1. ביום 7.9.14 ניתן פסק דין בתביעה העיקרית ובהודעה לצד ג'. עניינו של פסק דין זה, שדחה את התביעה, נדון בע"א 7398/14 בבית המשפט העליון, אשר ביום 7.3.16 קיבל את הערעור וחייב את המודיעה לשלם לתובעת 1.1 מיליון ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.10.08, מועד מתן פסק הבוררות הסופי, בצירוף מע"מ, כשיפוי עבור הוצאות שהוציא בגין אריחי הציפוי, וכן הוצאות המשפט בסך 100,000 ₪. כפי שקבע בית המשפט העליון, "שאלת הכיסוי הביטוחי של המשיבות 4-6 לסכום זה תוחזר לבירור בבית המשפט העליון". המשיבות 4-6 הן צדדי ג' שבפני.

2. קבעתי את הבירור ליום 20.4.16 ובו נשמעה עדות מנהל המודיעה, מר ישראל נבו. לפי החלטתי מאותו יום, הגישו הצדדים את הראיות שכבר הוגשו בעבר, ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

3. לטענת המודיעה, מקרה הביטוח לצורך הדיון הוגדר על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו, והוא תשלום פיצויים על ידי המודיעה ליזם, התובעת, י. פריצקר ושות' חברה לבנין חיפה בע"מ, בשל הליקויים באריחי הציפוי של הבנין. כבר עתה אציין, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מעלה, שהוא לא התערב בקביעה העובדתית שחיזוק כל 35,000 האריחים היה לשווא, ומדובר בהוצאות שהוצאו ללא כל צורך. "ככל שיש בסיס לתביעת היזם, הוא אינו קשור לעצם קיומם של ליקויים באריחי החיפוי, אלא לקביעותיו של הבורר בהליך בוררות הצדדים." קביעתו של הבורר היתה שעל הקבלן לשאת בעלות התיקון עד לסך של 1.1 מיליון ₪. כלומר, המקור לחיוב אינו ליקויים באריחי הציפוי של הבניין, שקבעתי שאינם, אלא קביעת הבורר בבוררות הצדדים, שנוהלה בהסכמת המודיעה, שעל המודיעה לשאת בעלות התיקון של חיזוק אריחי הציפוי.

4. צד ג' מס' 1, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: כלל) ביטחה את המודיעה בזמנים הרלבנטיים בפוליסת אחריות מקצועית מספר 9-15996152-00 (מוצג 5), ופוליסת חבות המוצר מספר 9-15997317-00 מ- 1.9.05 עד 31.8.10. הכיסוי הרטרואקטיבי בפוליסת האחריות המקצועית חל מ- 1.7.03 ובפוליסת חבות המוצר מ- 1.1.92.

5. לטענת המודיעה, פוליסת חבות המוצר מבטחת "נזק שנגרם עקב מוצר שבגינו אחראי המבוטח, בתנאי שהמוצר לא היה באחזקתו הישירה של המבוטח בעת שאירע הנזק", והוסכם כי הפוליסה מכסה את חבות המבוטח "כלפי צד שלישי בגין מוצרי בניה", כשנזק הוגדר ככולל "אובדן או נזק פיזי לרכוש מוחשי השייך לצד שלישי לרבות אבדן גרר נובע מכך". נטען, כי הסיכון לנפילת אריחי חיפוי וגרימת נזק גוף ואפשרות התרחשות הנזק הפיזי לרכוש הדיירים עלו רק לקראת סוף 2009, לאחר סיום בוררות הצדדים. המודיעה הסתמכה על קביעת בית המשפט העליון, כי במועד שבו נחתם פסק הבורר בבוררות הצדדים, טרם התברר היקף הנזק. הנזק נגרם עקב מוצר של המודיעה, היינו אריחי החיפוי, שלא היו בחזקתה הישירה של המודיעה אלא בחזקת הדיירים ועל כלל לשלם את הפיצוי בגין הפוליסה, בגבולות אחריות של 1,000,000$.

6. לטענת המודיעה, חלה גם פוליסת האחריות המקצועית, לכיסוי אחריות המודיעה כלפי צד שלישי בשל "היפר חובה מקצועית שנעשה בתום לב ושמקורה ברשלנות טעות או השמטה שנעשו ע"י המבוטח במסגרת עיסוקו של המבוטח", כשהעיסוק הוגדר כ"מהנדס בנין", והכיסוי עבור חבותו האישית של מהנדס שכיר העוסק בעיסוק המבוטח, עד 250,000 $.

