ניתן ביום 24 ינואר 2017

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

נציגת ציבור (עובדים) הגב' מיכל בירון בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה נוימן

ב"כ מיכה גמליאל ואח' – עו"ד רועי גמליאל

ב"כ טטיאנה גרינברג – עו"ד ירון בר אל

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

פתח דבר

1. לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אורן שגב ונציגי הציבור גב' מירה ארינובסקי ומר שאול שני; ס"ע 12569-09-10 וס"ע 17366-04-11), שבו התקבלה בחלקה תביעת של גב' טטיאנה גרינברג (להלן - גרינברג) כנגד מר מיכה גמליאל (להלן – גמליאל) וחברת א. ב. ג. מערכות מחשב בע"מ (להלן – החברה) (להלן ביחד – המשיבים).

הרקע העובדתי

1. גב' גרינברג הועסקה בחברת א. ב. ג. מערכות מחשב בע"מ, כמשנה למנכ"ל החל מיום 5.9.2000 ועד ליום 31.8.2010. מר גמליאל הוא מנהל החברה ובעל 99% ממניותיה המונפקות.
2. בשנים 2003 ו- 2008 נקלעה החברה לקשיים פיננסיים, אשר בעקבותיהם לוותה מגרינברג סכומים שונים: בשנת 2003 - סך 200,000 ₪ (להלן - ההלוואה הראשונה), אשר הוחזר לגרינברג בערכו הנומינלי; בשנת 2008 - סכום השנוי במחלוקת בין הצדדים. גרינברג טענה כי מדובר בסך של 140,000 ₪ במזומן, ואילו לטענת החברה מדובר בסך של 7,000 דולר ארה"ב בלבד (להלן - ההלוואה השנייה); סך 220,000 ₪, ביום 3.9.2008 בהתאם להסכם הלוואה (להלן - ההלוואה השלישית). אשר להלוואה השנייה ולהלוואה השלישית, הרי שאלו לא הוחזרו לגרינברג.
3. החל משנת 2007 או בסמוך לכך, שילמה החברה לגרינברג, בנוסף לשכרה, סכומים שונים בגין העסקתם של בתה וחתנה, כאשר אין חולק כי בפועל הם לא עבדו בחברה. יצוין כי גם בעלה של גרינברג קיבל תשלומים על אף שכלל לא ברור אם אכן עבד בחברה בפועל, ולו לתקופה קצרה, אולם לגבי כספים ששולמו לכאורה עבור העסקתו, לא נטענה טענת קיזוז על ידי המשיבים.
4. בראשית חודש 3/2010, במועד השנוי במחלוקת, התגלע ויכוח בין גרינברג לגמליאל בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה. ויכוח זה הוביל לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. גרינברג טענה כי היא פוטרה, ואילו החברה טענה כי היא הודיעה על התפטרותה.
5. עם סיום העסקתה קיבלה גרינברג משכורות לחודשים 4/2010-9/2010 ופדיון חופשה בסך 154,951 ₪ בצירוף 20,000 ₪ נוספים, אשר הועברו לחשבונה בחודש 12/2010.
6. גרינברג הגישה לבית הדין האזורי שתי תביעות כנגד המשיבים, האחת עניינה השבת הלוואות שהעניקה לחברה ומתן צו למתן חשבונות, והשנייה, בה תבעה זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה ומסיומה.
7. לטענת גרינברג, ההסכם מיום 3.9.2008 נחתם לאחר שנתנה לחברה את 3 ההלוואות הנ"ל, וזאת על מנת להצילה ממצב של חדלות פירעון. ההסכם נועד כדי להבטיח לה תגמול על נכונותה להשקיע בחברה שאינה בבעלותה, והוא מחייב הן את החברה והן את גמליאל באופן אישי להעביר לידיה 25% מרווחי החברה, בנוסף להחזר ההלוואות עצמן. גרינברג עתרה לאכיפת ההסכם מיום 3.9.2008 בדבר זכותה לקבלת 25% מרווחי החברה, ולצורך כך ביקשה ליתן צו למתן חשבונות וכן להורות לחברה ולגמליאל לגלות פרטים וחשבונות מלאים בדבר הרווחים שנתקבלו בחברה לשם כימות זכאותה.

גרינברג הוסיפה וטענה כי המשיבים התעשרו שלא כדין על חשבונה, לאחר שהציגו בפניה מצג שווא וגרמו לה נזק של ממש, בגינו תבעה 150,000 ₪.

אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה טענה גרינברג, כי ביום 5.3.2010 נקלעה לוויכוח עם גמליאל בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה, כאשר לפתע הודיע לה גמליאל כי הוא רואה בדברים שנאמרו כהתפטרות. גרינברג הודיעה לו כי היא לא מסיימת את עבודתה, ובתגובה השיב לה גמליאל כי בשל טיסתו לברזיל הוא מבקש ממנה לצאת לחופשה בתשלום. ביום 1.5.2010 נפגשו הצדדים לשיחה בה הודיע לה גמליאל כי הוא אינו מעוניין בהמשך העסקתה. במסגרת תביעתה עתרה גרינברג לפדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

1. המשיבים טענו מנגד, כי התביעה להחזר ההלוואה נגועה בשיהוי נוכח הגשתה חודשים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין טענו, כי גרינברג ויתרה על כספי ההלוואה מתוך אינטרס מובהק שנועד להבטיח את המשך העסקתה והעסקת בעלה, בתה וחתנה, והחברה שינתה את מצבה לרעה מפני ששילמה לגרינברג סכומים רבים בעת סיום יחסי העבודה, לפנים משורת הדין.

אשר להסכם מיום 3.9.2008 נטען, כי הוא נערך לצורך הבטחת זכויותיה של גרינברג להחזר ההלוואות מול נושי החברה במקרה של חדלות פירעון, ולא הייתה כל כוונה להעניק לגרינברג זכויות כלשהן ברווחי החברה. כמו כן, גרינברג אינה זכאית לצו למתן חשבונות, שכן עצם קיומה של זכות לשיתוף רווחים אינה מהווה "זכות מיוחדת" כנדרש בפסיקה לקבלת צו זה.

לעניין סיום יחסי העבודה נטען, כי ביום 10.3.10 הודיעה גרינברג לגמליאל, בנוכחות עובדים נוספים, על התפטרותה לאלתר.

בנוסף לכך עתרו המשיבים לקיזוז הסכומים החודשיים ששולמו לגרינברג בגין העסקתם של שני ילדיה, אשר לא הועסקו בפועל. לחילופין טענו, כי יש לראות בסכומים אלה תשלום על חשבון ההלוואות. עוד עתרו לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת, לקיזוז בגין נזקים שנגרמו לחברה בשל אי השבת רכב הליסינג שהועמד לרשותה של גרינברג בסיום יחסי העבודה, וכן לקיזוז סך 200,000 ₪ אשר גרינברג פרעה מחשבון הבנק של החברה.

לבסוף נטען, כי דין התביעה כנגד גמליאל להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. לעניין זכאותה של גרינברג להחזר ההלוואות קבע בית הדין האזורי כדלקמן:
2. גרינברג לא ויתרה על החזר ההלוואות, והעובדה כי קיבלה לידיה כספים נוספים על עבודתה בגין העסקת בני משפחתה, שכלל לא ברור אם אכן הועסקו בפועל, אינה מהווה ראיה לכך שגרינברג הסכימה לוותר על השבת ההלוואה. כמו כן נדחתה הטענה כי השיהוי בדרישה לפירעון ההלוואה מלמד כי גרינברג ויתרה על השבת ההלוואה.
3. אשר לסכומים שלהם זכאית גרינברג: בגין ההלוואה הראשונה – מאחר שגרינברג פרעה בחודש 3/2012 את שיק הביטחון ע"ס 205,000 ₪, הרי שאין היא זכאית לסכום ההלוואה. עם זאת נקבע כי בהתאם לסעיף 4 להסכם בין הצדדים, היא זכאית לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04. בנוסף, בהתאם לסעיף 6 להסכם, היא זכאית לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.

בגין ההלוואה השנייה – נקבע כי גרינברג זכאית לסכום של 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף ריבית והצמדה על פי דין מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.

בגין ההלוואה השלישית- מאחר שאין מחלוקת כי מדובר בסך של 220,000 ₪, נקבע כי גרינברג זכאית לכך, אולם משלא הוכח אילו תנאים סוכמו בין הצדדים לעניין הפרשי הצמדה וריבית, נקבע כי סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.

1. אשר לזכאותה של גרינברג ל- 25% מרווחי החברה, נקבע כי היא זכאית לסעד הנתבע החל ממועד החתימה על ההסכם. ההסכם מיום 3.9.08, בכתב ידו של גמליאל, קובע כך:

"1. הנני החתום מטה מיכאל גמליאל מתחייב במעמד מכתב זה לתת לטניה גרינברג 25% מרווחים שיכנסו בעתיד מכל המוצרים של חברת א.ב.ג.

