פעילותה של המדינה בהאמינם כי זו לא תעשה שימוש במקרקעין שלא הופקעו. הואיל וכבר בשנת 1968, לכל הפחות, ידע התובע 5 כי הנתבעת מחזיקה בשטח גדול מהשטח שהופקע, לא היתה כל הצדקה לכך שהתובעים יעצמו עיניהם ויסברו כי הנתבעת מחזיקה אך ורק בשטח המגיע לה מכוח הפקעת המקרקעין שנעשתה בשנת 1954. משגילו התובעים כי הנתבעת מחזיקה בשטחים מעבר לשטחי ההפקעה מבלי להסדיר חזקה זו, אין הם יכולים עוד לטעון כי הסתמכו על תקינות פעילותה של הנתבעת, מה גם שעובדה זו צריכה היתה לעורר את חשדם באופן שיש בו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות.

51. אשר לטענת התובעים לתחולתו של החריג המעוגן בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הרי שלא זו בלבד שמדובר בהרחבת חזית מובהקת, אלא שמדובר בטענה המחייבת הוכחתן של העובדות המקימות אותה. נכון הוא שבפסיקה נקבע כי ככלל ניתן להידרש לטענות משפטיות שלא הוזכרו במפורש בכתב התביעה, אלא שכלל זה מוגבל לאותן טענות הנובעות מהעובדות שהוכחו בפני בית המשפט. הטענה בדבר תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות היא טענה עובדתית המחייבת הצגת תשתית ראייתית התומכת בה. "על התובע המבקש להפעיל את סעיף 7 לחוק להציג תשתית עובדתית מפורטת וברורה התומכת בטענת התרמית" (רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020)).

לא מצאתי לקבל טענת התובעים לתחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו החדש. סעיף זה תוקן בשנת 2015 במסגרת תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות באופן שנוסחו של הסעיף המתוקן הוא כלהלן: "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

לא זו בלבד שמהראיות שהציגה הנתבעת עולה כי התובעים ידעו על אודות התפיסה החורגת לכל הפחות בשנת 1968 וחרף זאת ישבו בחיבוק ידיים משך שנים רבות, מבלי לנקוט בפעולה כלשהי, אלא שאותו תיקון בחוק, הוכנס בשנת 2015 כאמור, מבלי שנקבע כי הוא יחול למפרע.

52. על יסוד מקבץ האמור אני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי חל לגביהם אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות. לפיכך, תביעתם ככל שהיא מתייחסת לתקופה שלפני שנת 2003 התיישנה זה מכבר.

היקף זכויות התובעים בשטח החורג

53. ביום 9.4.2013 הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה, שהוגש לבית משפט השלום בחיפה במסגרת תיק 17203-09-11, בגדרו התחייבה הנתבעת לפנות את השטח אותו תפסה ביתר, ואשר מסתכם ב- 52,683 מ"ר, בהתאם לתשריט מדידה שערך המודד אבו קרשין. הסכם הפשרה הנ"ל קיבל תוקף של פסק דין ביום 24.4.2013 (הסכם הפשרה ותשריט המדידה צורפו כנספח 18 לתצהיר התובע). בהתאם לתשריט אבו קרשין כולל שטח החריגה את חלקי החלקות שלהלן:

בגוש 17171: חלקי חלקות 15, 16, 19, 20, 23, 24, 26, 27, 28, 29, 30, 31 ו-34.

בגוש 17172: חלקי חלקות 3, 4, 9, 10, 15, 20, 24 ו- 28.

שטח החריגה מהווה חטיבת קרקע רציפה, הצמודה לקרקע מעובדת, למעט חלקות 20 ו- 28 בגוש 17172.

54. בתצהירו, טען התובע (סעיף 8 לתצהיר ת/1) כי התובעים החזיקו בכלל השטח העודף שנתפס ביתר וגידלו בו גידולים חקלאיים שונים. נטען כי חזקתם זו הנה מכוח בעלותם בשטח , בין אם זו רשומה ובין אם זו נסמכת על הסכמי מכר שטרם נרשמו על שמם בפנקסי המקרקעין וכן מכוח הסכמה עם בעלי הקרקע לעיבודה על ידי התובעים.

55. עיון בנסחי הרישום שצורפו לתצהירו של התובע מלמד כי התובעים אינם הבעלים הרשומים של מלוא הזכויות בחלקות הנ"ל וכי במרבית החלקות הם רשומים כבעלי זכויות יחד עם אחרים, לרבות הקרן הקיימת לישראל, רשות הפיתוח ואנשים פרטיים. מתוכנית המדידה של אבו קרשין עולה כי השטחים שנתפסו בידי הנתבעת ביתר מהווים חלק מאותן חלקות וכי חלקיהם האחרים מהווים שטח מופקע מצד אחד ושטח מעובד מן הצד האחר.

בשים לב להיקף הזכויות הרשומות על שם התובעים והחלק היחסי של השטח החורג מכלל שטח החלקות הנ"ל, זכויותיהם הרשומות של התובעים בשטח העודף מגיעות לכדי 18,889 מ"ר. זאת, בהתאם לטבלה המפורטת בסעיף 9 לחוות דעתו של השמאי מר עמיר שהוגשה מטעם הנתבעת. שטח זה מהווה 35.85% מכלל השטח העודף שנתפס ביתר על ידי הנתבעת.

56. לבד מנסחי הרישום המצביעים על זכויותיהם הרשומות, הציגו התובעים אסופה גדולה של מסמכים הכוללת הסכמי רכישה של מקרקעין, ייפויי כוח, צווי ירושה וצווי קיום צוואה הן של בית הדין הדתי הדרוזי והן של בית הדין הדתי הכנסייתי.

57. הנתבעת הלינה על כך שההסכמים הוגשו ללא סדר שיטתי מבלי לציין באופן ברור ביחס לכל הסכם נטען לאיזו חלקה הנכללת בשטח החריגה הוא מתייחס, כאשר חלק מהמסמכים צורפו יותר מפעם אחת וחלקם אינו רלוונטי כלל לחלקות הנכללות בשטח החריגה.

