23 יולי 2015

לפנינו שתי תביעות שאוחדו- האחת עניינה השבת הלוואות שהעניקה התובעת לנתבעת ומתן צו למתן חשבונות והשנייה - זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה של התובעת ומסיומה.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין

1. התובעת הועסקה בנתבעת, בית תכנה, כמשנה למנכ"ל החל מיום 5.9.2000 ועד ליום 31.8.2010.
2. הנתבע הינו מנהל הנתבעת והינו בעל 99% ממניותיה המונפקות.
3. בשנים 2003 ו- 2008 נקלעה הנתבעת לקשיים פיננסיים בעקבותיהם לוותה מהתובעת סכומים שונים כדלקמן:
4. בשנת 2003: סך 200,000 ₪ וזאת על פי הסכם למתן הלוואה (להלן - ההלוואה הראשונה) [נספח ד' לכתב התביעה המתוקן]. סכום זה הושב לתובעת בערכו הנומינלי.
5. בשנת 2008: סכום השנוי במחלוקת- לטענת התובעת המדובר בסך 140,000 ₪ במזומן ואילו לטענת הנתבעת מדובר בסך של 7,000 דולר ארה"ב בלבד (להלן - ההלוואה השנייה).
6. סך 220,000 ₪, ביום 3.9.2008 בהתאם להסכם הלוואה (להלן - ההלוואה השלישית) [נספח ה' לכתב התביעה המתוקן].
7. אין חולק כי ההלוואה השנייה וההלוואה השלישית לא הוחזרו לתובעת.
8. החל משנת 2007 או בסמוך לכך, החלה הנתבעת לשלם לתובעת, בנוסף לשכרה, סכומים שונים בגין העסקתם של בתה וחתנה, כאשר אין חולק כי בפועל הם לא עבדו מעולם בנתבעת. סכומים אלו הועברו ישירות לחשבון הבנק של התובעת.
9. בראשית חודש 3/2010, במועד השנוי במחלוקת, התגלע ויכוח בין התובעת לנתבע בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה. וויכוח זה הוביל לסיום יחסי העבודה בין הצדדים. לטענת התובעת, היא פוטרה ואילו לטענת הנתבעת, התובעת הודיעה על התפטרותה.
10. עם סיום העסקתה קיבלה התובעת משכורות לחודשים 4/2010-9/2010 ופדיון חופשה בסך 154,951 ₪ בצירוף 20,000 ₪ נוספים, אשר הועברו לחשבונה בחודש 12/2010 [נספח א' לתצהיר הנתבע].

טענות התובעת בקצרה

1. ההסכם מיום 3.9.2008 נחתם לאחר שהתובעת העניקה לנתבעת 3 הלוואות שונות על מנת להצילה ממצב של חדלות פירעון. הסכם זה נועד כדי להבטיח לתובעת תגמול על נכונותה להשקיע בחברה שאינה בבעלותה, והוא מחייב הן את הנתבעת והן את הנתבע באופן אישי להעביר לידיה 25% מרווחי הנתבעת, בנוסף להחזר ההלוואות עצמן.
2. הנתבע נהג בחוסר תום לב, תוך ניסיון להתנער מאחריותו כלפיה ותוך ניצול תמימותה העסקית, אשר גרמה לה להעביר את כל חסכונותיה לנתבעת. עוד הוסיפה כי הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה לאחר שהציגו בפניה מצג שווא וגרמו לה נזק של ממש, בגינו תבעה 150,000 ₪, וזאת בנוסף להשבת כספי ההלוואה, בצירוף ריבית והצמדה, כאמור בהסכם ההלוואה מיום 19.5.03.
3. בנוסף, עתרה לאכיפת ההסכם מיום 3.9.2008 בדבר זכותה לקבלת 25% מרווחי החברה ולצורך כך ביקשה ליתן צו למתן חשבונות וכן להורות לנתבעים לגלות פרטים וחשבונות מלאים בדבר הרווחים שנתקבלו בחברה לשם כימות זכאותה.
4. ביחס לסיום יחסי העבודה טענה, כי ביום 5.3.2010 נקלעה לוויכוח עם הנתבע באשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה, כאשר לפתע הודיע לה הנתבע כי הוא רואה בדברים שנאמרו כהתפטרות. התובעת הודיעה לו כי היא לא מסיימת את עבודתה ובתגובה השיב לה התובע כי בשל טיסתו לברזיל הוא מבקש ממנה לצאת לחופשה בתשלום. ביום 1.5.2010 נפגשו הצדדים לשיחה בה הודיע לה הנתבע כי הוא אינו מעוניין בהמשך העסקתה. נוכח המפורט, עתרה התובעת לפדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

טענות הנתבעים בקצרה

1. בפתח טענותיהם טענו הנתבעים כי דרישת התובעת להחזר ההלוואה נגועה בשיהוי נוכח הגשתה חודשים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין טענו כי התובעת וויתרה על כספי ההלוואה מתוך אינטרס מובהק שנועד להבטיח את המשך העסקתה והעסקת בעלה, בתה וחתנה. התובעת גרמה לנתבעת להאמין כי היא מוותרת על זכויותיה להשבת ההלוואה והנתבעת שינתה את מצבה לרעה שעה ששילמה לתובעת סכומים רבים בעת סיום יחסי העבודה, לפנים משורת בדין.
2. ביחס להסכם מיום 3.9.2008 טענו כי הוא נערך לצורך הבטחת זכויותיה של התובעת להחזר ההלוואות מול נושי החברה, במקרה של חדלות פירעון. הנתבעים לא התכוונו ולא העניקו לתובעת זכויות כלשהן ברווחי הנתבעת. התובעת אינה זכאית לצו למתן חשבונות, שכן עצם קיומה של זכות לשיתוף רווחים אינה מהווה זכות מיוחדת כנדרש בפסיקה לקבלת צו זה.
3. בנוגע לסיום יחסי העבודה טענו הנתבעים כי ביום 10.3.10 הודיעה התובעת לנתבע, בנוכחות עובדים נוספים, על התפטרותה לאלתר.
4. הנתבעים עתרו לקיזוז הסכומים החודשיים ששולמו לתובעת בגין העסקתם של שני ילדיה, שעה שהם לא הועסקו כלל ותשלום שכרם לחשבון הבנק של התובעת נעשה במרמה. לחילופין טענו, כי יש לראות בסכומים אלה תשלום על חשבון ההלוואות הואיל ואין חולק כי ילדיה לא עבדו בשירות הנתבעת. עוד עתרו לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת, נזקים שנגרמו לנתבעת בשל אי השבת רכב הליסינג שהועמד לרשותה של התובעת בסיום יחסי העבודה וכן קיזוז סך 200,000 אשר התובעת פרעה מחשבון הבנק של הנתבעת.
5. ביחס לנתבע טענו הנתבעים כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות.
6. בדיון שנערך לפנינו ביום 1.6.14 העידו התובעת והנתבע.

