משיבה מד אופ אסתטיק טכנולוגיה בע"מ

לפני בקשה מתוקנת לחדש את הדיון בתובענה בעקבות החלטת בית המשפט העליון ברע"א 5392/14.

1. ביולי 2010 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד המבקשים, בסכום של 1,331,130 ₪, בגין התחייבותם לפרוע חוב של חברה, שנתבעה אף היא באותו הליך. הדיון התנהל בפני, ניתנו הוראות להגשת תצהירים ואף נקבע מועד להוכחות, אלא שהמבקשים ביקשו לדחות את הדיון פעם פעמיים שלוש ויותר. לציין כי המבקשים התגוררו בחו"ל והימנעותם מלהגיע לחלק מהדיונים הוסבר מחששם עקב צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד המבקש 1 בתיק הוצל"פ התלוי ועומד כנגדו. בסופו של יום, לאחר מספר דחיות והיעדרויות, ניתן כנגד המבקשים פסק דין, בהעדר הגנה, בו חויבו המבקשים בסכום התביעה, בניכוי סכומים שנגבו בתיק ההוצל"פ. עוד יצוין כי אותה תביעה נתמכה בשקים אישיים בסכום של כ-450,000 ₪ , שבגינם נפתח תיק ההוצל"פ.

2. לאחר מתן פסק הדין הפקיד המבקש 1 סכום של 280,000 ₪ בלשכת ההוצל"פ לביטול צו עיכוב היציאה כנגדו. לאחר מכן עתרו המבקשים לבטל את פסק הדין שניתן כנגדם. ביום 25.6.13 ניתנה החלטתי כי בכפוף להפקדת סכום של 238,000 ₪ (450,000₪ בהפחתת סכום ההפקדה)- יבוטל פסק הדין. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו- נדחתה על ידי.

המבקשים הגישו ערעור על ההחלטה, וטענותיהם נדחו. משכך, הוגשה בקשת רשות הערעור, עליה מתבססים המבקשים בבקשה זו. הבקשה נדחתה.

3. לטענתם, הורה בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) כי פתוחה בפניהם הדלת להפקיד את הסכום הנ"ל על מנת למצות זכותם לערכאות.

עוד עתרו המבקשים להורות כי מסכום פיקדון זה ינוכו כספים שעיקלה המשיבה ו/או גבתה, באופן שהסכום שנותר להפקדה יעמוד על סכום של 23,000 ₪ בלבד.

4. המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, עוד בטרם נדרשה תגובתה, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, בה עמדה על הפרק השאלה 'אם המיטו המבקשים על עצמם בהתנהגותם את תוצאת פסק דינו של בית משפט השלום' ונקבע כי כך הוא. לשיטתה, חלפו המועדים שנקבעו להפקדה זה מכבר, ואין לראות בפיסקה לפיה "פתוחה הדלת בפני המבקשים להפקיד את הכספים הנדרשים ולטעון טענותיהם לפני בית משפט השלום" כמעניקת אורכה אינסופית להפקדה האמורה.

5. באשר לניכוי הסכומים מההפקדה טענה כי לא גבתה, אלא עיקלה, כספים במסגרת הליכים קשים שניהלו, ואשר יש לזקפם ליתרת החוב, שאיננו חלק מהפקדון הנדרש.

עוד ציינה המשיבה כי היא נוקטת בהליכים לאכיפת פסק הדין בהולנד, מקום מושבם של המבקשים, העושים כל שביכולתם להתנגד לאכיפת הפסק ולתשלום החוב, לרבות הגשת בקשה זו.

6. בתשובתם, חזרו המבקשים על טענותיהם בנמקם כי בקשת רשות הערעור עסקה בשאלה-האם יבוטל פסק הדין בכפוף לתשלום של 238,000 ₪ אם לאו, והחלטתו של כב' בית המשפט העליון היא המחייבת ואין בלתה.

לשיטתם, נקבעו בהחלטה סופית זו מספר עקרונות: הראשון, שבקשת המבקשים להיכנס בשערי בית המשפט ללא הפקדה כלשהי- נדחתה. השני- ש"בידי המבקשים/ הנתבעים להמשיך בהליך בתנאי של הפקדת הכספים"; השלישי- כי פתוחה הדלת בידי המבקשים להפקיד את הכספים ולטעון את טענותיהם והרביעי- שעל המבקשים להפקיד סכום של בגובה 238,000 ₪ לשם ביטולו של פסק הדין.

המבקשים טוענים כי בהחלטה הראשונה נקצב אמנם מועד להפקדה- תוך 60 יום מיום הינתנה, הערכאה השניה אישרה החלטה זו, ואחלו הערכאה העליונה קבעה כי יש לחייבם בהפקדת הסכום ללא מועד מוגדר להפקדתו- שאם יופקד- כי אז יבוטל פסק הדין ויינתן למבקשים יומם בבית המשפט.

7. דיון

כתב התביעה הוגש לסכום של כ1.3 מליון ₪, שמתוכם כ-468,000 ₪ מגובים בהמחאות אישיות של מי מהמבקשים, בגינם נפתח תיק הוצל"פ. החלטת הביטול הורתה על הפקדה (עד ליום 2/9/13) של 236,000 ₪- סכום השקים שנמשכו בניכוי סכום שכבר הפקד על חשבון חוב זה.