58. יש טעם רב בטענותיה אלה של הנתבעת. אכן מדובר בבליל של מסמכים המתייחסים לחלקות רבות שרק חלקן רלוונטיות לענייננו. כמו כן מדובר בהסכמים ממועדים שונים, חלקם מלפני תקופת ההתיישנות שנקבעה לעיל וחלקם במועדים שונים לאחריה. ב"כ התובעים פטר עצמו מלערוך טבלה סדורה לגבי הזכויות הנרכשות על פי אותם הסכמים וייפויי כוח, שיעורם ומועד חישוב הפיצוי המגיע מכוחם. תחת זאת נטען כי יש לפצות את התובעים בגין מלוא השטח שנתפס ביתר הואיל והם המגדלים היחידים המצויים בשטח.

אין לקבל גישה זו. סיכומי התובעים מחזיקים 86 עמודים וראוי היה שיכללו התייחסות מעמיקה ומפורטת לגבי הזכויות המגיעות לתובעים מכוח אותם הסכמי מכר וייפויי כוח, תוך עריכת חישוב לגבי התקופה בגינה נתבעים דמי השימוש, בהתאם למועד חתימתו של כל אחד מאותם הסכמים וייפויי כוח.

59. משלא נעשה הדבר, אקבע להלן את העקרונות לפיהם יש לחשב את היקף הזכויות המגיעות לתובעים בשטחים העודפים שנתפסו ביתר על ידי הנתבעת. זאת, מעבר לשטח לגביו זכויותיהם של התובעים רשומות בפנקסי המקרקעין. מלים אחרות, ההתייחסות שתובא להלן היא לגבי אותם שטחים שאינם רשומים על שם התובעים בספרי האחוזה, אך קיימים לגביהם הסכמים וייפויי כוח. לאחר מתן פסק הדין יערכו הצדדים את החישוב המדויק של היקף זכויות התובעים, בהתאם לעקרונות שיותוו להלן.

60. איני רואה לקבל את טענת הנתבעת, לפיה יש להתעלם מהסכמי המכר שצורפו לתצהירו של התובע משום שאלה לא הוגשו במקור ולחילופין אינם מאומתים וחסרים ולכן נעדרי כל נפקות משפטית. ההסכמים נראים על פניהם אותנטיים, מנוסחים בשפה משפטית ואיני מאמין כי התובעים בדו אותם כדי להונות את הנתבעת או להשיג דבר מה במרמה. יחד עם זאת, חלקם של המסמכים היו חסרים, באופן שאינו מאפשר הכרה בזכות כלשהי שהוקנתה לתובעים מכוחם, ויש להתעלם מהם כליל, כפי שפורט להלן:

60.1 להסכם המכר מיום 10.7.2014 בין נדא טרודי ואח' לבין מנהל מנסור ואח' המתייחס לחלקות 3 ו- 20 בגוש 17172 לא צורפו צווי הירושה המצוינים במבוא להסכם. למעשה, לא הוצג ולו בדל ראיה להוכיח את זכויות המוכרים לגבי המקרקעין.

60.2 גם להסכם מיום 19.6.1975 שנערך בין עלי פלאח מנסור ואח' לבין אמין מנהל מנסור ביחס לחלקות 24 בגוש 17171 ו- 20 בגוש 17172 לא צורף צו ירושה, על אף האמור בסעיף 5 לאותו הסכם. בהעדר צו ירושה כאמור, אין כל מקום לקבוע כממצא מחייב כי למוכרים זכויות כלשהם לגבי המקרקעין שמכרו.

60.3 ההסכם מיום 20.4.2006 שנחתם בין שאוקי יוסף הלון לבין התובעת 10 ביחס לחלקות 20 ו- 28 בגוש 17172 הוגש באופן חלקי, כך שרק העמוד הראשון של ההסכם הוגש. לפיכך, אין מקום ליתן כל משמעות או נפקות להסכם זה, לענייננו.

60.4 אף ההסכם מיום 27.9.2013 בין מחמוד סאבא ואח' לבין אמין מנסור ביחס לחלקה 20 בגוש 17171 וחלקות 20 ו- 28 בגוש 17172 הוגש באופן חלקי, באופן שרק שני העמודים הראשונים של ההסכם הוגשו. התנהלות מרושלת זו לא רק שאינה מוצדקת, אלא שאינה מאפשרת מתן כל משמעות או נפקות להסכם זה לענייננו.

60.5 ההסכם מיום 8.3.1992 המתייחס לחלקה 24 בגוש 17171 לא זו בלבד שאינו חתום על ידי הקונים אלא ששם המוכר אינו ברור ולא ניתן לזהותו. על גבי ההסכם נרשם בכתב יד "ראגב פאלח מנסור", שאפשר וניתן לזהותו, גם אם בקושי, בכותרת המודפסת של ההסכם. אלא שאותו שם כלל אינו מופיע בנסח הרישום כבעל זכות כלשהי במקרקעין. משכך, אין כל משמעות להסכם זה לענייננו.

60.6 להסכם משנת 1975 (שלא מצוין בו התאריך המדויק של חתימתו) שנחתם בין רוזין פלאח עלי פרו ואח' לבין אמין מנהל מנסור ביחס לחלקה 24 בגוש 17171 וחלקה 20 בגוש 17172 לא צורף צו ירושה. בהעדר צו כאמור אין כל הוכחה לכך שלמוכרות זכויות כלשהן במקרקעין שנמכרו.

60.7 להסכם מיום 19.11.2006 בין כאמלה נאיף רוחאנה ואח' לבין התובעת 10 המתייחס לחלקה 29 בגוש 17171 לא צורף צו הירושה של הבעלים הרשום, בניגוד לאמור בהסכם. בנוסף, ההסכם נעדר חתימתה של המוכרת 1. לפיכך, איני רואה לייחס לו כל משמעות לענייננו.

61. לגבי יתר ההסכמים שצורפו לתצהירו של התובע אעיר עוד שתי הערות.

ראשית, חלקם של ההסכמים אינו רלוונטי כלל למקרקעין שבמחלוקת, ולכן לא ברור מדוע ועל שום מה ראה ב"כ התובעים לצרפם לתצהירו של התובע.

