צד ג' מאיר שבו

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך עבודתו.

התובע כבן 49 שנים, עבד באתר בנייה לשם בניית בית כנסת.

ביום 23.01.11 עבד התובע באתר, בגובה של כשישה מטרים, על רצפת פיגום שהוצב על גבי הקיר החיצוני של המבנה.

2. התובע רצה לעבור בין הפיגום החיצוני לפיגום הפנימי שהיה בגובה של כשלושה מטרים.

התובע הצהיר בתצהירו כי:

"כשרציתי לעבור מהפיגום החיצוני לזה הפנימי דרכתי על קרש שנותקה ממקומה [כך במקור-מ.ב.], מעדתי, ועל מנת למנוע נפילה מגובה, קפצתי ונפלתי על רצפת הפיגום הפנימי.

במהלך נפילתי על רצפת הפיגום הפנימי נפצעתי בעיני השמאלית ע"י מוט ברזל, אשר היה שעון על דופן הפיגום הפנימי באלכסון, באופן שקצהו של מוט הברזל נמצא מעל לרצפת הפיגום, וכך, במהלך נפילתי על רצפת הפיגום חדר קצהו של מוט הברזל לתוך עיני השמאלית".

3. פרט לתובע ,העיד חברו של התובע לעבודה, עוואד פראס ומטעם ההגנה העידו הנתבע ומר אורי זקן, חבר בעמותה שבנתה את בית הכנסת.

זולת התובע לא העיד כל עד שראה בזמן אמת את התאונה .

4. עדות התובע לגבי נסיבות התאונה לא נסתרה.

לא זו אף זו, הנתבע טען ששמע מאחרים על נסיבות התאונה, אולם הנתבע בחר שלא להעיד את אותם אחרים (ראו סעיפים 14-16 לתצהיר הנתבע). הנתבע אף לא העיד את מנהל העבודה שהיה במקום (ראו: ע' 43 ש' 11-16).

אי העדת העדים במקרה דנן , יוצרת חזקה לחובת הנתבע לפיה ידע שעדות אותם עדים לא הייתה תומכת בגרסתו אלא בגרסת התובע ודי בטעם זה בנסיבות העניין כדי לאמץ את גרסת התובע לעניין נסיבות נפילתו.

אחריות הנתבע

5. העבודה בוצעה בהתאם לחוזה בין "עמותת זיו הפסגה" לבין הנתבע וצד ג' -מר מאיר שבו.

צד ג' לא התגונן ולא התייצב לדיונים שנקבעו.

בחוזה הוגדרו מר שבו (צד ג') והנתבע כ"קבלן".

אין מחלוקת על כך שצד ג' היה הקבלן הרשום של העבודה .לטענת הנתבע, צד ג' אף היה הקבלן הראשי והמפקח על העבודה.

אין מחלוקת שהנתבע היה הקבלן המבצע של בניית השלד (סעיף 4 לתצהיר הנתבע).

6. אמנם הנתבע טען שצד ג' היה מפקח העבודה והקבלן הראשי, אך מהראיות עולה שצד ג' הוסף להסכם, בעיקר משום שהיה לו רישיון בכיר יותר כדי לבצע את העבודה וכי מערכת היחסים בין המזמין לקבלן הייתה מול הנתבע וצד ג' כאחד (ראו: עדות אורי זקן ע' 45 ש' 24-26).

הנתבע אף העיד שלא היה יכול לבצע את הפרויקט מאחר שלא היה קבלן רשום ועל כן נזקק לצד השלישי שהוא קבלן רשום. הנתבע אף אישר שהוא ביצע את עבודת השלד (ע' 40 ש' 16-20).

7. הנתבע הוא שהיה המעביד במקום והנתבע הוא ששילם לפועלים את שכרם (ראו: נספח א' לתצהיר התובע ותלושי משכורת שצורפו).

הפסיקה חזרה ושנתה כי על מעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים לעובדים ועל המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ראו למשל: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז (3) 225).