7. לטענת כלל, בשעה שנערך הביטוח, כבר ידעה המודיעה על הליקוי באריחי החיפוי, ולא גילתה את התביעה שכבר הוגשה נגדה בטרם החלה תקופת הביטוח, בכוונת מירמה, ועל כן אין היא חייבת בתשלום בהסתמך על סעיף 6 (ב) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981. המודיעה טוענת, שכפי שנקבע בבית המשפט המחוזי ואושר בפסק הדין של בית המשפט העליון, הליך בוררות הדיירים לא מחייב את המודיעה, משלא היתה צד לו, ועל כן אין להסיק מהליך זה ידיעה של המודיעה על הליקוי. עוד נטען, כי עד חוות הדעת הראשונית של ד"ר תאני, שנכתבה ב-22.6.09, טרם התבררו הסיכונים, כך שלא היה למודיעה על מה לדווח. כמו כן נטען, כי בשלב ניהול הבוררות סבר הבורר שהליקויים הם אסתטיים ולא נופלים בהגדרת מקרה הביטוח. המודיעה טענה גם שלפי פסק הדין בערעור, עד לביצוע הסקר של ד"ר תאני ביולי 09', טרם הוכח הליקוי באריחי החיפוי. עוד טענה המודיעה, כי פוליסות הביטוח ב-"כלל" המשיכו את פוליסות הביטוח שהיו קודם לכן ב-"איילון", והעובדה שלא נמסרה כל הודעה ל-"איילון" מעידה על כך שהמודיעה לא העלתה על דעתה שאירע מקרה ביטוח.

8. מנהל המודיעה מר נבו, אישר בתשובה לשאלה מתי התקבלו לראשונה טענות בדבר חיפוי הקיר, כי "התקבלו תלונות מהדיירים במהלך שנת 2004. עם זאת רק לקראת סיום הבוררות בין הדיירים ליזם למעשה התגבשו הטענות". חלקה השני של התשובה אינו משנה את החלק הראשון, לפיו התקבלו תלונות על חיפוי הקיר כבר ב- 2004. בהקשר זה אציין, שמר נבו לא אמר אמת, כאשר בעמ' 173 ענה בשלילה לשאלה אם כבר בשנת 2004 התחילו להתקבל התלונות הראשונות על החיפוי.

9. כעולה מפסק הבורר בבוררות הצדדים, התובעות הגישו כתב תביעה נגד המודיעה ביום 28.7.04, ועדכנו אותו בשנת 2005. כאמור בעמ' 157 לפסק הבורר, כתב התביעה כלל פיצוי עבור "ליקויי בניה אבן חיצונית" בסך 1,000,000 ₪. בכתב התביעה המתוקן נוסף פיצוי דיירים עקב ליקויי בניה בסך 3,009,762 ₪. מר נבו אישר בעמ' 173, שסעיף "ליקוי בניה אבן חיצונית" שנדון בבוררות חופף לתביעות כאן מבחינת מהותו. על כן אני קובע שלראשונה הוגשה כנגד המודיעה תביעה בגין חיפוי האבן ביום 28.7.04.

10. המודיעה דיווחה ל-"כלל" על הליקויים ביום 21.12.09, במכתב שבו נאמר שבסמוך לאחר קבלת החזקה בבתים, ובמשך שנת 2004 "נתגלו ליקויים בחיפויי הדירות החיצוניים של הבניינים העוטפים את המבנה. בעקבות הליקויים בחיפויי הקירות נערכה בוררות בפני הבורר מר רפאל גיל...". בחקירתו העיד מר נבו שדיווח בשנת 09' כתוצאה מזה שטענו כנגדו שאולי יש חשש בטיחותי, והזכיר במכתב שהועלו טענות כבר בשנת 2004, אבל בשני המקרים הטענות היו מופרכות ולא נמצא שום כשל באבן. ב"כ המודיעה פירש את דבריו שהתביעה בגין ליקוי באבן החיפוי לא דווחה למבטחים בשנת 2004, מאחר ובאותו שלב טרם נתברר ההיבט של התביעה שהינה סיכון מכוסה. הוא הסתמך על דבריו של מר נבו "אנחנו דיווחנו לחברת הביטוח על הליקויים באותו שלב שעשה רושם שיש טענות לגבי סכנה בטיחותית מבחינת התנתקות של אבן, שגם אז לא חשבנו שיש בזה ממש". אני דוחה את הטענה שרק לאחר מכן התבררה משמעות הטענות והסכנה לבטיחות. משמעות הטענות היתה שיש לשלם עבור תיקון הליקוי הנטען, וסכנה לבטיחות לא היתה תנאי לתשלום. אני דוחה גם את הטענה שיש משמעות למועד שבו הוכח הליקוי לפי חוות דעת ד"ר תאני. מיום 28.7.04 עמדה המודיעה בסיכון לתשלום פיצוי בגין ליקוי זה, גם אם הוכח לאחר מכן, וככל שהיה זה מקרה ביטוח, היה עליה להודיע עליו למבטחת.