שנית, בסעיף 74 לסיכומיה ציינה הנתבעת ובצדק כי חלק לא מבוטל מהזכויות הרשומות על שם התובעים בשטח החריגה נרשמו במועד מאוחר לשנת 2003. אף על פי כן, לפנים משורת הדין, הסכימה הנתבעת לחשב את הפיצוי החל משנת 2003 ואילך. הסכמה זו אינה חלה לגבי השטחים שאינם רשומים על שם התובעים, ואשר הוצגו לגביהם הסכמי מכר אותם ראיתי לקבל, בכפוף לאמור לעיל. לפיכך, יש לערוך את החישוב בגין אותם שטחים החל ממועד חתימתו של כל הסכם מכר בנפרד ובאופן מדויק ומפורט.

62. לבד מהסכמי המכר, טענו התובעים לזכויות בחלקים נוספים במקרקעין מכוח המחאות זכות שניתנו להם מאת בעלים רשומים. לצורך הוכחת טענתם זו, צירפו התובעים לתצהירו של התובע מספר דפים שכותרתם "המחאת זכויות" ואשר התייחסו לחלקות 20 בגוש 17171 ו-20 ו-28 בגוש 17172 בלבד. יוער, כי גם ביחס לחלקות אלו לא מדובר בהמחאות זכות שניתנו מאת כלל הבעלים הרשומים בחלקות הנ"ל, אלא רק מאת בעלי זכויות בודדים. בנוסף, אף לא אחד מאותם מסמכים נושא תאריך במקום המיועד לכך, ומכאן שלא ניתן לדעת מה המועד בו הומחתה, אם בכלל, זכותו של הבעלים החתום על אותו מסמך. בנוסף, במרביתם המכרעת של המסמכים לא צוינה תעודת הזהות של הממחה. יש בכך כדי לפגוע בנפקות ובתוקף שניתן לייחס לאותם מסמכים.

אמנם הפסיקה קבעה שהמחאת זכות אינה חייבת להיות בכתב ויכול שתיעשה בעל פה או בהתנהגות (ראו: ע"א 5881/04 מגדל הזוהר לבניין בע"מ נ' א. א. סוכנויות סופרגז בע"מ (2.3.2005)). יחד עם זאת, כוונת הממחה חייבת להיות ברורה וחד משמעית (ראו: ע"א 599/89 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' פאר, פ"ד מה(4) 870). בענייננו, לא ידע התובע להסביר בחקירתו הנגדית מדוע המסמכים הנחזים להיות המחאת זכויות חסרים פרטים מהותיים (ראו עמ' 51, שורות 3-9 לפרוטוקול). את מחדלם של התובעים, שנמנעו מהצגת מסמכי המחאת זכויות מפורטים, ניתן היה לרפא על ידי הזמנת אותם ממחים לעדות, שכן אין כל חובה כאמור שהמחאת הזכות תהיה דווקא בכתב. דא עקא, שהתובעים נמנעו מלזמן ולו עד אחד על מנת לאושש את הטענה בדבר המחאת זכויות שניתנו להם כביכול. די בכך על מנת להוביל לדחיית טענתם בכל הנוגע לזכויות שהומחו להם על ידי מי מהבעלים הרשומים.

63. מקור נוסף לזכות הנטענת של התובעים לקבל פיצוי בגין החלקים שאינם רשומים על שמם ולגביהם אף לא הוצגו הסכמי מכר, הוא הסכמתם של בעלי הקרקע הרשומים לעיבודה על ידי התובעים.

טענה זו בעייתית מכמה בחינות.

ראשית, לא הוצגה כל ראיה שתעיד על הסכמתם של אותם בעלים רשומים לשימוש הבלעדי הנטען אותו עושים התובעים במקרקעין. גם אם אקבל את טענתם כי הם לבדם מעבדים את שטח החריגה, הרי מכאן ועד להכרה בזכותם לקבל דמי שימוש ראויים בגין שלילת השימוש באותו שטח, הדרך עוד ארוכה. לצורך כך, היה על התובעים להוכיח כי הרשות לעשות שימוש בשטח שנתפס ביתר ניתנה להם עובר להפקעה בשנת 1954. אין חולק כי מאז אותו מועד גודר השטח ונמנעה חזקתם של התובעים בו. על מנת להוכיח כי קמה להם הזכות לפיצוי מכוח הסכמה של הבעלים לעשות שימוש באותו שטח, שומה היה עליהם להוכיח כי אותה הסכמה ניתנה עובר לשנת 1954. לא זו בלבד שראיה כאמור לא הוצגה, אלא שהעד היחיד מטעם התובע הוא יליד 1961, ולכן ברי כי לא יכול היה להעיד על הסכמות שניתנו, כביכול, לפני שנולד.

שנית, מעיון בנסחי הרישום עולה כי המקרקעין שבמחלוקת רשומים על שמם של בעלי זכויות רבים במשותף. כאמור, לא הוצג ולו מסמך אחד המעיד על הסכמת אותם בעלים לכך שהתובעים יעשו שימוש בלעדי בשטחים שבבעלותם. טענתו של התובע כאילו אין הסכמים בכתב בין בני אותו כפר וכי אלה סומכים על המילה (ראו עמ' 48, שורה 20 לפרוטוקול) אינה יכולה לעמוד. ראשית, בחלק מהחלקות שבמחלוקת שותפה מדינת ישראל והקרן הקיימת לישראל. ברי כי אלו לא נתנו הסכמתם לתובעים לעשות שימוש בלעדי במקרקעין. שנית, התובע אישר כי אין לו כל היכרות עם ציון פמיני (בעל זכויות בחלקה 34 בגוש 17171). כך גם לגבי רינה הלל, אורה שחק ורוזה גכטל (בעלות זכויות בחלקה 30 בגוש 17171) (ראו עמ' 51, שורות 11, 21, 23 ו-25 לפרוטוקול). משכך, ממילא לא נתנו הבעלים הנ"ל כל הסכמה למי מהתובעים לעבד את החלקות שבבעלותם.