8. הנתבע ,כמעביד, לא דאג לכך שתנאי העבודה יהיו בטוחים ולא נקט בכל האמצעים הסבירים. האפשרות של התובע לעבור מפיגום לפיגום, באופן שמסכן את התובע, אינה בגדר תנאי בטיחות סבירים. גם הימצאות מוטות ברזל באופן המסכן את התובע מקימה אחריות של הנתבע כמעביד. הנתבע לא השגיח על כך ולא בחן באיזה אופן מבוצעת העבודה הלכה למעשה. לפיכך, התרשל הנתבע ועל כן קמה אחריותו לפצות את התובע.

9. התובע העיד שמנהל העבודה אמר לו ביום האירוע, לאחר שהתובע פירק עצים בפיגום הפנימי, לעבור לפיגום החיצוני וכאשר התובע רצה לחזור לפיגום הפנימי הוא נפל (ע' 26 ש' 22 – 23). מנהל העבודה לא העיד מטעם הנתבע ואי העדת מנהל העבודה מקימה כאמור לעיל חזקה לחובתו של הנתבע, לפיה ידע שמנהל העבודה לא יתמוך בגרסתו.

10. לא הוכח שהיה סולם קבוע על הפיגום בזמן אמת והנתבע לא הניח תשתית ראייתית מספקת לטענתו שהיה סולם כאמור. אף העד מטעם הנתבע, אורי זקן לא ידע להעיד האם הסולם שהיה במקום היה קבוע או נייד ( ע' 47 ש' 18). התמונה שהגיש הנתבע לעניין זה (נ/1) לא צולמה במועד התאונה. העד פראס העיד שהמקום המצולם נבנה לאחר שהתובע נפגע ( ע' 37 ש' 28) וגם העד אורי זקן העיד שהסולם לא הותקן אלא הושען ( ע' 47 ש' 21) .

הנתבע טען שהתובע נפגע ממוט ברזל שהובא על ידי התובע ואולם, משלא העיד הנתבע עדים לעניין זה ולנוכח עדותו של התובע בנדון, יש לדחות טענה זו.

אשם תורם

11. הנתבע טען כי התובע בחר לקצר את הדרך ובמקום לעבור מפיגום לפיגום בדרך הזהירה והבטוחה, בחר בדרך הפעולה שגרמה לנזק.

משלא הונחה תשתית ראייתית לכך שהייתה דרך בטוחה למעבר בין הפיגומים ומשלא העיד מנהל העבודה כאמור, יש לדחות את הטענות בדבר אשם תורם, שכן לא הוכח שבנסיבות הספציפיות של ביצוע העבודה באתר, התרשל התובע כעובד (ראו ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח' פ"ד נ"ח (1) 1).

אמנם נטען שהפועלים במקום לא שעו לכללי הבטיחות ,כך למשל לא דאגו הפועלים והתובע לחבוש משקפי מגן וקסדות. ואולם הוכח ששיטת העבודה שנהגה במקום הייתה, עבודה ללא משקפי מגן וקסדות , על כן אין באי חבישת הקסדה ומשקפי המגן בנסיבות העניין, משום הצדקה להטלת אשם תורם על התובע.

הנזק

הנכות הרפואית

12. לאחר שהצדדים הגישו חוות דעת מטעמם, מונתה פרופ' ענת לבנשטיין כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום רפואת העיניים.

המומחית קבעה כי לתובע 30% נכות עקב חוסר ראייה בעין שמאל ו-5% נכות נוספים בשל הוצאת העין ובסך הכל קבעה המומחית כי לתובע 33.5% נכות רפואית.

המומחית סברה שאם אין ראיית עומק לא ניתן לעבוד בגבהים ולכן יש להפעיל את תקנה 15.

הנכות התפקודית- גריעה מכושר ההשתכרות

13. בפסק הדין המנחה בעניין הערכת אובדן כושר השתכרות עקב אובדן עין אחת, נקבע שראוי להעמיד את אובדן כושר ההשתכרות בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטייה למעלה או למטה.

"זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין ,אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה...חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו" (ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ ואח' נ' חנניה גוזלן (12.09.10)).

בעניין איסכור האמור, נקבע אובדן כושר השתכרות של 30%, אף שהנכות הרפואית הייתה בשיעור גבוה מעט בשל צלקת.

