06 פברואר 2017

לפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים – האחת של מר יובל ברוך (להלן – התובע), לתשלום לפיצויי פיטורים, הפרשי בונוס וזכויות נוספות הנובעות מהעסקתו של התובע כמנכ"ל הנתבעת 1 (להלן – החברה) ; השנייה, של החברה להשבת סכומים שנטל התובע שלא כדין.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. התובע והנתבע שכנגד הועסק כמנכ"ל הנתבעות 1-4 (להלן גם – החברות), אשר הינן חלק מקבוצת חברות משפחתית, אשר הייתה שייכת לאביו, הנתבע 5 (להלן – יעקב) ורעייתו דאז, הגב' עדינה ברוך (להלן – עדינה).
2. עיסוקן של החברות הנתבעות הינו בתחום של ייבוא ושיווק של רהיטים. במסגרת זו, הן מקבלות זיכיונות ונציגויות בלעדיות מספקים מחו"ל ותמורתן היא ממכירת רהיטים ומעמלות המשולמות על ידי היצרנים והספקים.
3. התובע החל לכהן כמנכ"ל החברה בחודש 1/2008 כאשר במקביל לעיסוקו ניהל חברה נוספת, בבעלותו ובבעלות רעייתו, רונאת ברוך (להלן – רונאת) אשר עיקר פעילותה היה בהפעלת מועדוני כושר ברחבי הארץ (להלן – רובל).
4. ביום 21.4.09 נחתם הסכם שעניינו מכירת מניותיהן של החברות לתובע ולאחותו, הגב' הדס ברוך (להלן – הדס) והעברת הבעלות במניות בחלקים שווים (נספח א' לכתב התביעה, להלן- ההסכם).

העברת המניות הותנתה בפירעון הלוואה שהועמדה על ידי יעקב ועדינה, בסך כולל של 3,200,000 דולר ארה"ב, על ידי תשלום חודשי בסך 35,000 ₪ לכל אחד וכן 75% מרווחי החברות, לאחר תשלום משכורות ובונוסים לעובדים.

1. עוד צוין בהסכם כי עד לפירעון ההלוואה, יוחזקו המניות בנאמנות אצל עו"ד אילן מוזס (להלן – הנאמן) וכי התובע והדס יועסקו בתנאי שכר מוגבלים. ביחס לתובע הוסכם כי הוא יהיה זכאי לשכר חודשי כולל (לרבות תנאים סוציאליים) אשר עלותו למעסיק לא תעלה על 45,000 ₪, רכב צמוד על פי בחירתו, טלפון ומחשב נייד. בנוסף, התובע היה זכאי לבונוס בשווי 12% מרווחי החברות לפני חישוב פחת ולאחר מתן משכורות. לצורך חישוב רווחי החברה צוין כי יבדקו מאזני החברות מדי חצי שנה ויאושרו על ידי רואי החשבון של החברות.

בנוסף הוסכם, כי יעקב ורעייתו יתפטרו מתפקידם כמנהלי החברות והתובע והדס ימונו לדירקטורים של החברות במקומם וכן ימונו למורשיי החתימה.

1. עוד אין חולק, כי במהלך שנת 2009, העניקה החברה לרובל או לתובע הלוואה במתכונת קבועה של תשלומים חודשיים על סך 55,000 ₪ בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה רובל. הלוואה זו ניתנה במשך 14 חודשים בסכום כולל של 770,000 ₪. בחודש 5/2010 או בסמוך לכך, הוענקה הלוואה נוספת בגובה 1 מיליון ₪.
2. בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, שלחו יעקב ועדינה לתובע ביום 1.2.11 הודעה על ביטול ההסכם ודרשו מהנאמן לקבל לידיהם בחזרה את מניותיהם (נספחים ט'1 – ט'2 לתצהיר יעקב). לטענת התובע מקור המחלוקת היה גרעון בסך 8 מיליון ₪ שלא הוצהר עליו ואילו לטענת הנתבעים, התובע משך סכומי כסף מהחברה ללא ידיעתו או אישורו של הדירקטוריון וכן לא השיב הלוואה שקיבל לטובת רובל שבבעלותו. כפועל יוצא מהאמור, ביום 10.2.11 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה וביום 1.3.11 הגיעו הצדדים לפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין ,נספח ב' לכתב התביעה).

בפסק הדין נקבע כי:

"3. המבקש ישאר בתפקידו כמנכ"ל באותם תנאי שכר למצער עד לסיום הערכת עסקי החברות ותפקוד המנכ"ל על ידי הדירקטוריון.

...

5. למבקש תינתן הודעה מוקדמת בת 6 חודשים בכל מקרה של סיום העסקתו כמנכ"ל באותם תנאי העסקה אלא אם כן יוסכם אחרת על ידי הדירקטוריון והמבקש".

1. ביום 12.1.12 הודיעה החברה על פיטוריו של התובע, בהתאם להחלטת הדירקטוריון מיום 21.12.11. הודעה זו נחתמה בידי דירקטור החברה, מר איצ'ה יחזקאל, אשר מונה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (להלן – רו"ח יחזקאל). בסיפא למכתב צוין כי החברה תשלם לתובע את דמי ההודעה המוקדמת ואת כל הזכויות המגיעות לו על פי ההסכם (נספח ג' לכתב התביעה).
2. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.3.12, לאחר הליכים משפטיים שניהלה עדינה כנגד יעקב, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין, על העברת מניותיה של עדינה בחברות ליעקב בתמורה להסדר שפורט בפסק הדין ויעקב נותר בעל המניות היחיד (נספח י' לכתב ההגנה).

טענות הצדדים

1. התובע טען כי הנתבעים הפרו את התחייבותם במכתב הפיטורים ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא שילמו את זכויותיו. לטענתו, החברה לא שילמה לו את הבונוס המגיע לו לשנת 2010 ו- 2011 ולפיכך עתר להפרשים בסך כולל של 246,470 ₪. לגרסתו, הוא קיבל מדי חודש 5,000 ₪ כמקדמה על חשבון הבונוס ולפיכך עתר לתשלום ההפרשים.
2. עוד טען כי הוא פוטר ללא מתן הודעה מוקדמת, חרף ההתחייבות בפסק הדין ליתן לו הודעה מוקדמת בת שישה חודשים ועל כן, עתר לתשלום בעבור חמישה וחצי חודשים בסך 247,500 ₪. בנוסף, עתר לתשלום בגין פיצויי פיטורים בסך 187,500 ₪ והפסד פיצויי פיטורים לתקופת ההודעה המוקדמת בסך 20,625 ₪ ולתשלום דמי הבראה בסך 4,745 ₪ ופדיון חופשה בסך 56,250 ₪.

התובע הוסיף כי פוטר בחוסר תום לב, לאחר שגילה שהוצגו בפניו מצגי שווא ולאחר ניסיון לדחוק את רגליו ולגרום לו לעזוב את החברה. בגין התנהלות זו, עתר לתשלום בגין נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪.

1. ביחס לחיובם של הנתבעים ביחד ולחוד טען התובע כי ההסכם נכרת עם יעקב והוא כלל התחייבות להעסקה על ידי נתבעות 1-4 ביחד ולחוד באשר הן מנהלות את אותו עסק ומאוגדות בנפרד מטעמי מיסוי. ביחס ליעקב הדגיש, כי הוא התחייב באופן אישי בפסק הדין ובנוסף, בהתאם לקבוע בחוק החברות, יש מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות באשר הוא פעל בחוסר תום לב במטרה לקפח ולהונות את התובע.
2. הנתבעים טענו מנגד כי מאז שהחל התובע לכהן כמנכ"ל החברה הוא עשה בה כבשלו ונטל ממנה מיליוני שקלים אותם סירב להשיב. במהלך שנת 2009, ובעקבות בקשתו של התובע ליעקב, ניתנה לו הלוואה בשל קשיים כלכליים אליהם נקלע בעקבות חובותיה של רובל אשר בבעלותו בסך של 55,000 ₪ בחודש ובסך הכל של כ- 770,000 ₪.

במחצית שנת 2010 נעתר יעקב בשנית לבקשתו של התובע, ואישר לו ללוות מהחברה סכום נוסף של 1 מיליון ₪, לכיסוי חובותיו כערב לרובל. לטענת הנתבעים, הסתבר כי התובע משך כ- 1.2 מיליון נוספים. בנוסף, התובע הפר את התחייבויותיו למתן מידע על אודות מצבן הפיננסי של החברות, במטרה להסתיר פעולות שביצע בנכסי החברה ובכספיה, נטל במרמה נכסים והעבירם לרובל, בניגוד לכל דין.

לנוכח התנהלותו של התובע אשר מהווה הפרה יסודית של ההסכם שנחתם בין הצדדים, שלחו יעקב ועדינה הודעה על ביטול ההסכם שנחתם.

1. ביחס לזכאותו לבונוסים טענו הנתבעים כי התובע לא קיבל אישור לקבל כספים על חשבון הבונוס אלא שהוא החליט על דעת עצמו למשוך כספים, מבלי שהיה זכאי לכך. החברה הטעימה כי בשנים 2010 ו- 2011 סיימו הנתבעות את פעילותן בהפסד ולפיכך התובע אינו זכאי לכל תשלום ודרשה כי הוא ישיב את הסכומים שנטל לכיסו בסך 64,964 ₪ בגין שנת 2010 ו- 59,189 ₪ בגין שנת 2011.

ביחס לתשלום הודעה מוקדמת טענו, כי בהתאם לפסיקה והואיל והתובע גנב מהנתבעות הלכה למעשה, הרי שבדין נשללו ממנו תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. עוד הטעימו כי אין התובע זכאי לתשלום נוסף שכן התובע הוא ששלט בחברה וניהל אותה ושעה ששולם לו סך 45,000 (עלות מעביד) אין הוא זכאי לסכומים כלשהם בגין הבראה וחופשה.

1. הנתבעים הוסיפו כי התובע הועסק על ידי החברה בלבד וכי כל הנתבעות מאוגדות בנפרד ונשלטות על ידי יעקב. מכאן, כי אין כל בסיס לתביעתו של התובע לחייב את הנתבעות 2-4 כמו גם את יעקב, שכן לא מתקיימת יריבות בינו לבין התובע.
2. בכתב התביעה שכנגד (מתוקן) (להלן – כתב התביעה שכנגד) עתרה החברה לחיוב התובע בגין הלוואה שנטל בסך 1,770,000 ₪ וכן בגין סך 230,000 ₪ שנטל שלא כדין (ראו החלטה מיום 9.7.13). החברה הטעימה כי התובע הפר את חובת האמון המיוחדת והמוגברת לה מחויב על פי דין, עוול כלפיה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן פגע באופן חמור בקניינה. עוד הוסיפה כי ככל שיקבע כי רובל נטלה את הכספים ולא התובע, הרי שיש לחייב את התובע בעילה של הרמת מסך שכן הוא פעל תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של רובל לפרוע את חובותיה ובאופן שיש בו כדי לקפח ולהונות את החברה.
3. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע כי יעקב הורה על העברת 100,000 ₪ לחודש לרובל מיוזמתו ועל מנת שהתובע יועל להתמקד בעבודתו בחברה, כאשר כוונת הצדדים הייתה שרובל תהנה מהכנסות מפעילות משותפת ותוכל בעתיד להחזיר את ההלוואה. גם התשלום השני, על סך 1 מיליון ₪, הועבר לרובל על ידי החברה מאותה סיבה וכדי לכסות את הגרעון התזרימי של רובל. התובע הוסיף כי יעקב סיכל בפעולותיו את קיום ההסכם ואת מימושו ולכן רובל לא הפכה לחברה בת של החברה ולכן היא אינה יכולה להשיב את ההלוואות שניתנו לה.
4. ביחס לתשלומי הבונוס טען התובע, כי כל משיכות הכספים היו בהסכמה ובידיעה של יעקב, הן לפני השינוי בדירקטוריון והן לאחריו מהסיבה שהתובע לא יכול היה לחתום על תשלומים אלו בעצמו, שכן זכויות החתימה שלו בחברה הוגבלו עד לסך של 10,000 ₪. לפיכך טען, כי דין התביעה שכנגד להידחות על הסף.
5. להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו מסוג "מרווה" להגבלת הנתבעים מלהוציא מרשותם כספים המגיעים להם מחברת "קליגריס" שבאיטליה, זאת לאור הצהרתו של יעקב בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 8.3.12 לפיה החברות הינן חדלות פירעון.
6. ביום 22.7.13 נדחתה הבקשה בשל כך שלא הוכח שאין לנתבעים נכסים כלשהם בארץ הניתנים לעיקול ולפיכך לא הוכח שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

עדויות שנשמעו בתיק

1. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, אמו עדינה, ורו"ח גור, אשר שימש כמנהל הכספים של החברה (להלן –רו"ח גור).
2. מטעם הנתבעים העיד יעקב , רו"ח יחזקאל, מר גמליאל, מר רמי שרון, אשר שימש כדירקטור חליף מטעמו של יעקב, החל מחודש 1/2011 ועד לסוף חודש 8/2011 ורו"ח ולנשטיין, אשר שימש כרו"ח של החברה במשך כ- 30 שנה.

