פסק דין

1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א' גולדקורן) מתאריך 19.10.2016 בתיק 51636-05-10.

2. התובענה המתבררת לפני בית משפט קמא היא תובענה בעילת עוולת לשון הרע, ובפסק הדין החלקי קבע בית משפט קמא, שהמערער אכן ביצע עוולת לשון הרע נגד המשיבים 1 ו- 2. בשאלת הפיצוי טרם ניתן פסק דין.

3. המערער ואשתו התגרשו זו מזה, ואשת המערער נישאה בשנית למשיב מס' 1. המשמורת על בנם של המערער וגרושתו נמסרה לאישה, והוא גדל במסגרת המשפחתית החדשה, שהאישה בנתה לעצמה עם המשיב מס' 1.

4. המשיבים הם אב ובנו. המשיב מס' 1 הוא עורך דין בחיפה, והמשיב מס' 2 הוא דמות מוכרת בחיפה, ושימש כיו"ר "ההסתדרות החדשה" במרחב חיפה.

5. בתאריך 4.12.2008 קיימה מפלגת העבודה בחירות מוקדמות של מועמדיה, לקראת הבחירות לכנסת ה- 18. אחד מהקלפיות מוקם ברח' מוריה בחיפה, שם חילק המערער "פלייר" לעוברים והשבים. לא אצטט את האמור בפלייר, ורק אציין, כי בפלייר נרשם, בין היתר, שהמערער התלונן במשטרה על כך שהמשיב מס' 1 ביצע מעשה מגונה בבנו של המערער, וכי המשיב מס' 2 הפעיל את "קשריו המסועפים" כדי לגרום לסגירת תיק החקירה עוד לפני שהמשיב מס' 1 זומן להיחקר.

למען שלמות התמונה אציין, כי האירוע שהמערער ייחס למשיב אירע בשנת 2003, כלומר כ- 5 שנים לפני שהמשיב חילק את הפלייר. בשנת 2003 בנו של המערער היה כבן 7 שנים, ומכאן מתבקש, שכיום הוא כבן 21 שנים.

6. בית משפט קמא, בפסק דין ארוך ומנומק, ניתח את עוול איסור לשון הרע ואת ההגנות השונות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, ומצא שהמערער אכן הוציא פרסם לשון הרע על שני המשיבים. כנגד המשיבה מס' 3, היא אחותו של המערער, התביעה נדחתה.

7. בערעור שלפני טוען המערער הטענות הבאות:

(א) הפרסום לא היה פרסום לשון הרע, ומכל מקום, הוא נבע מתוך כאבו של המערער על המצב המורכב אליו נקלע לאחר שמשפחתו התפרקה.

(ב) בית משפט קמא טעה בהבנת מהות הפרסום. בה בשעה שהמערער טען, כי מהות הפרסום נגעה להתערבותו של המשיב מס' 2, שגרמה לכך שתלונת המערער נגד המשיב מס' 1 לא התבררה, בית המשפט הבין, שהפרסום התייחס לביצוע מעשה מגונה.

(ג) בית המשפט טעה כאשר הרחיב את חזית המחלוקת, והתיר למשיבים להתייחס לדברים שכביכול המערער אמר בעל פה בעת שחילק את הפלייר, בה בשעה שבכתב התביעה נטען לפרסום בכתב בלבד.

(ד) בית המשפט קמא טעה כאשר לא התיר לשמוע את הקלטות, שהוקלטו על ידי חוקרת הילדים, בעת שחקרה את בנו של המערער (שבעת ההיא היה עדיין קטין כבן שבע שנים).

(ה) בית המשפט קמא טעה, כאשר לא נתן את המשקל הראוי להודעה שנמסרה על ידי המשיבים, לפיה הם ביקשו לחזור בהם מהתביעה.

להלן אדון בטענות אלה אחת לאחת, ובמסגרת הדיון אעמוד על תשובות המשיבים לטענות אלה, ככל שיהיה צורך בכך.

8. לעניין הטענה שהפרסום אינו מהווה לשון הרע:

(א) הפרסום שנעשה מאגד בתוכו למעשה שני פרסומים, וכל אחד מהם מייחס עניין אחר לכל אחד מהמשיבים. ככל שהדברים נוגעים למשיב מס' 1, הפרסום מייחס לו ביצוע מעשה מגונה בבנו הקטין של המערער. ככל שהדברים נוגעים למשיב מס' 2, הפרסום מייחס לו התערבות פסולה, והפעלת קשריו האישיים, כדי להביא לסגירת תיק החקירה שנפתח במשטרת ישראל.