שלישית, עד הנתבעת, מר בריקנר, ציין בתצהירו כי בשנת 2007 הגיש אחד מבעלי הזכויות בחלקה 23 בגוש 17171, ניסים רון, תביעת דמי שימוש כנגד המנוח התובע 1 ובנו התובע 3 בגין שימוש בחלקות קרקע לצרכים חקלאיים. פסק הדין ופסק הדין שניתן בערעור שהוגש עליו סומנו נ/1. מפסק הדין עולה כי עוד בשנת 2002, במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים הנ"ל, ניתן פסק דין המורה למנוח התובע 1 לסלק ידו מן הקרקע ולפנותה מכל אדם וחפץ. בפסק הדין נ/1 נקבע כי פסק הדין הקודם הינו חלוט, ולפיו על המנוח לסלק ידו מהמקרקעין. די בכך על מנת למוטט טענת התובעים כאילו ניתנה להם זכות מאת כלל בעלי המקרקעין לעשות שימוש בלעדי בקרקע.

64. העולה ממקבץ האמור הוא שזכותם של התובעים חולשת על החלקים הרשומים על שמם בפנקסי המקרקעין וכן על אותם חלקים לגביהם הוצגו הסכמי מכר, בכפוף להערות שפורטו לעיל. אין לתובעים זכויות מעבר לכך, הן מכוח המחאת זכויות והן מכוח הסכמות שבעל פה שכלל לא הוכחו.

65. על יסוד קביעה זו יערכו הצדדים חישוב מדויק לגבי היקף זכויותיהם של התובעים, כאשר החישוב לגבי הזכויות הרשומות ייעשה משנת 2003 ואילך נוכח הסכמת הנתבעת, ואילו לגבי יתר השטחים מושא הסכמי המכר, ייעשה החישוב החל ממועד חתימתו של כל הסכם.

הפסדי העבר

66. כפי שצוין לעיל, מטעם בית המשפט מונו שני מומחים – שמאי המקרקעין מר מאיר צור והשמאי החקלאי מר דב סומפולינסקי. מר סומפולינסקי מינה מצדו את רוה"ח מר ירון רומנו אשר ערך חוות דעת חשבונאית לגבי אבדן הכנסה שנתי, לאחר שקיבל מידי התובעים חישובים ודוחות כספיים.

67. בטרם אדרש בפירוט לחוות הדעת של המומחים, אני רואה להפנות למושכלות ראשונים כי כלל הוא שבהעדר תנאים חריגים המצדיקים סטייה ממסקנות חוות דעתו של מומחה שמינה בית המשפט, כגון הישענותה על תשתית עובדתית בלתי מהימנה, ייטה בית המשפט לאמץ את מסקנות חוות הדעת האמורה בהכרעתו (ראו לדוגמה: ע"א 7144/14 נתן מכנס נ' מעון רוחמה (03.09.2015); ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל (5.3.2009); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 ((1993).

השטחים הראויים לעיבוד

68. בחוות דעתו, ציין מר צור כי שטח החריגה מורכב משלוש חטיבות קרקע ללא קשר פיזי ביניהן. שטח החריגה העיקרי מצוי בהמשך לחלקות המעובדות, אם כי בחלקו מהווה רחבת כורכר שבה מאחסנים התובעים ציוד חקלאי. החטיבה השניה מהווה חלק מחלקה 20 בגוש 17172 והיא מהווה בחלקה מגרש חניה של בית המעצר קישון ובחלקה שיפוע נטוע עצי חורש. נקבע כי מדובר באדמת טרשים שלא עובדה עד לתפיסתה וכיום אינה ראויה לעיבוד. החטיבה השלישית מהווה חלק מחלקה 28 בגוש 17172 ואף היא אינה מצויה בקשר פיזי עם שטח החריגה העיקרי. שטח זה מהווה אדמת טרשים עם עצי חורש ולא עובד עד לתפיסתו ואינו ראוי לעיבוד.

69. בחוות דעתו, הפחית השמאי סומפולינסקי שטח של 3.5 דונם בחטיבה הראשונה. שטח זה משמש כאמור כרחבת כורכר עליה מאחסנים התובעים ציוד חקלאי. לגבי החטיבה השניה והשלישית חישב מר סומפולינסקי את הפסדי ההכנסה לפי שיעור 50% שכן מדובר בקרקע טרשית בה נטועים עצי חורש. זאת, על אף שבחקירתו בפניי אישר כי למעשה לא ניתן להפיק כל רווח משטחי החטיבה השניה והשלישית. לשאלת ב"כ התובעים אם ניתן לנטוע על אותו שטח עצי זית השיב מר סומפולינסקי כי לפי כל התחשיבים גידולי זית הם גידולי הפסד (עמ' 130 שורה 17 לפרוטוקול) המומחה גם שלל אפשרות של גידול עצי אבוקדו (שם שורה 23). משנשאל איזה גידולים בכל זאת ניתן לגדל שם השיב "זה קטע שיפועי. אפשר לגדל שם זית אבל אם אתה שואל כמה כסף זה מכניס – כבר עניתי על זה" (שם שורה 25 לפרוטוקול). למעשה, מומחה בית המשפט עשה חסד עם התובעים משהעמיד את הפסדי ההכנסה בשטחי החטיבה השניה והשלישית על 50% שכן על פי תשובותיו בחקירתו, היה אמור שטח זה להיגרע כליל מחישוב הפסדי ההכנסה של התובעים. יחד עם זאת, משלא חלקה הנתבעת על קביעה זו, הגם שהיתה מודעת להשלכות תשובתו של מר סומפולינסקי במסגרת עדותו בפניי (ראו: סעיף 138 לסיכומי הנתבעת), אני רואה לאמץ את קביעתו של מר סומפולינסקי בנקודה זו במלואה.

70. מחלוקת נוספת המתייחסת לשטח הראוי לעיבוד נעוצה בשטחים המוצללים על ידי עצי האקליפטוס. בהתאם לחוות דעתו של מומחה התובעים מר מירה, הנתבעת יצרה נזק לשטח הסמוך לשטח הפלישה בכך שנטעה עצי אקליפטוס שהגיעו לגובה של עשרות מטרים ויצרו הצללה על שטח של כ- 15 דונם ומנעו אפשרות גידול בשטח זה. בנוסף, עצי האקליפטוס שהתפזרו בשטח מכילים חומרים מעכבי צמיחה שפגעו גם הם באפשרות גידול ועיבוד השטח.