דיון והכרעה

לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת

1. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה האם בדין שללה החברה את פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת לנוכח מעשיו החמורים של התובע, כטענתה.
2. החברה טענה כי התובע ביצע עבירות משמעת חמורות, תוך שימוש בנכסיה וכספיה לטובתו ולטובת רובל שבבעלותו ותוך חשיפת החברה לסיכונים פיננסים. התובע גנב מהחברה ופגע בקניינה, הפר את ההסכם שנכרת עמו ואת חובתו לפעול בנאמנות במסירות ובתום לב. התובע התעשר שלא כדין על חשבונה של החברה ועוול כלפיה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. החברה הפנתה לסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 וטענה כי בדין נשללו זכויות אלה מהתובע, לנוכח מעשיו החמורים.

המסגרת הנורמטיבית

1. סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 כוללת את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאים המפורטים בסעיפים 16 ו- 17 לחוק (ראו עע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב (31.5.07)).
2. התובע לא טען לקיומו של הסכם קיבוצי ולפיכך על בית הדין לקבוע, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים האם פיטוריו של התובע היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא מתן פיצויי פיטורים או קבלת פיצויים חלקיים בלבד, בהתאם לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, הוא ההסכם הקיבוצי הכללי - תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (עע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ (29.12.02)).
3. בהתאם להוראותיו של התקנון הנ"ל, הסנקציה החמורה ביותר המוטלת על עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה היא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. הרציונל העומד בבסיס סנקציה חמורה זו שם דגש על יחסי העבודה כבנויים על יחסי אמון בין עובד למעסיקו, במסגרתם מחויב העובד לטפל ברכוש המעסיק בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעסיקו או גניבת רכוש זה מהווים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פיצויי פיטורים (עע (ארצי) 272/06 משה אוחנון נ' קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (23.7.07)).
4. בפסיקה נקבע, כי ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר" כ"גבול עליון לסמכות הענישה" (עע 300327/98 אטקה בע"מ נ' דוד רטר, פד"ע לט 49; עע 438/07 תבל אבטחה בע"מ נ' אולג טיכונוב (6.9.09)).
5. בענייננו, מאחר והמדובר בטענה לשלילת פיצויי פיטורים, בין היתר, בשל גניבת התובע מהחברה יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות. בית הדין הארצי קבע, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה, מן הדין לבסס כדבעי באופן שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' נ' חברת וייסמן תמרוקים בע"מ עבודה ארצי, כרך כו(2) 345 (1993)).

ובעניינו -

1. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ואת חומר הראיות שנפרש בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי החברה לא הייתה רשאית לשלול מהתובע פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת ונפרט טעמנו כדלקמן.
2. החברה פירטה בכתבי הטענות ובסיכומיה שורה של מעשים, אשר יש בהם כדי להעיד על התנהגותו של התובע, בגינה נשללו זכויותיו. נעמוד על עיקרי טענותיה להלן.
3. הסבת חוזים והכנסות שהגיעו לחברה לטובת רובל
4. הנתבעים טענו כי התובע נטל במרמה נכסים בבעלות החברה ו/או נכסים שהיו צריכים להיות בבעלותה והעבירם לרובל.
5. כך לדוגמא ביחס לעסקת קליגריס, טענו הנתבעים, כי התובע חתם על הסכם זיכיון עם חברת קליגריס אשר הייתה אחת מספקי הריהוט של החברה, באמצעות רובל ולא באמצעות החברה, למרות שלרובל לא הייתה שום זיקה עסקית לקליגריס, לא עסקה בתחום הריהוט ולא התעתדה להעניק לה שירותים כלשהם. הואיל ורובל לא יכלה להעניק לקליגריס את השירותים אותם התחייבה להעניק בהסכם עליו חתמה עמה, היא המחתה את זכויותיה לחברה. כאשר נעשתה פניה לתובע בעקבות כך, הוא מיהר להבהיר כי המדובר בעניין טכני בלבד וכי החתימה הינה "חסרת משמעות" שכן כל הזכויות של רובל בהסכם עם קליגריס הומחו בהמחאה בלתי הדירה ופרמננטית. אלא שהואיל והמחאת הזכות הייתה בשפה האיטלקית בלבד, ועל אף שהתובע הציג "תרגום", הסתבר בדיעבד כי הוא השמיט מהתרגום משפט המבהיר כי ההמחאה ניתנת לשינוי (ראו נספח ג'2 לתצהיר יעקב).
6. לנוכח האמור, פנתה החברה, באמצעות בא כוחה, לתובע וביקשה כי הוא יוציא מסמך מתקן ובו יובהר כי המחאת הזכויות מקליגריס לחברה הינה קבועה ובלתי ניתנת לביטול, אולם פניות אלו לא זכו למענה מצד התובע (נספחים ד'1 ו- ד'2 לכתב התביעה שכנגד).

הנתבעים הוסיפו כי ביום 6.3.12, התובע שלח בשם רובל הודעה על ביטול המחאת הזכות של רובל עבור החברה תוך דרישה כי יתרת החוב שחבה חברת קליגריס לחברה תועבר לרובל (נספח ג'5 לתצהיר יעקב). לנוכח האמור הודיעה קליגריס כי היה והמחלוקת בינה לבין רובל לא תיפתר, אזי היא תיאלץ לפנות לבית המשפט באיטליה בהליך של טען ביניים לצורך הכרעה בשאלה למי מגיעים הכספים (נספח ג'6 לתצהיר יעקב).

בפועל, הכספים המגיעים לחברה לא שולמו לה, בשל התנהלותו של התובע והטעייתו.

הנתבעים הוסיפו כי התובע ניסה לפעול באופן דומה, עם חברת נאטוצי וחברת UNPIO. לתצהירו של יעקב צורפו טיוטות חוזי התקשרות עם ספקים אלו, באמצעות רובל (נספחים ד'1 ו- ד'2 לתצהיר יעקב).

1. התובע טען מנגד, כי ההתקשרות עם קליגריס באמצעות רובל לא הייתה יוצאת דופן מבחינת האופן שבו התקשרו הנתבעות עם ספקים וכי היועצים המשפטיים של החברה היו מעורבים בהתקשרות. לטענתו, לבקשת החברה, הוא פנה לקליגריס וביקש להעביר את ההסכם מרובל לחברה וקליגריס סירבה וביטלה אותו.

בתצהירו טען התובע, כי במועד שבו התקבלה ההחלטה הוא והדס היו הדירקטורים היחידים בחברה אשר עמדו להפוך על פי ההסכם לבעלי המניות בה. ההחלטה התקבלה על ידי המוסמכים בחברה במועד הרלוונטי, זאת כחלק מההחלטה להפוך את רובל לחברת בת, בבעלות מלאה של החברה, לאחר שהתקיימה ישיבת דירקטוריון, במהלך חודש 1/2010 ולאחר התייעצות עם שלושה יועצים מטעם החברה – יועץ המס – מר עדי חמצני, רו"ח נגה בורקו ומנהל הכספים, רונן גור.

עוד הוסיף כי החוזה עם קליגריס יושם במשך שנתיים עד לפיטוריו, מבלי שנטען כנגדו וכי לולא פעילותו, לא הייתה קליגריס מתקשרת עם החברה, פעילותו הייתה גלויה וידועה, לצורך השאת רווחיה של החברה.

1. התובע הוסיף כי התקשרויות החברה עם ספקים נעשו לא פעם באמצעות חברות קשורות ולא באופן ישיר באמצעות התובעת שכנגד (סעיפים 34-47 לתצהיר התובע).

התובע העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן:

"ש. תאשר לי בבקשה שלרובל לא היו עסקי ריהוט.

ת. אה,

ש. רובל לא עסקה בריהוט.

ת. רובל לא עסקה בריהוט? אה רובל עסקה בריהוט בתקופות מסוימות.

ש. עזוב, תאשר לי בבקשה שבתקופה שעברת לנהל את י.ר רובל לא עסקה בריהוט.

ת. בתקופה שעברתי לנהל? היא לא עסקה בריהוט.

....

"ש: תאשר לי בבקשה שלכן גם, כל הסוכניות שאיתם היית צריך להתקשר היו צריכות להתקשר מ- י.ר (החברה – א' ש') ולא מרובל.

ת. לא זה פשוט לא נכון כי י.ר לא התקשרה עם אף חברה בתחום הריהוט.

ש. תאשר לי בבקשה שכל הנכסים שהיו צריכים להיות של י.ר או של החברות האחרות בבעלותך או בבעלות אחותך. ולא של חברות שרק אתה הבעלים שלהם.

ת. בעיקרון זה נכון ואם רובל הופכת להיות חברת בד (כך במקור – א' ש') של י.ר שזו הייתה התוכנית בזמנים האמורים, אז זה לא משנה מה יושב ברובל כמו שזה לא משנה מה יושב בחברת יעקב ברוך אחזקות. זה עדיין בסיכומו של עניין מתועל לחברה למעלה שזוהי י.ר.

ש. כלומר, תאשר לי אם כך ש, ה, ההסכם עם קליגריס למשל,

ת. למשל.

ש. הוא נכס של החברות ולא של רובל, עד שהיא לא תהפוך להיות חברה בבעלות מלאה.

....

ת. ההסכם עם קליגריס, אינו נכס של י.ר.

ש. מה?

ת. שום הסכם עם אף ספק רהיטים, אינו נכס של י.ר.

ש. תאמר לי בבקשה, תאשר לי בבקשה, שההסכם עם קליגריס הוא חלק מהנכסים של רשת החברות שהייתה אמורה להיות בבעלותך ובבעלות אחותך.

ת. ההסכם עם קליגריס נרשם ברובל, שלסיכומו של עניין הייתה אמורה להפוך לחברת בד של חברת י.ר ובמצב הזה, ההסכם עם קליגריס היה כמובן אה, אה, נמצא בקבוצת החברות."

1. בחקירתו החוזרת העיד:

"כל ספקי הרהיטים ללא יוצא מן הכלל, התקשרו עם חברות אחרות מלבד י.ר והם נתנו המחאת זכות, שבחלק מהמקרים אפילו לא הייתה כתובה לי.ר בדרך זו או אחרת"

(פרוטוקול 23.3.15, עמ' 40 ש' 16 ואילך, עמ' 41 ש' 1 ואילך; עמ' 57 ש' 27 ואילך)

1. בחקירתו הופנה התובע למכתבו של רו"ח עדי חמצני, מיום 16.2.2011 (אשר הוגש כראיה בתיק – ראו החלטה מיום 2.4.15) ובו צוין כי על אף שלא בוצעה העברת מניות מרובל לחברה, הואיל ורובל נתנה המחאת זכויות קבועה בהסכם עם קליגריס לטובת החברה הרי שכל עוד נמצאת הזכות בתוקף, אין הברחת נכסים. כשנשאל, מדוע הוא היה זקוק לחוות דעת זאת, השיב כי יעקב האשים אותו בהברחת נכסים (פרוטוקול, 23.3.15, עמ' 45-46).

בהמשך העיד כי עד לפיטוריו כל הכספים מעסקת קליגריס הגיעו לחברה ולשאלה: "אני אומר לך שכתבת, בחשבוניות שהוצאו לקליגריס, רובל, וכתבת שרובל שייכת לי.ר, למה התכוונת, שייכת ל – י.ר?" השיב התובע שרובל אמורה הייתה להפוך לחלק מהקבוצה אבל בפועל לא הפכה (שם, עמ' 47).