11. שתי הפוליסות בחברת כלל קובעות שתחילת תקופת הביטוח היא ביום 1.9.05. הסיכון המכוסה בפוליסת האחריות המקצועית הוא כאמור בעמ' 2 במסגרת מודגשת:

"שים לב כי פוליסה זאת מחסה תביעות או דרישות המוגשות נגדך לראשונה במשך תקופת הביטוח, ומקרי רשלנות או מחדל שנודע לך על קיומם לראשונה במשך תקופת הביטוח בלבד".

הסיכון המכוסה בפוליסת אחריות המוצר, כמופיע בעמוד הראשון במסגרת מודגשת הוא:

"הפוליסה מכסה אך ורק תביעות שהוגשו נגדך לראשונה בתקופת הביטוח הנוכחית".

התביעה הוגשה לראשונה ביום 28.7.04, לפני תחילת כל אחת מהפוליסות האלה, והיא לא מכוסה בפוליסות אלה לפי תנאיהן.

12. פוליסות על בסיס תביעה אינן מנוגדות לחוק חוזה הביטוח (ע"א 1530/02 מנורה נ' יובלים פ"ד נח (6) 822; ע"א 3182/02 אשד (מהנדסים) נ' המגן), אבל הדיון בכך מיותר, שכן אין ספק שפוליסת ביטוח נועדה לכסות מקרי ביטוח שאירעו לאחר תחילת הביטוח, אלא אם הוסכם אחרת. לא הוסכם אחרת. מקרה הביטוח אירע לפני תחילת הפוליסות. התביעה הוגשה לאחר תחילת הפוליסות.

13. על פי הוראות הפוליסות, נקבעו חריגים ספציפיים לגבי ידיעה מוקדמת. אין ספק שהם חלים, אבל אפילו לא היו נקבעים חריגים אלה, כפי שנקבע בפ"ד מנורה נ' יובלים הנ"ל, המבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח מקום שידע על האירועים לפני רכישת הפוליסה, ו"קביעה אחרת משבשת לחלוטין את הערכת הסיכון שמנורה לקחה על עצמה ואת עלותו".

14. לטענת "כלל" התביעה אינה מכוסה בפוליסת אחריות מקצועית, מאחר שהיא אינה נגד מהנדס שכיר של המודיעה, ולא לפי אחריות שילוחית של המודיעה למהנדס כאמור. לטענת המודיעה, קבע פסק הדין בסעיף 98 שהליקויים באחריות המודיעה שכן מהנדסיה הם האחראיים על הבנייה ומי שאישרו את ביצוע עבודות החיפוי. על כן על המודיעה לשלם על פי אחריותה השילוחית לפעולות המהנדסים השכירים, כפי שהעיד מר נבו. אני מקבל את טענת המודיעה, שעילת התביעה שנטענה כנגד המודיעה התבססה על אחריותה למעשי המהנדסים שלה, ואין בכך כלום, שהם לא נתבעו, אלא רק המעביד שלהם, המודיעה. על כן, אילו היה כיסוי בפוליסה זו, הוא לא היה נכשל מכיוון שלא הוגשה תביעה כנגד המהנדסים.

15. לטענת "כלל" חל חריג 7, לפיו המבטח לא יחוב בגין הוצאות שהוצאו לתיקון ו/או השבה לקדמות של העבודה. לטענת המודיעה, על פי מוצג 7 בוטל חריג 7 מרשימת החריגים הנוספים של הפוליסה, והוסכם שיבוא תחת הכותרת "לגבי הנדסאי/טכנאי", שאינה רלוונטית במקרה זה. אני דוחה טענה זו. במפרט הוספו "תנאים מיוחדים" ואחריהם "לפרק חריגים של הפוליסה יתווספו החריגים כמפורט להלן:", ואז מופיעה רשימה של 14 חריגים. אחר כך כתוב:

"תנאים נוספים:

הביטוח עפ"י פוליסה זו מותנה בין השאר, בתנאים הבאים:

לגבי מהנדס/אדריכל:

כל מהנדס/ אזדריכל רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים לפי הוראות חוק המהנדסים והאדריכלים התשי"ח – 1958 והתקנות שהוצאו על פיו ו/או כל חוק/תקנות שיבואו/ו במקומם (להלן: החוק והתקנות).

לגבי פעולות שיוחדו בחוק ובתקנות למהנדס רשוי או לאדריכל רשוי, תנאי לכיסוי הביטוחי עפ"י פוליסה זו הוא כי המהנדס/ אדריכל שביצע פעולות כנ"ל הינו בעל רשיוו לפי החוק והתקנות.