דיון והכרעה

לשאלת זכאותה של התובעת להחזר ההלוואות

1. כמפורט לעיל, במהלך תקופת העסקתה הלוותה התובעת לנתבעת 3 הלוואות בסכומים שונים.
2. המחלוקת בין הצדדים עניינה, בין היתר, בשאלות הבאות:
3. האם התובעת וויתרה על השבת ההלוואות?
4. האם התובעת זכאית לסכום כלשהו בגין ההלוואה הראשונה בנוסף על הסכום הנומינלי שנפרע לאחר הגשת כתב התביעה?
5. סכום ההלוואה השנייה והמועד בו היה על הנתבעת להשיבה.
6. פירוש ההסכם מיום 3.9.2008 - האם הוא מעניק לתובעת 25% מרווחי הנתבעת בנוסף להחזר ההלוואות.
7. קיזוז המשכורות שניתנו לבתה של התובעת וחתנה כנגד ההלוואות שניתנו.

א. האם התובעת וויתרה על השבת ההלוואות?

1. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי ההלוואות לא הוחזרו לתובעת ואולם לגרסת הנתבעים, התובעת ויתרה על השבתן. הואיל והתובעת ובעלה קיבלו שכר מהנתבעת ולימים, גם בתה וחתנה, ויתרה התובעת על פירעון ההלוואה מתוך אינטרס שנועד להמשיך את המשך העסקתה ותשלום שכרה [סעיף 16 לתצהיר הנתבע].
2. התובעת הכחישה טענות אלו והטעימה כי היא מעולם לא ויתרה על החזר ההלוואות ומעולם לא קבלה החזר כלשהו בגינן, על אף העובדה כי היא דרשה שוב ושוב את השבת הכספים [סעיפים 41 ו-42 לתצהיר התובעת].
3. לאחר שעיינו בטענות הצדדים סבורים אנו כי הצדק עם התובעת. אין חולק כי שכרה של התובעת היה מורכב מ-4 משכורות שונות, שכר בגין עבודתה, שכר בגין עבודת בעלה, ושכר עבור בתה וחתנה. הצדדים לא הניחו בפנינו תשתית עובדתית ברורה ביחס להעסקת בני משפחתה של התובעת ואולם, אין חולק כי בתה וחתנה של התובעת לא הועסקו בפועל מעולם ואילו בעלה הועסק, לכל היותר, תקופה קצרה ובהיקף משרה שלא הוכח.
4. על אף האמור, הנתבעים לא הניחו כל תשתית ראייתית בדבר וויתור על החוב. העובדה לפיה התובעת קיבלה לידיה כספים נוספים על עבודתה, והשאלה בגין מה קיבלה כספים אלו, עליה נדון בהמשך, אינה מהווה ראיה לכך שהתובעת הסכימה לוותר על השבת ההלוואה ובהעדר ראשית ראיה, אין בידינו לקבל טענה זו.
5. לא מצאנו בטענת הנתבעים כי השיהוי בדרישה לפירעון ההלוואה תומכת בטענה כי התובעת ויתרה על השבת ההלוואה. ראשית, במסמך ההלוואה מיום 3.9.08 צוין כי הנתבע מתחייב להשיב את ההלוואות (בלשון רבים) שניתנו לתובעת. שנית, כפי שעלה מעדות הנתבע, לא היה הסכם בין הצדדים בדבר ויתור על ההלוואה, לא בכתב ולא בע"פ. כשנשאל בחקירתו הנגדית מתי הוא הבין שהתובעת וויתרה על ההלוואה הראשונה, השיב הנתבע: "היא לא העלתה את זה, לא דיברנו" כשנשאל, האם היה מסמך בעניין, השיב העד בשלילה [פרוטוקול, עמ' 22 ש' 27-24].
6. מכאן שבהעדר ראיה בדבר וויתור על החוב, אנו דוחים את טענות הנתבעים וקובעים כי התובעת זכאית להשבת ההלוואות שניתנו על ידה.

ב. הסכומים להם זכאית התובעת

1. ההלוואה הראשונה- ביום 19.5.03 נחתם בין הצדדים הסכם אשר זוהי לשונו:

2. מוסכם בין הצדדים כי הלווה יקבל מאת המלווה סך השווה ל- 200,000 ₪ (להלן: "סכום ההלוואה") וזאת עד ליום 19.5.03.

3. הלווה יפרע את ההלוואה כשהיא צמודה לשער הדולר היציג ביום התשלום בפועל ו/או צמודה למדד המחירים לצרכן מדד בסיס הידוע היום לפי הגבוה מבין השניים.

4. ההלוואה תישא ריבית דולרית עד למועד שנועד לפרעונה לפי הסכם זה בשיעור 3.5 לשנה...

5. מועד הפרעון של ההלוואה יהיה לא יאוחר מתום שנה ממועד העמדת ההלוואה ללווה.

6. לא נפרעה ההלוואה במועדה תישא ההלוואה ריבית דולרית בשיעור של 10% מהיום שנועד לפרעונה ועד לפרעונה בפועל

א. להבטחת האמור בהסכם זה יפקיד הלווה בידיו של עו"ד שיק בחתימתו ע"ס של 205,000 ₪ שמועד פרעונו יהיה מועד השבת ההלוואה.

ב. במידה והלווה יפר הוראות הסכם זה יעביר עוה"ד את השיק לידי המלווה על מנת שיפרע ממנו את המגיע לו מאת הלווה....."

1. בחודש 3/2012 פרעה התובעת את שיק הביטחון ע"ס 205,000 ₪.
2. התובעת עתרה לתשלום מלוא סכום ההלוואה בצירוף הריבית לה הייתה זכאית לפי בין הצדדים.

הנתבעת טענה כי התביעה בגין רכיב זה התיישנה ביום 19.5.10 ולחילופין, כי פירעון השיק מהווה סילוק סופי ומוחלט של רכיב תביעתה ואין לזכות את התובעת בהצמדה או ריבית בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה.

1. אשר לסכום ההלוואה- משאין חולק כי התובעת פרעה את שיק הביטחון ע"ס 205,000 ₪, ברי כי אין היא זכאית לכפל תשלום ועל כן אנו קובעים כי אין היא זכאית לסכום ההלוואה.

אשר לזכאותה לריבית בגין מתן ההלוואה ואי פירעון במועדה-הרי שאנו דוחים את טענות הנתבעים.

ביחס לטענת התיישנות- הסכם ההלוואה נחתם ביום 19.5.10 אולם תקופת הזכאות להחזר ההלוואה הוגדרה בהסכם עד שנה ממועד מתן ההלוואה. מכאן, שהמועד להשבת ההלוואה היה עד ליום 18.5.04 והחל ממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות. על כן נדחית טענה זו.