המומחה מטעם בית המשפט מר סומפולינסקי לא כלל בשטח שיש לפצות בגינו את שטח ההצללה האמור. משנשאל על כך במסגרת שאלות ההבהרה שהפנה אליו ב"כ התובעים הוא השיב כי במקום לא נראו כל פערי צמיחה. בחקירתו הנגדית, עמד המומחה על תשובתו בציינו כי בביקורו בשטח לא הבחין בכך שהשטח הקרוב לעצי האקליפטוס פגוע (עמ' 140 שורה 10 לפרוטוקול).

עדותו של מר סומפולינסקי בעניין זה מקובלת עליי ואני מקבל את התרשמותו ומסקנתו כאמינות. לפיכך, דין טענות התובעים בכל הנוגע לנזקי ההצללה שנגרמו כביכול מעצי האקליפטוס, להידחות.

71. לאחר שהסרנו מהדרך את המחלוקת בנוגע לשטחים שלא נכללו בחטיבת השטח הראוי לעיבוד, ושטחי ההצללה, נותר לדון באופן חישוב הפסד ההכנסה בגין עיקר השטח הראוי לעיבוד.

72. כפי שצוין קודם, בחוות דעתו קבע רו"ח רומנו כי הרווח הממוצע לדונם ירקות הינו 2,897 ₪ לדונם. מדובר בחוות דעת מקצועית ויסודית, ובנוסף התרשמתי גם מעדותו כי הוא בקיא בחומרים שהועברו לו וכי ערך תחשיבים מפורטים ומדויקים. רו"ח רומנו נחקר ארוכות על ידי ב"כ הצדדים ועמד על נכונות הניתוח שערך על סמך המסמכים והדוחות הכספיים שהועברו לעיונו. עדותו עשתה עליי רושם חיובי, מקצועי וטוב ולא מצאתי כל סיבה שלא לאמצה.

מקצועיות של מר רומנו בלטה גם כאשר נכון היה לתקן עצמו בהיותו על דוכן העדים ביחס לרווח מגידולי ירקות ולאשר כי יש לנטרל את הוצאות הפלחה. בעדותו בפניי בעניין זה תיקן מר רומנו את חוות דעתו באופן שראה להגדיל את הרווח לדונם ירקות ולהעמידו על סך 3,387. "לאחר שאני עורך חישוב עכשיו, אני משיב - 3,387 ש"ח.... אסביר מה עשיתי. בעצם, בעמ' 4, בקיזוז הוצאות פלחה - 240, 240, 200, 200 ו-312, בסך הכל 1,192. אני מוסיף את זה לסך הכל רווח לירקות - 7,040, ויוצא 8,232. אני מחלק בסך כל הדונמים ויוצא 3,387" (שורות 24 ו- 28 ואילך עמ' 143 לפרוטוקול).

לא נעלמה מעיני העובדה שבתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם ב"כ התובעים, העמיד מר רומנו את הרווח לדונם ירקות ע"ס 3,678 ₪. יחד עם זאת, נוכח ההסבר שנתן במהלך חקירתו הנגדית, לגבי אופן החישוב, ראיתי להעדיף את תשובתו העדכנית בנדון ולקבוע כי הרווח השנתי הממוצע לדונם גידול ירקות הוא 3,387 ₪.

73. הנתבעת טענה כי אין בסיס לקביעתו של המומחה מר סומפולינסקי כאילו שימשה רצועת העיבוד כקרקע שלחין קודם לשנת 2010. מדובר למעשה על התקופה בין 2003 ל- 2010 שכן התביעה לגבי התקופה שקדמה לשנת 2003 התיישנה כפי שנקבע קודם.

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. ראשית, חוות דעתו של מר רומנו נערכה על סמך דוחות רווח והפסד ודוחות שהוגשו למס הכנסה עבור השנים 2008-2012. מכאן שקיימת קביעה הנסמכת על דוחות כספיים, לגבי הרווחים בגין התקופה שקדמה לשנת 2010. בנוסף, מר סומפולינסקי אישר בחקירתו הנגדית כי ביקר בשטח, ראה את הגידולים ואת ציוד ההשקיה (עמ' 134 שורה 26 לפרוטוקול). עוד אישר כי הוא היה בשטח גם לפני שנת 2010 "למיטב זיכרוני, זה היה אולי בשנת 2008, משהו כזה". (עמ' 135 שורה 5 לפרוטוקול).

74. בחוות דעתו ערך מר סומפולינסקי את חישוב ההפסד לעבר עד לשנת 2014 על בסיס הפסד רווח שנתי ממוצע בסך 2,897 ₪ לדונם. הואיל והרווח השנתי לדונם הועמד, כפי שנקבע לעיל, על סך של 3,387 ₪ יש לערוך את החישוב לפי סכום זה. בעדותו הסביר מר סומפולינסקי כי מדובר בפיצוי בגין התקופה של 7 שנים עד להגשת התביעה בשנת 2010 ועוד 4 שנים עד למועד עריכת חוות דעתו, סה"כ 11 שנים (עמ' 124 שורה 5 לפרוטוקול).

75. אשר להפסד לגבי תקופת העתיד, מיום חוות הדעת בשנת 2014 ועד היום, אישר מר סומפולינסקי כי הפסד זה נבלע בפיצוי לתקופת העתיד. (ראו: עמ' 124 שורה 6 ובעיקר שורה 25 לפרוטוקול). כפי שיובהר בהמשך, מר סומפולינסקי קבע בחוות דעתו כי אין זה כלכלי לצאת במבצע לעקירת העצים בשטח וטיוב הקרקע, וכי תחת זאת עדיף לשלם פיצוי בגין אבדן רווחים למשך 20 שנה קדימה שחושב משנת 2014 ואילך. הואיל ומדובר בפיצוי בגין הפסד רווחים, ברי כי אין מקום לפסוק אותו פיצוי פעמיים. לכן ערך את חישוביו עד לשנת 2014 ומאותו מועד ואילך נבלע הפיצוי בגין הפסד רווחים עד למועד פסק הדין בתוך הפיצוי לעתיד, משנת 2014 ואילך.