(ב) נראה הדבר, שהעניין העיקרי בפלייר שחולק, אכן נגע להתנהגות שהמערער ייחס למשיב מס' 2. מסקנה זו מתבקשת על רקע העובדות הבאות: (א) הפרסום נעשה כחמש שנים לאחר המעשים, שהמערער ייחס למשיב מס' 1; (ב) הפרסום נעשה במועד בו המשיב מס' 2 העמיד עצמו לבחירת הציבור; (ג) הפרסום חולק בסמוך לקלפי ששימשה את ציבור הבוחרים. שלושת האלמנטים האלה מצביעים על כך, שהמערער התכוון לפגוע דווקא במשיב מס' 2, וליצור דעת קהל שלילית נגדו, בעטיה תסוכל כוונת המשיב מס' 2 להיכלל ברשימת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת. עם זאת, אין הדבר מפחית מהפגיעה שעלולה הייתה להיגרם למשיב מס' 1, העוסק בעריכת דין, והנזכר בפלייר כמי שביצע מעשה מגונה בקטין.

(ג) אין בכוונתי לצטט את תוכנו של הפרסום במסגרת פסק דין זה, כדי שלא להגביר את תפוצתו. אומר, שהדברים שיוחסו בפרסום לכל אחד מהמשיבים, מובילה למסקנה שאין לקבל את הטענה, שהפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי המשיבים.

(ד) המערער לא טען כי בית משפט קמא שגה בניתוח שניתח את ההגנות השונות להן טען המערער, ועל כן אין צורך להתייחס לכך בפסק דין זה. אצא ידי חובתי ואקבע, שלא מצאתי כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובישום הדין. כמו בית משפט קמא, הנני סבור שלמערער לא עומדת הגנת "אמת דיברתי", וכן לא עומדות לו הגנות "תום הלב" שטען להן, והכל כמפורט בפסק דיונו של בית משפט קמא.

9. לעניין הטענה, כי נפלה בהבנת מהות הפרסום:

(א) בא כוח המערער טען, כי בית משפט קמא שגה בהבנת מהות הפרסום. בעוד שהפלייר שחולק למצביעים בקלפי נגע להתנהגותו של המשיב מס' 2, אשר לטענת המערער התערב בחקירת המשטרה, בית המשפט קמא הבין, שהפרסום התייחס לעשיית מעשה מגונה בקטין.

(ב) כבר בתחילת הדיון בעניין זה אציין, כי לא נפל כל פגם בהבנת מהות הפרסום על ידי בית משפט קמא, ולדעתי, בית משפט קמא הבין את הפרסום כראוי.

(ג) כפי שהבהרתי לעיל, נראה הדבר, שמטרתו העיקרית של המערער הייתה לפגוע במשיב מס' 2, וזאת לאור המועד בו נעשה הפרסום ונסיבותיו. ואולם, ככל שיכולה הייתה להיות בפי המערער טענה, שהפרסום נגע לעניין התערבותו של המשיב מס' 2 בחקירה, כי אז הדבר לא יכול היה לעלות בקנה אחד עם מהלכיו והתנהלותו של המערער, למצער בשלושת העניינים הבאים:

(1) אילו הפרסום היה נוגע להתנהגותו של המשיב מס' 2 בלבד, כי אז היה על המערער להוכיח במהלך המשפט את טענתו, כי המשיב מס' 2 השפיע על גורמי האכיפה, וגרם לכך שתיק החקירה נגד בנו ייסגר. ואולם, כפי שציין בית משפט קמא "מעדותו (היחידה) של [המערער] לא עולה בדל של ראיה פוזיטיבית לנטען כלפי [המשיב מס' 2] בפלייר ובעל פה בדבר מעורבותו בטיפול בתלונה שהוגשה ביום 7.11.2003". כלום, האם ייתכן שהמערער לא טרח להביא אף לא "בדל של ראיה" להוכחת העניין המהותי בפרסום, שאת מהותו, לטענת המערער, בית המשפט הבין שלא כראוי ?

(2) אילו מהות הפרסום נגעה להתנהגותו של המשיב מס' 2 בלבד, כי אז מה היה הטעם לעמוד על הדרישה להגיש את הקלטות מחקירת חוקרת הילדים, ומה היה הצורך בהזמנתו של הבן ע' לעלות על דוכן העדים, ולהיחקר בידי המערער על דברים שלטענת המערער המשיב מס' 1 עשה בו?