2. בנוסף להחזיר את החוב/הלוואות שניתנו לחברה.

3. במידה ולא ימומש סעיף 1 ו- 2 לתת 10% מערך הדירה ברשותי".

בית הדין האזורי קבע, כי לשון ההסכם ברורה ומשקפת את אומד דעתם של הצדדים. מלשון ההסכם עולה כי גמליאל התחייב לתת לגרינברג 25% מרווחים עתידיים של החברה, מכלל מוצרי החברה, בנוסף להשבת ההלוואות שניתנו לחברה על ידה. ככל שלא יתבצע האמור (במקרה שהחברה תקלע לחדלות פירעון) הרי שלגרינברג הזכות לקבל 10% משווי דירתו של גמליאל. בית הדין קיבל את טענתה של גרינברג, כי מדובר בהתחייבות להשבת ההלוואות ובנוסף, בתגמול עבור הסיכון שנטלה בהענקת הלוואות לחברה, אשר נקלעה לקשיים כלכליים ב- 3 הזדמנויות שונות. בית הדין דחה את טענות המשיבים להעדר מסוימות, שכן ההסכם שנחתם מפורט דיו ומכיל את עיקר ההתחייבות בין הצדדים באופן ברור ומפורש. בנוסף, קבע בית הדין כי לא הוכחה טענתם של המשיבים, שמטרתו של ההסכם הייתה להעניק לגרינברג מעמד של נושה מיוחד.

נוכח הקביעה כי גרינברג זכאית ל25% מרווחי החברה, ומאחר שהמידע אודות רווחי החברה מצוי בידי החברה, קבע בית הדין כי יש לחייב את החברה להגיש חשבונות אודות רווחי החברה, שכן רק כך ניתן יהיה לכמת את זכותה של גרינברג. לאור זאת, ניתן צו למתן חשבונות, לפיו החברה תמציא לגרינברג, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.

1. אשר לטענת הקיזוז, קבע בית הדין כי גרינברג קיבלה מידי חודש שכר בגין עבודתה, בצירוף סכומים נוספים בגין עבודתם כביכול של בעלה, בתה וחתנה, על אף העובדה שהם לא הועסקו בפועל בחברה. ומשלא הוכח כי סכומים אלו שולמו לה בגין עבודתה, מתבקשת המסקנה כי הם שולמו לה בגין חוב של החברה כלפיה, על חשבון ההלוואות שניתנו. על כן, יש לקזז את הסכומים ששולמו לגרינברג בגין עבודתם של בתה וחתנה, כמפורט בסעיף 27 לתצהירו של גמליאל, ובסך הכל 408,133 ₪.
2. כאמור לעיל, גרינברג עתרה לפיצוי ע"ס 150,000 ₪ עבור עגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה, כתוצאה מהתנהלותם חסרת תום הלב של המשיבים "כאשר סירבו לשלם לי דבר למרות 10 שנות עבודה מצוינת, למרות 3 הלוואות שהצילו את הנתבעים מחדלות פירעון ולמרות התחייבות מפורשת". בית הדין האזורי דחה את התביעה ברכיב זה, וקבע כי המחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זכאותה לאחוז מרווחי החברה אינה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש. כך גם לא נמצא כי התנהלותם של המשיבים הייתה "נבזית", בפרט לנוכח התמורה "המיוחדת" שניתנה לגרינברג עם סיום העסקתה בחברה.
3. אשר לשאלת סיום יחסי העבודה, קבע בית הדין האזורי כי הוא מבכר את גרסת גרינברג לפיה היא פוטרה מעבודתה, מאחר שעדותה הייתה עקבית וסדורה ועוררה אמון. על כן, התקבלה תביעתה של גרינברג לפיצויי פיטורים בסך 120,000 ₪, ונדחתה תביעתה של החברה לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת.
4. עם זאת, נדחתה תביעתה של גרינברג לתשלום בגין פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, קרן השתלמות, ביטוח פנסיוני ודמי הבראה.
5. אשר לטענת גמליאל להעדר יריבות ולדחיית התביעה כנגדו, קבע בית הדין, כי בהסכם מיום 3.9.08, אשר נערך בכתב ידו של גמליאל, נכתב כי הוא מתחייב באופן אישי להעניק לגרינברג מרווחי החברה ובנוסף להשיב את החוב/ ההלוואות שניתנו לחברה. על כן, משהתחייב באופן אישי, ואף קבע בהסכם כי אם לא יתקיים האמור בו תוכל גרינברג לרדת לנכסיו האישיים, הרי שבכך הביע גמליאל דעתו כי הוא אינו עורך את ההסכם רק בשם החברה אלא כי הוא ערב לאמור באופן אישי. נוכח זאת קבע בית הדין, כי יש לחייבו ביחד ולחוד עם החברה.
6. אשר לטענת המשיבים כי יש לקזז מתביעתה של גרינברג סך של 75,100 ₪ בגין נזקים שנגרמו לחברה בשל אי השבת רכב הליסינג, קבע בית הדין כי גרינברג לא מסרה כל גרסה ולא הכחישה את טענות החברה. נוכח האמור, ובהעדר הוכחה כי גרינברג הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותה אף לאחר תום יחסי העבודה בין הצדדים, יקוזז סך של 75,100 ₪. עם זאת, דחה בית הדין את הטענה כי יש לקזז סך נוסף של 174,951 ₪ בגין התמורה המיוחדת שניתנה לגרינברג עם סיום העסקתה, מכיוון שלא הוכח כי סכומים אלו הוענקו לגרינברג בכפוף לתנאי מסוים.
7. בנוסף לאמור, חייב בית הדין האזורי את המשיבים, ביחד ולחוד, בסך של 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ומכאן הערעורים שלפנינו.

טענות הצדדים בערעורים

ע"ע 9939-09-15 (הערעור של גב' גרינברג)

1. גרינברג טענה, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי יש לקזז סך של 408,133 ₪ ששולם לה על חשבון ההלוואות, ובקביעתו כי יש לקזז סך של 75,100 ₪ בגין נזקים שנגרמו כביכול לחברה בשל אי השבת רכב הליסינג. עוד נטען כנגד החלטת בית הדין האזורי מיום 4.12.13, שלא לאכוף על המשיבים צו לגילוי מסמכים.

לטענת גרינברג, שגה בית הדין האזורי בכך שלא הטיל על המשיבים את נטל ההוכחה בדבר הקיזוז שנטען על ידם בקשר עם ההלוואות, ובפרט שהם העלו 3 טענות קיזוז חלופיות, מבלי שהציגו ראיות לאף אחת מהטענות. כמו כן שגה בית הדין האזורי שלא קיבל את טענת "ההודאה וההדחה", ונמנע מלהטיל את הנטל להוכחת טענות ההדחה על המשיבים. עוד נטען, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי תשלומי הקיזוז הועברו לגרינברג לאחר ההלוואה הראשונה, וכאשר התעלם מכך שגרסתם השלישית של המשיבים בדבר השבת ההלוואות על דרך תשלום משכורת, היא עדות כבושה המהווה הרחבת חזית. עוד נטען, כי הנטל להוכיח קיזוז צריך להיות מוטל על המשיבים, וכי בית הדין לא נתן משקל לכך שהם נמנעו מלהציג מסמכים התומכים בטענותיהם. כמו כן בית הדין התעלם מכך שמדובר בשלוש גרסאות עובדתיות סותרות לעניין הקיזוז.

אשר לטענת הקיזוז בגין רכב הליסינג, טענת גרינברג, כי גם כאן הנטל להוכיח זאת צריך להיות מוטל על המשיבים, ולא היה מקום להטיל את הנטל על כתפיה להוכיח שאין לקזז. כמו כן שגה בית הדין עת קבע שגרינברג לא הכחישה את טענות המשיבים בעניין זה, וכי בהתאם לתקנה 30(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אין צורך בהכחשה מפורשת. עוד נטען, כי המשיבים לא הציגו מעולם חישוב שהיה עליה לסתור, וכי בית הדין התעלם מהמסמך היחידי שהוצג בפניו הסותר מיניה וביה את טענות המשיבים.

1. המשיבים טענו, כי בניגוד לטענת גרינברג שהמשכורות העודפות ששולמו לבני משפחתה הם עבור עבודתה בלבד, הרי שבכתב תביעתה היא כימתה את דרישותיה לזכויות שונות לפי משכורתה האישית בלבד, ולא לפי הסכום הכולל של משכורות בני המשפחה. כמו כן, בחקירתה אישרה גרינברג כי לא הייתה לבני המשפחה כל תרומה לפעילותה של החברה, ואף לא הסבירה כיצד מתיישבת העובדה שכאשר החברה נמצאת בקשיים כלכליים, מכפילים את שכרה של גרינברג. לטענתם, במציאות חסרת המסמכים/ההסכמים שהתקיימה בין הצדדים, הם נאלצו להעמיד טענות קיזוז חלופיות/משלימות, אך הן אינן סותרות, וממילא גרינברג בחרה שלא להעמיד גרסה סדורה וברורה בעניין.