לגבי הנדסאי/טכנאי:

כל הנדסאי/טכנאי רשום בפנקס ההנדסאים והטכנאים המוסמכים המתנהל במשרד העבודה והרווחה.

מוסכם ומוצהר בזה כי חריג 7 מרשימת "חריגים נוספים" של הפוליסה מתבטל ובמקומו יבוא חריג

7 חדש נוסח שלהלן:

הוצאות שהוצאו לתיקון ו/או להשבה לקדמות של העבודה וכן תקבולים שנתבע מהמבוטח להחזיר. לענין חריג זה "העבודה" משמעה עבודות שבוצעו ע"י המבוטח וכן עבודות בנייה/ הקמה עצמה".

התנאי שהוסף אינו תחת הכותרת "לגבי הנדסאי/טכנאי" אלא אחרי הסעיף העוסק בהנדסאי וטכנאי. אין לו קשר דווקא להנדסאי וטכנאי, והוא חריג כללי. על כן הוא חל.

16. לטענת "כלל", הכיסוי בפוליסת חבות המוצר ניתן בשל נזק שנגרם עקב מוצר, בעוד שהנזק הנדון הוא נזק למוצר עצמו. אריחי החיפוי הם המוצר עצמו, ולטענת המודיעה נקבע בפסק הדין בערעור שהשיפוי הוא עבור הוצאות שהוצאו בגין הליקויים שנגרמו עקב אריחי החיפוי, ולא באריחי החיפוי עצמם. אריחי החיפוי שהתנתקו מהבניין או שעמדו להתנתק כפי שקבע המומחה ד"ר תאני, גרמו נזק לצד השלישי קרי דיירי הבניין. אני דוחה את טענת המודיעה. המוצר הוא כל הבנין, שכן כפי שאישר מר נבו בעמ' 175, המודיעה היתה "קבלן מפתח". כל הבנין – לרבות האריחים והחיזוק שלהם לקיר הבנין. הנזק המכוסה הוא "אבדן או נזק פיזי לרכוש מוחשי". אילו היה האריח נופל על מכונית וגורם לה נזק, היה זה נזק מכוסה בפוליסת חבות המוצר, שכן הוא נזק שנגרם עקב המוצר. כך גם אילו היה האריח נופל ופוגע באדם, לפי הסעיף של "היזק גופני". נזק שהוא חיזוק האריחים לקיר, הוא נזק במוצר עצמו, הכולל את הקיר, האריחים, הקשר ביניהם והצבע שלהם. אם לא די בכך, נקבע בסייג 5 לפרק הסייגים, כי הביטוח אינו מכסה החלפה או תיקון של מוצרים או עלותם. מכיון שהמוצר הוא כל הבנין, ולא רק האריחים, אין ספק שהמודיעה נתבעה בגין תיקון המוצר, שהוא הבנין. על כן, אין כיסוי לפי הפוליסה בגין חבות המוצר.

17. כללו של דבר, אין כיסוי לתביעות שנתבעה המודיעה בפוליסות אחריות מקצועית וחבות המוצר בחברת כלל.

18. בעת הקמת הפרוייקט, מ-11.2.2001 ועד 31.3.2005 בוטחה המודיעה בצד ג' 2, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הראל) בפוליסה לביטוח עבודות קבלניות מספר 25605637/01, אשר צוין בה שהיא כפופה לתנאי ביט 2000, ולתוספות הרחבות שצורפו לה (מוצג 20). הראל התחייבה לשפות את המודיעה "בגין אובדן או נזק שייגרמו לפרוייקט המבוטח המתואר ברשימה או לחלק ממנו ו/או בגין חבותו של המבוטח, שייגרמו בשל מקרה הביטוח תוך תקופת הביטוח". מקרה הביטוח הוגדר כ-"אובדן או נזק פיזי פתאומיים ובלתי צפויים מראש באתר העבודה לפרוייקט או לחלק ממנו, וזאת מסיבה כלשהי אשר אינה מוחרגת". עוד הוסכם שהמבטח ישפה את המודיעה בגין תיקון או הקמה מחדש של הפרוייקט או חלק ממנו בשל מקרה הביטוח. בתוספות נכתב ביחס לשווי העבודות שהוא כולל חיוב עבור "תכנון לקוי תוצאתי וישיר".