(3) כפי שיתברר בהמשך, המשיבים היו מוכנים למשוך את תביעתם כדי לחסוך מהבן ע' את המעמד המביך, בו עליו למסור עדות במשפט ולהיחקר בידי אביו. ואולם, לאחר שבאי כוח הצדדים הגישו לבית המשפט הודעה על ההסדר הדיוני שנעשה ביניהם, היה זה דווקא המערער, שהגיש לבית המשפט הודעה בכתב ידו (בקשה מס' 32), וכך כתב:

" ... אבקש מכב' בית המשפט לא לאפשר להם למשוך את התביעה מכיוון ש[המערער מס' 1] פוחד מחשיפת האמת שמאחוריה מסתתרת, האם הוא ביצע מעשים מגונים בבני שהיה בגיל 7 .... . אבקש מכב' השופט להמשיך את הדיונים בתביעה זו על מנת לחשוף את הפדופיל .... שביצע מעשים מגונים."

הנה מתברר, שהדבר העיקרי שעניין את התובע, היה דווקא חשיפת האמת ביחס לטענתו, כי המשיב מס' 1 עשה בבנו מעשם מגונים, ולאו דווקא התנהגותו של המשיב מס' 2. על כן, אין כל בסיס לטענת בא כוח המערער, כי בית המשפט לא הבין כראוי את מהות הפרסום, ולדעתי, בית המשפט הבין את העניין היטב.

10. לעניין הטענה, כי בית המשפט התיר את הרחבת החזית:

(א) בא כוח המערער טען, כי הגם שכתב התביעה התייחס לפרסום בכתב בלבד, בית המשפט נתן משקל אף לדברים שהמערער אמר לעוברים והשבים בעל פה, בעת שחילק להם את הפלייר.

(ב) בסעיף 10 לכתב התביעה נטען, כי המערער השמיע באוזני האנשים להם חילק את הפלייר דברים קשים על המשיבים. עם זאת, הניסוח של אותו סעיף אינו מוצלח במיוחד, ויש בו "מעבר" מדברים שנמסרו בכתב לדברים שנאמרו בעל פה.

(ג) אם אתעלם מהאמור בסעיף 19 לכתב התביעה, כי אז במסגרת חקירתו הנגדית המערער אישר, כי לצד חלוקת הפלייר, גם אמר דברים בעל פה. אם סבר בא כוח המערער שיש בדברים שינוי חזית, כי אז היה עליו להתנגד לכך במהלך הדיון, אך התנגדות שכזאת לא באה. לפיכך, גם אם אתעלם מסעיף 10 לכתב התביעה, ואניח שהיה שינוי חזית, הרי שבהעדר התנגדות לשינוי חזית במהלך המשפט, החזית שונתה, ואין מקום לטענת המערער בעניין זה.

11. לעניין החלטת בית משפט קמא שלא להתיר להשמיע את הקלטות מחקירת הקטין לפני חוקרת הילדים:

(א) כחלק מניסיונו להוכיח טענתו, כי המשיב מס' 2 ביצע מעשה מגונה בבנו הקטין, ביקש המערער להגיש לבית המשפט קלטות מהחקירה שחקרה חוקרת הילדים את בנו, ובית המשפט דחה בקשתו זו.

(ב) יובהר, כי בפסק הדין צטט בית משפט קמא מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, שם העידה חוקרת הילדים. מעדות חוקרת הילדים בבית המשפט לענייני משפחה התברר, כי הקטין נחקר על ידה פעמיים, ולהתרשמותה הילד היה "לחוץ ומבולבל" בשני המפגשים שהיו לה עמו. לאחר החקירה הראשונה חוקרת הילדים התרשמה שהילד "חווה משהו", אך לא יכלה לקבוע אם "הייתה נגיעה או לא הייתה נגיעה". על כן, חוקרת הילדים חקרה את הילד פעם שניה, והתרשמה שהילד היה "מאוד מעורב" בסכסוך בין הוריו, ויתכן שהביא דברים שיתכן ושמע מאחד הצדדים.

(ג) משדחה בית המשפט את הבקשה להגיש את קלטות החקירה שנעשתה על ידי חוקרת הילדים, הזמין המערער את הקטין עצמו להעיד בבית המשפט. בעדותו אישר בנו של המערער, כי בתקופה הרלבנטית הוא היה כבן 6 שנים ולא הבין את אשר הוא אומר. לדבריו, "לא הבנתי את מה אני אומר, במיוחד כאשר מבטיחים לך הבטחות, ואלה התוצאות, אבל הדברים לא קרו מעולם" (עמ' 64 - 65 לפרוטוקול הישיבה מיום 10.2.2016).