אשר לטענת הקיזוז בעניין רכב הליסינג, הרי שגם כאן בחרה גרינברג שלא לתת מענה הן לגוף הטענה והן לתחשיב. התחשיב שהוצג הנו סביר והגיוני, וניתן היה לאימוץ גם בדרך של אומדנה בהתאם לסמכות המוקנית לבית הדין.

אשר לנטען בדבר אי קיום צו שיפוטי, הפנו המשיבים לכתבי הטענות שהוגשו על ידם ביום 1.7.13 וביום 1.10.13 וכן לפרוטוקול הדיון מיום 4.12.13, וטענו כי אין בקביעה לעניין אי חשיפת תלושי המשכורת של צד ג', כדי להחיל את הכלל של הימנעות בעל דין מהבאת ראיה.

לבסוף נטען, כי קביעות בית הדין האזורי לעניין התשלום העודף הן קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן.

1. בסיכומי התשובה מטעם גרינברג נטען, כי אין במסגרת הסיכומים של המשיבים התייחסות לטענות שהועלו במסגרת הערעור.

לעניין משכורות בני המשפחה טענה גרינברג, כי הצהירה והעידה בכמה הזדמנויות מה הייתה משכורתה; גמליאל בעצמו הודה בכך שמשכורתה כללה את משכורת הבעל; היה על המשיבים להוכיח כי המשכורות שולמו על חשבון החזר ההלוואות, ולא רק שזה לא נעשה, אלא שהראיות בתיק מוכיחות בדיוק ההיפך; לא הוכח כי משכורתה הייתה "כפולה ומכופלת".

לעניין קיזוז עלות רכב הליסינג נטען, כי המשיבים מתעלמים מהעובדות והראיות שפורטו במסגרת הערעור; כי הפנייה לדברים שכביכול אמרה בעניין זה איננה נכונה, וכי מעולם לא אישרה כי השאירה אצלה טלפונים סלולריים ורכב ליסינג; לא הובהר מדוע הסכום הנתבע הינו "סביר והגיוני", בהינתן שהסכום עולה כדי המחיר המלא של הרכב.

לעניין טענות המשיבים בקשר 'לצו השיפוטי לגילוי מסמכים' נטען, כי לא בכדי המשיבים לא צירפו את המסמכים אליהם הם מפנים, וזאת מכיוון שאין בהם דבר שיכול להעיד על כך שגרינברג לא קיימה הסכמה דיונית כלשהי. אולם בניגוד לגרינברג, המשיבים לא קיימו את הצו שניתן. עוד נטען, כי לו היו מציגים את תלושי השכר שהתבקשו, היה ניתן להפריך את הטענה כי משכורתה של גרינברג הייתה כפולה ומכופלת.

אשר לטענה כי מדובר בקביעות עובדתיות, הרי שהמשיבים לא הפנו לראיה אחת שלפיה קבע בית הדין האזורי את שקבע.

ע"ע 5552-09-15 (הערעור של המשיבים)

1. החברה וגמליאל טענו בערעורם טענות אלו: שגה בית הדין האזורי במשך הזמן שהקציב לחקירות הצדדים בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 1.6.14; שגה בקביעתו כי אומד דעת הצדדים בהסכם מיום 3.9.08 היה הענקת 25% מרווחי החברה לגרינברג, החל ממועד החתימה על ההסכם ועד בכלל, ומנגד דחה את פרשנות והסברי המשיבים לנפקות המסמך; אם הייתה כוונה לשיתוף ברווחים הרי שהיה זה נעשה באמצעות הענקת מניות או אופציות; טענותיה של גרינברג ופרשנות בית הדין האזורי אינן מיישבות את המתח שבין סעיפים א' ו-ב' להסכם וסעיף ג', שהרי אם סעיף ג' נועד למקרה של חדלות פירעון, הכיצד נקבע כי המסמך כולו הוא תגמול עבור סיכון, וכי זו הייתה כוונת הצדדים; שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי הזכאות משתרעת על כלל רווחי החברה, בעוד ההסכם מדבר רק על "רווחים ממוצרים"; מאחר שהחברה נמצאת הלכה למעשה במצב של חדלות פירעון הרי שמתקיים התנאים להפעלת הפיצוי שבסעיף ג', קרי הענקת 10% מערך הדירה של גמליאל; גרסת המשיבים כי מטרת המסמך הייתה "להוציא את הקוד" אינה גרסה מתפתחת, מפני שנכסי החברה היחידים אינם אלא קוד התוכנה שהיא מתפתחת; תוכן ההסכם אינו ממלא אחר דרישת המסוימות. כך, התוכן שניתן לצקת להתחייבות "להשתתפות ברווחים" נע מקצה לקצה, אין זה ברור האם ישנה הגבלת זמן, הגבלה על מוצרים ופעילות, מהם תנאי תשלום, מהם הכללים לחישוב הרווח, האם ישנן הגבלות על גרינברג, ומה נחשב מוצר של החברה; פסקאות א' ו-ג' להסכם הן "חוזה למראית עין" ובטלות מעיקרן; שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי אין לקזז את התמורה המיוחדת שהוענקה לגרינברג; שגה בית הדין האזורי עת ביכר את גרסתה של גרינברג אודות נסיבות סיום העסקתה, וכפועל יוצא מכך כי היא זכאית לפיצויי פיטורים; לא היה מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לגרינברג, ובפרט שטרם הוכרע כי לגרינברג ישנה זכאות כספית בהתאם לצו למתן חשבונות, ולאור כך שנדחו מרבית רכיבי תביעתה, למעט הזכאות לפיצויי פיטורים, וכן נקבע כי המשיבים זכאים לקיזוז.
2. גרינברג טענה מנגד, כי בית הדין האזורי דחה את הטענות שמדובר בחוזה למראית עין, וקבע כי הצדדים העלו בצורה מסוימת דיה את כוונתם להתקשר בחוזה. אשר לטענה כי נפגעה זכותם הדיונית של המשיבים נטען, כי לא הלינו על כך בזמן אמת ולמעשה קיבלו על עצמם את ההגבלות של בית הדין האזורי. אשר לנסיבות העובדתיות לחתימה על ההסכם, הרי שלא נסתרה טענתה כי בעת מתן ההלוואות הבטיח לה גמליאל כי תתוגמל על כך, ובכל המועדים הללו החברה הייתה על סף חדלות פירעון. עוד נטען, כי המשיבים הציגו גרסאות עובדתיות חלופיות לפרשנות ההסכם ולנסיבות חתימתו, וכי נטל הראיה לסתור מסמך בכתב מוטל על המשיבים. לטענת גרינברג, יש לפרש את ההסכם על פי פרשנותו המילולית, והיא אף הביאה ראיות לחיזוק פרשנות זו שלא נסתרו. גרינברג הוסיפה, כי העובדה שההסכם נערך ונכתב על ידי גמליאל, מהווה ראיה לגמירות דעתו להתקשר בהסכם מחייב. לעניין מסוימות ההסכם נטען, כי בהסכם ישנה הסכמה על כל הפרטים החיוניים, ובכלל זאת הצדדים הסכימו על כך שההלוואות יושבו, על התגמול בגין הסיכון שלקחה גרינברג על עצמה, וכן הסכימו כי אם המשיבים לא יוכלו לשלם את ההלוואות יוגבלו סיכוני שני הצדדים ל-10% משווי דירתו של גמליאל. כמו כן, ניתן להשלים פרטים החסרים בהסכם באמצעות מנגנוני ההשלמה הקבועים בחוק החוזים, ובפרט שניתן יהיה לעשות זאת במסגרת השלב של בירור החשבונות.

בנוסף לכך, פרטה גרינברג בסיכומים מטעמה את תגובתה לטענות הספציפיות שהועלו על ידי המשיבים בערעור.