1. מהראיות שצורפו הוכח כי החברה נהגה להתקשר עם ספקים חיצוניים אשר המחו את זכותן לחברה ועל כן, התקשרותה של רובל עם קליגריס לא הייתה חריגה בעניין זה (ראו את עדותו של יעקב פרוטוקול, 19.7.15, עמ' 96 ש' 1-14).
2. ביחס לעובדה כי המדובר היה בחברה בבעלות התובע בלבד, הרי שלנוכח טענתו, אשר הוכחה במסמכים שצורפו לתצהירו, לפיה הייתה כוונה להפוך את רובל לחברת בת של החברה, לא מצאנו כי המדובר היה במהלך שעולה לכדי "תרמית" או שיש בו כדי לרוקן את החברה מנכסיה.
3. ביחס לטענה לפיה התובע דרש את הכספים שהיו שייכים לחברה, הרי שיעקב הודה בחקירתו כי התובע מעכב את הכספים שמגיעים לחברה מקליגריס הואיל והחברה חייבת לו כסף. לשאלה האם המדובר בטענה של חברת רובל השיב כי "אין לו מושג" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 119 ש' 6 ואילך). כך או כך, הרי שבניגוד לטענת הנתבעים, התובע אינו דורש את הכספים מעסקת קליגריס שכן לדידו הוא זכאי להם, אלא מאחר ולגרסתו החברה חבה לרובל.
4. לא מצאנו בעדותו של מר גור כדי לשפוך אור על נסיבות כריתת ההסכם. מר גור העיד בחקירתו הנגדית כי הוא אינו זוכר "כל כך" שהייתה המחאת זכות מרובל לחברה בעניין קליגריס. כשהוצג בפניו מייל ששלח אליו התובע, במסגרתו נכתב כי "כאשר שולחים להם חיוב עמלות, הם צריכים שזה יהיה מרובל" השיב כי הוא אינו זוכר וכי בטח היה עניין מיסוי, שכן "אם אתה מכיר הכנסה בחברה שהיא הפסדית, אז, ההכנסה היא פטורה ממס". כשצוין בפניו כי שתי החברות היו הפסדיות, גם רובל וגם החברה, השיב העד בחיוב והוסיף כי הוא אינו זוכר את הסיבות להתקשרות הזו. כשנשאל מדוע כתוב על המסמך עצמו את המילה "דיסקרטי", השיב כי הוא אינו זוכר. כשנשאל בשנית מה הסיבה שבגינה יתכן ומילה זו כתובה, השיב כי הוא אינו יודע. כשהשיב איזו חברה הוציאה את החשבוניות בפועל לקליגריס, העיד כי הוא אינו זוכר (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 36-40)
5. הנתבעת שבה על טענתה כי אף אחד מהגורמים המוסמכים בחברה לא אישר את ההחלטה להתקשר עם קליגריס באמצעות רובל. אלא, שטענה זו הוכחשה על ידי התובע ולא הוכחה ולו בראשית ראיה.

זה המקום לציין, כי לא מצאנו ליתן משקל ראייתי לעדותו של מר יעקב לפיה בתו, הדס, אמרה לו שהמדובר היה בהחלטה שהתקבלה ללא ידיעתה ונאמר לה, על ידי התובע, שלא לספר לאביה שכן המדובר בעדות שמיעה הואיל והדס לא נחקרה לפנינו (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 112 ש' 10 ואילך). מכאן, כי לא הוכח שהתובע פעל מאחורי גבה של החברה כמו גם כי הוא קיבל החלטה עסקית שהייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין.

1. מבלי לגרוע מהאמור, הואיל ורובל המחתה את זכותה לחברה, הרי שלא הוכח כי נגרם נזק לחברה בשל ההתקשרות עם קליגריס, שכן כפי שהתובע העיד והדבר לא נסתר, עד לפיטוריו כל הכספים מעסקת קליגריס הגיעו לחברה ועם פיטוריו, ביטלה קליגריס את ההסכם (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 47 ש' 8 ואילך).
2. לנוכח כל המפורט לעיל, הרי שלא הוכח כי התובע פעל בניגוד לדין או בניגוד לטובתה של החברה.
3. העברת מניות רובל לחברה
4. אין חולק כי בתקופת כהונתו של התובע כמנכ"ל החברה, החל תהליך, שלא הושלם, להעברת רובל מבעלותו ובעלות רעייתו לבעלות החברה.

לגרסת הנתבעים, התובע ניסה לבצע מהלך חריג של העברת מניותיה של רובל, אשר נקלעה לחובות כבדים לחברה, בניגוד לטובתה של החברה ותוך חשיפתה לסיכון פיננסי. מהלך עסקי זה, אשר הטיב עם רובל בלבד הצריך את הסכמת בעלי המניות - הסכמה שלא ניתנה.

1. התובע טען מנגד, כי כל המהלך העסקי נעשה בהכוונה ובייעוץ של הגורמים המוסמכים בחברה, במסגרת תכנון ארוך טווח ומתוך שיקולי מס. במסגרת זו הוחלפו תכתובות ומסמכים בין יועצי המס ויועציה המשפטיים של החברה (ראו נספחים ו'1, ו'2 ו- וי3 לתצהיר התובע).
2. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפנינו, שוכנענו כי לא הוכח כי התובע פעל שלא כדין או בניגוד לטובתה של החברה.

רו"ח גור העיד בחקירתו הנגדית כי הוא אינו זוכר מדוע נעשה מהלך זה, אולם ציין כי "כולם ידעו על זה, גם יעקב, גם יובל" בהמשך הוסיף כי יעקב היה מעורב בחברה וידע מה קורה, הוא היה בעל זכות חתימה והעדכון שלו היה שוטף (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 17 ש' 28-29, עמ' 18 ש' 21-24)

1. הנתבעים הפנו לעדותו של רו"ח ולנשטיין אשר העיד בחקירתו הנגדית כי לחברה היו הפסדים גדולים יותר משל רובל וכי המדובר ב"צעד משמעותי" עבור רובל כראיה לכך שמהלך זה הטיב עם רובל בלבד. אלא שבהמשך עדותו אישר העד, כי היה לחברה צפי לרווחים עתידיים וזו הייתה אחת הסיבות שבגללן שקלו להפוך את רובל לחברת בת, שכן ממהלך זה, החברה הייתה נהנית מהרווחים וחוסכת במס על ההפסדים של רובל. עוד אישר כי יועצי המס ממשרדו המליצו על מהלך זה כי "לדעתו" יעקב ידע על המהלך הואיל ו"עסקו בזה הרבה אנשים מסביב, זה לא, זה לא היה יובל באופן אישי" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 59 ש' 13 ואילך; עמ' 64 ש' 26-31).
2. עולה אפוא, כי במהלך זה היו מעורבים גורמים מוסמכים אשר המליצו על ביצועו, מתוך ראיית טובתה של החברה. טענת הנתבעים, לפיה בעלי המניות היו צריכים לדעת ולאשר מהלך זה ולא ידעו, לא הוכחה והם אף נמנעו מלזמן את הנאמן לעדות, עובדה הנזקפת לחובתם. גם אם נניח לצורך הדיון כי יעקב ידע על המהלך בדיעבד ולא בזמן אמת - טענה אותה התקשינו לקבל לאור העדויות בדבר מעורבותו בכל הנעשה בחברה אשר עברו כחוט השני לאורך כל החקירות, לא מצאנו כל פסול במהלך זה, לגביו שוכנענו שלא בוצע כמחטף וכי עמדו שיקולים עסקיים מאחוריו.

זאת ועוד, משהמהלך לא הושלם, ברי כי לא נגרם נזק לחברה.

1. העברת הלוואת בעלים של התובע מרובל לחברה
2. החברה טענה כי התובע פעל כדי להעביר הלוואת בעלים בסך של 1,595,000 ₪ אשר הייתה רשומה ברובל, לחברה, כך שבמקום שרובל ההפסדית תשיב לתובע את הלוואת הבעלים חייב התובע את החברה בהשבת הלוואת הבעלים תחת החברה שבבלותו. עוד הוסיפה כי התובע פעל בניגוד לטובתה של החברה כאשר העביר את חובה של רובל כלפיו לכתפי החברה ללא כל הצדקה או הגיון עסקי.
3. ביום 22.3.11 שלח יעקב מייל למר רמי שרון, התובע ומר רונן גור ובו נכתב כדלקמן:

"בבדיקה חלקית שנערכה ביום א 20.3 במשרדי י.ר הסתבר שיובל ללא סמכות, וללא החלטת דירקטוריון, חייב את רובל, בסך 1,595,000 ₪ כשאין למיטב הבנתי, כל קשר עסקי בינה ובין י.ר, אין הסכם הלוואה, אין החלטת דירקטוריון בנושא וזיכה את יובל ברוך אישית (הנחייה שניתנה לך לדבריך ע"י יובל). פעולה זו פסולה ונעשתה ללא סמכות ובניגוד מוחלט לאינטרסים של י.ר. אתה מתבקש מיידית, להחזיר המצב לקדמותו, לחייב את יובל ולזכות את רובל. בסך כפי שזוכה במקור".

1. במענה למייל זה, השיב התובע: "לעניין ההחלטות לגבי יתרות הזכות, אלו נתקבלו לאחר שיחות ופגישות עם רו"ח החברה – רו"ח עדי חמצני ומנהל הכספים רונן גור מתוך הסתכלו (כך במקור – א' ש') על טובת החברות, בעלי המניות העתידיים וכמובן בתום לב מוחלט. אבקש שהחלטות בנושא יתרות הזכות, תתקבלנה לאחר פגישתי עם רמי".
2. למייל זה השיב יעקב, בתמצית, כי טובת החברות הן שונות, כי לא היה לתובע סמכות לקבוע מהלך כזה וכי אף אחד לא פנה אליו טרם קבלת ההחלטה ולמעשה דחה את דברי התובע (נספח יא' לתצהירו של יעקב).
3. התובע העיד בתצהירו כי יעקב שינה את הרישום בספרי החברה, על מנת לייצר מראית עין של חוב שלו כלפיה ולהקים לה עילה פיקטיבית כנגדו. התובע הוסיף כי הוא העניק לרובל הלוואת בעלים בסך 1,595,000 ₪ ובמסגרת תכנון מס, על מנת לנצל הפסדים צבורים שהיו לרובל ולחסוך בתשלום מע"מ לחברה, הוסכם על המחאת הלוואה זו מרובל לחברה וכפועל יוצא מכך, רובל הייתה חייבת לחברה סכום זה והחברה הייתה חייבת לתובע. היות ורובל עמדה להפוך לחברה בת של החברה, יצרה ההמחאה יתרון מבלי שתהיה לכך השפעה כלכלית.

התובע צירף לתצהירו הודעת דוא"ל מטעם רו"ח עדי חמצני, יועץ המס של החברה לרו"ח גור, מנהל הכספים המורה לו להעביר את יתרות הסכום והחובה של התובע לחברה (נספח ט' לתצהיר התובע).

התובע הוסיף וציין כי שכרו שולם לו כהחזר הלוואת בעלים וכך נחסך לחברה תשלום המע"מ בגין תשלום שכרו.

1. בתצהירו פירט התובע את השינויים שנעשו ברישום הנהלת החשבונות וטען, כי בניגוד לטענת יעקב בתצהירו, הרי שהפעולות הפיקטיביות בוצעו במועד מאוחר יותר, לאחר פיטוריו מעבודתו בחברה (ראו סעיפים 55.4 לתצהיר התובע; עדות התובע פרוטוקול 23.3.15, עמ' 23 ש' 1-12, עמ' 24 ש' 1-5, ראו נספחים י1 וי3 לתצהיר התובע).
2. רו"ח ולנשטיין אישר בחקירתו כי הפעולות של מיון רישומי הנהלת החשבונות בוצעו כשהתובע לא היה מנכ"ל החברה וכי השינויים היו של רישומים שהיו על שם רובל והועברו על שמו של התובע (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 60 ש' 13 ואילך).
3. מר גור העיד בחקירתו הנגדית המדובר היה במהלך שנעשה בעצת רואה החשבון וכי "ליובל הייתה יתרת זכות של 1,595,000 ₪ ברובל, אה יתרת הזכות הזאת, עברה לי.ר, גם, היו פה, גם, זה היה בעצת הרואה חשבון, שני רואי חשבון, היו פה שיקולי מס, כמובן".

לשאלה מי מרוויח מהפעולה הזו, השיב:

"הרעיון היה ש, שיובל ימשוך, יובל היה זכאי למשכורת בי.ר, היות ויתרת הזכות שלו עברה מרובל לי.ר, בעצם, הוא היה יכול למשוך את הכספים, שהם פטורים ממס. עכשיו, זה טוב לשני הצדדים. אה, יובל מושך את זה, פטור ממס, והחברה, גם לה יש עלות יותר גבוהה, אם, במידה ואם מוציאים משכורת רגילה".

בהמשך הסביר העד: "אם מגיע לו לדוגמא, 20,000 שקל, אז אם היה צריך לתת לו תלוש שכר, אז זה היה עולה לחברה 40,000 שקל. אז במקום זאת, הוא היה מושך את ה, את היתרת זכות הזאת, כ, זה נקרא כהלוואת בעלים..."

עוד הוסיף כי י.ר הרוויחה מהעניין הואיל והיא הייתה צריכה להוציא חשבונית לרובל ולא יכולה היתה לקזז את המע"מ הואיל והיא עבדה בחו"ל וכן שמי שיזם את המהלך היה הרואה חשבון.

(פרוטוקול 19.7.15, עמ' 19 ש' 23 ואילך, עמ' 20 ש' ואילך).