(ד) הנני סבור, כי בנסיבות העניין, ומכיוון שניתן היה להעיד את בנו של המערער עצמו, וממילא בית המשפט יכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו, ולשקול, בין היתר, את טענת המערער, שהבן היה נתון להשפעת אמו וכן לשקול את הטענה שבעת הגשת התלונה למשטרה הבן היה נתון להשפעת אביו (כפי שנמסר על ידי הבן עצמו בעדותו), הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט שלא להתיר את הגשת הקלטות, וזכויותיו הדיוניות של המערער לא קופחו כלל וכלל.

12. לעניין הטענה, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי להודעת המשיבים על כוונתם לחזור בהם מהתביעה:

(א) טענת המערער בהקשר זה נטענה מתוך מגמה להראות, שכאשר התבקשה העדתו של הבן, בו לפי הנטען, נעשה המעשה המגונה, המשיבים בחרו לחזור בהם מתביעתם, בין אם משום שחששו שהאמת תתגלה, ובין אם משום שהם עצמם לא ייחסו חשיבות לפגיעה שטענו, כי נפגעו מהפרסום שנעשה. ואולם, לא כך הם פני הדברים.

(ב) בתאריך 2.6.2015 הגישו באי כוח הצדדים הודעה מוסכמת, ולפיה התביעה תימחק, באותה הודעה צויין, כי הדבר נעשה "מתוך רצון של [המשיבים] שלא לפגוע בטובתו של הקטין". בישיבה שהתקיימה בתאריך 16.6.2015 (עמ' 26 לפרוטוקול, בשורה 10), הודיע בא כוח המשיבים, כי בהודעה המשותפת המשיבים ביקשו לחסוך מהקטין את עגמת הנפש הכרוכה בהופעתו במשפט, וחקירתו בידי אביו.

(ג) בתאריך 2.6.2015, ועל יסוד ההודעה שהוגשה, בית המשפט אכן נתן פסק דין שמחק את התביעה, ונוכח המחלוקת בשאלת הוצאות המשפט, ביקש מהצדדים להגיש השלמת טיעון בנוגע להוצאות המשפט.

(ד) ואולם, בתאריך 2.6.2015 עצמו, המערער הגיש לבית המשפט הודעה שנכתבה בכתב ידו, ובה כתב כי הוא "מתנגד למשיכת התביעה". המערער פרט את הוצאות המשפט שנגרמו לו ולמשיבה מס' 3, והוסיף כי הוא מבקש מבית המשפט "להמשיך את המשך הדיונים בתביעה זו" כדי לחשוף את האמת, כדי שאנשים מסוגו של המשיב מס' 1 ישבו מאחורי סורג ובריח.

(ה) הסברם של המשיבים, כי ביקשו לחסוך מבנו של המערער את המעמד המביך, בו יהיה עליו להעיד ולהיחקר בידי אביו, לא ניתן בדיעבד, אלא הוסבר על ידם בעת שמסרו הודעתם לבית המשפט על חזרתם מהתביעה. נראה הדבר, שהיו אלה דווקא המשיבים שנהגו בדרך אחראית ומתחשבת. אם ביקש המערער ללמוד מהודעת המשיבים, כי הם אינם מייחסים חשיבות לפרסום שהמערער פרסם עליהם, ומטעם זה הסכימו למחוק את התביעה, הרי שעל רקע ההסבר שניתן על ידם לחזרתם מהתביעה, טענה זו אינה במקומה. הנימוק שנתנו המשיבים להסכמתם למחיקת התביעה, הוא נימוק ראוי ונכון, ויש לשבחם על כך שהעדיפו את טובת הקטין על פני ניהול התביעה. המערער היה אפוא זה שכפה על המשיבים את המשך המשפט, בניגוד להודעה שבא כוחו חתם עליה, ועתה, מה לו כי ילין על כך שבית המשפט לא נתן להודעת המשיבים את הנפקות הראויה ?

(ו) על כן, הנני דוחה טענה זו של המערער.

13. סופו של דבר הוא, שלא מצאתי כל פגם בפסק דינו החלקי והמנומק של בית משפט קמא, ואין לדעתי כל מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בו או באופן בו בית המשפט יישם את הדין.

14. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את הערעור.

(ב) הנני מחייב את המערער לשלם למשיבים 1 ו-2, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

(ג) ככל שהמערער הפקיד עירבון להבטחת תשלום הוצאות המשפט בערעור, תעביר המזכירות את העירבון למשיבים, באמצעות באת כוחם (עו"ד הגב' ע' באור פרל).

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.