ההליך בפני בית דין זה והבקשה למתן הוראות

1. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובדיון בבקשה שהתקיים ביום 29.10.15 בפני חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, כדלקמן:

"נבקש לאחד את הדיון בתיק זה ביחד עם תיק עע 9939-09-15, שכן הוא ערעור המשיבה על אותו פסק דין. בנוסף מוסכם עלינו לעכב את המשך ההתדיינות בבית הדין האזורי עד לסיום ההליכים בערעורים שהוגשו. גם אם צריך היה מבחינה פורמלית להגיש בקשת רשות ערעור על אותו חלק בפסק הדין שמתייחס למתן חשבונות, מוסכם שהדברים יתבררו כחלק מהערעור ולא נטען אחרת. נבקש להקדים את הדיון בערעורים במידת האפשר, שכן ההליך בבית הדין האזורי מעוכב לבינתיים וכן בהתחשב בוותקו של התיק. לגבי הבקשה לעיכוב ביצוע, מוסכם להגיע להסדר לפיו המערערים [המשיבים כאן – ו.ו.ל] יפקידו בכספת בית הדין הארצי, תוך 21 יום מהיום, את המסמכים עליהם הסכימו הצדדים בדיון מיום 23.8.15, היינו: מאזן בוחן של החברה לשנת 2014, מאזן בוחן של החברה לשנת 2015 (לפחות עד המועד הנוכחי), הסכמי הלוואה עם המשקיע החדש, שטרי העברת מניות בנאמנות, כל ההסכמים מול משווקים ולקוחות לגבי מוצר החברה "תמנון" החל מחודש ספטמבר 2008 ואילך, כל מסמך אחר שנדרש לפי שיטת המערערים לצורך קיום צו מתן החשבונות וכן כל מסמך אחר שהמשיבה [גרינברג כאן – ו.ו.ל] סבורה שנדרש לצורך קיום הצו. מוסכם כי המערערים לא ידרשו לפרט בפני המשיבה את המסמכים הנוספים שיפקידו בכספת כאמור לעיל, ככל שיפקידו. בנוסף מוסכם כי המערערים יפקידו בכספת כל מסמך נוסף שב"כ המשיבה יפרט במכתב שישלח לב"כ המערערים תוך 7 ימים מהיום, גם אם הם סבורים שמסמך זה אינו נדרש לצורך מילוי הצו ותוך ששני הצדדים שומרים על כל טענותיהם בקשר לכך ואלה תתבררנה לאחר סיום הדיון בערעורים וכאשר בית הדין האזורי יתבקש להכריע בסעד הכספי הנובע ממתן החשבונות. ב"כ המערערים יגיש הודעה לבית הדין ולב"כ המשיבה בחתימתו ובה יאשר כי כל המסמכים כאמור לעיל הופקדו בכספת בהתאם להסכמת הצדדים."

1. ביום 4.1.16 הגיש ב"כ של גרינברג "בקשה למתן הוראות", במסגרתה ביקש כי ב"כ המשיבים יגיש הודעה לבית הדין ולב"כ גרינברג, בחתימתו, ובה יאשר כי כל המסמכים כמפורט במכתב ב"כ גרינברג מיום 9.11.15 הופקדו בכספת בהתאם להסכמת הצדדים. לטענת ב"כ גרינברג, ביום 29.12.15 הפקיד ב"כ המשיבים מעטפת מסמכים בצירוף הודעה, אולם אין זה ממלא אחר הסכמת הצדדים ולפיה ההודעה צריכה להיות בחתימתו, ובה הוא מאשר כי הופקדו כל המסמכים שנדרשו על ידי ב"כ גרינברג. ב"כ גרינברג הדגיש, כי הסכמת הצדדים לעיכוב ההליכים בבית הדין האזורי הייתה מותנית בהפקדת המסמכים הללו.
2. המשיבים בתגובתם מיום 20.1.16 טענו, כי הם קיימו את שהוסכם בדיון מיום 29.12.15 ככתבו וכלשונו. לטענתם, הם צרפו את כלל המסמכים שברשותם, אולם לא צרפו רשימות שעריכתן התבקשה על ידי גרינברג, מאחר שהדרישה לעריכת רשימות אינה מוסמכת ואינה חלק מההחלטה.
3. עוד באותו היום הגיש ב"כ של גרינברג את תשובתו לתשובת המשיבים, וטען כי אם כל המסמכים הופקדו, על ב"כ המשיבים לציין כי כל המסמכים שנדרשו במכתבה של גרינברג הופקדו, ואם חלק מהמסמכים לא הופקד, על ב"כ המשיבים לציין אילו מסמכים הופקדו ואלו לא, ומדוע לא. מעבר לכך, ובניגוד לנטען על ידי המשיבים, הרי שבהתאם להסכמות הצדדים, היה עליהם לצרף את כל המסמכים אשר פורטו במכתב ב"כ של גרינברג וזאת "גם אם הם סבורים שמסמך זה אינו נדרש לצורך מילוי הצו".
4. בהחלטת השופטת דוידוב-מוטולה מיום 30.1.16 נקבע כי "על ב"כ המשיבים למלא אחר ההסכמה שהושגה במהלך הדיון מיום 29.10.15 כלשונה, וזאת תוך 7 ימים. ככל שחלק מהמסמכים שהתבקשו במכתב ב"כ המבקשת לא הופקדו – יש לפרטם באישור ב"כ המשיבים ולציין מדוע לא הופקדו".
5. בהתאם לכך, ביום 10.2.16, הגישו המשיבים הודעה מטעמם בה פרטו אלו מסמכים הופקדו, כאשר הודגש כי הפירוט הוא רק ביחס לדרישת המסמכים האמורה במכתב, במובחן מהדרישה "לעריכת רשימות ודיווחים", אשר אינה חלק מההסכמה הדיונית בין הצדדים, וממילא תוכנה של רשימה שכזו לא ישתנה גם לאחר ההכרעה בערעור.
6. למחרת היום, ביום 11.2.16, הגיש ב"כ של גרינברג "בקשה שניה למתן הוראות" במסגרתה התבקש בית הדין להורות לב"כ המשיבים, לאשר כי בדק את המסמכים שהוגשו ויוגשו על פי בקשה זו, וכן לאכוף את ההסכמה שהושגה בין הצדדים כי על המשיבים להגיש כל מסמך שיבוקש על ידי גרינברג. במסגרת הבקשה שב ופירט ב"כ גרינברג את המסמכים שהפקדתם התבקשה.
7. בתגובת המשיבים לבקשה נטען, כי בעוד מטרתה של ההסכמה הדיונית הייתה למנוע חשש של שינוי המצב לרעה מבחינה ראייתית, דומה כי גרינברג מבקשת למעשה הליך של מתן חשבונות מלא, וזאת עוד בטרם ההכרעה בערעור. כמו כן, מאחר שבית הדין הורה בהחלטה מיום 30.1.16 על ביצוע ההסכמות כלשונן, ולא הכריע פוזיטיבית בבקשת גרינברג לעריכת רשימות, הניחו המשיבים כי הם אינם נדרשים לעריכת רשימות. המשיבים שבו וחזרו על כך שעריכת רשימות אינה חלק מההסכמה, וחיובם בכך מהווה, בנסיבות העניין, תנאי אבסורדי ולא סביר. לאור זאת, בקשו המשיבים כי בית הדין יכריע באופן פוזיטיבי בשאלת חובת עריכת הרשימות והדיווחים.
8. בהחלטה מיום 23.2.16 נקבע כי הבקשה תוכרע, ככל שהדבר יידרש, על ידי מותב בית הדין, ועל כן במסגרת ההכרעה נתייחס אף לעניין זה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין ערעור גרינברג להתקבל בחלקו, ודין ערעור המשיבים להתקבל בחלקו, הכל כמפורט להלן בשים לב לסוגיות השונות המתעוררות בערעורים שלפנינו.

ע"ע 9939-09-15 (הערעור של גב' גרינברג)

1. ראשית נציין, כי מקובלת עלינו טענתה של גרינברג כי הנטל להוכיח את טענת הקיזוז מוטל על כתפי מי שטוען לקיזוז, ובענייננו אלו המשיבים שטוענים לכך, ועל כן הנטל להוכיח טענה זו מוטל עליהם. בהתאם לכך עלינו לבחון אם אכן הורם נטל ההוכחה על ידם, כאשר לטעמינו בכל הנוגע לטענה כי יש לקזז סך של 408,133 ₪ ששולם לגרינברג, אכן הורם הנטל על ידי המשיבים, בעוד שלעניין הטענה כי יש לקזז סך של 75,100 ₪ בשל אי השבת רכב הליסינג, לא הורם הנטל בנסיבות העניין.

הקביעה כי יש לקזז סך של 408,133 ₪ ששולם לגרינברג

1. כפי שקבע בית הדין האזורי אין מחלוקת בין הצדדים כי בנוסף לשכר העבודה אותו קיבלה גרינברג מידי חודש בחודשו, הועברו לחשבונה סכומים נוספים בגין עבודתם כביכול של בעלה, בתה וחתנה, על אף העובדה שהם לא הועסקו בפועל בחברה. המשיבים טענו, כי יש לאפשר להם לקזז סכומים אלו למול זכויותיה הכספיות של גרינברג.
2. בית הדין האזורי קיבל את גרסתם העובדתית של המשיבים כי אין מדובר בתשלום שכרה של גרינברג, אלא בתשלום אותו יש לזקוף על חשבון ההלוואות שנטלה החברה מגרינברג.
3. מעיון בעדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי ובפנינו, שוכנענו כי אכן עלה בידי המשיבים להוכיח את הנטען על ידם. למעשה גרינברג לא התכחשה לכך שהתשלום ששולם עבור בני משפחתה לא היה תשלום עבור עבודתם בחברה, אלא היווה תשלום פיקטיבי שלמעשה נועד עבורה. כך למשל כשנשאלה בגין מה קיבלה בתה משכורת מהחברה, השיבה כי גמליאל הציע שבמקום תוספת לשכר, היא תקבל את השכר של בתה וחתנה (פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 1.6.14, עמ' 14, ש' 20-32):

"ש. מה בדיוק עשתה בתך ששוהה בקנדה ? מה הם עשו בחברה?