19. לטענת המודיעה, נקבע בחוות דעת ד"ר תאני שרשלנות המודיעה בעת ביצוע החיפוי באופן שגוי הביאו לצורך בתיקון ליקויי הבנייה, במהלך תחולת הפוליסה. על כן, לטענתה, אירע מקרה הביטוח. אני מקבל את טענת הראל, שלא אירע מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה, ולא נגרם אובדן או נזק פיזיים פתאומיים או בלתי צפויים מראש לפרוייקט או חלק ממנו. הטענה שלא אירע מקרה ביטוח מבוססת על כך שבית המשפט העליון לא שינה את קביעתי בפסק הדין, שלא היו ליקויים בעבודת המודיעה, וחייב את המודיעה בתשלום לפי קביעת הבורר בהליך בוררות הצדדים.

20. לטענת המודיעה, המונח "פתאומיים ובלתי צפויים" משקף את יסוד הסיכון, דהיינו היעדר וודאות להתרחשות האירוע, במקרה זה שבו מדובר בפוליסה מסוג כל הסיכונים. על המודיעה להוכיח התרחשות מקרה הביטוח וכי הנזק נופל לכיסוי הכללי בפוליסה, ועל המבטח להוכיח קיומם של חריגים (ע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב (1) 89). קיימת חזקה שהנזק נגרם עקב אירוע תאונתי ועל המבטח הנטל לסתור חזקה זו (ע"א 172/89 סלע נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311). בפסק דין אחרון זה נקבע כי התיבה "אירוע תאונתי בלתי צפוי" באה לשלול פעולה מכוונת של המבוטח או שהנזק הוא תוצאה של מהלך העניינים הטבעי והרגיל, בלאי רגיל או פגם הטבוע בנכס. לטענת המודיעה המקרה אינו טבעי ואינו רגיל. נפילת אריחים היא אירוע פתאומי ובלתי צפוי, לאחר שהבנייה הושלמה נבדקה ונמסרה לדיירים.

21. אכן, צודקת המודיעה בטענתה, שנפילת אריחים היא אירוע פתאומי ובלתי צפוי, אלא שהמודיעה לא חוייבה בתשלום בשל נפילת אריחים, או נזק פיזי שנגרם עקב כך, אלא בשל קביעת הבורר בבוררות הצדדים, למרות שלא היה ליקוי באריחים ובהתקנתם. זהו חיוב לפי עילת הפסק, המבוססת על הסכמת המודיעה להשתתף בבוררות. זה אינו מקרה ביטוח המכוסה בפוליסה, נזק פיזי, ולא עבר נטל למבטחת להוכיח חריגים (ע"א 5775/02 נווה גן נ' הפניקס). חיוב לפי עילת הפסק דינה כדין תביעה חוזית (רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם נ' צים). הפוליסה שהוציאה הראל אינה מכסה התחייבות. היא כללה החרגה של "התחייבות או אחריות שהמבוטח קיבל על עצמו לפי הסכם, אלא אם כן התחייבות או אחריות כזו הייתה מוטלת על המבוטח גם בהיעדר הסכם כזה".

22. הראל טענה, שתביעת התובעות כנגד לוקי היתה תביעת אחריות, אבל המודיעה, שהיתה מלווה ביועצי ביטוח וידעה היטב מה היא רוכשת, לא רכשה את הפרק בפוליסה העוסק בחבות כלפי צד שלישי, והוא בוטל. המודיעה לא השיבה לטענה זו.

23. הראל טענה שהאיחור בהודעה שולל את הכיסוי הביטוחי, שכן אילו היתה המודיעה מודיעה לה בזמן, היתה הראל מתנגדת לקיום הליך בוררות, המתנהל שלא לפי דיני הראיות, ועומדת על הליך לפי דיני הראיות, בו היתה התביעה נדחית, כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. לטענת המודיעה, סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח מאפשרים למבטח להקטין את חבותו אם קיום החובה היה מאפשר לו הקטנת הנזק. לטענתה, היה על הראל להוכיח שאם המודיעה היתה משתפת איתה פעולה היתה הראל חייבת בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או פטורה לחלוטין. איני רואה צורך להכריע בשאלות אלו, משום שדין התביעה כנגד הראל להידחות מטעמים אחרים.

24. הראל טענה שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות של 3 שנים ממועד מקרה הביטוח. אני דוחה את טענת המודיעה, כי יש לדחות טענה זו משום שהראל לא דרשה לדון בטענה במסגרת קדם משפט ולא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. אין חובה לעשות זאת. משהעלתה הראל את הטענה בהזדמנות הראשונה, יש לדון בה.