76. לסיכום, התובעים זכאים לפיצוי עבור התקופה משנת 2003 ועד 2014 (11 שנים) בגין אבדן רווחים מגידולים חקלאיים בסך 3,387 ₪ לדונם לכל שנה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד עריכת חוות דעתו של מר רומנו ביום 5.7.2017. הפיצוי בגין החלקים שאינם רשומים ואשר הוכרו על פי פסק דין זה (הזכויות החוזיות) יחושב החל ממועד חתימתו של כל אחד מההסכמים שאושרו. את הפיצוי בגין ראש נזק זה יש לחשב לפי החלק היחסי של זכויות התובעים במקרקעין, בהתאם לאמור בסעיף 64 לפסק הדין. גם ההפחתה שנקבעה לגבי שלוש החטיבות שצוינו בסעיף 69 לפסק הדין צריכה להיעשות בהתאם לחלקם היחסי של התובעים בכל אחת מהחלקות בהן מצויות אותן חטיבות.

הפיצוי בגין השבת מצב הקרקע לקדמותו

77. על מנת להוכיח את גובה הפיצוי אותו זכאים התובעים לקבל מאת הנתבעת בגין השבת מצב הקרקע לקדמותו, היה עליהם להוכיח מה היה מצב הקרקע עובר לתפיסתה בידי הנתבעת בשנת 1954. הנתבעת אינה חייבת להשביח את הקרקע או להשיבה במצב טוב יותר מכפי שקיבלה אותה לידיה לפני קרוב ל- 70 שנים. הנטל להוכיח את הטענה כי מדובר בקרקע שכולה פורייה כזו ששימשה לחקלאות, מוטל על התובעים, וספק אם נטל זה הורם במלואו. יוער כי מומחה בית המשפט מר מאיר צור קבע כי קיימים שטחים, בתוך השטח שנתפס ביתר, המהווים קרקע טרשית ועליה עצי חורש טבעי. די בעובדה זו שאינה שנויה במחלוקת על מנת להוכיח כי בכל מקרה לא כל השטח היה ראוי לעיבוד חקלאי.

78. בחוות דעתו, ציין מר סומפולינסקי כי הפער בין שמאי הצדדים בראש נזק זה הם גדולים, כאשר שמאי התובעים טוען כי עלות פינוי העצים, האדמה המזוהמת, הבאת אדמה חליפית וטיובה עומדת ע"ס 15,683,707 ₪ ואילו שמאי הנתבעת מעמיד את סכום העלות ע"ס 1,775,000 ₪ לכל השטח המוחזק ביתר. לפיכך, מצא מר סומפולינסקי כי תשלום פיצוי בגין הפסדי הכנסה שנתיים ובהיוון לעתיד לתקופה של 20 שנים, כלכלי יותר שכן הוא נופל על העלויות שנקבעו על ידי מומחי שני הצדדים לפינוי הקרקע וטיובה. בחישוב שערך מצא המומחה כי את הפיצוי עבור 20 שנים יש לחשב על בסיסי הפסד הכנסה שנתית בסך 130,365 ₪ לשנה (2,897 ₪ x 45 דונם) תוך מקדם היוון בשיעור 7%, ובסה"כ 1,381,087 ₪.

79. בטרם אכריע במחלוקת לגבי אופן חישוב הפיצוי המגיע לתובעים בגין הנזק לגבי העתיד, כפי שחושב על ידי מר סומפולינסקי, אני רואה להתייחס לסוגיית זיהום הקרקע. אחד מראשי הנזק העיקריים, תחת ראש נזק של השבת המצב לקדמותו, הוא חפירת ופינוי הקרקע המזוהמת בחומרי הדברה והבאת קרקע חליפית תחתיה. לטענת התובעים, הנתבעת זיהמה במהלך השנים את המקרקעין בחומרי הדברה וקוטלי עשבים, באופן המחייב חפירת האדמה והטמנתה במקומות ייחודיים המיועדים לכך ובהמשך הבאת אדמה חלופית.

הנתבעת מצדה טענה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הקרקע מזוהמת בחומרי הדברה שכן לא הוצגה חוות דעת מקצועית לעניין זה. נטען כי הנטל להוכחת הטענה רובץ לפתחם של התובעים ואלה לא הרימו נטל זה.

80. אני מקבל את טענת הנתבעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מדובר בקרקע מזוהמת, לא כל שכן שלא עלה בידם להוכיח אף את היקפו של השטח המזוהם, כנטען על ידם.

בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעים מר יורם מירה הוא הסתמך על ממצאי מעבדת "שלפ" שהוצגו בפניו, לפיה הקרקע נמצאה מאולחת בקוטלי עשבים וחומרים מעקרים שאי פינויה יימנע עיבודה משך תקופה ארוכה. אותו דו"ח מעבדה הוגש על ידי התובעים (סומן ת/4) אך לא נערך ולא הוגש כחוות דעת מקצועית. לכן הוריתי בהחלטתי מיום 24.5.2021 (עמ' 72 לפרוטוקול) כי הואיל ומדובר בחוות דעת מקצועית לכל דבר ועניין שלא הוגשה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מתיר הגשת הצילומים המופיעים באותו דו"ח אך יש בדעתי להתעלם מכל האמור בפרק הדיון ואילך. מכאן, שכל פרק הדיון המופיע באותו דו"ח אינו חלק מחומר הראיות בתיק ואינו אלא עדות סברה שהוכנסה לחוות דעתו של מר מירה. מר מירה אישר בעדותו כי הסתמך על קביעתה של מעבדת "שלפ" (עמ' 61 שורה 23 לפרוטוקול) והוסיף "שלף בעצמו הוא מעבדה. הוא עשה את הבדיקות. תשאל אותו. הוא נתן לי חוות דעת....אני לא יודע איזו בדיקה הוא עשה. אני רואה את המסקנות שלו, לפיהן הקרקע מעוקרת כיוון שריססו אותה שנים על גבי שנים בקוטלי עשבים" (עמ' 62 שורה 11 ואילך לפרוטוקול). די בכך על מנת להגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע כל ממצא לעניין זיהום הקרקע, בהסתמך על חוות דעתו של מר מירה.