בענייננו, יש מקום לפסוק לתובע אובדן כושר השתכרות בשיעור של 30% וזאת בשים לב לכלל בפרשת איסכור לעיל, בשים לב לאופי הפגיעה בעינו של התובע ומאחר שהתובע אינו יודע קרוא וכתוב בעברית והשכלתו מצומצמת, כמפורט בסיכומים.

מנגד אין מקום לקבוע גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור הגבוה מ-30%, שכן התובע עבד בעבודות פיזיות לאחר התאונה ומכאן שלתובע יכולת לעבוד בעבודות כפיים. אמנם התובע אינו יכול לעבוד כפועל בניין בעבודות בגובה ובפיגומים, אך עדיין פתוחה בפניו קשת של עבודות מגוונות בהם הוא יכול לעבוד. התובע העיד שהוא יכול לנהוג היום ומכאן שלתובע יכולת גבוהה מהנטען על ידיו.

מכאן שאין מדובר במקרה חריג שבו יש מקום לסטות מאובדן כושר ההשתכרות שנפסק בפרשת איסכור.

לפיכך, קובע כי הגריעה מכושר ההשתכרות היא בשיעור של 30%.

בסיס השכר

14. התובע טען ששכרו היומי עמד על סך 300 ₪ ליום עבודה וכי שכרו הממוצע של התובע בשנת 2010 עמד על סך של 6,329 ₪.

מנגד טען הנתבע שבהתאם לתלושי השכר, שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 4,367 ₪ וזאת בשכר יומי של 220 ש"ח.

הנתבע העיד שהתובע עבד אצלו במשך כעשור (ע' 43 ש' 28) ואישר כי בדרך כלל עבד הנתבע חמישה ימים בשבוע, בשכר נטו של 220 ₪ ביום (ע' 44 ש' 19), אף שהיו ימים שהתובע לא עבד. כאשר עומת הנתבע עם כך שבחודשים אוקטובר עד דצמבר, עבד התובע 14-15 יום בחודש וכי בחודשים האחרים, עבד התובע 21 - 23 ימי עבודה בחודש, השיב הנתבע שאלה הימים בהם עבדו כלל העובדים ובהם עבד התובע (ע' 44 ש' 16-17).

15. יש להעדיף את עדותו של התובע באשר למספר ימי העבודה שעבד, מה גם שלמעשה אין מחלוקת ממשית באשר למספר ימי העבודה בהם עבד התובע.

ראשית, הנתבע לא הגיש תלושי שכר של עובדים אחרים שהיו יכולים לתמוך בטענתו וזאת חרף עדות התובע לעדות העד מטעמו (ראו : ע' 38 ).

שנית, התובע נתן הסבר מדוע הרישום היה שונה בקשר לחודשים אוקטובר –דצמבר וזאת משום שהתובע ביקש שירשם כי השתכר סכום נמוך יותר בחודשים אלה על מנת לקבל הנחה בארנונה.

לטענה זו יש תימוכין גם במספר ימי העבודה בחודשים המקבילים בשנת 2009.

16. עם זאת, לא הוכחה הטענה באשר לסכום ששולם לתובע עבור יום עבודה ואף העד מטעם התובע העיד שהשתכר סכום שאף התובע אינו טוען לו (ע' 38 ש' 4).

17. לפיכך ובהעדר תשתית ראייתית מספקת, קובע כי התובע עבד כ-20 ימים בחודש בשכר יומי של 220 ₪.

שכר זה עומד על 4,400 ₪ נכון למועד התאונה.

בנוסף קיבל התובע דמי נסיעות בסך 242 ₪ ומכאן שהשכר עמד על סך 4,642 ₪ לחודש. בשערוך להיום, עומד השכר על סך 4,865 ₪.

בגדר בסיס השכר אין להביא בחשבון את השי לחג שקיבל התובע, אם מהטעם שמדובר בסכום שנתי זניח ואם מהטעם שהנתבע העיד שהסכום שולם מכספו הפרטי (ע' 44 ש' 28-32).

הפסדי השתכרות בעבר

18. התובע העיד שמאז התאונה ועד היום, עבד בשני מקומות עבודה. בתחילה עבד כעובד ניקיון בבית החולים שערי צדק מחודש 02.14 למשך חודש וחצי ולאחר מכן כעובד מחסן באתר חפירות החל מחודש 05.14 למשך שלושה חודשים.