ביחס לריבית והצמדה - בהסכם שנחתם, צוינו ב'רחל בתך הקטנה' מועדי תשלום ההלוואה והריבית שסכום הקרן יישא ככל שהיא לא תוחזר. הנתבעים לא הציגו כל נימוק שיש בו כדי לשלול את זכאותה של התובעת לריבית על ההלוואה אשר הושבה באיחור של כ- 8 שנים מהמועד בו היה על הנתבעת להשיבה.

1. בהתאם לסעיף 4 להסכם לעיל זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04.

בנוסף, בהתאם לסעיף 6 להסכם זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.

1. ההלוואה השנייה – כמפורט לעיל, סכום ההלוואה שנוי במחלוקת בין הצדדים. לגרסת התובעת היא הלוותה לנתבעת סך 140,000 ₪ בש"ח ובדולרים. לגרסת הנתבעים סכום ההלוואה עמד על סך 7,000 דולר בלבד.
2. התובעת ביקשה לטעון כי יש להעדיף את גרסתה מכמה טעמים: האחד, גרסאותיהם הסותרות של הנתבעים בין כתב ההגנה המקורי לכתב ההגנה המתוקן ביחס לסכומי ההלוואה וכן שינוי גרסתו של הנתבע ביחס להלוואה השלישית לאחר שצורפה ראיה בדבר העברה לחשבון הבנק של הנתבעת; השני, אי הצגת מסמך הפקדה לחשבון הבנק של החברה; השלישי- אי מתן הסבר מניח את הדעת בדבר גובה ההלוואה בסך 28,000 ₪ בלבד בתקופה שבה החברה לוותה סכומי עתק.
3. אין בידינו לקבל טענה זו, הואיל ונטל ההוכחה בדבר גובה ההלוואה שניתנה מוטל על התובעת בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל זה לא הורם.
4. התובעת טענה כי היא גייסה כספים מקרובי משפחתה לשם מתן ההלוואה לנתבעת ואולם, לא זימנה אף עד מטעמה לתמיכה בטענתה בדבר גובה הסכומים שניתנו. משסכום ההלוואה שנוי במחלוקת והתובעת לא הביאה ראשית ראיה להוכחת טענותיה, הרי שלכל היותר הוכח, כטענת הנתבעים, כי הנתבעת לוותה 7,000 דולר.
5. אשר לריבית והצמדה- אין בידינו לקבל את תביעתה של התובעת להפרשי ריבית והצמדה כפי שנקבעו בהסכם מיום 19.5.03 שעה שלא הוכח אילו תנאים, אם בכלל, סוכמו בין הצדדים בעניין השבת ההלוואה.
6. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסך 7,000 דולר. בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, זכאית התובעת לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961.

במקרה דנן לא הוכח בפנינו המועד המדויק בו ניתנה ההלוואה בשנת 2008 כמו גם המועד בו היה על הנתבעת להשיבה.

1. לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת זכאית לסכום של 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף ריבית והצמדה על פי דין מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.
2. ההלוואה השלישית- ביום 3.9.08 נחתם בין הצדדים מסמך הנושא כותרת "התחייבות כספית". במסמך זה לא צוין הסכום שהלוותה התובעת לנתבעת ואולם אין חולק כי המדובר בסך 220,000 ₪.
3. התובעת עתרה להשבת סכום ההלוואה בצירוף הריבית וההצמדה אשר נקבעה בהסכם ההלוואה מיום 19.5.03. כאמור, משלא הוכח אילו תנאים סוכמו בין הצדדים, אנו קובעים כי סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.2008 ועד למועד התשלום בפועל.

ג. האם התובעת זכאית ל- 25% מרווחי החברה?

1. ההסכם מיום 3.9.08, בכתב ידו של הנתבע, קובע כדלקמן:

"1. הנני החתום מטה מיכאל גמליאל מתחייב במעמד מכתב זה לתת לטניה גרינברג 25% מרווחים שיכנסו בעתיד מכל המוצרים של חברת א.ב.ג.

2. בנוסף להחזיר את החוב/הלוואות שניתנו לחברה.

3. במידה ולא ימומש סעיף 1 ו- 2 לתת 10% מערך הדירה ברשותי".

1. לטענת התובעת היא זכאית ל- 25% מרווחי הנתבעת ועל כן עתרה לצו למתן חשבונות.
2. לעניין הנסיבות שהובילו לחתימה על ההסכם העידה בתצהירה, כי לאחר העברת ההלוואה השלישית היא פנתה לנתבע וציינה בפניו כי הסכום שהלוותה ניתן לבתה כפיצוי בגין תאונת דרכים בה הייתה מעורבת ועל כן ביקשה מסמך בכתב "שיגן עלי ועל בתי". התובעת הוסיפה כי היא ביקשה שהנתבע יכתוב את המגיע לה "על כך שהשקעתי כל כך הרבה מזמני, ממומחיותי ובעיקר מכספי הפרטי בחברה, ללא כל הסכם מסודר". לאחר העברת סכום ההלוואה השלישית המשיך הנתבע לעדכן אותה בהתקדמות עם מכירת תוכנת החברה לבנק בברזיל תוך שהוא מבטיח כי הוא יעמוד בהתחייבויותיו [סעיפים 13-16 לתצהיר התובעת].
3. הנתבעים הכחישו טענה זו והטעימו, כי ההסכם נערך לצורך הבטחת זכויותיה של התובעת להחזר ההלוואות מול נושי החברה. בתצהירו העיד הנתבע, כי התובעת ציינה בפניו כי על מנת להקנות לה מעמד גבוה מנושה רגיל, בעת מצב של חדלות פירעון, ייטב לה להיות שותפה למוצרי החברה להבדיל משעבוד מניות. על כן, לנוכח חשש התובעת לקריסת החברה, מבלי שהושבו לה ההלוואות, נחתם הסכם זה אך אין בו כדי לשקף זכויות ממשיות ברווחי החברה.

ראיה לאמור ניתן למצוא בסעיף 3 להסכם לפיו במידה והתובעת לא תקבל חזרה את יתרת ההלוואות, היא תוכל לרדת לנכסיו האישיים של הנתבע, עד לגובה 10% מערך דירתו, אשר שוויה במועד עריכת ההסכם עמד על כ- 2,500,000 ₪.