81. התובעים טענו כי המומחה מטעם הנתבעת, מר עמיר עזר התייחס לקרקע כאל קרקע מזוהמת אותה יש לחפור ולפנות, ובהקשר זה הפנו לסעיף 11.4 לחוות דעתו תחת הפרק "עלות שיקום הקרקע". נאמר כי מדובר במומחה מטעם הנתבעת שאישר בחוות דעתו כי מדובר בקרקע מזוהמת, ולכן אין הנתבעת רשאית להעלות טענות העומדות בסתירה לקביעת המומחה מטעמה.

אף טענה זו דינה להידחות. די לעיין בסעיף בחוות דעתו של מר עזר אליו הפנה ב"כ התובעים על מנת להיווכח כי הוא העתיק למעשה את סעיפי העובדות הנדרשות, על פי חוות דעת המומחה מטעם התובעים, והעריך את עלותם. מר עזר עמד על כך בעדותו בפניי, ודבריו לעניין זה עשו עליי רושם אמין. בעדותו הוא ציין כי: "אני לא מסכים שהקרקע מזוהמת. השתמשתי בסעיפים שרשומים בחוות דעת השמאי מטעמכם והצגתי הערכה מול. יש תביעה לפי סעיפים" (עמ' 105 שורה 17 לפרוטוקול).

82. אף היקפו של השטח שנטען כי הוא מזוהם כלל לא הוכח. מומחה התובעים מר יורם מירה ציין בחוות דעתו כי בשטח קיימת דרך פטרולים שחלקה סלול וחלקה מהודק וכי רשויות הצבא ריססו את שולי הדרך בחומרים קוטלי עשבים. מכאן ועד לקביעה כי כל השטח רוסס בחומרים כימיים, ארוכה הדרך.

83. לא נעלמה מעיניי העובדה כי מומחה הנתבעת, מר עזר אישר בעדותו כי אין ספק שנעשה ריסוס (עמ' 105 שורה 30 לפרוטוקול). יחד עם זאת אין בדבריו כדי לאושש את הטענה כי מדובר בקרקע מזוהמת וודאי שאין בהם כדי להוכיח את היקפה של הקרקע שרוססה.

84. אוסיף כי גם אם הייתי מקבל את טענתם של התובעים כי מדובר בקרקע שרוססה בקוטלי עשבים, לא היה בכך כדי להוביל למסקנה כי יש לחפור ולפנות באופן גורף את הקרקע ולהביא תחתיה קרקע חלופית. הטעם לכך נעוץ בדבריו של מומחה בית המשפט מר סומפולינסקי שהעיד כי גם אם רוססה הקרקע בחומרים קוטלי עשבים או מעכבי צמיחה, הרי שהשפעתם של אותם חומרים כימיקליים על האדמה הנה לתקופה מוגבלת וסביר להניח כי כיום אין לאותם חומרים כל השפעה (ראו עמ' 131 שורה 17 לפרוטוקול). אף המומחה מטעם התובעים מר מירה אישר כי מדובר בחומרים מתפרקים. בעדותו בפניי ציין כי: " אין ספק שהחומרים האלה מתפרקים. השאלה אם יימצא חומר בקרקע בשנת 2020 או בשנת 2021 היא פועל יוצא של כמויות החומר שהוכנסו בזמנו, אבל החומר מתפרק" (עמ' 65 שורה 17 לפרוטוקול). חיזוק למסקנה שאין עוד זכר לאותם חומרים ניתן למצוא בעדותו של מר מירה עצמו משהשיב לשאלה באם בעת שביקר בשטח ראה שם ג'ונגל "אתה רואה שם ג'ונגל כי השטח הופסק להיות מרוסס לפני שהגעתי לשם. יש שם עשבייה, אני בהחלט מסכים איתך" (עמ' 65 שורה 1 לפרוטוקול).

85. יחד עם זאת, אין חולק כי בשטח שנתפס ביתר נסללו דרכים והוקמו תעלות. בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מר מאיר צור נאמר כי שטח החריגה העיקרי הנמצא בהמשך לחלקות המעובדות מהווה ברובו דרך כורכר - עפר, תעלת מי ניקוז וכביש אספלט וביניהם עצי אקליפטוס.

ברי כי על מנת להחזיר את המצב לקדמותו, יש צורך בעקירת עצי האקליפטוס, פינוי אותם כבישי אספלט ודרכי עפר והחזרת הקרקע למצב בו ניתן להשמישה לעיבוד חקלאי.

86. עמדתו של מר סומפולינסקי בכל הנוגע לפיצוי בגין ראש נזק זה מקובלת עליי, בהסתייגות אחת. ככל שעצי האקליפטוס שניטעו על ידי הנתבעת יוותרו בשטח, לא יוכלו התובעים לעשות שימוש במקרקעין לצורך גידולים חקלאיים גם בחלוף 20 שנים. העצים לא ייעלמו מעצמם ודומה כי גם לאחר חלוף 20 שנים יהא צורך לסלקם מן השטח על מנת שניתן יהא להשמיש את הקרקע לצרכים חקלאיים. אין חולק כי אותם עצים ניטעו על ידי הנתבעת ועל כן על מנת להחזיר את המצב לקדמותו, עליה לעקרם או להעתיקם למקום אחר ולשאת בעלויות הכרוכות בכך.

לא כך המצב לגבי עצי האלון המצויים בשטח. מדובר בעצים שכלל לא הוכח שניטעו על ידי הנתבעת וממילא אין היא נושאת באחריות לסילוקם. אין מחלוקת לגבי העובדה שחלקו של השטח שנתפס ביתר מהווה קרקע טרשית עליה צומחים עצי חורש טבעי ובכללם עצי אלון. בנסיבות, אין כל מקום לחייב את הנתבעת לפנותם מהשטח.

87. אני סבור כי הפיצוי שנקבע על ידי מר סומפולינסקי בדמות הפסדי רווח מגידול ירקות לתקופה של 20 שנים, מהווה פיצוי הולם וראוי בגין סילוק כביש האספלט, פינוי כביש העפר והסרת התעלות שהוקמו בשטח והחזרתו עד כמה שניתן לקדמותו. זאת מעבר לפיצוי המגיע לתובעים בגין סילוקם של עצי האקליפטוס שניטעו על ידי הנתבעת.