אין מחלוקת ששולמו לתובע דמי פגיעה בסך 7,267 ₪.

ממועד התאונה ועד היום חלפו כ4 וחצי שנים.

בשים לב לתקופה הסמוכה לתאונה בה נמנע מהתובע לעבוד, בשים לב לניסיונותיו של התובע לשוב לשוק העבודה ובשים לב לכך שהתובע לא מיצה את יכולתו, יפסק לתובע פיצוי המשקף גריעה מכושר ההשתכרות לתקופה האמורה, למעט ששת החודשים הראשונים שאז תחושב הגריעה מכושר ההשתכרות כגריעה מלאה.

לפיכך פוסק לתובע פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר והפסד זכויות סוציאליות בעבר.

הפסד השתכרות בעתיד

19. בשים לב לבסיס השכר, בשים לב לגילו של התובע ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, פוסק לתובע בסך 243,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.

הפסדי פנסיה

20. בנוסף פוסק לתובע פיצוי בשיעור 12% מהפסדי ההשתכרות בעתיד המגלם אובדן זכויות סוציאליות וזאת בסך 29,000 ש"ח.

הוצאות

21. התובע טען שהוא נזקק להוצאות נסיעה ולהוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

מאחר שהתובע נוהג ברכב כיום ומאחר שהוצאותיו מכוסות על ידי קופת החולים, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין השתתפות עצמית או הוצאות נלוות.

בשים לב לאמור בחוות הדעת ובשים לב לאמור לעיל, פוסק לתובע בסך 3,000 ₪ עבור הוצאות לעבר ולעתיד.

עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד

22. התובע טען שמיום אשפוזו בבית החולים ובמשך שנה הוא נזקק לעזרת משפחתו, בליווי במהלך עיסוקיו היום יומיים ובעזרה במטלות הבית ובהסעה ממקום למקום.

קרובי התובע לא העידו ולא הוגשה כל ראייה לעניין העזרה.

התובע העיד כאמור שהוא נוהג כיום. התובע גם העיד שאשתו אינה עובדת (ע' 31 ש' 26) וכי עזרתו של אחיו הייתה בגדר עזרה רגילה (ע' 31 ש' 31).

מחוות הדעת לא עולה שתידרש עזרה בעתיד.

עם זאת, בשים לב לעזרת הקרוב שהושטה בעבר ובשים לב לסיכון שהעין הנוספת תיפגע, פוסק לתובע פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עזרה לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

23. התובע עבר שני ניתוחים בהרדמה מלאה ואושפז בבית החולים במשך 16 ימים.

התובע איבד את עינו האחת ואין צורך להכביר במילים על הנזק הלא ממוני הנגרם מאובדן עין אחת.

לפיכך, פוסק לתובע פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין כאב וסבל.

ניכוי תגמולי מל"ל

24. מהסכום הנפסק יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו וישולמו לתובע.

מאחר שחישוב הנתבע לעניין הניכויים מיטיב עם התובע, קובע כי סכום הניכויים יעמוד על סך 247,500 ₪ נכון להיום.

חיוב צד ג'

25. מאחר שצד ג' לא התגונן ומאחר שצד ג' היה הקבלן הרשום, יחויב צד ג' לשלם לנתבע הסכומים בהם מחויב הנתבע ( ראו גם: החלטה מיום 04.06.12).

סוף דבר

26. התובע זכאי לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים:

• • אובדן השתכרות בעבר: 100,000 ₪.
  • אובדן השתכרות בעתיד: 243,000 ₪.
  • הפסדי פנסיה:29,000 ₪.
  • הוצאות: 3,000 ₪.
  • עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד:50,000 ₪.
  • כאב וסבל: 150,000 ₪.

27. סך הפיצוי המגיע לתובע: 575,000 ₪.

בניכוי תגמולי מל"ל, עומד הסכום על סך של 327,500 ₪.

28. לפיכך מחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 327,500 ₪.

כן מחייב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ כולל מע"מ.

29. מחייב צד ג' לשלם לנתבע הסכומים האמורים בסעיף 28 לעיל.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ה, 05 יולי 2015, בהעדר הצדדים.