1. עוד הוסיפו שההתחייבות בהסכם נעדרת את דרישת גמירות הדעת כדי להפכה להתחייבות משפטית ברת תוקף הואיל והתוכן שניתן לצקת למינוח "רווחים ממוצרי החברה" נע מקצה לקצה ומשכך אין הוא מקיים את דרישת המסוימות. זאת ועוד, ככל שהנתבעת הייתה סוברת כי התובעת תבקש להיאחז בהתחייבות זו למתן רווחים, הרי שלא היו מוענקות לה זכויות כספיות רבות בסיומם של יחסי העבודה, לפנים משורת הדין.
2. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו, סבורים אנו כי התובעת זכאית לסעד הנתבע ונפרט.
3. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן - חוק החוזים) כפי שתוקן בתיקון מס' 2 (ס"ח תשע"א עמ' 202, 26.1.11) קובע:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

1. ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12) (להלן - עניין סהר) דן בית המשפט העליון בשאלה האם יש בתיקון מס' 2 לחוק החוזים כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בפרשת אפרופים בעניין פרשנות חוזה [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט (2) 265 (1995), להלן - פרשת אפרופים].
2. בפרשת אפרופים נקבע כי הדרך ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה היא באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית הכוללת בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. נקבע כי רק במקרים בהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמתית של הצדדים בדרך פרשנית זאת, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים.
3. בעניין סהר נקבע בדעת רוב, כי תיקון 2 לעיל אינו אלא אימוץ השיטה הפרשנית שהונהגה בהלכת אפרופים תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, מקום אשר למעשה מעולם לא אבד לה. לפיכך נפסק:

"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."

1. לאחר שבחנו את מכלול הראיות סבורים אנו כי לשון ההסכם היא ברורה ומשקפת את אומד דעתם של הצדדים כפי שעולה מתוך הנסיבות שתוארו בתצהירה של התובעת ולא נסתרו.
2. מלשון ההסכם עולה כי הנתבע התחייב לתת לתובעת 25% מרווחים עתידיים של החברה, מכלל מוצרי החברה, בנוסף להשבת ההלוואות שניתנו לחברה על ידה. ככל שלא יתבצע האמור (במקרה שהחברה תקלע לחדלות פירעון) הרי שלתובעת הזכות לקבל 10% משווי דירתו של הנתבע.
3. מקובלת עלינו עמדת התובעת כי המדובר בהתחייבות להשבת ההלוואות ובנוסף, בתגמול עבור הסיכון שנטלה התובעת בהענקת הלוואות לחברה, אשר נקלעה לקשיים כלכליים ב- 3 הזדמנויות שונות. התובעת העידה כי היא המשיכה לתת הלוואות לחברה כי היא האמינה שהחברה תתאושש מהמשבר ובלשונה: "אני האמנתי בחברה. ישבתי בחברה והאמנתי במוצריה. ב- 2008 היו קשיים לכל השוק. אני האמנתי שהחברה תרים את הראש ושנצא מזה" [פרוטוקול, עמ' 17 ש' 9-12].
4. לא מצאנו ממש בטענת הנתבעים להעדר מסוימות שכן כפי שפירטנו לעיל, ההסכם שנחתם מפורט דיו ומכיל את עיקר ההתחייבות בין הצדדים באופן ברור ומפורש. זאת ועוד, יש להדגיש כי על פי דיני החוזים, חייב כל חוזה לקיים שני יסודות מרכזיים, שבלעדיהם נעדר הוא תוקף משפטי מחייב - יסוד גמירת דעת ויסוד המסוימות. אלו שני יסודות נפרדים ועצמאיים.
5. נכון הדבר, כי ככל שחוזה לא מפרט תנאי מהותי ועיקרי בהתקשרות, ניתן להניח, בנסיבות מסוימות, כי הצדדים לחוזה לא התכוונו ליצור יחסים חוזיים מחייבים, היינו, שלא התגבשה אצלם גמירת הדעת הנדרשת ואולם אין זה המקרה שלפנינו. [ראו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 266].
6. בנוסף, לא הוכחה טענת הנתבעים כי מטרתו של ההסכם הייתה להעניק לתובעת מעמד של נושה מיוחד. לעניין זה יש לציין כי הנתבע הוסיף בחקירתו הנגדית גרסה נוספת אשר לא בא זכרה בכתבי הטענות לפיה המסמך נועד "שהיא תוכל להוציא את הקוד. ערך החברה נבחן לפי קוד התוכנה" [פרוטוקול, עמ' 24 ש' 19-20].
7. גרסתו המתפתחת של הנתבע לא מצאה את ביסוסה כלל ועיקר בחומר הראיות שהונח לפנינו ואינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון. נוכח האמור, אין בידינו לקבלה.
8. במאמר מוסגר נציין, כי לא נעלם מעיננו כי במועד עריכת ההסכם סעיף 25 לחוק החוזים היה בנוסחו המקורי, בטרם חקיקתו של תיקון 2 לחוק. ואולם, לאור העובדה כי מלאכת הפרשנות מתבצעת כיום כמו גם מאחר וההלכה בדבר פרשנותו של חוזה לא שונתה כפי שפסק בית המשפט העליון, הרי שלא מצאנו להידרש לנוסחו הקודם של הסעיף לחוק.
9. כללו של דבר- אנו קובעים כי להסכם בין הצדדים יש תוקף משפטי מחייב לפיו זכאית התובעת ל- 25% מרווחי החברה החל ממועד החתימה על ההסכם.
10. אשר לזכאותה של התובעת לצו למתן חשבונות - הלכה פסוקה היא כי תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים: תחילה נבחנת עצם הזכאות העקרונית לקבלת הצו, ובהמשך מתבררת הזכאות לאשורה.
11. עיקר ההלכה הובאה בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא (4) 337, 345, לאמור:

"כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון עליו להוכיח קיומם של שני תנאים. ראשית עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות (ראו רע"א 5064/90 סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ פ"ד מה(2) 132,130). שנית עליו להוכיח - ולו לכאורה - כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות" (ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מו(3) 584,570). אם התקיימו תנאים אלו, ובהעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות - כגון חיסיון או העדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי - ייתן בית המשפט צו למתן חשבונות".

1. במקרה שלפנינו קבענו כי התובעת הוכיחה את זכאותה ל- 25% מרווחי החברה. הנתבעת טענה בהקשר לכך כי התובעת לא הוכיחה את אופן חישוב הרווחים המגיעים לה ועל כן אין לקבל את תביעתה, טענה אותה דחינו לעיל. מלבד טענה זו, לא התייחסה הנתבעת באופן מפורט וספציפי לבקשה לצו למתן חשבונות אותו ביקשה התובעת לקבל.
2. נוכח המפורט ומאחר שהמידע אודות רווחי הנתבעת וכנגזרת, גובה הסכומים להם זכאית התובעת מצוי בידי הנתבעת, סבורים אנו כי יש לחייב את הנתבעת להגיש חשבונות אודות רווחי החברה, שכן רק כך ניתן יהיה לכמת את זכותה של התובעת [ראו עע 530/09 סינטק מדיה בע"מ נ' סיידה (14.9.11) והאסמכתאות שם].
3. על כן, ניתן בזאת צו למתן חשבונות, לפיו הנתבעת תמציא לתובעת, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.