ת. הבת שלי ובעלה, זה היה משכורת שלה, חשבנו שהם יעשו שיווק בקנדה. בסופו של דבר מיכאל הציע שבמקום שאני אקבל תוספת משכורת אני אקבל את זה באמצעות משכורת לבת שלי ולבעלה. זו הייתה תוספת. המשכורת שלי הייתה מאוד קטנה. ב-2006 קיבלתי תוספת והוא שילם בצורה כזאת. זה היה מוסכם עלינו.

ש. הם עשו משהו בכלל?

ת. אם עשו או לא עשו זה לא היה עקרוני, זה היה במקום תוספת למשכורת שלי.

ש. למה לא רשמת את זה בתצהיר שלך?

ת. סיפרנו. מפנה לסעיף 44. מה שהם אמרו זה שמיכאל לא ידע, על זה ענינו שהוא ידע מצוין כי הוא שילם את זה כל השנים.

ש. כממונה מקצועית את אומרת שמיכאל נתן משכורות כי הם תרמו, היום את מספרת שהם לא תרמו דבר.

ת. לא כתבתי שהם תרמו. אני שבה ומפנה לסעיף 44."

כאשר נשאלה גרינברג במסגרת חקירתה הנגדית כיצד ייתכן שמצד אחד מפסיקה החברה להפריש לעובדיה לקרן השתלמות ומצד שני מעלה את משכורתה באמצעות תשלום לקרובי משפחה השיבה כי "אני תורמת הרבה ויושבת שם יום ולילה. אני תרמתי והיו לנו הישגים טובים. הגענו כמעט ל-0. הוא לא היה מסוגל להחזיר לי הלוואות, כך הוא אמר. אבל הוא העלה משכורת לי ולחלק מהעובדים." (עמ' 17 ש' 1-6; ההדגשה הוספה – ו.ו.ל).

מנגד, במסגרת חקירתו הנגדית העיד גמליאל, כי תשלומים אלו "זה שכר כדי שנבטיח לה את החובות שיש" ובהמשך, לשאלת בית הדין העיד כי "דרכם זה היה חלק מהדרך להחזיר את ההלוואה" (עמ' 20 ש' 25-32, עמ' 21 ש' 1-9, עמ' 22 ש' 27-29).

מדברים אלו אנו למדים כי הוכח, שתשלום סכומים אלו לחשבונה של גרינברג, אשר החל לאחר מתן ההלוואה הראשונה, לא הופחת על אף העובדה כי החברה נקלעה לעתות של משבר ונאלצה לבצע קיצוצים, לרבות הפסקת הפרשות לעובדיה בגין קרן השתלמות. לא זו בלבד, אלא שגם גרינברג עצמה במסגרת עדותה קשרה בין מתן ההלוואות לגידול במשכורת, עת העידה כי לא הייתה ביכולתו של גמליאל להשיב את ההלוואות אולם הוא העלה את שכרה. לטעמנו מכלל הדברים הוכח כי הסכומים הללו אשר שולמו לגרינברג שולמו לה בגין חוב של החברה כלפיה, על חשבון ההלוואות שניתנו, ומשכך יש מקום לקזזם מהסכומים להם זכאית גרינברג במסגרת ההליך.

יצוין, כי לאחר שהוגש הערעור שבפנינו, ובהתאם לבקשת המשיבים לתיקון טעות בפסק הדין, אשר הוגשה לבית הדין האזורי, קבע בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 9.9.15, כי לסך 408,133 ₪ אותו רשאית החברה לקזז יתווספו ריבית והצמדה על פי הפירוט הכרונולוגי המפורט בסעיף 73 לפסק הדין ועד לתשלום בפועל. בסעיף 73 פירט בית הדין האזורי את הסכומים באופן הבא:

"אולג סמלנסקי: שנת 2007- סך 25,000 ₪; שנת 2008 – סך 84,700 ₪ ; שנת 2009 – סך 67,045 ₪; שנת 2010 – סך 26,000 ₪.

אלנה סמלנסקי: שנת 2007- סך 28,400 ₪; שנת 2008 – סך 81,200 ₪ ; שנת 2009 – סך 65,388 ₪; שנת 2010 – סך 30,400 ₪."

אשר על כן, קביעתנו כי יש לקזז סך של 408,133 ₪ מהסכומים להם זכאית גרינברג, תעשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שקבע בית הדין האזורי.

הקביעה כי יש לקזז סך של 75,100 ₪ בשל אי השבת רכב הליסינג

1. אשר לקביעה זו, דעתנו שונה מכפי שקבע בית הדין האזורי. כאמור לעיל, צודקת גרינברג בטענתה כי הנטל להוכיח טענת קיזוז מוטל על כתפי המשיבים. לדעתנו, בסוגיה זו לא הורם הנטל הנדרש על ידי המשיבים. בית הדין האזורי הסתפק בכך שהסכום הנדרש לא נסתר על ידי גרינברג ושהיא לא הכחישה את הטענות, אולם לא הובאה בעניין זה כל ראיה פוזיטיבית על ידי המשיבים המבססת את הסכום האמור. בכלל זאת, לא הוצגו ראיות שיש בהן כדי להעיד על גובה הסכומים שהיה על החברה לשלם בגין הנזקים הנטענים על ידה, עלויות הליסינג וכדו'. על כן, קביעתו של בית הדין האזורי בעניין קיזוז סכום זה – מבוטלת.
2. החלטת בית הדין האזורי מיום 4.12.13, שלא לאכוף על המשיבים צו לגילוי מסמכים, הינה החלטה דיונית בעיקרה, והלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניינים שבסדרי דין, אפילו סבורה היא כי ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, ובלבד שההחלטה שהתקבלה אינה מנוגדת לדין, ואינה גורמת עיוות דין לאחד הצדדים (ראו: רע"א 2444/08 שופרסל נ' אהרון כהן, מיום 21.12.2008; רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990)) כך גם הכלל הוא שאין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין גילוי מסמכים (דב"ע נד/16-4 בנק איגוד לישראל בע"מ – ההסתדרות הכללית, פד"ע כז 255). נחה דעתנו כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין הצדקה להתערב בהחלטה זו.
3. אשר לשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי , הרי שלא מצאנו כי יש מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי בעניין זה, ולעניין פסיקת ההוצאות בהליך הערעור נדרש דלקמן.
4. סיכום דברינו עד כה - הקביעה כי יש לקזז סך של 408,133 ₪ ששולם לגרינברג עומדת בעינה, אולם הקביעה כי יש לקזז סך של 75,100 ₪ בשל אי השבת רכב הליסינג – מבוטלת. מעבר לכך לא מצאנו להתערב בהחלטת בית הדין האזורי מיום 4.12.13, שלא לאכוף על המשיבים צו לגילוי מסמכים, ובשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי.

ע"ע 5552-09-15 (הערעור של המשיבים)

1. ראשית נציין, כי לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לקצוב את משך החקירות בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 1.6.14. ההחלטה בעניין זה, הינה החלטה דיונית המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כלל הוא שבית דין זה כערכאת ערעור, אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטות דיוניות, כגון דא. לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטתו של בית הדין קמא אשר תצדיק סטייה מן הכלל האמור.

הענקת 25% מרווחי החברה לגרינברג

1. עיקר ערעורם של המשיבים הוא בסוגיה זו. טענתם של המשיבים בכל הנוגע להסכם מיום 3.9.08 מבוססת על ארבעה אדנים, ואלו הם: א. שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי אומד דעת הצדדים בהסכם היה הענקת 25% מרווחי החברה לגרינברג, החל ממועד החתימה על ההסכם ועד בכלל. ב. שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי הזכאות משתרעת על כלל רווחי החברה, בעוד ההסכם מדבר רק על "רווחים ממוצרים". ג. תוכן ההסכם אינו ממלא אחר דרישת המסוימות. ד. פסקאות א' ו-ג' להסכם הן "חוזה למראית עין" ובטלות מעיקרן.
2. בית הדין האזורי, בהתייחסו לסוגיה זו, קבע את הדברים הבאים, ובשל חשיבותם נביא אותם כלשונם:

"50. לאחר שבחנו את מכלול הראיות סבורים אנו כי לשון ההסכם היא ברורה ומשקפת את אומד דעתם של הצדדים כפי שעולה מתוך הנסיבות שתוארו בתצהירה של התובעת ולא נסתרו.