25. אכן, הפוליסה הסתיימה ביום 31.7.03. התביעה הוגשה כנגד הראל ביום 15.2.12. המודיעה טענה שבמקרה זה קיים גילוי מאוחר, והלכה פסוקה היא שנזקים שנגרמו במהלך תקופת הביטוח, שקיומם או היקפם התגלה רק לאחריה, מכוסים על ידי הפוליסה (ע"א 15/86 חיצוף סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה, פ"ד מב (4) 666). לטענת המודיעה, האירוע ונזקיו הם עבודה לקויה במהלך עבודות ההקמה בתקופת הביטוח שקיומם או היקפם התגלו מאוחר יותר, כשהסיכון פעל את פעולתו בזמן הביטוח. אני דוחה טענה זו. לא היה גילוי מאוחר. המודיעה ידעה על תביעת הדיירים כבר בשנת 2004, ברמה כזו שהוגשה תביעה בגינם. ההיקף שנתבע כבר בשנת 2005, לא היה שונה מההיקף שהוכח לאחר מכן, והיה גבוה מההיקף שבו חוייבה המודיעה בסופו של דבר.אציין, שלפי טענת המודיעה עצמה, בכתב התשובה לכתב ההגנה של הראל, רק באוקטובר 2007 הובא לידיעת המודיעה הסיכון הגורף לנפילת האריחים. אפילו נניח שלא די בהגשת תביעת ויש להמתין לכך שיתברר שלא רק צריך לשלם עבור חיזוק האריחים אלא יש גם סכנה שיפלו, תביעת המודיעה כנגד הראל התיישנה קודם שהוגשה בפברואר 2012.

26. הראל טענה בכתב הגנתה שחל החריג בדבר הוצאות לתיקונים או החלפה הנובעים מתיקון לקוי, חומרים לקויים או עבודה לקויה. לטענת המודיעה הראל לא פירטה את הסיבה שבגינה חל החריג, סוג הליקוי וטיבו. לטענתה אבני החיפוי לא הוחלפו וגם לא תוקנו אלא חוזקו בברגים לבניין, והתיקון לא בוצע באריחים עצמם. החיזוק לא החזיר את אבני החיפוי למצבם הטוב, אלא בא למנוע את נפילתם כדי שלא ייגרם נזק לגוף ורכוש צד ג'. הראל טענה בסיכומיה, שלפי הפוליסה ניתן לכסות הוצאות מניעת הנזק הפיזי העתיד לקרות בתקופת הפוליסה, אבל לא קרה שום נזק פיזי בתקופת הביטוח, ולא היה ידוע שעמד לקרות. הוצאות תיקון לאחר תום תקופת הביטוח אינן מכוסות. המודיעה לא ענתה לטענות אלה.

27. כללו של דבר, אין לתביעה כנגד המודיעה כיסוי בפוליסה שהוצאה על ידי הראל.

28. איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: איילון) ביטחה את המודיעה בפוליסת חבות מקצועית מספר 2-72-021228/03 לתקופה שבין 1.7.03-30.6.04 עם כיסוי רטרואקטיבי מיום 1.7.03. הכיסוי היה עבור 3 מהנדסים, עובדי המבוטח המועסקים כמהנדסי ביצוע פיקוח וניהול פרוייקטים. מקצוע המבוטח הוגדר "מהנדס". מקרה הביטוח הוגדר כ"הפר חובה מקצועית שנעשה בתום לב שמקורו במעשה רשלנות, בטעות, או בהשמטה שנעשו או שנטען שנעשו על ידי המבוטח במסגרת עיסוקו של המבוטח כמפורט ברשימה". לטענת המודיעה, במהלך תקופת הביטוח הועלו לראשונה טענות בדבר התרופפות אבני החיפוי, שהיקפם התברר מאוחר יותר, וכל נזק שנגרם לצד שלישי בשל התרופפות אבני החיפוי, שלפי חוות דעת ד"ר תאני נבעה מרשלנות בעת הבנייה, מכוסה תחת הפוליסה.

29. איילון טענה שלא אירע מקרה ביטוח, דהיינו הפר חובה מקצועית שמקורו במעשה רשלנות, שכן לא הוכח ליקוי ולא הוכח כשל בשיטת החיפוי. המודיעה חוייבה לפי עילת הפסק ופסק הבורר בלבד. הפוליסה קבעה במפורש שאינה מכסה התחייבות שקיבל המבוטח על עצמו, כפי שקיבל בהסכם הבוררות. עסקתי כבר בנושא זה לעיל, ואני קובע גם לגבי איילון, שלא אירע מקרה ביטוח במכוסה על פי הפוליסה.