1. מהאמור מתבקשת המסקנה כי המחאת ההלוואה שנתן התובע לחברה חסכה לחברה את תשלומי המע"מ הכרוכים בהעברת הכספים מהחברה לרובל לצורך תשלום שכרו של התובע. מהראיות שהוצגו הוכח כי השינויים בכרטסת הנהלת החשבונות בוצעו במועד המאוחר לסיום עבודתו של התובע, באופן שיצר לתובע חוב, ומבלי שניתנה התייחסות הנתבעים למעשה זה, דבר אשר יש בו כדי להשליך על אמינותם. עוד הוכח, כי התובע פעל בהתאם לעצת רו"ח של החברה וכי המדובר היה בחלק ממהלך כולל במסגרתו אמורה הייתה רובל להפוך לחברת בת בבעלות החברה. לפיכך, לא מצאנו פסול בהתנהלותו של התובע.
2. משיכת סכומים על חשבון בונוס
3. אין חולק, כי התובע קיבל בכל חודש סך 5,000 ₪ אשר לגרסתו ניתנו לו ע"ח הבונוס לו היה זכאי. הנתבעים טענו כי בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים, התובע היה זכאי לבונוס מרווחי החברות, כפי שאלו באים לביטוי בדוחות הכספיים. אלא שהתובע לא בחל בשום אמצעי על מנת לקבל כספים שאינם מגיעים לו, זאת, על סמך דוחות אקסל שהופקו על ידו בזמן עבודתו כמנכ"ל בחברה.
4. בפועל, החברות סיימו את פעילותן בשנים 2010 ו- 2011 בהפסד ומכאן, שהתובע לא היה זכאי לתשלום כלשהו מרכיב זה. החברה הוסיפה, כי במסגרת עדותו מיום 1.3.12, בבית המשפט המחוזי בת.א 20646-02-11 הודה התובע כי משיכת הבונוס מראש לא הוסכמה בינו לבינו יעקב ועדינה וכשהבין כי יש עם כך בעיה פנה לאחותו הדס.
5. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומבלי להכריע בשאלה, בה נדון בהמשך, האם התובע היה זכאי לסכומים שקיבל בגין בונוסים בהתאם להסכם, לא מצאנו כי התובע פעל על מנת לקבל כספים שלא מגיעים לו כטענת החברה או כי הוכחה טענת מרמה.
6. התובע טען, כי הוסכם בין הצדדים כי מאזני החברות יבדקו אחת לחצי שנה וכי המעבר מרווחיות, כפי שבאה לידי ביטוי במאזן להפסד בדוח השנתי, נעשה בעקבות מניפולציות של יעקב. התובע צירף לתצהירו טיוטת מאזן לשנת 2010, תקציב ביצוע מיום 30.9.11 וכן טבלה המסכמת את התשלומים החודשיים שקיבל כראיה לכך שהוא זכאי היה לקבלת הכספים (נספחים ה', ו' ו- ז' לתצהיר התובע).
7. בחקירתו הנגדית נשאל התובע, האם אותן מקדמות שלקח על חשבון הבונוס, היו באישור בעלי המניות והשיב כי לא נדרש אישור לגבי תנועות תזרימיות ואולם הם "ידעו וגם אישרו". כשהופנה לכך שבהליך אחר אמר שזה לא סוכם עם לא עם יעקב ולא עם עדינה, השיב כי אמנם זה לא סוכם אולם הם ידעו מזה (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 32 ש' 1-12).

כאשר נשאל האם על פי ההסכם הוא היה רשאי למשוך כסף לפני הרווחים, השיב כי בהסכם לא נקבע כיצד התשלום יבוצע ואולם בפועל, על פי הנחייתו של אביו, שולמו לו 50,000 ₪ מידי חודש (שם, עמ' 51 ש' 28-33).

התובע הוסיף, כי בשל הרכב זכויות החתימה בחברה, הוא לא יכול היה למשוך כספים בסכום העולה על 10,000 ₪ ללא אישורה של הדס. לפיכך, ויתורה של החברה על עדותה של הדס פועלת לחובתה, שכן מתוקף תפקידה היה בעדותה לשפוך אור על העניין שבמחלוקת, ובפרט על ההתנהלות הכספית וההסכמית בחברה. בעניין זה ידועה ההלכה לפיה להימנעות מהבאת ראיות יש משמעות ראייתית (ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ מד(1) 239) .

1. מהאמור שוכנענו, כי בהעדר הוראה מפורשת בהסכם בדבר האופן בו ישולם הבונוס, התובע סבר בתום לב כי הוא זכאי לסכומים שקיבל על חשבון הבונוס. זאת ועוד, טענתו לפיה כל הגורמים בחברה ידעו ואישרו, לא נסתרה ועל כן לא מצאנו כי נפל דופי בהתנהלותו, בוודאי לא כזה המצדיק לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים.
2. העברת כספים לטובת רעייתו של התובע וחוב בגין חברת ויקטורי
3. הנתבעים טענו כי התובע השתמש בחברות לצורך ניהול עסקי אשתו, העוסקת בייבוא ושיווק נעליים, ללא הסכמת יעקב ועדינה. לתצהירו של יעקב צורף עותק מכרטסת הנהלת חשבונות של החברה ממנה ביקשו ללמוד סך הכספים שהעביר התובע לטובת אשתו עמדו על סך 167,769 (נספח ז' לתצהיר יעקב).
4. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי מאחר שלחברה היה מט"ח והואיל והיא הייתה מעבירה כספים לרובל באופן שוטף, הוסכם, כי היא תעביר לספק ישירות, ובלשונו:

"אני לא משכתי כספים לחברת י.ר. חברת י.ר העבירה כספים לחברת רובל המסגרת הסכמות. חברת רובל, הייתה לה פעילות עם יצרני נעליים באיטליה ובמקום שחברת רובל תקנה מט"ח ותעביר אותו לאיטליה, לחברת י.ר היה מט"ח, היה הסכם שבלאו הכי חברת י.ר מעבירה כספים לחברת רובל, ולכן במקום שהיא תעביר את זה לחברת רובל ורובל תעביר את זה, י.ר העבירה את זה ישירות"

(פרוטוקול 23.3.15, עמ' 32 ש' 32-33, עמ' 33 ש' 1-6).

1. רו"ח גור, אישר את גרסתו של התובע והעיד "אני חושב שהיה איזה תשלום אחד, מי.ר לאיזה ספק נעליים באיטליה, אה, שהתשלום נעשה מי.ר, אה, זה היה ספק של רובל, זה היה בסביבות, אני חושב עשרות אלפי שקלים, נעשה לדעתי, למיטב זכרוני, בגלל שהיו, לחברה היה יותר פשוט להעביר יורואים, ל, של י.ר, אני לא זוכר" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 33 ש' 6-12)
2. בהמשך הסביר כי החברה שילמה במקום רובל וכי זו לא הייתה הוצאה של החברה. כשנשאל האם הוא יודע אם נערכה התחשבנות בין החברות בגין הוצאה זו, השיב כי "למיטב זכרונו" זה נלקח בחשבון אולם לא זכר להגיד בוודאות (עמ' 33 ש' 25 ואילך, עמ' 34 ש' 1-3)
3. עולה אפוא, כי החברה שילמה ישירות לספק בגין פעילות שהייתה שייכת לרובל. לאור מערכת יחסים המשפחתית והעסקית כפי שפורטה בהרחבה, ולאור העובדה כי צפוי היה שחברת רובל תעבור להיות בבעלות החברה ואילו זו תהיה בבעלות התובע, איננו סבורים כי פעילות התובע עולה כדי מרמה.
4. ביחס לטענה בדבר לקוח בשם "ויקטורי" - הנתבעים טענו כי בתאריך 26.3.09 הפיק התובע ללקוח של החברה בשם "ויקטורי" חשבונית לחיוב בסך 221,239.59 יורו בגין סחורה שסופקה לכאורה ללקוח וזיכה את הלקוח באותו סכום (נספחים יג'1 ו-2 לכתב התביעה שכנגד). ביום 25.5.09 חייב התובע את החברה על ידי הקטנת מכירותיה בסכום בו זיכה את הלקוח. כך למעשה נעלם מקופת החברה סכום של 1,221,643 ₪ מבלי שניתן לכך הסבר וברי כי התובע שלשל סכום זה לכיסו.
5. התובע הכחיש טענות אלו והטעים כי פעילות ויקטורי הינה פיקטיבית. בחקירתו הנגדית פירט התובע כי נעשו על ידי יעקב מכירות פיקטיביות וכלשונו: "היה צורך להביא מלאי איך שהוא, לרוסיה. לא הייתה דרך לעשות את זה אז הוקמה איזה שהיא אה, חברת קש על ידי עובד לשעבר שמת בינתיים והמנהלת של המשרד, וקראו לה ויקטורי. וכל מכירה, כל מכירה של מלאי שהיה צריך איך שהוא שיגיע לרוסיה ולא הלך ללקוח אמיתי, נדחפה לטובת ויקטורי. נוצר מצב שהלקוח ויקטורי חייב פתאום מעל למיליון שקל בספרים" (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 53 ש' 3-18).
6. רו"ח גור העיד כי ויקטורי נכללה בגדר חוב אבוד וכי לא ראו מהעסקה כסף אולם לא ידע להשיב האם המדובר בחברה קיימת ומהם ניסיונות הגבייה שנעשו (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 43 ש' 45 ואילך).
7. טענת הנתבעים לא הוכחה, הן ביחס למהות החוב, היקפו והן ביחס לחלקו של התובע בחוב זה. הואיל ולא היה בעדותם של עדי הנתבעים כדי לתמוך בגרסתם, שכן הם התקשו לזכור פרטים ביחס לנושא זה ונמנעו מלהשיב על השאלות שהופנו כלפיהם, הרי שדין טענות הנתבעים ביחס לעניין זה, להידחות.

סיכום ביניים –

1. לאחר בחינת חומר הראיות וטענות הצדדים, הרי שלא מצאנו כי עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענותיהם כלפי התובע ובפרט כי הוא ביצע עבירות משמעת חמורות, עשה שימוש בכספיה ובנכסיה של החברה לטובתו ולטובת רובל או כי חשף את החברה לסיכונים פיננסיים.
2. לא למותר לציין, כי בנסיבותיו של התיק דנן, העובדה כי המדובר במערכת יחסים משפחתית ובחברה שנוהלה ונשלטה על ידי בני משפחה, הקשתה על בחינת סבירותן של ההחלטות שנתקבלו על ידי הגורמים המעורבים מהבחינה העסקית, שכן לא ניתן היה לנתק את ההקשר המשפחתי בו הן ניתנו. כך לדוגמא, ביחס להחלטה להעביר את רובל לבעלות החברה, הרי שלא ניתן היה לבחון החלטה זו בפריזמה של החלטה עסקית גרידא כאשר מחד גיסא הוכח, כי המדובר היה בהחלטה עסקית, מתוך שיקולי מס, ומאידך גיסא, לא הוברר דיו היחס בין התועלת העסקית שהייתה משתלמת לחברה לעומת זו שהייתה משתלמת לרובל. לא ניתן היה להתעלם מכך כי רובל הייתה בבעלות התובע וכי באופן שוטף, שילמה החברה כספים (לרובל או לתובע) לצורך כיסוי גירעונותיה על בסיס ההקשר המשפחתי וכי היא עתידה הייתה לעבור לבעלות מלאה של החברה.

זאת ועוד, אין חולק כי התובע והדס אמורים היו להפוך לבעלי החברה ומכאן, שלא הוכח מדוע לשיטת החברה, היה לתובע אינטרס לרוקן את החברה מפעילותה, להבריח את נכסיה או לחשוף אותה לסיכון פיננסי.

1. עוד נוסיף, כי כפי שנכתב לעיל, שוכנענו כי יעקב ורעייתו היו מעורבים ברמה זו או אחרת בהחלטות שנתקבלו בחברה ועל כן, לא מצאנו כי הניסיון ליחס לתובע פעילות במחשכים או מחטפים עסקיים יש בו ממש. ראו לעניין זה את עדותו של רו"ח גור (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 18 ש' 17 ואילך).
2. מהאמור עולה, כי גם אם נניח שההחלטות שהתקבלו על ידי התובע היו החלטות עסקיות כושלות, מכאן ועד הקביעה כי לפנינו מעשי מרמה, הפרת חובות אמון או פעולה בניגוד לטובתה של החברה, ארוכה הדרך ולא שוכנענו כי הנתבעים הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם.
3. מבלי לגרוע מכל האמור ולהשלמת התמונה נציין, כי טענות הנתבעים לא הועלו בזמן אמת. הסיבה לזימונו של התובע הוגדרה כ"מערכת היחסים העכורה השוררת בינו לבין בעל מניות החברה וחלק מדירקטוריון החברה" (ראו את הבקשה לאשר את החלטת דירקטוריון החברה לזמן את התובע לשימוע, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי (ת.א 20671-12-11, נספח טז' לתצהיר התובע). עוד עולה מבקשה זו, כי החברה ביקשה להתקשר עם התובע כיועץ חיצוני ומכאן, שלו היה ממש בטענותיה, הרי שלכל הפחות הן היו מקבלות ביטוי בבקשה זו, והחברה לא הייתה מבקשת להמשיך את מערכת היחסים עם התובע, גם לא כיועץ.
4. מר יחזקאל נשאל בחקירתו האם במועד הגשת הבקשה לבית המשפט הטענות שעמדו כנגד התובע היו ביחס ליחסים העכורים עם אביו והשיב בשלילה. לשאלה: מדוע הדבר לא בא לידי ביטוי בבקשה לבית המשפט, השיב העיד "אין לי מושג, אין לי מושג, אבל ממש לא".

