עיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובות שני ב"כ הנתבעים.

אין ספק כי בתיק זה הושקעה עבודה רבה ע"י ב"כ התובעים, כמו גם ב"כ הנתבעים. יחד עם זאת לא הומצאו לבית המשפט כל נתונים כמו: שעות עבודה, עלותן וכו', ואין לבית המשפט אלא להעריך את מה שלפניו.

יצוין כי הליכים לא מעטים אשר ננקטו ע"י ב"כ התובעים היו מיותרים, ועל כך נכתב בהחלטות קודמות, הליכים שהכבידו הן על הצד שכנגד והן על בית המשפט.

אין להתעלם מהגשת התביעה כפי שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי, החלטת כב' השופטת פוקס, ותוצאות פסק הדין (בג"צ 2615/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא – משרד התעשייה והמסחר (30.6.05)).

יש לזכור כי בית המשפט אינו מחויב בהסכמי שכר טרחה הנקשרים בין בעלי הדין וב"כ, כפי שנפסק ב- 18088-04-04 אורי מנסור נ' משטרת ישראל, פסק הדין של כב' השופטת ב. טאובר מיום 7.10.14.

שכ"ט עו"ד צריך להיות גם מידתי וסביר באופן כללי ובאופן פרטני. התובע במצוקתו יכול היה להסכים לשכ"ט של 50% או 70%, האם יעלה על הדעת? לא לשווא נקבע התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין.

אשר להסכם שכ"ט מותנה, אולי מוטב כי לא יהא. להתנאת שכר טרחה בתוצאת המשפט יש כמה פנים: לצד הפן של הסיכון אשר לוקח על עצמו עוה"ד, ישנו הפן של הלקוח אשר במצוקתו נכון לכל תנאי: עורך הדין אליו הוא פונה הוא בבחינת "המושיע", "האורים והתומים", ועליו הוא שם את כל יהבו. יש בכך פתח להסכמים שאינם מידתיים.

שקלתי את טענות שני הצדדים. נראה לי אכן כי 30% מסכום פסק הדין הוא שכר טרחה שאינו מידתי, ואינו סביר גם בהתחשב בגלגולי התביעה ובהליכים המיותרים השונים.

נכון בעיניי להעמיד את שכר טרחת עוה"ד ב"כ התובעים על 65,000 ₪.

התיק יוחזר לכב' הרשם לקביעת ההוצאות.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ה, 07 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.