30. איילון טענה שהטענות לנזקים אינן במסגרת עיסוק המבוטח, שכן הפוליסה מכסה את המודיעה בעיסוקה כמהנדס, עבור 3 מהנדסים. לטענת המודיעה עיגון אבני החיפוי בוצע בפיקוח צמוד של המודיעה, וחיובה נובע מכך, כפי שעלה ממוצג 19 ומפרוטוקול הדיון עמ' 169. לטענתה, חיובה לפי פסק הדין בערעור נובע מאחריותה השילוחית לפעולות המהנדסים מטעמה, שהיו אמונים על התכנון והפיקוח, ועל כן יש לדחות את טענת איילון.

31. איילון טענה כי הפוליסה לא מכסה את התביעה שהוגשה בספטמבר 2011 מאחר וזו פוליסה על בסיס תביעה שהוגשה עד 30.6.2004. אין ספק, שההודעה הראשונה לאיילון על תביעה כלשהיא היא הודעת צד ג' שהוגשה ביום 15.2.12, לאחר שהיה ידוע על הסיכון למודיעה עוד ביולי 2004, חודש לאחר תום הביטוח באיילון.

32. לטענת המודיעה, התנאי המגביל את הכיסוי הביטוחי לתביעות המוגשות במהלך תקופת הביטוח הוא סייג לחבות המבטח, הכפוף לחובת הבלטה. תנאי זה, כך נטען, לא הובלט בפוליסה אלא הובלע בשולי העמוד השני לרשימה במקום כמעט נסתר לעין. אני דוחה טענה זו. ברשימת הפוליסה נקבע בהבלטה כי הפוליסה היא על בסיס הגשת תביעה לראשונה כנגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח לאחר התאריך הרטרואקטיבי. התביעה כנגד המודיעה הוגשה לאחר תקופת הביטוח. במהלך תקופת הביטוח, ואף שבע שנים לאחר מכן, לא פנתה המודיעה לאיילון ולא הודיעה לה על מקרה הביטוח. יתר על כן, מכיוון שהמבנים הוקמו בשנת 2002, והפוליסה הוצאה כפי שנטען על ידי המודיעה "עם סיום העבודות בפרוייקט", לא הוכח שהקמת המבנים שבה אירעה כנטען רשלנות, היתה לפני המועד הרטרואקטיבי של 1.7.03. כמובן, שאם הייתי מקבל את טענת המודיעה שתשלום הפיצויים הוא מקרה הביטוח, הרי שהוא אירע הרבה לאחר תקופת הפוליסה.

33. איילון טענה, שהמודיעה לא מסרה לה הודעה במהלך תקופת הביטוח, ואין ספק שזה נכון. לטענת המודיעה, אי מסירת ההודעה אינה מלמדת על היעדר חבות ביטוחית. המודיעה מסרה הודעה רק לחברת כלל, בהיותה המבטחת של המודיעה במועד הגשת התביעה, כי רק במהלך תקופת הביטוח בכלל החלו לעלות טענות בדבר חשש בטיחותי מפני נפילה. אולם, בתקופת הביטוח באיילון הועלו טענות אלה לראשונה על ידי הדיירים, ולא היה ברור אם הטענות מתגבשות כדי מקרה ביטוח, והמודיעה לא ראתה בהם נזק של ממש עד להכרעת בית המשפט העליון. תירוץ זה לאי הגשת הודעה לאיילון, אינו ולא כלום. אין די בהגשת הודעה לחברה כלשהיא, אלא צריך להגיש הודעה לכל מי שטוענים לכיסוי ביטוח אצלו.

34. המודיעה טוענת, שיש לראות את האיחור במתן הודעה על אירוע העלול לשמש עילה לתביעה כאיחור במתן הודעה על מקרה הביטוח שלפי סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, ישמשו טעם לדחיית תביעה או להפחתתה רק אם התקיימו התנאים המפורטים באותם סעיפים, שלא התקיימו. איילון טוענת, שאין כאן איחור בהודעה, אלא אי מתן הודעה, ובמקרה של ביטוח על בסיס תביעה, ההודעה עצמה היא מקרה הביטוח. לא אכריע בשאלה זו, שכן דין התביעה להידחות מטעמים אחרים.

35. איילון טענה להכשלת בירור החבות ונזק ראייתי. המודיעה טענה שטענות אלה לא פורטו ולא הוכחו. אין די בטענה שהמבוטח לא דיווח במועד אודות המקרה, והיה על איילון להוכיח, כיצד העיכוב גרם להכשלת בירור החבות ולנזק ראייתי. כמו כן היה על איילון לעמוד בתנאים לפי סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח. לא הובאו כל עדים מטעם איילון והדבר מקים חזקה עובדתית שאילו הובאו עדים היו מעידים לחובת איילון. לא אדון גם בטענה זו.