1. מלשון ההסכם עולה כי הנתבע התחייב לתת לתובעת 25% מרווחים עתידיים של החברה, מכלל מוצרי החברה, בנוסף להשבת ההלוואות שניתנו לחברה על ידה. ככל שלא יתבצע האמור (במקרה שהחברה תקלע לחדלות פירעון) הרי שלתובעת הזכות לקבל 10% משווי דירתו של הנתבע.
2. מקובלת עלינו עמדת התובעת כי המדובר בהתחייבות להשבת ההלוואות ובנוסף, בתגמול עבור הסיכון שנטלה התובעת בהענקת הלוואות לחברה, אשר נקלעה לקשיים כלכליים ב- 3 הזדמנויות שונות. התובעת העידה כי היא המשיכה לתת הלוואות לחברה כי היא האמינה שהחברה תתאושש מהמשבר ובלשונה: "אני האמנתי בחברה. ישבתי בחברה והאמנתי במוצריה. ב- 2008 היו קשיים לכל השוק. אני האמנתי שהחברה תרים את הראש ושנצא מזה" [פרוטוקול, עמ' 17 ש' 9-12].
3. לא מצאנו ממש בטענת הנתבעים להעדר מסוימות שכן כפי שפירטנו לעיל, ההסכם שנחתם מפורט דיו ומכיל את עיקר ההתחייבות בין הצדדים באופן ברור ומפורש. זאת ועוד, יש להדגיש כי על פי דיני החוזים, חייב כל חוזה לקיים שני יסודות מרכזיים, שבלעדיהם נעדר הוא תוקף משפטי מחייב - יסוד גמירת דעת ויסוד המסוימות. אלו שני יסודות נפרדים ועצמאיים.
4. נכון הדבר, כי ככל שחוזה לא מפרט תנאי מהותי ועיקרי בהתקשרות, ניתן להניח, בנסיבות מסוימות, כי הצדדים לחוזה לא התכוונו ליצור יחסים חוזיים מחייבים, היינו, שלא התגבשה אצלם גמירת הדעת הנדרשת ואולם אין זה המקרה שלפנינו. [ראו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 266].
5. בנוסף, לא הוכחה טענת הנתבעים כי מטרתו של ההסכם הייתה להעניק לתובעת מעמד של נושה מיוחד. לעניין זה יש לציין כי הנתבע הוסיף בחקירתו הנגדית גרסה נוספת אשר לא בא זכרה בכתבי הטענות לפיה המסמך נועד "שהיא תוכל להוציא את הקוד. ערך החברה נבחן לפי קוד התוכנה" [פרוטוקול, עמ' 24 ש' 19-20].
6. גרסתו המתפתחת של הנתבע לא מצאה את ביסוסה כלל ועיקר בחומר הראיות שהונח לפנינו ואינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון. נוכח האמור, אין בידינו לקבלה.
7. במאמר מוסגר נציין, כי לא נעלם מעיננו כי במועד עריכת ההסכם סעיף 25 לחוק החוזים היה בנוסחו המקורי, בטרם חקיקתו של תיקון 2 לחוק. ואולם, לאור העובדה כי מלאכת הפרשנות מתבצעת כיום כמו גם מאחר וההלכה בדבר פרשנותו של חוזה לא שונתה כפי שפסק בית המשפט העליון, הרי שלא מצאנו להידרש לנוסחו הקודם של הסעיף לחוק.
8. כללו של דבר- אנו קובעים כי להסכם בין הצדדים יש תוקף משפטי מחייב לפיו זכאית התובעת ל- 25% מרווחי החברה החל ממועד החתימה על ההסכם."
9. נקדים ונציין כי קביעותיו של בית הדין האזורי, מקובלות עלינו בעיקרן, אלא שמצאנו לסייג ולתחום את זכאותה של גרינברג ל- 25% מרווחי החברה, וזאת עד למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, קרי 31.8.10, מהטעמים שנפרט להלן.
10. מאחר שלמעשה ניצבת לפנינו מלאכת פרשנותו של ההסכם אשר נחתם בין הצדדים, טרם נכנס לעובי הקורה נפרט במעט את הרקע הנורמטיבי לפרשנות חוזה.
11. כידוע סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשלג- 1973 (להלן- חוק החוזים) מתווה את כללי הפרשנות לחוזים וזו לשונו:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל..."

1. על פי לשונו של סעיף זה, יש לפרש חוזה בהתאם לכוונת הצדדים בעת כריתת החוזה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון בה השתמשו הצדדים, ואם הלשון אינה ברורה, בהתאם לכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מן הנסיבות. העקרונות המנחים בפרשנות חוזה או כל טקסט משפטי אחר, לובנו ונותחו בפסיקתו של בית המשט העליון במספר רב של פסקי דין (ראו למשל: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, (1995); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, ניתן ביום 26.2.2010 (להלן- עניין סהר); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006). כללם של הדברים כפי שנקבעו בפסק הדין בעניין אפרופים הוא, כי יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, בבחינת שני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו-כיוונית: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט על מילותיו, והמעגל החיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים. באותו עניין, בית המשפט העליון הדגיש כי רק כך יאותר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה – הוא הכוונה המשותפת האמיתית העומדת ביסוד החוזה (שם, בעמ' 301-300). בהמשך פסק הדין, הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמיתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים (שם, בעמ' 314-312).
2. בהתאם לדעת הרווחת בבית המשפט העליון, גם תיקון מספר 2 לחוק החוזים מיום 17.1.2011 לא שינה את העקרונות הללו (ראו בהקשר זה את שנפסק ברוב דעות בעניין סהר, פסקה 28 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימוס) א' ריבלין; וראו גם המחלוקת בעניין זה בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, ניתן ביום 11.5.14, להלן – עניין הפטריארכיה).
3. בעניין הפטריארכיה, עמדה כב' השופטת ברק-ארז, במסגרת חוות דעתה, גם על ההשלכה הפרשנית שישנה לשאלה בידי מי נוסח ונכתב החוזה, אם בידי איש מקצוע, או בידי מי שאיננו כזה, ובלשונה:

"... שאלת היחס בינו לבין הנסיבות שאפפו את יצירתו והאופן שבו הן צריכות להשפיע על פרשנות החוזה אינה יכולה להיות תלויה רק בטקסט עצמו, וההכרעה בה כרוכה היא עצמה גם באופיו של החוזה ובנסיבות כריתתו. כך למשל, אני סבורה כי אין דומה חוזה שנוסח על-ידי בקיאים ויודעי דת ודין, אשר שקלו כל מילה ותג, לבין חוזה שנוסח על-ידי אנשי מעשה, שכוחם אינו דווקא בניסוחיהם, וזאת על רקע מערכת יחסים נמשכת ביניהם. לכאורה, משקלן של הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה צריך להיות משמעותי יותר במקרה מן הסוג השני, בעוד שבמקרה מן הסוג הראשון אמור להינתן משקל מכריע ללשון החוזה, והכול בכפוף לכך שיש לבחון כל מקרה לגופו.

1. שיטתנו המשפטית אף מכירה באפשרות להשלמת פרטים בחוזה (סעיף 26לחוק החוזים). וכיצד נעשית ההשלמה: ב "ראשיתה - לפי הנוהג הקיים בין הצדדים; המשכה - בהעדר נוהג כזה - לפי המקובל בחוזים מאותו סוג" (ג' שלו, דיני חוזים (תש"ן),בעמ' 328). כאשר לא נוצר נוהג בין הצדדים, עלינו לפנות לנוהג הכללי, ו"נוהג כללי הוא נוהג מקובל בחוזים מן הסוג הנדון. הוא יכול להיות מקובל בתחום מסחרי מסוים, במקצוע או בסוג פעילות מסוים" (ג' שלו, שם, בעמ' 329).
2. אם כך, מה היה אומד דעתם של הצדדים בענייננו?

כפי שציינו לעיל, קביעותיו של בית הדין האזורי בהקשר זה מקובלת עלינו, ובכלל זאת כי מלשון ההסכם עולה שגמליאל התחייב לתת לגרינברג 25% מרווחים עתידיים של החברה, מכלל מוצרי החברה, בנוסף להשבת ההלוואות שניתנו לחברה על ידה. והיה והדבר לא יתבצע, מאחר שהחברה תקלע לחדלות פירעון, הרי שלגרינברג הזכות לקבל 10% משווי דירתו של גמליאל.

1. איננו מקבלים את טענות המשיבים כי מדובר בחוזה למראית עין, או כי חסרים בו פרטים העולים כדי מסוימות שאינה, ועל כן החוזה בטל מעיקרו.

אנו סבורים כי ההסכם, ככזה שנחתם בין הצדדים עצמם ועל ידם, מפרט את עיקרי הדברים, ולכל הפחות הפרטים החיוניים והמהותיים מפורטים בהסכם, כך שדרישת המסוימות מתקיימת, ולא מצאנו כי ניתן להצביע על פרט המלמד על חוסר גמירות דעתם של הצדדים בהתקשרות ביניהם. במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים על עצם החזרת ההלוואות, כמו כן הסכימו על התגמול שבו תזכה גרינברג על נכונותה להלוות לחברה, אשר אין מחלוקת כי באותה העת מצבה הפיננסי לא היה טוב, וכן פרטו מנגנון שנועד להבטיח את החזר ההלוואה במקרה שבה החברה לא תוכל להחזיר זאת בהיותה חדלת פירעון, או אז תוכל גרינברג להיפרע ישירות מדירתו של גמליאל. הנה כי כן, התנאים החיוניים והמהותיים הוסכמו בין הצדדים ופורטו במסגרת ההסכם, כך שמתקיימת דרישת המסוימת והחוזה הינו בר תוקף.