ד. טענת קיזוז

1. כאמור, אין חולק כי התובעת קיבלה מידי חודש שכר בגין עבודתה, בצירוף סכומים נוספים בגין עבודתם כביכול של בעלה, בתה וחתנה, על אף העובדה שהם לא הועסקו בפועל בנתבעת.
2. הנתבעים טענו כי עומדת להם זכות קיזוז למול זכויותיה הכספיות של התובעת בגין תשלום משכורות פיקטיביות לבני משפחתה של התובעת. לגרסתם, התובעת גנבה כספים אלו במרמה ויש לקזזם מההלוואות ולחילופין יש לקבוע כי השכר שקיבלה התובעת בגין משפחתה הוא כנגד ההלוואות שנתנה. התובעת טענה מנגד, כי סכומים אלו ניתנו לה בגין עבודתה, כתחליף להעלאת שכר/ בונוסים.
3. התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי בעלה היה "מנהלן, הוא היה מתעסק עם טלפונים של רכבים...הוא ניסה לפתח את הוצאת... בקשר לזהב... המשרד עזר לו..." וכי הוא היה מגיע לעבודה לעיתים רחוקות [פרוטוקול, עמ' 14 ש' 11-16].

כשנשאלה בגין מה קיבלה בתה משכורת מהחברה, השיבה כי הנתבע הציע שבמקום תוספת לשכר, תקבל התובעת את השכר של בתה וחתנה. בהמשך העידה: "בהתחלה זה היה 5,000 ₪ ברוטו לבתי ולחתני, אח"כ היה חודש 14,000 ₪. הוא שיחק עם זה, הוא נתן לי את זה כמו בונוסים".

כשנשאלה התובעת כיצד ייתכן שמצד אחד מפסיקה החברה להפריש לעובדיה לקרן השתלמות ומצד שני מעלה את משכורתה באמצעות תשלום לקרובי משפחה השיבה התובעת כי התובע לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות "אבל הוא העלה משכורת לי ולחלק מהעובדים" [פרוטוקול, עמ' 16 ש' 14 ואילך, עמ' 17 ש' 1-6].

1. הנתבע העיד כי הוא פיצל את השכר של התובעת, "לפי בקשתה" ומכיוון ש"היא ניהלה את הכל. אני אחראי על השיווק"... "חתמתי שילמתי". עוד העיד כי מלכתחילה, השכר ששולם לתובעת הן בשל עבודתה והן בשל עבודתו של בעלה, היה בגין עבודתה בלבד. כשנשאל בדבר מהות התוספת, השיב: "זה שכר כדי שנבטיח לה את החובות שיש" ובהמשך, לשאלת בית הדין העיד הנתבע "דרכם זה היה חלק מהדרך להחזיר את ההלוואה" [פרוטוקול, עמ' 20 ש' 25-32, עמ' 21 ש' 1-9, עמ' 22 ש' 27-29].
2. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי יש לזקוף את הסכומים שניתנו לתובעת כשכר בגין "עבודתם" של בני משפחתה כתשלום ע"ח ההלוואות שניתנו. כאמור, אין חולק כי המדובר למעשה בתשלום פיקטיבי בגין עבודתם של בני משפחתה של התובעת אשר לא הועסקו בנתבעת מעולם.
3. חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 מגדיר שכר עבודה: "לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". התובעת לא צירפה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתה כי המדובר היה בתגמול בגין עבודתה בנתבעת ועל כן אנו דוחים את גרסתה. באופן דומה, אף גרסתה לתשלום "בונוס" לא הוכחה כלל ועיקר. התובעת לא הצביעה על כל הסכמה בכתב או בע"פ לתשלום סכום כלשהו בגין בונוס, בין אם המדובר ברכיב קבוע ובין אם המדובר בתשלום המותנה בהתקיימותו של תנאי או מצב.
4. מנגד הוכח, כי תשלום סכומים אלו לחשבונה של התובעת החל לאחר מתן ההלוואה הראשונה ואלו לא הופחתו על אף העובדה כי הנתבעת נקלעה לעתות של משבר ונאלצה לבצע קיצוצים, לרבות הפסקת הפרשות לעובדיה בגין קרן השתלמות.
5. התובעת לא הציגה כל גרסה שיש בה כדי להלום את העובדה כי שכרה הועלה באופן ניכר, בתקופה של משבר, מבלי ששונתה מתכונת עבודתה. זאת ועוד, אף בחקירתה הנגדית, קשרה התובעת בין ההלוואות לגידול במשכורת, עת העידה כי לא הייתה ביכולתו של הנתבע להשיב את ההלוואות אולם הוא העלה את שכרה.
6. משלא הוכח כי סכומים אלו שולמו לתובעת בגין עבודתה, מתבקשת המסקנה כי הם שולמו לה בגין חוב של הנתבעת כלפיה, ע"ח ההלוואות שניתנו.
7. הנתבעת עתרה לקיזוז הסכומים ששולמו לתובעת בגין עבודתם של בתה וחתנה, כמפורט בסעיף 27 לתצהירו של הנתבע. מהנספחים שצורפו עולה כי שכרם היה כדלקמן [נספחים ג1-ג2 לתצהירו של הנתבע]:

אולג סמלנסקי: שנת 2007- סך 25,000 ₪; שנת 2008 – סך 84,700 ₪ ; שנת 2009 – סך 67,045 ₪; שנת 2010 – סך 26,000 ₪.

אלנה סמלנסקי: שנת 2007- סך 28,400 ₪; שנת 2008 – סך 81,200 ₪ ; שנת 2009 – סך 65,388 ₪; שנת 2010 – סך 30,400 ₪.

סה"כ קיבלה התובעת לחשבונה סך 408,133 ₪. אנו מורים על קיזוז סכומים אלו מחובה של הנתבעת כלפיה.