לשאלה "כאשר אתה הצגת ליובל את סיבת סיום העסקתו, אתה הצגת את הסיבה היחידה כטענות באשר ליחסים בינו לבין אבא שלו. נכון?" השיב העד בחיוב ומיד לאחר מכן הוסיף "רגע, המילה היחידה היא לא נכונה, מערכת היחסים העכורה, גרמה לכך, שהתפקוד שלו בחברה היה בלתי אפשרי" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 69 ש' 6-16). אלא שהעד לא פירט מהם הטענות שהיו כנגד התובע. לשאלה האם נכון שהרישום הכוזב שמוצג על ידי החברה בהליך המשפטי כסיבה לפיטוריו של התובע אינו הסיבה לכך, השיב: "אני לא יכול לומר כן, ואני לא יכול לומר לא. אני לא יכול לומר לך שזו לא הסיבה. ואתה גם מכניס דברים לפי, שקיבלתי הסברים, לא קיבלתי הסברים, וגם אם קיבלתי, וגם אם קיבלתי, לא הבנתי מה קורה שם, ועד לרגע זה, אני לא יודע מה קורה שם" (שם, עמ' 70 ש' 6-17).

1. זאת ועוד, במכתב הפיטורים מיום 12.1.12, התחייבה החברה כי תשלם "את דמי ההודעה המוקדמת ואת כל יתר הזכויות" המגיעות לתובע על פי הסכם איתו ועל פי כל דין (נספח ג' לתצהיר התובע) ללמדך, שאף במועד פיטוריו, סברה כי התובע זכאי לזכויות אלו. החברה לא הוכיחה את טענתה כי בשל התנהגותו והכספים הרבים שגנב ממנה לכאורה, לא היתה ברירה כי אם להביא להפסקת עבודתו המידית, תוך פגיעה בזכותו להודעה מוקדמת.
2. לסיכום חלק זה - משטענות הנתבעים בדבר מעשי התובע לא הוכחו, אנו קובעים כי החברה לא הייתה רשאית לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת ולפיכך, התובע זכאי לתשלום בגין רכיבים אלה.

שכרו הקובע של התובע

1. התובע טען כי בגין עבודתו מחודש 12/2007 ועד לחודש 1/2012 הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי שכר קובע בסך 45,000 ₪ וסך הכל ל- 187,500 ₪. בנוסף, עתר לפיצוי בגין הפסד פיצויי הפיטורים לתקופת ההודעה המוקדמת בסך 20,625 ₪.

בהסכם למכירת מניותיהן של החברות, אשר לא השתכלל, נקבע כי התובע יקבל שכר חודשי "באופן שעלות שכרו החודשי הכולל לחברות (עלות מעביד), לרבות תנאים סוציאליים ו/או כל הוצאה אחרת, לא תעלה על 45,000 ₪" (נספח א' לתצהיר התובע).

הנתבעים טענו כי הואיל ושכרו בסך 45,000 ₪ כלל את כל התנאים הסוציאליים, הרי שהתובע זכאי לחישוב על בסיס שכר קובע בסך 37,000 ₪, לכל היותר. הנתבעים הפנו לעדותו של רו"ח ולנשטיין אשר נשאל בחקירתו הנגדית מה ההבדל בין עלות מעביד לבין שכר ברוטו והשיב:

"בוא נאמר ש, מ45,000 שקל, אם אני מחלק את זה, עם תנאים סוציאליים בסיסיים, נגיד, אה, 30 ו, 37 ועוד 8, אה, מה שנקרא, סוציאליות מעבר.

ש. הבנתי. השכר, הפיצויים משולמים על מה, על 45 או על, על,

ת. לא, מה שקרה

הוא קיבל משכורת של 5,000 שקל,

ש. כן. והיתרה?

ת. לחודש, והיתרה, הוא קיבל בצ'ק, אה, לטובת רובל.

ש. הבנתי. והפיצויים, על מה הוא צריך לקבל? כרואה חשבון?

ת. איפה יש לו פיצויים?

ש. לא, כרואה חשבון, אם אני נותן לו פיצויים בסוף, אם אני מפטר אותו.

ת. נו

ש. על מה הוא צריך לקבל פיצויים? על איזה שכר?

ת. על, על איזה שכר, נראה לי שעל ה- 5,000, קודם כל,

ש. כן.

ת. שזה, זה, ופה, בתוך ה45, על ה37, נגיד."

(פרוטוקול 19.7.15, עמ' 53 ש' 1-14)

1. רו"ח גור העיד בחקירתו הנגדית כי התובע הוא שהנחה אותו בדבר האופן בו תשולם משכורתו (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 30 ש' 6-8).
2. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי יש לבכר את עמדת הנתבעת, הואיל ונקבע בהסכם, ברחל בתך הקטנה, כי שכרו הכולל של התובע (עלות מעביד), לרבות תנאים סוציאליים לא תעלה על 45,000 ₪. מכאן, כי בהתאם להסכמת הצדדים, שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים נמוך יותר מסכום זה.

לא נעלם מעיננו כי בפועל קיבל התובע סכום זה מידי חודש וכי הנתבעת לא הוכיחה במדויק מהו הסכום לו זכאי התובע על בסיס ההסכם. אלא, שבנסיבות כאמור, בהן הוכח כי התובע הוא שהחליט בפועל על גובה שכרו והאופן בו ישולם, הרי שהוא אינו יכול לצאת נשכר מאי כיבוד ההסכם בין הצדדים. לפיכך ובהעדר תחשיב לסתור, אנו מקבלים את טענת הנתבעים וקובעים כי שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת עומד על סך 37,000 ₪. משלא הוכח כיצד יש באופן בו שולם שכרו של התובע כדי להשפיע על העלות לחברה, הרי שלא מצאנו לדון בטענת הנתבעים בדבר ביצוע תחשיב בהתאם לאופן בו שולם השכר.

לפיכך, בגין עבודתו מחודש 12/2007 ועד לחודש 1/2012 זכאי התובע לסך 153,920 ₪ (4.16 X 37,000 ₪) בגין פיצויי פיטורים.

1. ביחס לתביעתו לפיצוי בגין הפסד פיצויי הפיטורים לתקופת ההודעה המוקדמת – הרי שדינה להידחות. החברה אמנם התחייבה להעניק לתובע 6 חודשי הודעה מוקדמת, אולם אין הדבר שהיא אינה יכולה ליתן לו תמורת הודעה מוקדמת, באופן שיחסי העבודה יסתיימו לאלתר ולפיכך לא הוכח כי לתובע זכות קנויה להיות מועסק עד לתום התקופה באופן שמזכה אותו בהפסד פיצויי פיטורים.
2. ביחס לזכאותו לתמורת הודעה מוקדמת – אין חולק כי בפסק הדין התחייבה החברה להעניק לתובע הודעה מוקדמת בת 6 חודשים. הואיל והתובע פוטר ביום 12.1.12 וקיבל שכר בסך 45,000 ₪ עבור חודש 1/2012, עתר התובע לתשלום בגין 5.5 חודשי הודעה מוקדמת. בהתאם לשכר הקובע לעיל, זכאי התובע לסך 203,500 ₪.

פיטורים שאינם כדין

1. התובע טען כי הנתבעים סיימו את יחסי העבודה בחוסר תום לב. לגרסתו, כאשר התגלה לו כי הוצגו בפניו מצגי שווא ביחס להסכם והוא ביקש לדון בנושא, העלו הנתבעים כלפיו טענות שווא וניסו לדחוק את רגליו מהחברה, תוך שנגרמה לו עגמת נפש רבה. לפיכך, עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪.
2. הנתבעים טענו מנגד, כי פיטוריו של התובע התקבלו משיקולים עניינים, על ידי גורם אובייקטיבי שמונה בהחלטת בית המשפט תוך שהתובע ויתר על הליך השימוע. משכך טענו כי דין תביעה זו להידחות.
3. ביום 12.1.12 נשלח לתובע מכתב אשר זוהי לשונו:

"יובל שלום,

בתאריך 3 בינואר זימנתי אותך לשימוע, בזו הלשון:

"יובל שלום,

בהתאם להחלטת דירקטוריון חברת י.ר אחזקות ופיתוח בע"מ מיום 21 בדצמבר, 2011, לפיה זומנת לשימוע ואשר קיבלה את אישור בית המשפט המחוזי ביום 25 בדצמבר, 2011, אני מבקש לזמן אותך לפגישה במשרדי עו"ד אבי אברמוביץ, פגישה בה אנו מבקשים לסכם איתך את תנאי סיום העסקתך כמנכ"ל חברת י.ר.

מועד הפגישה הוא ביום א' 8 בינואר, 2012 בשעה 18:00 במשרדי עו"ד אבי אברמוביץ".

תשובתך להזמנה לשימוע היתה ...." אני סבור שהליך השימוע בשלב זה מיותר ויכניס אותי להוצאות כספיות כבדות ומיותרות. בנוסף, הליך כזה גם עלול להוסיף דם רע מעבר לקיים ורצוי להימנע מכך.

לדעתי נכון יותר יהיה שנסיים את מערכת יחסי העבודה בהסכמה ובצורה מכובדת.

הצעתי היא שתעבירו אלי הסכם לסיום מערכת יחסי העבודה או שנקיים פגישה משותפת בכדי לדון בנושא ולסיימו בדרך ראויה".

בהתאם לבקשתך קיימנו ביום 8 בינואר, 2011, פגישה משותפת בה הועברו אליך דרישות החברה ונרשמו דרישותיך מהחברה עם הפסקת עבודתך בה.

בעקבות הפגישה החלטתי על סיום העסקתך בחברה לאלתר.

החברה תשלם לך במועדים הקבועים בחוק את דמי ההודעה המוקדמת ואת כל יתר הזכויות המגיעות לך ע"פ ההסכם עמך וע"פ כל דין.

1. מר יחזקאל תיאר באריכות בתצהירו את הנסיבות אשר הובילו לסיום יחסי העבודה, כאשר יש לזכור כי הלה מונה על ידי בית המשפט כדירקטור נוסף, על מנת לנסות ולגשר על הפערים שנתגלעו בין בעלי המניות באותה תקופה. בחקירתו העיד מר יחזקאל, כי בין התובע ליעקב היו יחסים עכורים אשר גרמו לכך שהתפקוד שלו בחברה הפך ל"בלתי אפשרי" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 69 ש' 15-16).
2. באופן דומה העיד מר שרון כי יעקב שכר את שירותיו, על מנת "שאעזור לו להביא לשלום בית, בינו לבין בנו" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 83 ש' 12-13).
3. מהראיות שצורפו ונשמעו שוכנענו כי מערכת היחסים בין התובע ליעקב עלו על שרטון, כאשר כל אחד הפנה אצבע מאשימה כלפי האחר וטען לסיבה זו או אחרת. התובע לא הוכיח כי הסיבה לפיטוריו הייתה מצגי השווא שהוצגו לו ורצונו לדון בהם. טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שצורפה כל ראיה להוכחתה ומשכך אין בידינו לקבלה.
4. הואיל וההחלטה על פיטוריו של התובע התקבלה על ידי גורם אובייקטיבי, מטעמים עניינים ומאחר שהתובע ויתר על עריכת שיחת שימוע ואף הוסיף כי יש לסיים "את מערכת יחסי העבודה בהסכמה ובצורה מכובדת", הרי שלא מצאנו כי התובע פוטר שלא כדין ולפיכך דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

הבראה

1. התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה לאורך כל תקופת עבודתו ולפיכך עתר לתשלום בגין השנתיים האחרונות להעסקתו בגין 13 ימי הבראה בסך 4,747 ₪ (365 ₪ X 13 ימים). כמפורט לעיל, אין חולק כי הוסכם בין הצדדים כי שכרו של התובע יעמוד על סך כולל של 45,000 ₪, לרבות תנאים סוציאליים. הואיל ובהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, שעניינו 'איסור שכר כולל' אין מניעה לכלול דמי הבראה בשכר, הרי שאין התובע זכאי לכל תשלום נוסף.

