1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת חנה לפין-הראל) מיום 19.8.2014, במסגרתו חויבו המבקשים לשלם למשיבים סך של 756,146 ₪, לא כולל הוצאות משפט ושכר טרחה [שנפסקו בהחלטות מאוחרות יותר של כב' הרשם (כתוארו דאז) ובית המשפט קמא], בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל, וזאת לאחר שבית המשפט קמא מצא אותם אחראים לנזקי המשיבים בגין כישלון כלכלי בהפעלת מרכז רפואי אותו הקימו המשיבים במתחם השייך למבקשים בשנת 2006.
2. בקליפת אגוז יצוין כי המשיבים טענו בפני בית המשפט קמא כי המבקשים הציגו בפניהם מצג שווא, לפיו יוכלו להפעיל מרכז רפואי במתחם השייך להם שעה שידעו כי המקום נבנה ללא היתר בנייה, וכי המרכז הרפואי לא יוכל לקבל רישיון עסק כדין.
3. המבקשים מצדם הפנו לסעיף 54 להסכם השכירות עליו חתמו המשיבים, לפיו כל האחריות להוצאת היתרים, רישיונות ואישורים להפעלת המרכז הרפואי חלה על המשיבים. המבקשים שללו מכל וכל את טענת המשיבים כי חוזה השכירות נכפה עליהם, וטענו כי עסקם של המשיבים קרס בשל התנהלות עסקית לא נכונה של המשיבים ואי תשלום דמי שכירות.
4. בית המשפט קמא עמד באריכות על המציאות שבה התנהלו הצדדים בהליך זה, מציאות שהינה תולדה של תרבות המתעלמת מן החוק, כאשר לא רק בעלי הדין עצמם, אלא גם אנשי המקצוע ואנשי הרשות המקומית, ובכלל זה, מהנדס המועצה המקומית והמפקח על רישוי העסקים, התנהלו ביקום המקביל למערכת המשפט, מציאות אשר הודגמה היטב בעדותו של אחד העדים, אבו ריש, אשר העיד כי: "בירכא קודם בונים אחר כך מבקשים רישיון".
5. בית המשפט קמא בחן את טענות המשיב כי הוצג בפניו מצג שווא שבעטיו קרס העסק, והשיב על כך כדלקמן:

"האם הנתבע הציג מצג שווא בפני התובע בעטיו התקשר התובע בחוזה להקמת המרכז הרפואי ובגללו קרס עסקו של התובע?

התשובה לכך היא מורכבת, אני נוטה יותר לקבוע כי עסקו של התובע קרס משום שלא ידע לנהל אותו נכון. הוא חתם על החוזים עם הספקים השונים מבלי שיהיו בידו התנאים הנדרשים לכך ובראש ובראשונה ביטוח. מרבית החוזים נחתמו לקראת סוף שנת 2008 כאשר התובע כבר ידע שיש קשיים בקבלת רישיונות העסק. בתקופה זו כבר היו קשיים כספיים (אבו ריש נכנס בשנת 2007). אי לכך אין לקבל את הטענה כי הנתבעים היו אלו שגרמו לתובע להפר את החוזים עם צדדי ג'.

התובע הכין תוכנית עסקית אלא ששום דגש לא הושם בתוכנית על נושא התקינות החוקית התכנונית, והעלויות הכרוכות בכך. כל התוכנית העסקית עסקה בנושא של רווח והפסד והיתכנות להתעשרות קלה ומהירה כפי שצפה התובע. מר טאפש שהכין את התוכנית לא העיד בבית המשפט ולא נחקר לגבי תוכנית זו ואין לקבוע על פי תוכנית זו דבר. יתירה מכך, היא הוכנה בינואר 2007 כאשר המרכז כבר היה קיים.

לא מן הנמנע כי בעל דין נוסף של התובע הן הרשויות, דהיינו משרד הבריאות, המועצה המקומית לתכנון ובנייה והועדה המקומית לתכנון ובנייה, ולא הנתבעים באופן בלעדי.

יש לנתבעים "תרומה" גדולה לקריסתו הכלכלית של התובע, שכן כאמור לעיל ביצירת תשתית שאינה חוקית מלכתחילה והעלמת המצב האמיתי מהתובע, היה זה רק כדור שלג שהתגלגל כאשר חלק מהרשויות ביקשו לפעול נכון ולבדוק כי אכן המרכז הרפואי יכול לעמוד בתנאי החוק הנדרשים".

1. יחד עם זאת, בית המשפט קמא מצא לנכון לייחס אשם תורם גם למשיבים בציינו את הדברים הבאים:

"אין ספק שלתובע חלק ניכר לתוצאות העגומות של מצבו. אלא שהתובע איננו חי בחלל ריק, וכנראה שבאותה מועצה מקומית בה הוא חי, כאשר בונים ורק אחר כך מקבלים רישיון עסק, לא נתן דעתו על כך כי עליו לפעול במסגרת החוק, וכי אי פעילות במסגרת החוק עלולה להביאו לעברי פי פחת. היה לתובע מספיק זמן להתייעץ, בין עם מהנדסים ובין עם עורכי דין, ואין כל מקום או תירוץ לאמירה לפיה הוא סמך בעיניים עצומות על הנתבע היות והם קרובי משפחה".