אף לא שוכנעו מטיעוני המשיבים, כי חלקים מההסכם הם "למראית עין", וגם כלל לא ברורה האבחנה שמנסים המשיבים לעשות ולהחיל זאת רק על חלקים מן ההסכם, שהרי לא הובהר על ידם מדוע סעיף מסוים בהסכם הינו שריר וקיים וסעיף אחר הוא למראית עין כטענתם. נראה איפוא, כי טיעון זה אינו אלא ניסיון המשיבים להתחמק מהמחויבות שנטלו על עצמם בעצם ההתקשרות בהסכם, ואין בידנו לקבל דבר זה.

1. עם זאת נשאלת השאלה האם הזכאות של גרינברג לשותפות ברווחיה העתידיים של החברה היא ללא הגבלת זמן, האם זכאותה חלה על כלל רווחי החברה, ובאילו תנאים יופעל סעיף ג' להסכם, שאז גרינברג יכולה להיפרע מדירתו של גמליאל.

לדידנו, את התשובות לשאלות הללו יש ללמוד מתוך לשון החוזה ומתוך הנסיבות, כאשר יש ליתן משקל לא מבוטל לנסיבות המקרה בשים לב לכך שמדובר בהסכם שנחתם בין מעסיק לעובדת בכירה, כאשר שני הצדדים אינם משפטנים בהשכלתם וההסכם שנחתם, נוסח בשפה פשוטה ותמציתית.

1. עיון בהסכם מיום 3.9.08 מצביע על כך כי לשון החוזה, כשלעצמה, אינה מספקת לבחינת משך זכאותה של גרינברג לשותפות ברווחים, ועל כן יש להידרש לנסיבות חיצוניות מתוכן ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם, דהיינו "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (הלכת אפרופים הנ"ל).
2. לדידנו, בחינה נסיבות החתימה על ההסכם בעניינו צריכה לצאת משתי נקודות מוצא אלו: הראשונה היא, כי במועד הכריתה של ההסכם – החברה עמדה על סף חדלות פירעון, ולמצער מצבה הפיננסי לא היה איתן, וזאת גם לפי שיטתם של המשיבים. השנייה היא, כי לא ניתן לראות באופן שאינו מלאכותי ומאולץ הסכם זה במנותק מיחסי העבודה בין הצדדים.
3. כמו כן, וכפי שציינו לעיל, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי לגרינברג אכן מגיעים מרווחי החברה, כאשר עלינו לבחון האם זכאות זו מוגבלת בזמן אם לאו.
4. בתצהיר עדות ראשית מטעמה מגוללת גרינברג גרסתה על טיב קשריה עם החברה ועם גמליאל. גרינברג מצהירה כי הועסקה בתפקיד הבכיר ביותר בחברה, כי הייתה יד ימינו של גמליאל, וכי הייתה אחראית על פיתוח המוצרים ו"אחריות מלאה על העובדים בחברה בפן המקצועי בלבד" (סעיף 6 לתצהירה). גרינברג מפרטת את מערכת היחסים הטובה והחברית שהייתה בינה לבין גמליאל (סעיף 8 שם), ומוסיפה כי בעידודו של גמליאל "הרגשתי כאילו החברה היא גם באחריותי והיה אכפת לי מאד בהצלחתה" (סעיף 9 שם). זה הרקע שגרינברג עצמה רואה בו ככזה שהביא לכך שהסכימה להעניק לחברה הלוואות (סעיף 10 לתצהירה). ובסעיף 55 שם, היא מצהירה כך: "הנני מצהירה ואבקש להזכיר כי אין המדובר בצדדים זרים, המדובר בשני צדדים אשר במועד חתימת הסכם ההתחייבות עבדו יחד כמעט 9 שנים. שנינו ידענו אל [הטעות במקור – ו.ו.ל] איזה חברה מדובר, על אילו הלוואות מדובר, לאיזו דירה התכוון הנתבע ומה הם אפשרויות הרווח של החברה". נציין כי גרינברג עצמה טוענת, בסעיף 56 לתצהירה, כי בכל הנוגע לסכום הרווחים שתשלם החברה הרי שנדרשת השלמה של פרטי החוזה בעניין זה.

מהעדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי אנו למדים כי גרינברג ראתה עצמה נשארת בחברה עד לעת יציאתה לגמלאות, "... אבל תמיד ידענו, ומיכאל תמיד שידר לי שאני יכולה לסמוך עליו, שאני תמיד אהיה עד הפנסיה" (עמ' 11, שו' 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 1.6.14)., גרינברג אף ראתה עצמה כמי שתנהל בעתיד את החברה. כשנשאלה לעניין פיטוריה/התפטרותה השיבה כי "... בכל מקרה זה לא היה עומד על הפרק כי זה היה ברור שאני אנהל את החברה" (עמ' 12 ש' 6, שם). גרינברג ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד מהחברה, ואלו היו הנסיבות שבהן הסכימה להעניק את ההלוואות לחברה על אף שהחברה עמדה בפני חדלות פירעון. כך כשנשאלה בחקירתה הנגדית "כיצד את מיישבת את העובדה שהמשכת לתת הלוואות כשאת יודעת שהחברה בפני חדלות פירעון"? השיבה גרינברג כי "אני האמנתי בחברה. ישיבתי בחברה והאמנתי במוצריה. ב-2008 היו קשיים לכל השוק. אני האמנתי שהחברה תרים את הראש ונצא מזה" (עמ' 17, ש' 9-12). הנה כי כן, מחויבותה של גרינברג והסכמתה להלוות לחברה נבעו מכך שגרינברג ראתה עצמה "שותפתה לדרך" של החברה, והלוואה זו לא נעשתה בחלל ריק בין שני צדדים אקראיים לחוזה עסקי. לעובדה שגרינברג הייתה עובדת בכירה בחברה, וראתה עצמה לאורך כל תקופת עבודתה כחלק ממנה, יש משקל לא מבוטל בפרשנות שיש ליתן לאמור בהסכם בין הצדדים, אשר נעשה על רקע זה. גם מחקירתו הנגדית של גמליאל עולה, כי הסכמתה של גרינברג להלוות לחברה נעשתה על מנת "שהחברה תוכל להוציא את הקוד, מכיוון שלפי זה נבחן ערך החברה" (עמ' 24 ש' 19-20), כך שברי כי מטרת ההלוואה הייתה לאפשר לחברה להשתקם ולהתאושש פיננסית, אך כל זה כחלק מתפיסתה של גרינברג כי היא "שותפה לדרך". עם זאת נדגיש, כי למעשה אין מחלוקת כי גרינברג לא הייתה שותפה עסקית בחברה, אלא הייתה עובדת של החברה, והיחסים בינה לבין גמליאל היו של עובדת ומעסיק ולא של שותפה כהגדרתה בפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975. על כן, אין לראות במערכת היחסית בין הצדדים ככזו הנמשכת לאורך כל שנות פעילותה של החברה, אלא זו מערכת יחסים שחיה וקיימת כל עוד נמשכים יחסי העבודה בין הצדדים. משכך, כאשר הגיעה דרכה של גרינברג בחברה לקיצה, ממילא "השותפות לדרך" איננה עוד, ואף הרווחים המובטחים אינם עוד חלק ממן העניין.

לא למותר לציין כי אף גרינברג עצמה, בסעיף 38 לתצהירה, קושרת בין מועד הפיטורים לסוגיית השיתוף ברווחים, כך שלמעשה גם היא ראתה במובן מסוים את מועד הפיטורים כמועד שממנו ואילך מופסקת השותפות ברווחים בהתאם להסכם (וראו גם סעיף 67 לתצהירה של גרינברג).

עוד נציין, כי בסעיף 80 לתצהירה, יוצאת גרינברג מנקודת הנחה ולפיה, עם תום יחסי העבודה בין הצדדים, לא ניתן עוד להמשיך באופן מעשי את חלוקת הרווחים, וגם בדברים הללו ישנו חיזוק למסקנתנו כי מלכתחילה השותפות ברווחים הינה כל עוד ישנם יחסי עבודה בין הצדדים.