חופשה

1. התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו הוא שהה בחופשות מצטברות של שלושה שבועות בלבד, אותן זקף על חשבון ימי החופשה שצבר בשנות עבודתו הראשונות. התובע עתר לתשלום פדיון חופשה בשווי 5 שבועות עבודה, בסך 56,250 ₪.
2. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא לא ערך יומן חופשות וכי הדס היא זו שביצעה את הרישום. כשנשאל, האם כמנכ"ל החברה זה לא היה מתוקף תפקידו לדאוג שיהיה יומן חופשות, השיב כי המדובר בחברה משפחתית שמועסקים בה אח, אחות ומנהלת חשבונות ואין המדובר בקונצרן (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 53 ש' 23-32).
3. לאחר שבחנו את טענות הצדדים איננו סבורים כי התובע זכאי לכל תשלום נוסף. בהתאם להלכה, הנטל להוכיח את יתרת החופשה וניצולה העומדת לזכות העובד מוטל על המעסיק. אלא, שלא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות במקרה שלפנינו, בהן עלה בבירור מהראיות כי התובע הוא זה שקיבל את ההחלטות העסקיות והכלכליות בחברה, לרבות בדבר גובה שכרו והאופן בו הוא ישולם. נכון הדבר, כי אי זימונה של הדס, כמנהלת החשבונות של החברה, לעדות פועלת לחובתה של החברה, כאמור לעיל, אולם אין הדבר מטה את הכף לקבלת טענתו של התובע שכן הוכח כי התובע היה המוציא והמביא בכל הקשור לענייני החברה. משכך, לא מצאנו לזקוף לחובת החברה את אי ניהולו של פנקס חופשה ובהעדר הוכחה בדבר יתרת ימי חופשה שלא נוצלו, אנו דוחים את תביעתו של התובע ברכיב זה.

תשלום בונוס

1. אין חולק כי בהתאם להסכם, התובע היה זכאי לבונוס בשווי 12% מרווחי החברות לפני חישוב פחת ולאחר מתן משכורות. לצורך חישוב רווחי החברה צוין, כי יבדקו מאזני החברות מדי חצי שנה ויאושרו על ידי רואי החשבון של החברות.
2. עוד אין חולק, כי בשנת 2010 קיבל התובע מהחברה סך 604,964 ₪, מתוכם 540,000 ₪ בגין שכר עבודה והיתר, בסך 64,964 ₪, על חשבון בונוסים עתידיים. התובע טען כי בגין שנה זו הוא היה זכאי לבונוס בסך 189,397 ₪ (12% מהרווח השנתי) ולפיכך עתר לסך 124,433 ₪.

בשנת 2011 קיבל התובע 599,187 ₪, 540,000 ₪ בגין שכר עבודה ו- 59,189 ₪ על חשבון בונוסים. לטענת התובע, בגין שנה הוא היה זכאי לבונוס בסך 181,226 ₪ ולפיכך עתר לתשלום בסך 122,037 ₪.

1. התובע צירף טיוטת מאזן לשנת 2010, תקציב ביצוע מיום 30.9.11 וכן טבלה המסכמת את התשלומים החודשיים שקיבל (נספחים ה', ו' ו- ז' לתצהיר התובע). לגרסתו, הוא היה זכאי לסכומי הבונוס לעיל, על בסיס המסמכים הללו. מעיון בנספחים שצורפו עולה כי על המאזן מצוין "טיוטה ראשונית ויחולו בה שינויים" ואילו תקציב הביצוע, כהגדרת התובע הוא למעשה טבלת אקסל, ללא חתימה מטעם רו"ח או גורם כלשהו.
2. הנתבעים טענו כי אין לקבל את טענתו אשר אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בהסכם, אשר קובע כי הבונוס יחושב מרווחי החברות כפי שאלו יבואו לידי ביטוי בדוחות הכספיים של החברות ולא במאזנים. הנתבעים צירפו דוחות כספיים מבוקרים לשנים 2010-2011 מהם ביקשו ללמוד כי במהלך שנים אלו, לנתבעות 1 ו-2 לא היו רווחים כלל ואילו הנתבעות 3 ו-4 לא היו פעילות כלל (נספחים כ-כא' לתצהיר יעקב).
3. התובע טען בהקשר לכך כי הדוחות השנתיים אינם רלבנטיים לחישוב הבונוסים וכי יעקב ביצע מניפולציות בדוחות אלו. התובע הופנה בחקירתו הנגדית להסכם בו נקבע כי הוא יהיה זכאי ל- 12 אחוז מרווחי החברות כפי שאלו באים לידי ביטוי בדוחות הכספיים ונשאל האם הוא מאשר שזה מה שסוכם. בתשובתו, אישר התובע שזה מה שסוכם והוסיף:

"החברה התנהלה על פי אה, דו"חות כספיים שאותם ניהל, רואה החשבון, מנהל הכספים של החברה. אהמ, כיוון שהפעילות ההיסטורית בחברה הייתה גם בישראל וגם ברוסיה, מכיוון שהפעילות שנרכשה הייתה אמורה להירכש כאשר יש מה שנקרא, חברות מאוזנות. אה, היה כל כך הרבה בלגן בדו"חות הכספיים שהתנהלו, היה בהם הפסדים לישראל וחובות אבודים בארץ וחובות אבודים בחו"ל. מיליון ואחד דברים, שייכים להיסטוריה. הדרך היחידה ל, לנתח אמיתית את הפיצויים ואת התוצאות של החברה, הייתה על ידי דו"ח רווח והפסד אקסלי.

...ואלה הדוחות הכספיים... ואלה גם הדוחות שעל בסיסם אגב, נעשה ההסכם הזה. זה הסיבה שאפשר היה להסתיר את הגירעון הזה שהיה,

...

בדוחות החשבונאים של החברה, כאשר אנחנו את המשא ומתן ואת הדיונים עשינו על בסיס דוח, דוח הרווח ו, רווח והפסד האקסלי, שבעצם ניתח ו, ונתן את הנתונים לגבי הפעילות בפועל שאותם מכרו"

(פרוטוקול 23.3.15, עמ' 29 ש' 11 ואילך)

1. לשאלה, "תאשר לי רק בבקשה שאם אין רווחים לחברות גם לא מגיע לך בונוס" השיב התובע: "אם הפעילות של החברות רווחיות, מגיע לי בונוס".

ובהמשך הוסיף כי הדוחות הכספיים שכולם התייחסו אליהם בהסכם היו דוח רווח והפסד בקובץ אקסל שעליו ניתנו הדיווחים למועצת המנהלים, לדירקטוריון וליעקב שעל בסיסם נעשו כל הניתוחים החשבונאיים.

לשאלה: "תאשר לי בבקשה שבדוחות הכספיים שרואה החשבון חתום עליהם, של החברה, הדוחות הכספיים הרשמיים שהוגשו לרשויות המס, יש הפסד לחברה בשנת 2007 תאשר לי, וגם הפסד לחברה בשנת 2011" השיב התובע כי הדוחות מכילים היסטוריה ארוכה של הפסדים וחובות אבודים וכי המדובר בדוח מאוזן. בהמשך הוסיף כי נערכו הרבה מניפולציות בדוחות הכספיים באופן שלא ניתן ללמוד מהם דבר (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 30 ש' 6 ואילך, עמ' 31 ש' 1 ואילך).

1. רו"ח גור העיד ביחס לנספח ה' לתצהירו של התובע כי החברה הייתה ב"גירעון" וכי הוא זה שביצע את הבדיקות החשבונאיות במסמך זה (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 23 ש' 11-25).

באופן דומה העיד רו"ח ולנשטיין כי החברה לא הייתה רווחית בין השנים 2009-2011. לשאלה האם הדוח שהוצג על ידי התובע יכול לשקף נתונים חצי שנתיים מהם ניתן ללמוד על רווחי החברות השיב: "לא, לא, זה לא, זה לא, זו טיוטה, זו טיוטה שנתית, דרך אגב, לא חצי שנתית" ובהמשך: "ולא, אין לזה קשר, לחצי שנתית, אתה צריך לעשות משהו אחר. זה טיוטה לפני מאזן הבוחן, לפני ביקורת, ובסוף, היה מאזן שעבר ביקורת" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 55 ש' 17-25; עמ' 62 ש' 2-7).

1. התובע לא הוכיח את טענתו לפיה יש לבחון את זכאותו דווקא על בסיס המסמכים שהציג. זאת ועוד, לא הוכח בפנינו כי הנתבעים או מי מטעמם ביצע מניפולציות בדוחות הכספיים ולפיכך, בהעדר נימוק בדבר הפער הקיים בין המסמכים, לא מצאנו מדוע יש לקבל את טענתו של התובע ולבכר את המסמכים שהוצגו על ידו כבסיס לחישוב זכאותו. הדעת נותנת, כי כוונת הצדדים הייתה למסמך מבוקר ומאושר על ידי רואי החשבון, כפי שבא לידי ביטוי במאזנים שבדוחות הכספיים. ככל שהתובע טוען שאין הדבר כך, עליו הנטל להוכיח, והוא לא עשה כן. מלבד טענות כלליות לפיהן ניתן לעשות מניפולציות כאלה ואחרות, התובע לא הצביע על פגם קונקרטי ממנו ניתן ללמוד על אי תקינות בדוחות באופן שמשנה את מצב החברות מהפסד לרווח. לפיכך, משהוכח להנחת דעתנו כי החברות לא היו רווחיות, התובע לא היה זכאי לבונוס אותו קיבל ומקל וחומר אינו זכאי לכל תשלום נוסף.
2. משזו מסקנתנו, אנו מקבלים את תביעתה של החברה לקיזוז סך 124,153 ₪ בגין הכספים שקיבל התובע על חשבון בונוסים שלא הגיעו לו.

לשאלת חיובם של הנתבעים ביחד ולחוד

1. התובע טען בכתבי הטענות כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד הן מכח דוקטרינת הרמת מסך והן מכח התחייבות אישית שנטל יעקב, בשם החברות, להעסיקו ביחד ולחוד ובנוסף, התחייב במסגרת פסק הדין באופן אישי, כי התובע ימשיך להיות מועסק וכי ככל שיפוטר, הוא יקבל הודעה מוקדמת ואת יתר הזכויות המגיעות לו.
2. נדון בטענות אלה להלן.

הרמת מסך ההתאגדות - המסגרת הנורמטיבית

1. בבסיסם של דיני החברות עומד הכלל כי חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, ולא יתכנו חיי מסחר תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345).
2. על אף האמור, לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם החיץ בין אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה לבין בעלי המניות או נושאי משרה בה, משמש על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים, וזאת על ידי הרמת המסך וייחוס חובות החברה לבעלי המניות או נושאי המשרה.
3. באופן מסורתי, הרים בית המשפט את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות ובאישיותה המשפטית הנפרדת:

"יסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות".

(ד"ר א' חביב סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש התשנ"ט-1999, כרך א' עמ' 253)

1. דוקטרינת הרמת המסך עוגנה בסעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 הקובע, כי בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות אם ראה כי בנסיבות העניין נכון וצודק לעשות כן; כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
2. כאשר מדובר בהרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, קבע בית הדין הארצי, כי לעובדי החברה יש מעמד מיוחד לעומת נושי החברה ועל החברה מוטלת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, הנגזרת מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה. (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (17.12.02)).
3. התובע טען כי יעקב ביצע עירוב נכסים בין החברות בבעלותו, בתוך החברות לבין עצמן, ודי בכך שהמנכ"ל היה משותף, כל החברות פעלו כיחידה אחת, עובדי החברות לא היו מופרדים, החברות נהנו האחת מרווחי והפסדי השנייה ועוד. יעקב אף נטל "הלוואת בעלים" באופן שיצר חבות כספית ניכרת לחברות, ואף התחייב בשמה של החברה ליתן לרובל כספים על בסיס חודשי, עובדה שיש בה כדי להעיד על עירוב נכסים.
4. עוד הוסיף וטען כי יעקב היה "הרוח החיה" מאחורי ההליכים מושא התביעה, הסתיר חוב בסך 8 מיליון ₪, התנכל לתובע והביא לכך שההודעה על ביטול ההסכם נשלחה באופן חד צדדי. בנוסף, יעקב זייף מסמכי הנהלת חשבונות של החברה על מנת לייצר עילת תביעה יש מאין כנגד התובע ובאופן זה ביטל יתרת זכות שהייתה לתובע בחברה ויצר לו חוב פיקטיבי.
5. התובע הוסיף כי כל הנתבעים, ביחד ולחוד, הלינו את שכרו במטרה להפעיל עליו לחץ בלתי הוגן, העלו כלפיו טענות שונות ומשונות ללא ביסוס עובדתי ופיטרו אותו בחוסר תום לב, ולפיכך טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו את זכויותיו.
6. הנתבעים טענו כי דין טענתו של התובע להידחות שהרי החל ממועד תחילת העסקתו ועד לפרוץ הסכסוך בשנת 2011, התובע ניהל את החברה, הבריח את נכסיה והעביר לה את חובותיה והפסדיה של רובל. גם לאחר ביטול ההסכם עם התובע, יעקב לא ניהל את החברה בגפו, שכן עד לשנת 2012 עדינה הייתה בעלת 50% מהמניות ופעלו בחברה דירקטורים חיצוניים, אחד מהם מטעם בית המשפט. הנתבעים הוסיפו כי כל טענות המניפולציה שניסה התובע ליחס ליעקב נדחו על ידי רו"ח של החברה וההחלטה על פיטוריו של התובע התקבלה על ידי רו"ח יחזקאל, אשר היווה גורם אובייקטיבי. עוד הוסיפו כי יעקב לא ביצע שום פעולה פיננסית מכוונת כדי למנוע מהתובע כספים המגיעים לו על פי דין.
7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לא מצאנו כי מתקיימות נסיבות שבהן יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות.
8. לא הוכח כי יעקב השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי להונות את התובע או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. ביחס לשינוי שנעשה בכרטסת הנהלת החשבונות, הרי ששוכנענו שמקורו באמונת יעקב בצדקת טענתו ולא בכוונתו להכשיל את התובע ולפיכך אין אנו סבורים כי בפעולה יחידה זו, אשר אינה חפה מקשיים, יש בכדי להורות על הרמת מסך ההתאגדות.
9. ודוק, לא נעלמה מעיננו, פסיקת בית הדין הארצי לפיה כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר (ראו עע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח' (22.5.2006)). אלא שלא הוכח כי יעקב פעל שלא לטובת החברה.
10. חיוב יעקב מכח התחייבות אישית - סעיף 54 (א) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע את אחריות יחדי האורגן, כדלקמן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
11. בע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה בע"מ (5.2.04) עמד בית המשפט העליון על ההבדל בין הרמת מסך לבין חיוב נושא משרה באופן אישי בחובות התאגיד:

"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי 'הרמת מסך אחד מהנימוקים לה' הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).

אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' ".

1. מכאן שעל מנת שתוטל אחריות אישית על אורגן החברה, יש צורך בהוכחה כי פעולותיו נעשו באופן אישי ולא בשמה של החברה ושלא מתוקף היותו נושא משרה בה.
2. בעניין שלפנינו, טען התובע, כי יעקב התחייב באופן אישי, בהליך בבית המשפט המחוזי (ת.א 20646-02-11) כצד להליך, כי התובע ימשיך להיות מועסק בחברה וכי ככל שיפוטר, יקבל הודעה מוקדמת בת 6 חודשים והתחייבות זו קיבלה תוקף של פסק דין.
3. מעיון בפרוטוקול הדיון אשר צורף כנספח יא' לתצהירו של התובע עולה כי הצדדים להליך היו התובע כמבקש ויעקב, עדינה, הדס והנאמן כמשיבים. עניינו של ההליך היה בהסכם שנחתם בין התובע והדס ליעקב ועדינה כבעלי המניות של החברות. במסגרת ההסכמות בין הצדדים, אשר קיבלו תוקף של פסק דין הוסכם, כי התובע יישאר בתפקידו כמנכ"ל באותם תנאי שכר וכי ככל שיוחלט על סיום העסקתו, תינתן לו הודעה מוקדמת בת 6 חודשים. אין בידינו להלום את טענת התובע לפיה המדובר בהתחייבות אישית של יעקב, שלא בשמה של החברות. העובדה כי יעקב הוא צד להליך נובעת מהעובדה כי עניינו של ההליך הוא בהסכם בין הצדדים ואין בה כדי להעיד על התחייבות אישית שנטל יעקב.
4. סיכומם של דברים – בהתאם לקביעתנו לעיל, התובע זכאי לסך 153,920 ₪ בגין פיצויי פיטורים וסך 203,500 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
5. ביחס לטענות הקיזוז, הרי משקיימת זהות בינן לבין העילות והסעדים הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד, נדון בכך להלן.

התביעה שכנגד

1. על פי החלטת בית הדין, מיום 9.7.13, הותירה החברה שני רכיבי תביעה: האחד – הלוואה בסך 1,770,000 ₪ השני – סך 230,000 ₪ שנטל התובע שלא כדין. יצוין, כי לטענת החברה חובו של התובע עומד על סך 5,177,190 ₪ אולם מטעמי אגרה הועמדה התביעה על סך 2,000,000 ₪ בלבד. נדון ברכיבים הללו להלן.

הלוואה בסך 1,770,000 ₪

1. החברה טענה בכתב התביעה שכנגד, כי במהלך שנת 2009 פנה התובע ליעקב וביקש ממנו סיוע כלכלי בעקבות הקשיים אליהם נקלעה רובל שבבעלותו. התובע הבהיר ליעקב כי ככל שלא יסייע בעדו, הוא עתיד להיקלע להליכי פשיטת רגל נוכח ערבותו לחובותיה של רובל בבנקים וכי הוא עתיד למכור את רובל ולהשיב את ההלוואה שתינתן לו מתוך כספי התמורה. לפיכך, "לאור מצגי הנתבע ועל מנת למנוע את קריסתו הכלכלית של הנתבע הוחלט להעניק לתובע הלוואה, באמצעות החברה, במתכונת של תשלומים חודשיים של 55,000 ₪, עד למועד בו תמכור רובל את עיסוקי מכוני הכושר שלה".
2. עוד נטען כי בחודש 5/2010 הודיע התובע ליעקב כי לאחר מכירת מכוני הכושר, הוא נותר עם חובות בגובה 1.5 מיליון ₪ בהיותו ערב לחובותיה של רובל. לבקשתו, הסכים יעקב כי התובע ילווה מהחברה סכום נוסף בגובה 1 מיליון ₪.
3. אין חולק לעניין עצם הענקת ההלוואה על ידי החברה וסכומה כמו גם רישומה על שם רובל. בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר לזהות מקבל ההלוואה, כך בעוד שלטענת החברה ההלוואה הוענקה לתובע באופן אישי (על אף רישומה תחת חברת רובל), הרי שלטענת התובע היא הוענקה לרובל.
4. יעקב העיד בתצהירו כי ההלוואה ניתנה לתובע באופן אישי. עוד הוסיף, כי הטענה לפיה רובל היא שנטלה את הכספים אינה יכולה לעמוד שכן תפקידו ומעמדו של התובע בחברה הם שאפשרו לו למשוך את הכספים מהחברה. הואיל והמדובר בחברה משפחתית, ברי כי יעקב לא היה נותן יד לכך שחברה בבעלותו תעניק הלוואה לחברה שנמצאת במצב של חדלות פירעון, בנסיבות שבהן ברור היה שלרובל לא הייתה כל אפשרות להחזיר לחברה את כספה.
5. לתמיכה בטענתו, הפנה יעקב למכתב אותו שלח התובע לנאמן במועד בו פרץ הסכסוך ביניהם, אשר מפאת חשיבותו נביאו להלן בשלמותו:

"היי אילן

להלן תיאור ההסכמות כפי שנתקבלו עפ"נ השנתיים האחרונות:

רוח הדברים בבסיס העסקה שנעשתה, הייתה הנחת היסוד שההורים רוצים המשכיות ושאני באופן אישי אקדיש את מלוא מרצי וזמני לי.ר.

היות שבמהלך המו"מ היה ברור שלליידיס יש גרעונות תזרימיים שיתקיימו עד למכירתה וגם אחרי, הציע אבא מספר פעמים ובמספר פגישות שיממן את החסר ובלבד שאקדיש את מרצי לי.ר.

בעקבות הרצון להתמקד בי.ר, בתחילת 2009 נעשה סיכום עם אבא על מימון ליידיס.

הסיכום שהושג במרץ 2009 היה שניתן למשוך, ללא קשר לשכר שאני מקבל, עד לסכום של 100,000 ₪. הסיבה לסיכום זה הייתה ההבנה של אבא שהשכר מיועד למחיה והצורך החודשי דאז עמד על כ 90,000 ₪ לחודש והוא הציע מגבלה בסכום עגול שייתן מרווח פעולה.

חשוב לי לציין שבשום שיחה לא הושמה כל מגבלת זמן וסכום על התחייבות זו.

המחוייבות של אבא לעסק הביאה אותו בכל אותו הזמן להתחייב מספר פעמים בע"פ ובנוכחות אנשים שונים, שהוא ימלא גם את כל צרכי המימון של י.ר (במילותיו: "אם יהיה צורך אני כאן")

גם על התחייבות זו לא היו מגבלות זמן או סכום, המטרה המוצהרת הייתה שלא אהיה טרוד בענייני התזרים ואתמקד בפיתוח העסק.

הסיכום האחרון בוצע בישיבה יחד עם רונאת במשרד בו אושרה הלוואה נוספת של מיליון ₪, גם סיכום זה נועד לוודא שאתמקד בפיתוח י.ר ולא אקדיש את זמני לחיפוש פתרונות לבעיות התזרים של ליידיס.

התוצאה:

ב- 31.8.10 חרגתי ב 54,000 ₪ מהמסגרת שאושרה למשיכה לטובת מימון צרכי ליידיס.

סכום זה יקטן לו תהיינה הסכמות לגבי עליה כלשהי בשכר או בבונוס על עבודתי.

חשוב לדעת, מניתוח של הנתונים, לסיום הליך סגירת ליידיס ידרשו עוד כ 250-300 אלף ותהליך זה יסתיים במהלך שנה הבאה ושבשלב זה, י.ר היא המקור התזרימי היחיד העומד לרשותי.

היה ויש לך שאלות צור איתי קשר

יובל"

1. בחקירתו הנגדית העיד יעקב כי הוא נתן את ההלוואה לתובע "כעובד, בחברת י.ר. זה שהוא בני, שימש רק כבטוחה. ההלוואה ניתנה מחברה מעסיקה, למועסק שהוא מנכ"ל ויושב ראש". כשהופנה למייל מיום 22.3.11 שם ציין כי הוא נתן את ההלוואה לתובע כבנו, השיב כי בשורה התחתונה הוא קיבל את ההלוואה באופן אישי (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 120 ש' 14-20). כשנשאל האם יש לו הסכם בכתב לעניין מתן הכספים ולמי הם הוענקו והאם ישנו אישור של האסיפה הכללית להלוואה, השיב יעקב בשלילה. כשנשאל לפשר הדבר, השיב: "אם ערב שהיה הבן שלי, והאמנתי, והאמנתי לו, עד שראיתי מה הוא עשה, לא הייתי צריך הסכמים. י.ר לא הייתה צריכה הסכמים" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 121 ש' 6-10)
2. התובע טען כי הכספים מושא התביעה שכנגד ניתנו לרובל ביוזמת החברה, בשל הפגיעה שנגרמה לה עקב השקעת כל זמנו ומרצו בחברה. עוד הוסיף כי הכספים הללו נועדו לשם כיסוי גירעונות שוטפים וחובות של רובל והוא מעולם לא עשה בהם שימוש למטרות אישיות.
3. התובע הוסיף כי על אף ניסיונותיו של יעקב לטעון אחרת, ללא הסכמתו לא ניתן היה לבצע את ההעברה. זאת ועוד, הדס בעצמה היא שביצעה את כל ההעברות והכינה את ההמחאות. עוד הוסיף כי יש לבחון את התמונה הכוללת באשר הוא ואחותו אמורים היו להפוך לבעלים של החברה ורובל אמורה הייתה להפוך לחברה בת, ליהנות בעתיד מהכנסות מפעילות משותפת ואמורה הייתה להחזיר את הכספים. בנוסף, החברה הייתה אמורה ליהנות מהפסדים צבורים של רובל, במסגרת תכנון מס. הואיל ויעקב סיכל בפעולותיו את קיום ההסכם ומימושו, הוא יצר מצב שבו רובל הפכה לחברת חסרת פעילות וחסרת הכנסות והיא אינה יכולה להחזיר את הכספים לחברה.

ביחס להלוואה בסך 1 מיליון ₪ הוסיף כי לאחר שרובל מכרה את מכוני הכושר שלה, לא היה צורך בהעברת שוטפות ולכן נערכה פגישה ביזמת יעקב ובה הוחלט להעביר 1 מיליון ₪ לשם כיסוי הגירעון של רובל.

1. התובע הוסיף, כי ככל שישנן טענות כלשהן כלפי רובל, הרי שאין בסמכות בית הדין לבררן, שכן המדובר בתביעה של חברה מסחרית אחת כנגד השנייה וככל שהתביעה מופנית כנגדו, הרי שהמדובר בהלוואה שניתן לו על ידי אביו מתוקף היותו בנו ולא בשל היותו מנכ"ל החברה או כתמורה על עבודתו וגם מן הטעם הזה, הרי שאין לבית הדין סמכות משאין המדובר במסגרת יחסי עבודה.
2. בחקירתו הנגדית נשאל התובע כדלקמן:

ש. תאמר לי בבקשה, אה, אביך איש עסקים רב, הרבה שנים. אתה מסכים איתי שאין שום היגיון להעביר הלוואה לחברה שנמצאת, שהיא חדלת פירעון. למה צריך להביא לה הלוואה?

ת. מאיפה אתה יודע שהיא חדלת פירעון?

ש. כי רובל, הסברת לנו שהיא באותה עת הייתה חייבת יותר כסף מאשר היה לה. אז היא חדלת פירעון.

ת. זה לא אומר. ואם יש לה תחזית הכנסות? מאיפה אתה יודע מה תחזית ההכנסות שלה?

בהמשך:

ש. תאשר לי בבקשה, שחברת י.ר באמצעות אביך, העבירה לך כמה מיליוני שקלים טובים.