וכן:

"בענייננו, התובע לא נהג כאדם הסביר (המבחן של מיהו האדם הסביר- בית המשפט) – דהיינו לא קרא את ההסכם לפני שהחל בעבודות ההקמה, לא התייעץ עם איש לגבי רשיונות עם היתר בנייה, מצב תכנוני וכו'. גם התמהמה חודשים ארוכים עד שהגיש את הבקשות למתן רשיון עסק. על כך יש לבדוק אשמה מוסרית של מי גדולה יותר. לאור כל האמור לעיל ובהתחשב ב"יחסי הכוחות" ובחוסר תום הלב באי הגילוי, ברי כי האשמה המוסרית הגדולה יותר היא של הנתבעים".

1. בית המשפט קמא קבע כי סעיף 54 לחוזה השכירות עליו תלו המשיבים את יהבם, אינו פוטרם באופן מוחלט מאחריות, וזאת משום שלא גילו את אוזנם של המשיבים בדבר המצב החוקי האמיתי, ומשום שסעיף זה בהסכם אין בו כדי לפטור את המבקשים מחובתם לדאוג להיתר בנייה לקניון בו פעל המרכז הרפואי ולטופס 4.
2. בסיכום פרק האחריות קבע בית המשפט קמא בפסק דינו כי:

"להרבה גורמים אחריות לקריסתו הכלכלית של המרכז הרפואי כולל הנתבעים. לאחר ששקלתי את כל הטיעונים וכלל חומר הראיות ומתוך כך שהנתבעים לא הגישו הודעת צד ג' נגד אף גורם והתובעים בחרו לתבוע רק את הנתבעים, ולאור חלקו הגדול יותר של הנתבע, נכון בעיני לחלק את האחריות כך שעל הנתבעים, ביחד ולחוד, תוטל אחריות בשיעור של 70% ועל התובעים בשיעור של 30%."

1. משסקרתי בקצרה ועל קצה המזלג את פסק הדין, המשתרע על פני 54 עמודים, הגיעה העת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

דיון:

1. הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הינו כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. ואולם, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה. על המבקש לעכב ביצועו של פסק דין לעמוד בנטל כפול: עליו להראות כי לערעור יש סיכוי, וכן עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו [ע"א 8380/06 האפוטרופוס הכללי נ' פלוני, פסקה 7 להחלטתו של כב' השופט ד' חשין (פורסם בנבו, 10.12.2006)].
2. שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ- "מקבילית הכוחות", היינו: ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך [ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 17.10.2013); ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (פורסם בנבו, 4.6.2013); ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין (פורסם בנבו, 23.5.2013)].
3. עוד ראוי להזכיר כי בית המשפט העליון העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים, אשר נדרש המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין [ע"א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי צאן ישראליים בע"מ (פורסם בנבו, 7.7.2013); ע"א 3326/13 חב' מעון פאר הר ציון (בפירוק מרצון בפיקוח בית משפט) נ' שמואלי (פורסם בנבו, 13.6.2013); וכן, ראו: ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 22 להחלטתו של כב' השופט א' שהם (פורסם בנבו, 18.2.2014)].
4. יחד עם זאת, ככל שסיכויי הערעור נחזים לגבוהים יותר, יוקל הנטל המונח על כתפי מבקש העיכוב בעניין מאזן הנוחות. ראו: רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבנייה בע"מ (פורסם בנבו, 21.1.2007).
5. הכלל הוא כי פסק דין לתשלום כסף איננו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לעיכוב ביצוע. זאת, בהתחשב בכך שאין מדובר בפסק דין שמטבעו אינו הפיך – שהרי את אשר שולם ניתן להשיב [ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נ(1) 178, 182 (2002)]. יחד עם זאת, במקרים ההולמים – יעוכב הביצוע, כאשר המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין כספי מציג תשתית ראייתית מספקת לכך שאם ישולם פסק הדין יתקשה להשיב את המצב לקדמותו [ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק, פ"ד לח(4) 572 (1984)].
6. "כפי שכבר נקבע בפסיקה, גובה הסכום שנפסק מהווה שיקול בהערכת הקושי בהשבתו וכאשר מדובר בסכומי כסף גבוהים מאד, מתעורר חשש שמא לא יוכל האדם הרגיל להחזיר את הסכומים במלואם, במידה שיפסיד בערעור (עיינו: ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל [פורסם בנבו] (18.1.2007); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, [פורסם בנבו] פיסקה 7 (13.11.2006))" [ראו: ע"א 5365/14 המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (הפול) נ' מור (פורסם בנבו, 24.10.2014) הנזכר בתגובת המשיב].
7. ומן הכלל אל הפרט.