פיצוי בגין עגמת נפש

1. התובעת עתרה לפיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה כתוצאה מהתנהלותם חסרת תום הלב של הנתבעים "כאשר סירבו לשלם לי דבר למרות 10 שנות עבודה מצוינת, למרות 3 הלוואות שהצילו את הנתבעים מחדלות פירעון ולמרות התחייבות מפורשת". התובעת העמידה פיצוי זה ע"ס 150,000 ₪. [סעיף 78 לתצהיר התובעת].
2. ככלל, סעד של פיצויים בגין עגמת נפש לא ייפסק כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, בשים לב לטיב הפגיעה בעובד, חומרתה וחומרת התנהלותו של המעסיק [ע"ע (ארצי) 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' אליאס (23.12.10)].
3. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין אנו סבורים כי התובעת זכאית לפיצוי הנתבע. כמפורט לעיל, פסקנו כי הסכומים שהעבירה הנתבעת לתובעת בגין עבודתם של בני משפחתה היו, בפועל, ע"ח ההלוואות שנתנה התובעת. לא מצאנו כי המחלוקת שנפלה בין הצדדים אשר לזכאותה של התובעת לאחוז מרווחי החברה מצדיקה, בנסיבותיו של מקרה זה, פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש. לא מצאנו כי התנהלותם של הנתבעים הייתה "נבזית" כטענת התובעת, בפרט לנוכח התמורה "המיוחדת" שניתנה לה עם סיום העסקתה בחברה.
4. נוכח המפורט, נדחית תביעתה לפיצוי בגין רכיב זה.

לשאלת סיום יחסי העבודה

1. בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה. לטענת התובעת, ביום 5.3.10 התעורר ויכוח בינה לבין הנתבע בקשר לתפקודו של אחד העובדים בחברה במהלכו הודיע לה הנתבע כי הוא רואה בוויכוח ובדברים שנאמרו כהתפטרות. על אף העובדה כי התובעת ציינה שוב ושוב כי אין היא מתפטרת מעבודתה, ביקש ממנה הנתבע לצאת לחופשה בתשלום ולאחר כחודשיים, עם שובו ארצה מחו"ל הודיע לה כי הוא אינו מעוניין בהמשך העסקתה.
2. מנגד טענו הנתבעים כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 10.3.10 עת הודיעה הנתבעת לנתבע, בנוכחות עובדים נוספים, כי היא מתפטרת מעבודתה על רקע מחלוקות ניהוליות.
3. על פי הפסיקה, הנטל להוכחת הפיטורים מוטל על הטוען לקיומם. ודוק, נטל השכנוע לעניין התקיימות התנאים בתביעה לפיצויי פיטורים הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" [דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה עבודה ארצי, כרך ל(1) 57; דב"ע נד/3-129 משה ענבר נ' איתן הראל נ' אנגלו סכסון דב"ע כרך כח, 216].
4. בעת ניתוק יחסי עובד ומעביד הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העבודה:

"השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד"

[דב"ע שם/ 3-116 שלום סלמה נ' מדינת ישראל פד"ע יב' 375; ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו- 16 אח' נ' יוסי שוורץ (13.2.11); ס"ק (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל ואח' נ' הר"י ואח' (4.9.01)].

1. במקרה שלפנינו, בו טוענים הצדדים טענות עובדתיות סותרות, עלינו ללמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה מהתנהגות הצדדים בפועל ולתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה [דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ נ' "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ פד"ע ב'].
2. נקדים ונציין, כי לאחר ששקלנו את מכלול הראיות ואת עדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי אנו מבכרים את גרסת התובעת לפיה היא פוטרה מעבודתה ולהלן טעמנו.
3. התובעת העידה בחקירתה כי היא ניהלה ויכוח עם הנתבע בעניין פיטוריו של אחד העובדים וכשהיא יצאה מחדרו של הנתבע הוא הודיע לה כי הוא רואה את חילוקי הדעות ביניהם כהתפטרות. עוד העידה כי היא הופתעה מכך שהנתבע הסיק כי היא התפטרה ובלשונה: "אף פעם הוא לא קיבל ויכוח ביננו בתור התפטרות שלי. היו ויכוחים לכל פינה אבל תמיד ידענו, ומיכאל (הנתבע- א' ש') תמיד שידר לי שאני יכולה לסמוך עליו, שאני אהיה עד הפנסיה".

כשנשאלה האם היא אמרה לנתבע כי היא מתפטרת מעבודתה, השיבה: "לא. אמרתי לו שאני לא מתפטרת ולמרות שהוא הודיע לכל החברה שאני מתפטרת והופתעתי, הוא בא לכולם ואמר שאני מתפטרת. הוא נסע לשדה התעופה, אמרתי לו שאני לא מתפטרת, הוא אמר חכי שאני אחזור עוד חודשיים, אמרתי לו מה אני יעשה, הוא אמר את נשארת בחברה על חשבוני, אני אחזור ונחליט מה עושים איתך. למחרת בא אבי גלר ואמר לי שמיכאל אמר שאני בחוץ וצריכה לעזוב את משרדי החברה". [פרוטוקול, עמ' 11-12, ש' 13 ואילך 1 ואילך, בהתאמה].

1. בהמשך עדותה הדגישה התובעת כי היא לא פוטרה באופן מידי אלא נתבקשה לשהות בחופשה עד שהנתבע ישוב מנסיעתו לחו"ל [שם, עמ' 12 ש' 7-8, 27-30].

התובעת העידה כי היא הייתה בטוחה שבמועד שבו ישוב הנתבע מחו"ל הם יישרו את ההדורים והיא תמשיך לעבוד כרגיל. התובעת אף ציינה כי סיום העבודה מבחינתה לא היה על הפרק "כי זה היה ברור שאני אנהל את החברה" [פרוטוקול, עמ' 12 ש' 6].

1. בניגוד לגרסה זו העיד הנתבע שהתובעת התפטרה "כי נכנסתי לסמכויות שלה ולא הסכמתי לכך שהיא פיטרה את יוליה גולדפילד". כשנשאל: "התובעת בת 57 אביבים, שזה חיסרון,... יש לה הלוואות אצלך והתחייבת ל- 25% מרווחי החברה ואתה אומר שהיא התפטרה כי לא הסכמת לפיטורים של מישהי אחרת?" השיב התובע כי הוא לא מבין את השאלה. כשנשאל האם העובדת לגביה נטען שהתובעת רצתה בפיטוריה עדיין מועסקת השיב הנתבע בחיוב והוסיף כי הוא לא הביאה לעדות כי הוא לא נדרש לכך [פרוטוקול עמ' 19 ש' 1 ואילך].
2. עדותה של התובעת הייתה עקבית וסדורה ועוררה בנו אמון. שוכנענו כי התובעת חפצה הייתה להמשיך ולעבוד בנתבעת, בה השקיעה מהונה, זמנה וכישוריה. הנתבעים לא השכילו להוכיח כי התובעת היא זו שהתפטרה, בפרט לאור העובדה כי הייתה קיימת בידיה התחייבות ל- 25% מרווחי החברה. לא הוצג בפנינו כל מניע או ראיה שיהיה בהם כדי לתמוך בגרסתם, אותה מצאנו כבלתי סבירה בנסיבות העניין. יש להוסיף כי עדותו של הנתבע הייתה מתחמקת, הוא הרבה להשיב "לא זוכר" ונמנע מליתן תשובות ברורות וחד משמעיות.
3. נעיר, כי לא מצאנו בעובדה כי לתובעת נשלחו שני מכתבים, האחד שבו מפורטות נסיבות סיום יחסי העבודה כגרסת הנתבעים והשני, אשר מודיע על סיום העסקה כדי להעיד כי התובעת פוטרה מעבודתה. אין חולק כי מכתבים אלו נשלחו לתובעת באותו היום ושניהם נוקטים בלשון "הפסקת עבודה" ולא פיטורים/ התפטרות.
4. משקבענו כי התובעת פוטרה מעבודתה, אנו מקבלים את תביעתה לפיצויי פיטורים. אשר לגובה הפיצויים- אין חולק כי שכרה של התובעת עמד על סך 12,000 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת בגין תקופת עבודתה מיום 5.9.2000 ועד ליום 31.8.2010 לסך 120,000 ₪ (10 X 12,000).
5. משזו מסקנתנו, אנו דוחים את תביעתה של הנתבעת לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת.