8. הערעור על החלטה זו קבע כי המבקשים קיבלו אורכות חסד, שחלקן מיותרות ולא מוצדקות, בזבזו את זמנו של בית המשפט וגרמו עינוי דין למשיבה. עוד הוזכרה העובדה שפעם אחר פעם נמנעו המבקשים מלהפקיד את הסכום שצוו בו, חרף האורכות שניתנו להם. על פי בית המשפט המחוזי "בהלכה הפסוקה הודגש פעמים רבות, כי הזמן השיפוטי מוחזק ומנוהל על ידי בית המשפט כנאמן של כלל בעלי הדין הממתינים לבירור דינם, וזאת כנגזרת מחובתו החוקתית של בית המשפט לסיים את הליכי המשפט תוך זמן סביר. כפועל יוצא מכך, אין בעל דין זכאי לקבל על חשבון הציבור והצד שכנגד מספר ישיבות לצורך שמיעת משפט שניתן לסיים את שמיעתו בישיבה אחת. בהינתן עקרונות יסוד אלו הוסיף בית המשפט העליון וקבע, חרף מעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות, כי כאשר בעל דין מפר את כללי הדיון באופן חוזר ונשנה, או לא מקיים את החלטות בית המשפט באופן שיטתי ומכוון המסכל את התקדמות המשפט, ינעלו בפניו שערי בית המשפט מבלי שיקבל הזדמנות נוספת. ראו לדוגמא: ע"א 3725/04 דיבה נ' עדווין (2006); בש"א 6479/06 (ע"א 11319/05) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (2007); רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730 (2001); ע"א 2328/07 גיל נ' עו"ד דרזנר (2009); רע"א 5673/11 רגבי נ' כחלה (2011); רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (2012). לא למותר לציין, כי הפגיעה בזכות הגישה לערכאות של בעל דין מסוג זה הנה מדומה, שהרי בפועל ניתנה לו זכותו ליומו בבית המשפט, אך הוא בחר מרצונו שלא לממשה" לפיכך, סבר בית המשפט כי לא היה מקום להעניק למבקשים אפשרות כלשהי לבקש את פסק הדין, ולו אף במחיר ההפקדה.

9. החלטת בית המשפט העליון דחתה את בקשת רשות הערעור, בנימוק כי ערעור שני יינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים לסכסוך "קל וחומר כאשר עסקינן בסיטואציה שאינה סוף פסק מבחינת המבקשים, שכן אינה מסיימת את ההתדיינות העניינית ביניהם. ...אכן, עיקר טיעוניהם של המבקשים מתבססים על כך שהתביעה טרם התבררה בערכאה שיפוטית ולא היה להם יומם; אך כאמור, פתוחה הדלת בפני המבקשים להפקיד הכספים הנדרשים ולטעון את טענותיהם הענייניות בפני בית משפט השלום." רציונל זה, שטרם נסגרה הדלת בפני המבקשים, מוזכר פעם ופעמיים, בלשון הווה ועתיד, בשונה מלשון עבר- כאילו הייתה בידם אפשרות, שאיבדו אותה בחלוף המועד לכך.

10. הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט לנהוג עפ"י החלטות בית המשפט הגבוה ממנו. בנסיבות שפורטו, סבורתני כי אין מנוס מלקבוע כי אכן, יש לאפשר למבקשים להפקיד את סכום הפיקדון. הנני קובעת כי אם יופקד הפיקדון תוך 45 יום מהיום- יבוטל פסק הדין.

11. עוד ביקשו להפחית ממנו את הסכומים שלשיטתם, גבתה המשיבה מצדדים שלישיים. הנני דוחה את הבקשה. לטענת המבקשים, הואיל והמשיבה זכתה בפסק דין של פשרה בסכום של 190,000 ₪, יש להפחיתו מהפקדון. כך אף סכומים נוספים שעיקלה, ואשר על פי הנטען, יש להפחיתם על מנת להעמיד את יתרת הסכום לפקדון על 23,000 ₪.

12. מהתנגדות המשיבה למדתי כי הסכום של 190,000 ₪ הינו חלק מהליכי הוצל"פ שניהלה כנגד המבקש1, אשר נתן ערבות צד ג' עד לסכום של 190,000 ₪, כנגד הסכמתה לאפשר את יציאתו מהארץ. לא הובהר האם ערבות זו נוספת לסכום ההפקדה הראשונית שכבר הוחסרה מהסכום של 420,000 ₪, וקיים חשד בליבי שעסקינן באותו סכום שאיפשר למבקש לצאת מהארץ, בהסכמת המשיבה, למרות צו עיכוב היציאה כנגדו.

13. על פי האמור בתגובה (ס' 12-14), ניהלה המשיבה הליך משפטי לחייב את הערבים פרידמן ובן יצחק, שערבו למבקש 1, בתשלום הסכום של 190,000 ₪. בסופו, קיבלה מהם 42,395 ₪. עוד הוסכם שם על העברת סכום 147,605 ש"ח ע"ח החוב הפסוק על פסק הדין , שאיננו חוב ההוצל"פ בגין השטרות.

14. האמור לעיל מלמד על הניסיונות הרבים שעושים המבקשים על מנת להתחמק מתשלום, בין אם מדובר בהפקדה המינימלית, ובין בייחוס גבייה שגבתה המשיבה בעמל רב, על פי פסק הדין, לסכום שחויבה להפקידו- על פי השטרות. ואכן, קבע כב' הש' רובינשטיין בבקשת רשות הערעור כי "נוכח התנהלות המבקשים לארכם של ההליכים המשפטיים השונים שנוהלו בעניינם, נדמה כי החשש לפיו לא ישלמו חובותיהם אינו מופרך". מכיון שכך, אינני נעתרת לבקשת הצמצום.

היה ולא יופקד הפיקדון במלואו תוך 45 יום מהיום- לא יבוטל פסק הדין. אם יפקידו המבקשים את הפיקדון- יצרף בא כוחם את אישור המזכירות ויעתור לקביעת מועד הוכחות על פי היומן.

ניתנה היום, ו' חשוון תשע"ה, 30 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.