מאזן הנוחות:

1. הסכומים בהם חויבו המבקשים בפסק הדין המגיעים בתוספת שערוך לסך של כמיליון ₪, הינם סכומים נכבדים מאוד. ללא קשר לסכומים הנכבדים בהם חויבו המשיבים, שהם כשלעצמם מקימים חזקה ביחס לאדם הרגיל, לפיה יתקשה להשיב את המצב לקדמותו, הרי שבענייננו, עסקינן במשיבים המעידים על עצמם כי מצבם הכלכלי בכי רע, וזאת בבקשות לפטור מאגרה ומערבון שהוגשו אך לאחרונה במסגרת רע"א (מחוזי חי') 1155-10-14 שם טען המשיב כי מתנהלים כנגדו 43 תיקי הוצאה לפועל בסך כולל של 1,489,362 ₪; כי הוכרז כחייב מוגבל באמצעים; כי ניתן בעניינו צו איחוד תיקים, ובמסגרת תיק האיחוד הוא משלם סך חודשי של 2,000 ₪ בלבד; כי אין בבעלותו נכסים, כגון: דירה או נכסים אחרים; וכי הוא חב חובות לקרובי משפחה וידידים בסכום של כ- 2,000,000 ₪.
2. גם באשר למשיבה, נטען בבקשה לפטור מאגרה ומערבון כי היא אינה פעילה מזה כשש שנים; כי לחברה הפסד שנתי בשנת 2008 בסך של 682,430 ₪; כי למשיבה חוב למל"ל בסך של 109,177 ₪ נכון לחודש יוני 2009; וכי למשיבה יתרות שליליות בחשבונותיה, ואף יתרות הלוואות שלא סולקו.
3. אמנם, יש טעם לפגם בכך שהמבקשים טוענים טענות סותרות בהליכים שונים בעניין מצבם הכלכלי של המשיבים. ואולם, בית המשפט לא יוכל להתעלם מדברי המשיבים בעצמם ביחס למצבם הכלכלי בעת שהוא בא לבחון אם יש לעכב את ביצוע פסק הדין, והרי הודאת בעל דין כאלף עדים דמי.
4. מכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים אשר הציגו תשתית ראייתית מספקת, ואף למעלה מכך, לטענתם כי אם יועברו הכספים לידי המשיבים, יתקשו להשיב את המצב לקדמותו.

סיכויי הערעור:

1. באשר לסיכויי הערעור, אמנם אין זו דרכו של בית המשפט של ערעור להתערב, דרך כלל, בקביעת האשם התורם ו/או חלוקת האחריות. ואולם, על פני הדברים, ומתוך התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט קמא בעצמו ומפורטת בסעיף 7 לכתב הערעור, נראה כי אין מדובר בערעור משולל יסוד, וסיכוייו להצליח לא רעים, וזאת הן לעניין חלוקת האחריות/האשם התורם שיוחס למשיבים, והן לעניין שיעור הנזק בו חויבו המבקשים. יחד עם זאת, וגם אם יש לערעור סיכוי טוב להתקבל, לא התרשמתי, בשים לב לקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, בהן ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב, כי קבלת הערעור תביא לביטול החיובים נשוא פסק הדין, אלא לכל היותר להפחתתם.
2. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שמועדי הדיונים בערעורים בבית משפט זה נקבעים במועדים קרובים מאוד (אלא אם כן נובע העיכוב מבקשות לפטור מערבון ומאגרה, שבמקרה שלנו הוגשו דווקא על ידי המשיבים ולא על ידי המבקשים); משהונחה תשתית ראייתית לכך שהמשיבים יתקשו להשיב את המצב לקדמותו, אם יזכו בערעור; לאור התרשמותי כי לחלק מטענות המבקשים יש סיכוי להצליח, גם אם לא להביא לביטולו של החיוב כולו; ותוך מתן הדעת גם לטענות הנגדיות של המשיבים בעניין המע"מ, שבזהירות הראויה, אומר שנראה על פני הדברים שגם הן טעונות עיון וליבון של ערכאת הערעור (ונזכור כי תלויה ועומדת בקשה של המשיבים להמיר את בקשת רשות ערעור לכתב הערעור); וגם בשים לב לתוצאות העיקולים שהוטלו על זכויות המבקשים לאחר מתן פסק הדין, ראיתי לעכב את ביצוע פסק הדין רק בכפוף להפקדת סך של 350,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד, בלתי מוגבלת בזמן, בהתאם לנהלי המזכירות, וזאת בתוך 30 יום מהיום.
3. לא מצאתי לנכון להיענות לבקשת המשיבים שלא לעכב את החיוב בהוצאות ובשכר טרחה, שהרי ההוצאות ושכר הטרחה שייכים למשיבים עצמם (ולא לבאי כוחם) שביחס אליהם הוצגה תשתית ראייתית נכבדה כי יתקשו להחזיר את הכספים שישולמו להם.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ה, 25 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.