פדיון חופשה

1. התובעת טענה כי בעת סיום יחסי העבודה נותרו לה 175 ימי חופשה בגינם לא שולם לה פדיון חופשה ועל כן עתרה היא לתשלום סך 84,000 ₪.
2. הנתבעים טענו מנגד כי לנוכח מעמדה הבכיר בנתבעת, התובעת מעולם לא דיווחה על חופשותיה והוסיפו כי פדיון החופשה ששולם לה עם סיום העסקתה, מהווה תשלום מלוא זכויותיה ואף מעבר לכך.
3. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע שעל המעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה שנטל העובד, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המעביד [דב"ע (ארצי) לא/22 – 3 ציק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215 (1972)].
4. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין חולק כי התובעת שימשה בתפקיד ניהולי בכיר. בחקירתה הנגדית כשנשאלה האם היא הייתה אחראית על חופשות והיעדרויות של עובדי החברה, השיבה התובעת כי הייתה לחברה תוכנה ממוחשבת שכולם דיווחו בה. כשנשאלה מי ניהל את יומן החופשה שלה, השיבה כי היא לא ניהלה יומן חופשה שכן הנתבע "היה בקשר איתי יום יומי, הוא ידע איפה אני. אף פעם לא הייתי חולה. אם לקחתי חופש תמיד זה היה באישור של מיכאל".
5. בהמשך חקירתה, הודתה התובעת כי היא שהתה חודש בקנדה, שם מתגוררת בתה, וכי היא דיווחה על כך לנתבע בלבד ולא בתכנה הממוחשבת [פרוטוקול, עמ' 10 ש' 15 ואילך, עמ' 11 ש' 1-9].
6. במכתב סיום העסקה מיום 14.7.2010 נכתב [נספח א' לתצהיר הנתבע]:

"לצורך חישוב חופשה:

א. חודשים מרץ 2010, אפריל 2010 ע"ח החברה

ב. חודשים מאי + יוני + יולי + אוגוסט ניצול חופשה בפועל (סה"כ ימי חופש/עבודה 86)

בבדיקה שבוצעה משנים 2006 עד היום התברר בשנים 2008,2009,2010 הם שנים ללא דיווח על חופשות למרות שידוע שיצאת לכן יקוצצו 15 ימי חופש בלבד.

בחופש שעמד לרשותך עד תאריך הודעתך על פיטורים הנו 153 ימי חופש, יתרה לאחר מועד סיום ( 153- (86+15))= 52 ימים על שני המשכורות שלך ושל יין. יתרה לתשלום יבוצע בחודש ספטמבר בסיום העבודה".

1. בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן הוכח כי התובעת לא דיווחה על ימי חופשה ולנוכח תפקידה הבכיר בצירוף העובדה כי עם סיום העסקתה שולם לה סכום בלתי מבוטל בגין רכיב זה, לא שוכנענו כי התובעת זכאית לסכומים נוספים ועל כן תביעתה נדחית.

תמורת הודעה מוקדמת

1. התובעת עתרה לתשלום תמורת הודעה מוקדמת. הנתבעים דחו את טענתה והטעימו כי בסיום יחסי העבודה קיבלה התובעת תקופת הסתגלות המכסה את כל זכויותיה ואף מעבר לכך.
2. כמפורט לעיל, ממכתב סיום העסקה עולה כי התובעת קיבלה שכר בגין חמישה חודשים. חודשיים (מרץ- אפריל) "להתאקלמות"- כנוסח המכתב והיתר בגין ניצול ימי חופשה.
3. בנסיבות הללו סבורים אנו כי נתנה לתובעת הודעה מוקדמת כדין ועל כן אנו דוחים את תביעתה ברכיב זה.

גמול שעות נוספות

1. התובעת עתרה לתשלום גמול שעות נוספות באשר לגרסתה היא הועסקה באופן קבוע מעל למכסת השעות של משרה מלאה.
2. הנתבעים טענו מנגד כי תפקידה של התובעת היה תפקיד ניהולי אשר דרש מידה מיוחדת של אמון אישי ועל כן לא חל בעניינה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה). התובעת שלטה באופן בלעדי על שעות עבודתה וניהלה אף את כל עניין הנוכחות של עובדי החברה.
3. סעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי החוק אינו חל בין היתר על עובדים "בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" (ס"ק (5)).
4. בבג"צ 1678/07 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.11.2009) פסק בית המשפט העליון כי המדובר באמון הקשור לטיבה של העבודה המוטלת על העובד, ובלשונו:

"מדובר באמון הקשור למימד הזמן בעבודה, לגמישות המסורה לעובד בניהול שגרת יומו ותפקידיו. אכן, במרבית המקרים מדובר בתפקידי הנהלה או בתפקידים שבהם קיים חופש פעולה רב לעובד ואין בהם לוח זמנים סדור שעל פיו מגיע העובד למקום העבודה ויוצא ממנו (ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי-מלון בע"מ נ' שורץ, פ"ד כב(2) 703, 705 (1968)). בסוגי תפקידים אלה קיים קשר הדוק בין האמון שניתן בעובד לבין היעדר היכולת להחיל בעניינו את חוק שעות עבודה ומנוחה כפשוטו. הגמישות המסורה לעובד בתפקידים אלה מעניקה לו, ברגיל, את האפשרות לנהל בעצמו את המתח שבין עבודה לפנאי, כך שמטרת החוק לכאורה נפגעת פחות במקרים אלה. יש לציין גם כי תנאי העבודה של עובדים אלה בדרך כלל טובים מן הממוצע, כך שהפיצוי שמעניק החוק על עבודה בשעות נוספות מגולם, ולו בצורה חלקית, במשכורתם (אף כי ספק בעיני אם יש בתנאי עבודה משופרים משום תשובה מלאה לשינוי האיזון שבין עבודה ופנאי). מדובר בעובדים מועצמים אשר נזקקים פחות להגנת החוק. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר מפורשות כי חריג האמון האישי נועד לחול על עובדים ש'אין הם נזקקים להגנת החוק בדבר שעות עבודה"