36. איילון טענה שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות של 3 שנים ממועד מקרה הביטוח. אני דוחה את טענת המודיעה, כי יש לדחות טענה זו משום שאיילון לא דרשה לדון בטענה במסגרת קדם משפט ולא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. אין חובה לעשות זאת. משהעלתה איילון את הטענה בהזדמנות הראשונה, יש לדון בה.

37. המודיעה טענה שהעילה נגדה התגבשה לאחר שניתן פסק הבורר, בהתאם לפסק הדין בערעור. לטענתה, חבות איילון כלפי המודיעה קמה אפילו לא דיווחה לה על הגשת התביעה לבוררות הצדדים, נוכח העובדה שהמודיעה עצמה לא היתה מודעת בעת הגשת התביעה כמו גם בעת היווצרות הסיכון, שאז היתה מבוטחת באיילון, לכך שהתביעה שהוגשה נגדה היא תביעה בגין סיכון מכוסה. מדובר בביטוח אחריות, ועל פי סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, בביטוח אחריות התביעה אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. על פי הפסיקה מירוץ ההתיישנות של תביעת שיפוי מתחיל לכל המוקדם עם מתן פסק דין המחייב את המזיק בתשלום תביעת הניזוק (ע"א 1386/05 סיבוס רמון נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח). בבוררות הצדדים לא נקבע חיוב כספי נגד המודיעה בגין הכשל בעיגון אבן החיפוי. לפיכך מירוץ ההתיישנות טרם החל, או לחילופין החל במועד מתן פסק הבוררות הסופי ב-8.10.08. על כן פוליסת הביטוח שהונפקה על ידי איילון מכסה את התביעה שהוגשה בספטמבר 2011. עוד נטען, שחל סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

38. אני דוחה את טענת המודיעה שהתביעה כנגד איילון לא התיישנה. אף אם מירוץ ההתיישנות החל עם מתן פסק הדין בבוררות הצדדים ביום 8.10.08, שאז לא היה ספק והיתה ידיעה מלאה, התביעה כנגד איילון הוגשה ביום 15.2.12, יותר משלוש שנים לאחר שהכל היה ידוע והכל היה גמור.

39. איילון טענה כי ההודעה נגדה הוגשה בשיהוי ניכר המלמד על זניחת טענות המודיעה נגדה. כפי שנקבע בע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית, פ"ד נז (5) 433, על הטוען לשיהוי להוכיח ויתורו של התובע על זכות התביעה שלו, ושינוי מצבו של הטוען לרעה, ואין די בחלוף הזמן כשלעצמו. איילון לא פירטה מאיזה מצג היא מסיקה ויתור, ולא פירטה או הוכיחה במה שונה מצבה לרעה. על כן יש לדחות את הטענה. לא אכריע בטענה זו.

40. לטענת איילון אין כיסוי בשל הפער בין הצהרת המודיעה על מחזור תקבולים צפוי בסך 100,000$ לעומת גודל הפרוייקט. לטענת המודיעה נתון זה מופיע ברשימה, שם נקבע שדמי הביטוח והכיסוי הביטוחי נקבעו לפי מחזור התקבולים הכללי הצפוי המוצהר בסך 100,000$. לטענתה דברים אלה תלושים מכל הקשר, ללא הבלטה מיוחדת, ולא הוכח שהמודיעה הצהירה מחזור זה של תקבולים. אני דוחה את טענת המודיעה, שכן היא שנתנה את הנתון של 100,000 $ ועליה להיות אחראית לכך שזה הסכום שנלקח בחשבון לצורך הפוליסה. מנגד, אני דוחה את טענת איילון המשווה בין עלות הפרוייקט למחזור התקבולים הצפוי. בעת שנערכה הפוליסה, היה זה בסיום בניית המבנים, והתקבולים שהתקבלו עבור הקמת המבנים אינם רלבנטיים, ומה שנותר הוא ציפיה של המודיעה ליתרה של 100,000 $. אין לכך השפעה על החבות.

41. אשר על כן, אין כיסוי לתביעת המודיעה בפוליסת הביטוח באיילון.

42. המודיעה ביקשה לחייב את המבטחות יחד ולחוד בתשלום פיצויים למודיעה בסך 1.1 מליון ₪ בתוספת הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הבורר וכן לבטל את החיוב בהוצאת משפט בסיבוב הקודם, ולחייבן בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 20% בתוספת מע"מ, לפי ההסכם שבין המודיעה לבא כוחה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את ההודעה לצד ג' כלפי כל אחת מצדדי ג', ומחייב את המודיעה לשלם לכל אחת מצדדי ג' הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך 46,800 ₪.

ניתן היום, ט"ט"ו תמוז תשע"ו, 21 יולי 2016, בהעדר הצדדים.