לא נעלם מעינינו כי פרשנות זו של ההסכם מצביעה על כך, שלמעשה יכול היה גמליאל בשרירות לב להפסיק את העסקתה של גרינברג בכל עת ובכך למנוע ממנה את קבלת הרווחים. אולם, יש לזכור, כי קבלת הרווחים על פי ההסכם נעשתה בנוסף להחזר ההלוואות, כך שבכל מקרה גמליאל לא ניזוקה ממהלך שכזה, ולכל היותר לא הרוויחה (ככל שאכן ישנם רווחים לחברה). לא זו אף זו, לגרינברג עצמה, היה אינטרס שהחברה תצא ממצב של חדלות פירעון, בשל הזיקה החזקה שהייתה לה לחברה, כך שנכונותה להשקיע כספים בחברה לא עמדה בחלל ריק, וכמהלך עסקי גרידא, אלא מתוך רצון כנה שלחברה בה היא ראתה את עתידה - יהיה אופק, ולפיכך הפרשנות הסבירה להסכם היא, שקבלת הרווחים תחול כל עוד נמשכים יחסיה של גרינברג עם החברה, ובתקופה זו בלבד.

1. בחינה נוספה של ההסכם הינה לאור התכלית האובייקטיבית, כאשר "התכלית האובייקטיבית של החוזה הם האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים, המדיניות והפונקציה אשר חוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים... היא משקפת עקרונות של סבירות והיגיון. היא פרי ההיגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי" (אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, (תשס"ג), בעמ' 390).
2. לדידנו, בחינת התכלית האובייקטיבית של ההסכם בין הצדדים, כאשר מדובר על הסכם הלוואה שנערך בין עובד בכיר למעסיק, עת החברה נמצאת במצב פיננסי שאיננו מזהיר, מצביעה על הצורך ביצירת איזון בין האינטרסים העסקיים המסחריים של הצדדים לצורך הגשמת מטרות ההסכם, לצד שמירה על יחסי העבודה בין הצדדים. לאורה של תכלית זו, הפירוש הסביר להסכם הוא כי בתום יחסי העבודה בין הצדדים, לא תמשך השותפות ברווחים.
3. אשר לטענה כי השותפות ברווחים חלה רק על מוצרי החברה, ולא על כל הרווחים, הרי שבהתאם ללשון ההסכם אכן השותפות ברווחים הינה "מכל המוצרים של חברת א.ב.ג" ולפיכך, במסגרת הצו למתן חשבונות על בית הדין האזורי להבחין בין רווחים אשר הופקו כתוצאה ממכירת המוצרים של החברה, לבין הכנסות שאינן כאלה.
4. איננו מקבלים את טענת המשיבים כי במצב הנוכחי מתקיימים התנאים להפעיל את סעיף ג' להסכם, מאחר שלא הוכח כי החברה נמצאת מבחינה משפטית במצב של "חדלות פירעון".
5. סיכומם של דברינו עד כה, כי כוונת הצדדים בהסכם הייתה כזו: בעבור ההלוואות שהעניקה לחברה, יוחזרו לגרינברג הסכומים שהלוותה, ובנוסף לכך, בגין הסיכון שנטלה על עצמה, תקבל כ-25% מרווחי החברה בגין רווחים עתידיים ממוצרי החברה. על מנת שבמקרה שבו החברה תהא חדלת פירעון לא תמצא עצמה גרינברג מול שוקת שבורה, קבעו הצדדים בהסכם כי במקרה שכזה תקבל גרינברג 10% מערך הדירה שברשותו של גמליאל, אשר בהתאם לחומר שהוצג בפנינו מדובר בסכום ששווה ערך בקירוב לסכום שאותו הלוותה גרינברג לחברה במסגרת ההלוואה השלישית. כך, למעשה ניתנה ערובה לגרינברג לכל הפחות להחזר ההלוואה. כאשר, כפי שפרטנו לעיל, הפרט שאותו לא השלימו הצדדים עצמם, הוא משך התקופה שבה תהיה זכאית גרינברג לשותפות של 25% מרווחי החברה ממכירת מוצריה. לדידנו את התקופה הזאת יש לתחום עד לתום תקופת יחסי העבודה בין הצדדים, ומעת שבה יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, זהו פרק זמן שבו אין זה סביר שתמשיך ליהנות מפירות ההתקשרות בהסכם, אשר נערך במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים. הדעת נותנת, כי זו הייתה כוונת הצדדים האמיתית בעת עריכת ההסכם, ואין לקבל פרשנות הסוברת כי זכאות זו מתפרשת לאורך ימים ושנים לבלי גבול.
6. משהגענו למסקנה זו, הרי שיש לתחום את המשך ההליך שיתנהל בבית הדין האזורי לעניין הצו למתן חשבונות, לכך שהמסמכים הנדרשים ובדיקת החשבונות יעשו רק עד לתום תקופת יחסי העבודה בין הצדדים, דהיינו עד ליום 31.8.10.
7. פיצויי פיטורים – לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שניתנה על יסוד הראיות שלפניו, לפיה גרינברג פוטרה מעבודתה בחברה. קביעה זו התבססה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין האזורי מהעדויות שנשמעו לפניו. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית תיעשה על ידי ערכאת הערעור רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, כאשר מדובר בקביעות שאינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר והדברים אינם מבוססים ומופרכים על פניהם. המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים שערכאת הערעור יכול שתתערב בהם. בית הדין האזורי התייחס לראיות ולעדויות שלפניו, בחר להעדיף עדויות אלה על פני אחרות, ולפיכך אין מקום להתערב בקביעתו. לאמיתו של דבר, טענתם היחידה של המשיבים בעניין זה, מבוססת על ציטוט חלקי של דברי גרינברג במסגרת תשובתה לבקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, אולם לא מצאנו כי יש בדבריה אלו כדי לשנות מקביעתו של בית הדין האזורי בעניין זה.
8. לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, כי אין לקזז את התמורה המיוחדת ששולמה לגרינברג בעת סיום יחסי העבודה. לעניין זה קבע בית הדין האזורי כי: "אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי בכך שהגישה התובעת את תביעתה, הפרה את הסכמת הצדדים ועל כן אין היא זכאית לזכויות ששולמו לה לפנים משורת הדין. משלא הוכח כי סכומים אלו הוענקו לתובעת בכפוף לתנאי מסוים ומשאין חולק כי הם ניתנו בסיום יחסי העבודה, הרי שלא מצאנו כל טעם לקזזם כאמור". המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם כי יש טעם לקיזוז סכומים אלו, ומשכך דין הערעור בעניין זה להידחות.
9. פסיקת הוצאות - כפי שציינו לעיל, אשר לשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, הרי שלא מצאנו כי יש מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי בעניין זה, ולעניין פסיקת ההוצאות בהליך הערעור, משהתקבלו בחלקן טענותיו של כל צד, ומשחלקן של הטענות נדחו, לא מצאנו כי יש מקום ליתן צו להוצאות בנסיבות אלו.
10. סיכומם של דברינו הוא כדלקמן:
    1. בית הדין האזורי קבע כי גרינברג זכאית לסעדים הבאים:

• בגין ההלוואה הראשונה, בסך 200,000 ₪ - זכאית גרינברג לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04. בנוסף, זכאית גרינברג לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.
• בגין ההלוואה השנייה- זכאית גרינברג לסך 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.
• בגין ההלוואה השלישית - זכאית גרינברג לסך 220,000 ₪, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.
• ניתן צו למתן חשבונות, לפיו החברה תמציא לגרינברג, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.
• בגין פיצויי פיטורים, זכאית גרינברג לסך 120,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.9.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
• מהסכומים המפורטים לעיל, רשאים המשיבים לקזז סך 408,133 ₪ וכן סך 75,100 ₪.
• הוצאות משפט - המשיבים ישלמו ביחד ולחוד סך 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.
  1. בערעורים שלפנינו התקבל כל אחד מהערעורים באופן חלקי כדלקמן:
• בערעורה של גרינברג קבענו, כי קביעתו של בית הדין האזורי שהמשיבים זכאים לקזז סך של 75,100 ₪ בשל אי השבת רכב הליסינג – מבוטלת. אשר לסכום של 408,133 ₪ שבית הדין האזורי קבע כי המשיבים זכאים לקזז, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 9.9.15.
• בערעור של המשיבים קבענו, כי הגב' גרינברג זכאית ל-25% מרווחי החברה, וזאת עד למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, קרי 31.8.10. וכי ההליך שינוהל בבית הדין האזורי לעניין הצו למתן חשבונות יחול רק על התקופה שמסתיימת ביום זה.

הבקשה למתן הוראות

1. משנתנה ההכרעה בערעור והתיק מוחזר לבית הדין האזורי לצורך עריכת חשבונות כאמור בסעיף 62 לעיל, תועבר המעטפה עם המסמכים לעיונו של בית הדין האזורי, על מנת שיידרש לשאלה אם יש צורך במסמכים נוספים, ובכלל זאת יכריע לעניין הדרישה "לעריכת מסמכים" שהועלתה על ידי הצדדים, ככל שיסבור כי ישנו צורך בכך.
2. סוף דבר – ערעורי הצדדים מתקבלים בחלקם כמפורט לעיל. כל צד יישא בהוצאותיו בערעורים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ז (24 ינואר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.