1. במקרה שלפנינו, סבורים אנו כי חל החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה. מהעדויות שנשמעו הוכח כי התובעת כיהנה בתפקיד הבכיר ביותר בנתבעת, כמשנה למנכ"ל. עוד הוכח כי הנתבע נהג לנסוע פעמים רבות לחו"ל כאשר בעתות אלו שימשה התובעת כמנכ"ל בפועל ופיקחה על העובדים ששהו במשרד.
2. התובעת אף לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי בדבר שעות עבודתה בחברה. התובעת לא פירטה באלו שעות היא הועסקה, האם נדרשה לשהות במשרד בשעות קבועות ומהן המטלות שהוטלו עליה. בתצהירה טענה כי היא מעריכה את שעות העבודה המוספות ב- 60 שעות לחודש ואולם, לא הציגה כל גרסה ולו מינימלית שיש בה לתמוך בתביעתה למתן סעד זה.
3. לנוכח האמור, אנו דוחים את תביעתה לגמול שעות נוספות.
4. באשר לזכאותה לקרן השתלמות- משרכיב זה לא נתבע בכתב התביעה והועלה לראשונה בתצהיר התובעת, המדובר בהרחבת חזית ולא מצאנו כי יש להידרש לסעד זה.
5. באשר לזכאותה לביטוח פנסיוני ודמי הבראה- בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע פעל בניגוד להוראות צו ההרחבה/הוראות החוק ועל כן יש לחייבו במלוא הסכומים המגיעים לה בגין הפרשות לפנסיה ודמי הבראה. התובעת לא כימתה את תביעתה ולא פירטה מהם הסכומים המגיעים לה. בתצהירה ובסיכומיה זנחה התובעת רכיבים אלו ועל כן תביעתה נדחית.

התביעה כנגד הנתבע 2

1. התביעה שבכותרת הוגשה כנגד החברה וכנגד הנתבע , שהנו מנהליה ובעליה של החברה. הנתבע טען להעדר יריבות ולדחיית התביעה כנגדו.
2. בהסכם מיום 3.9.08, אשר נערך בכתב ידו של הנתבע, נכתב כי הנתבע מתחייב באופן אישי להעניק לתובעת מרווחי החברה ובנוסף להשיב את החוב/ ההלוואות שניתנו לחברה.
3. משהתחייב הנתבע באופן אישי, ואף קבע בהסכם כי במידה ולא יתקיים האמור בו תוכל התובעת לרדת לנכסיו האישיים, הרי שבכך הביע הנתבע דעתו כי הוא אינו עורך את ההסכם רק בשם הנתבעת אם כי הוא ערב לאמור באופן אישי. נוכח האמור אנו קובעים כי יש לחייבו ביחד ולחוד עם הנתבעת.

טענות קיזוז

1. הנתבעים טענו כי יש לקזז מתביעתה של התובעת סך 75,100 ₪ בגין נזקים שנגרמו לנתבעת בשל אי השבת רכב הליסינג וכן סך 174,951 ₪ בגין התמורה המיוחדת שניתנה לה עם סיום העסקתה.
2. ביחס לקיזוז עלויות החזקת רכב הליסינג לאחר תום יחסי העבודה- הנתבעת טענה כי חרף סיום יחסי העבודה, לא השיבה התובעת את הרכב שהועמד לשימושה וכן המשיכה לעשות שימוש בטלפון הנייד שניתן לה ע"ח הנתבעת. הרכב הוחזר לנתבעת רק לאחר שהגישה תביעה לצו עשה בתיק ס"ע 30329-03-11 בתחילת חודש 5/2011.
3. הנתבעת ציינה כי נזקיה החודשיים מאי השבת הרכב עומדים על סך 5,000 ₪ (עלות הליסינג + הפסד הכרה בהוצאות עקב הפסקת עבודה) וכן תשלום השתתפות עצמית על נזקים שנגרמו לרכב בתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה, בגין 3 ראשי נזק שונים, בסך של 1,200 ₪.
4. התובעת לא מסרה כל גרסה ולא הכחישה את טענות הנתבעת. נוכח האמור, ובהעדר הוכחה כי התובעת הייתה זכאית להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותה אף לאחר תום יחסי עובד מעביד, אנחנו מורים על קיזוז סך 75,100 ₪, על פי תחשיב הנתבעת שלא נסתר.
5. ביחס להשבת התמורה שניתנה לתובעת עם תום העסקתה- הרי שאין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי בכך שהגישה התובעת את תביעתה, הפרה את הסכמת הצדדים ועל כן אין היא זכאית לזכויות ששולמו לה לפנים משורת הדין. משלא הוכח כי סכומים אלו הוענקו לתובעת בכפוף לתנאי מסוים ומשאין חולק כי הם ניתנו בסיום יחסי העבודה, הרי שלא מצאנו כל טעם לקזזם כאמור.

סוף דבר

1. לנוכח כל המפורט לעיל, זכאית התובעת לסעדים הבאים:
2. בגין ההלוואה הראשונה, בסך 200,000 ₪ - זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 3.5% מיום 19.5.03-18.5.04.

בנוסף, זכאית התובעת לריבית שנתית דולרית בשיעור של 10% על סכום ההלוואה מיום 19.5.04-6.3.12.

1. בגין ההלוואה השנייה- זכאית התובעת לסך 7,000 דולר ארה"ב, כערכו של סכום זה במועד התשלום בפועל, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.
2. בגין ההלוואה השלישית - זכאית התובעת לסך 220,000 ₪, וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31.12.08 ועד למועד התשלום בפועל.

ביחס לסעדים המפורטים לעיל, בסעיפים א-ג, יגיש ב"כ התובעת פסיקתא ובה התחשיב הנכון בתוך 30 יום מהיום. עותק יישלח במישרין לב"כ הנתבעים, אשר יהיה רשאי להגיב לתחשיב המתוקן בתוך 10 ימים ממועד קבלתו במשרדו.

1. ניתן בזאת צו למתן חשבונות, לפיו הנתבעת תמציא לתובעת, תוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה חשבונות המעידים על רווחיה, החל מחודש 9/2008 ועד למועד מתן פסק הדין.
2. בגין פיצויי פיטורים, זכאית התובעת לסך 120,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.9.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
3. מהסכומים המפורטים לעיל, רשאים הנתבעים לקזז סך 408,133 ₪ וכן סך 75,100 ₪, כמפורט בסעיפים 73 ו- 116 לפסק הדין.
4. בנוסף לאמור, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' אב תשע"ה, (23 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.