88. בצדק קבע מר סומפולינסקי בגדר חוות דעתו כי אין כל כדאיות כלכלית בעלויות הכרוכות בהחזרת המצב לקדמותו על פי תחשיבי התובעים. גם אם נאמץ את ההערכה שנעשתה על ידי מומחה התובעים לפיה הרווח השנתי לדונם עומד על 5,716 ₪ וגם אם נחשב אותו רווח לכלל השטח שנתפס ביתר, קרי 52.683 דונם, מבלי להתחשב בעובדה כי התובעים אינם בעלי המקרקעין בשלמותם, יוצא כי הרווח השנתי בגין גידולי ירקות עומד ע"ס 301,136 ₪. הפיצוי שהוערך על ידי מומחה התובעים לחפירת הקרקע, פינויה והחלפתה באדמה אחרת כמו גם חפירת תעלות, עומד על למעלה מ - 15 מיליון ₪, קרי סכום המשתווה להפסד רווחים בגין כ- 50 שנים. דומני כי לא יכול להיות חולק על כך שמדובר בסכום חסר כל פרופורציה שאין לקבלו.

89. לסיכום אני קובע כי הפיצוי בגין השבת המצב במקרקעין לקדמותו צריך להיות מחושב בהתאם לדרך החישוב שנקבעה בחוות דעתו של סומפולינסקי, היינו הרווח השנתי שנקבע בסעיף 76 לעיל כשהוא מוכפל ב - 20 (שנים) ומקדם היוון בשיעור 7% כפי שנקבע על ידי המומחה.

לכך יש להוסיף את העלות הכרוכה בסילוקם של עצי האקליפטוס שניטעו על ידי הנתבעת לפי עלות של 500 ₪ לכל עץ (ראו עדותו של מר סומפולינסקי בעניין זה בעמ' 127 שורה 11 לפרוטוקול), ובסה"כ 815,000 ₪. סכום זה הנו בגין פינוי העצים מכלל השטח שנתפס ביתר, ולכן יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובעים בהתאם לחלקם היחסי במקרקעין.

סוף דבר

90. למרבה הצער פסק דין זה אינו נוקב בסכום הפיצוי המדויק אותו מחויבת הנתבעת לשלם לתובעים. זאת, בראש ובראשונה על שום שתובעים לא ערכו חישוב מדויק לגבי היקף זכויותיהם במקרקעין. תחת זאת הסתפקו בהגשת בליל מסמכים שחלקם אינו רלוונטי, וחלקם אין לו כל נפקות או תוקף משפטי, באופן שאינו מאפשר לקבוע את היקף זכויותיהם בשטח שנתפס ביתר. יחד עם זאת, קבעתי בסעיף 64 את אופן חישוב זכויותיהם של התובעים והוריתי לצדדים לערוך חישוב מדויק בהתאם לעקרונות שקבעתי. חישוב זה משליך על כלל ראשי הנזק ועל הפיצוי הסופי המגיע לתובעים.

91. לסיכום הדברים, ועל מנת לחסוך מחלוקות בהמשך הדרך, בעת עריכת החישובים הנדרשים והגשת הפסיקתא לחתימה, אני רואה לסכם את קביעותיי שלעיל:

91.1 התיישנות: אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה התביעה בכל הנוגע לתקופה שקדמה לשנת 2003 התיישנה זה מכבר. לפיכך, הפיצוי לעבר יחושב לתקופה החל משנת 2003 ועד 2014. זאת, בכפוף לאמור בסעיפים 61 ו- 91.3 שלהלן.

91.2 היקף הזכויות במקרקעין: בחישוב הזכויות של התובעים במקרקעין יילקחו בחשבון הזכויות הרשומות על שמם בפנקסי המקרקעין. בנוסף, יילקחו בחשבון הזכויות שהועברו למי מהתובעים על-פי הסכמי המכר שצורפו לתצהירו של התובע 1, לבד מאותם הסכמים שנפסלו כמפורט בסעיף 60 לפסק הדין.

91.3 חישוב נזקי העבר: זכאותם של התובעים לפיצויים בגין נזקי העבר עבור אותם חלקים הרשומים על שמם בפנקסי המקרקעין, תחושב החל משנת 2003. לגבי הזכויות שאינן רשומות ואשר הועברו להם על פי הסכמי המכר, תחושב הזכאות ממועד חתימתו של כל הסכם, כאמור בסעיף 61 לפסק הדין.

לצורך חישוב נזקי העבר יש לגרוע מזכויות התובעים את חלקם היחסי בחטיבה הראשונה כפי שציין המומחה מטעם בית המשפט, ולחשבה על פי חלקם היחסי בחטיבה השניה והשלישית בגינם הם זכאים לפיצוי בשיעור 50% בלבד.

לאחר חישוב השטח שהוא בר פיצוי, יחושבו הפיצויים לפי 3,387 ₪ לדונם לשנה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 5.7.2017, הוא המועד בו נערכה חוות דעתו של רוה"ח מר רומנו (סעיף 76 לפסד הדין).

91.4 הפיצוי לעתיד: הפיצוי יחושב לפי הפסד הכנסה שנתית בסך 3,387 ₪ לדונם כשהוא מוכפל ב-20 שנים ומקדם היוון בשיעור 7%. החישוב ייערך בהתאם לחלקם היחסי של התובעים בשטח תוך גריעת שטח החטיבה הראשונה וכן 50% מהחטיבה השניה והשלישית, כפי שקבע מר סומפולינסקי בחוות דעתו.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים פיצוי בגין פינוי עצי האקליפטוס לפי חלקם היחסי של התובעים בשטח, כאשר מספרם הכולל של העצים הוא 1630 והפיצוי מחושב לפי 500 ₪ לכל עץ.

92. ב"כ הצדדים יערכו פסיקתא מוסכמת בהתאם לעקרונות ולקביעות דלעיל, אותה יגישו לתיק בית המשפט תוך 30 ימים.

נוסף לפיצוי המגיע לתובעים בהתאם לכל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ ועוד שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.

הסכומים דלעיל ישולמו תוך 60 ימים אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשפ"ג, 20 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.