ת. חברת י.ר באמצעות אבי לא העבירה לי שקל בודד. חברת י.ר העבירה לחברת רובל כספים. ש. חברת, חברת רובל שהיא בבעלותך ובבעלות אשתך.

ת. אמת

...

ש. לאיזה צורך העבירה, חברת י.ר לשיטתך לרובל, כאלה סכומים?

ת. כדי לממן נזקים, גירעון תזרימי, שיווצר ברובל, עקב ההזנחה שלו, עקב ההזנחה של העסקים שלי.

1. כשהופנה התובע למסמך שכתב לנאמן בו כתב כי הכסף הנדרש לו "ברמה האישית כדי לחיות יותר טוב, לקבל תשעים אלף שקל בחודש" השיב התובע כי "מה שכתוב פה זה בדיוק ההיפך" ובהמשך:

"היה ברור שיהיו גרעונות, ולכן, אבא, הציע שיממן את החסר בלבד,

...

שאקדיש את מרצי לי.ר כן זה נכון.

...יקדיש את מלוא רצו לי.ר", זה נכון. הנה, רשום לך פה שחור על גבי לבן.

השכר מיועד למחיה,

ש. אדוני שאלתי אותך שאלה, אל תחזור על מה שכתוב, שאלתי אותך פשוט.

ת. השכר מיועד למחיה

....

והצורך החודשי דאז עמד על תשעים אלף ₪ לחודש, שזה הצורך של המימון של רובל. וכתוב לך פה שזה ב, כתוב לך פה הכל.

ש. אז אתה מסכים לכל מה שכתוב פה.

ת. אני מסכים שמה שאמרתי זה נכון.

1. בהמשך עדותו כשנשאל: "למה זה לא נראה לך יותר הגיוני להלוות לך את הכסף כדי שאתה תלווה אותו כהלוואת בעלים לרובל" השיב התובע "זה ממש לא הגיוני". לשאלה: "למה? הלוואת בעלים היא פטורה ממס". השיב: "לא. זה ממש, זה ממש, יש לי שאלה ו, הלוואות בין חברות כשחברה אחת היא חברת בד של השניה, זה לא פטור ממס? זה גם פטור ממס". לשאלה האם חברת רובל היא חברת בת, השיב כי "הייתה אמורה להפוך להיות" (פרוטוקול 23.3.15, עמ' 33 ש' 30-33, עמ' 34 ש' 1-4, עמ' 36 ש' 1 ואילך, עמ' 37 ש' 8-24, עמ' 38 ש' 17-28).
2. התובע הוסיף כי מי שמימן את רובל הייתה החברה, לא יעקב ולא הוא באופן אישי, כי ההעברות לבנק היו מחברה אחת לשנייה וכך גם נרשם בספרי הנהלת החשבונות (שם, עמ' 39 ש' 8-20).
3. מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כדלקמן: ראשית, לא נחתם כל הסכם בין החברות או בין החברה לתובע שיש בו כדי להעיד על זהות מקבל ההלוואה. אין בידינו לקבל את טענת התובע, לפיה בהעדר התחייבות בכתב לתשלום הכספים, לא הוכח כי הם ניתנו ישירות לתובע, שכן בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה הסכם שכזה לא נחתם בשל הקרבה המשפחתית ואין בו כדי להעיד לכאן או לכאן. עם זאת, אנו סבורים כי מאחר והחברה היא שהעניקה את ההלוואה ולאור הרישום בחברה לפיה ההלוואה הוענקה לרובל, הרי שהיעדרו של הסכם בכתב מעביר את הנטל אליה להוכיח את זהות מקבל ההלוואה.
4. שנית, אין בידינו להלום את טענת החברה לפיה ההלוואה ניתנה לתובע כעובד בחברה וכי ככל שהמדובר היה בהלוואה אישית, היא הייתה ניתנת ישירות על ידי יעקב. שוכנענו, כי ההלוואה ניתנה לתובע בשל היותו בנו של יעקב, קרי, לנגד עיניו של יעקב לא עמד שיקול עסקי בדבר טובתה של החברה כי אם רצונו להימנע מפשיטת רגל של בנו וכן רצונו כי הוא ישקיע את מלוא מרצו לחברה, ללא קשר כלל לתוצאות שזה עלול להוביל מבחינת רובל. לשון אחר, הוכח, כי מטרתה של ההלוואה היא לכסות את הגירעון התקציבי אליה נקלעה רובל ולא כי התובע נקלע, באופן אישי, לחוב ממנו ביקש להיחלץ.
5. שלישית, לא הוכח כי התובע עשה שימוש אישי בכספים שהועברו לו או שימוש למטרה אחרת מלבד כיסוי גירעונותיה של רובל. ההיפך הוא הנכון. רו"ח ולנשטיין העיד כי התובע פרע את החובות של רובל לבנקים בשנת 2009 ו- 2010 (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 51 ש' 15-17) בהמשך העיד כי בשנים שהחברה העניקה את הלוואה לרובל, היו שנים שהוא הקים את המכונים "והיה זקוק להרבה מזומנים, והיה כל הזמן בגירעון פנימי" (עמ' 51 ש' 20 ואילך).

רו"ח יחזקאל הודה בחקירתו כי הוא לא יודע האם הכספים שימשו את התובע באופן אישי או להחזר החובות של רובל (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 71 ש' 15-17).

1. ביחס לטענתה של החברה לפיה התובע היה ערב לחובותיה של רובל כלפי הבנקים ולפיכך הוא שהעמיד את ההון הדרוש לה לצורך פעילותה והוא שגייס את ההלוואה מהחברה לטובתו, טענה זו לא הוכחה. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא לא בטוח שהוא היה ערב אישית לכל חובותיה של רובל, אלא לחלקן. העד גמליאל, נציג הבנק, אותו זימנה החברה למתן עדות, לא ידע להשיב לשאלה מי היו ערבים לחשבונות הבנק של רובל ולהלוואות שרובל לקחה, שכן הוא החל לעבוד ב- 5/2011 לאחר סגירת החשבון של רובל בבנק (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 127 ש' 28 ואילך).

מבלי לגרוע מהאמור, ביחס לחשבון שנפתח בשנת 2009 ונסגר ב- 2011, לגביו העיד מר גמליאל כי התובע ואשתו היו ערבים, מקובלת עלינו טענת התובע לפיה ישנו הבדל משמעותי בין חתימה כערב לפתיחת חשבון או נטילת אשראי לבין התחייבות ישירה לפירעון חוב. משלא הוכח סוג הערבות של התובע, ממילא נשמט הבסיס לטענת החברה, והיא נדחית אפוא.

ודוק, בניגוד לטענת החברה כי התובע ערב כלפי ספקים או בנקים לחובותיה של רובל, מחקירתו של מר גמליאל עלה כי במועדים הרלוונטיים לתצהיר חשבונותיה של רובל היו סגורים או לא פעילים וכי אין לה חובות כיום.

1. רביעית, לא הוכח כי יעקב לא ידע בזמן אמת כי הכספים מוענקים לרובל ולא לתובע. מר גור העיד בחקירתו הנגדית כי יעקב חתם על העברת הכספים מהחברה לרובל או לכל הפחות היה "מודע" לעניין. בהמשך חקירתו הודה כי הוא אינו יודע באופן קונקרטי כי הוא היה שותף וכי הוא "יכול להניח שכן" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 22 ש' 24-31; עמ' 31 ש' 27 ואילך).
2. חמישית, לא מצאנו במכתב אותו שלח התובע לנאמן לעיל, כדי לתמוך בגרסת הנתבעים דווקא, שכן אנו סבורים כי הוא ניתן לפרשנות באופנים שונים, אשר יש בהם כדי לתמוך בגרסת כל אחד מהצדדים. ובמה דברים אמורים?
3. התובע במכתב זה פירט את הסיכום עם אביו בחודש 3/2009 ובלשונו: "בעקבות הרצון להתמקד בי.ר, בתחילת 2009 נעשה סיכום עם אבא על מימון ליידיס. הסיכום שהושג במרץ 2009 היה שניתן למשוך, ללא קשר לשכר שאני מקבל, עד לסכום של 100,000 ₪. הסיבה לסיכום זה הייתה ההבנה של אבא שהשכר מיועד למחיה והצורך החודשי דאז עמד על כ 90,000 ₪ לחודש והוא הציע מגבלה בסכום עגול שייתן מרווח פעולה.
4. החברה ביקשה ללמוד מכך, כי הואיל והתובע השתמש בביטוי "מיועד למחיה" הרי שהמדובר בכסף שנועד לשימוש התובע. אלא, שמקריאה מדוקדקת של הפסקה בשלמותה עולה, כי ניתן לטעון שהתובע מדבר על שני דברים שונים – האחד, על השכר שאותו הוא מקבל, אשר הוא מיועד למחיה, השני, הצורך החודשי למימון רובל, אשר עמד על 90,000 ₪ ולפיכך הוסכם על משיכת עד 100,000 ₪ (ללא קשר לשכר) באופן שיותר 10,000 ₪ כ"מרווח פעולה".
5. נכון הדבר שבפועל, חיבור של השכר החודשי אותו קיבל התובע מהחברה, בסך 45,000 ₪ עם גובה ההלוואה החודשית בסך 55,000 ₪, מובילה לתוצאה עגולה בסך 100,000 ₪, אשר יש בה לכאורה לתמוך בגרסת החברה. אלא, שמקריאת המשך המכתב עולה בבירור כי התובע מתייחס למימון פעילותה של רובל על מנת שהוא לא יהיה טרוד בענייניה ויתמקד בפעילות החברה ומכאן שקבלת גרסתה של החברה לפיה התובע מתייחס רק לשכר למחייתו, אינה חפה מקשיים. מבלי לגרוע מכך, הרי שגם לו נקבל את טענת החברה לפיה יש במכתב זה כדי לתמוך בטענתה, הרי שעל רקע מכלול הטענות שפורטו, לא מצאנו שיש בכך כדי להטות את הכף למסקנה כי התובע קיבל הלוואה זו באופן אישי.
6. כללו של דבר – החברה לא הרימה את הנטל להוכיח כי ההלוואה הוענקה לתובע באופן אישי. משכך, נדחית תביעתה לחיובו של התובע בהשבת סכום ההלוואה.

ביחס לטענתה להרמת מסך ההתאגדות (ראו סעיף 65 לסיכומים), בשל העובדה כי לרובל לא הייתה יכולת להשיב את כספי ההלוואה, הרי שאין בידינו לקבלה. כפי שצוין לעיל, שוכנענו כי ההחלטות העסקיות שהתקבלו הושפעו מזהות מקבלי ההחלטות ומהקשר המשפחתי שביניהם, ומכאן, כי לא ניתן לבחון את ההחלטה בעיניים עסקיות גרידא. משלא הוכח כי התובע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של רובל, דין הטענה לחיובו האישי להידחות.

1. משזו הכרעתנו לא מצאנו להידרש לטענות בדבר סמכותו העניינית של בית הדין שהעלו הצדדים.

השבת 230,000 ₪ שניטלו שלא כדין

1. בתצהיר עדות ראשית מטעמו טען יעקב כי התובע משך כספים שלא כדין והפנה לסעיפים בתצהירו שבו מפורטות הטענות כלפיו (ראו סעיף 46 לתצהיר יעקב). מעיון בסעיפים אלו עולה כי הטענות כנגד התובע מקורן במשיכת 1.2 מיליון ₪ נוספים על ההלוואה שניתנה לרובל, ללא הסכמת הדירקטוריון וללא ידיעת בעלי המניות; בשימוש בכספים לצרכים כספיים לרבות מימון נסיעות אישיות לחו"ל, שהייה בבתי מלון וכיו"ב; וכן במשיכת בונוס שלא כדין, בסך 124,153 ₪.
2. התובע הכחיש טענות אלו והטעים כי המדובר בטענות שמטרתן הכפשת שמו ואשר אין בהן דבר.
3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי למעט הטענה בדבר משיכת כספים על חשבון בונוס מבלי שהתובע זכאי לכך, יתר הטענות נטענו בעלמא, מבלי שהונחה כל תשתית ראייתית לביסוסן ולפיכך דין התביעה להידחות. החברה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי התובע משך כספים, כי הוא השתמש בהם ולאיזה מטרה וכיו"ב.
4. ביחס לבונוס, משהורינו על קיזוז הסכום שקיבל התובע מהתביעה העיקרית, לא ראינו להידרש לכך בשנית.
5. כללו של דבר – דין התביעה שכנגד להידחות, על כל ראשיה וחלקיה.

סוף דבר

1. תביעת התובע מתקבלת בחלקה והחברה תשלם לתובע, בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:

בגין פיצויי פיטורים סך 153,920 ₪

בגין תמורת הודעה מוקדמת סך 203,500 ₪

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.12 ועד למועד התשלום בפועל.

1. מסכום זה רשאית החברה לקזז סך 124,153 ₪ בגין בונוסים שקיבל התובע, בהתאם למפורט לעיל. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לקיזוזו מהסכום הסופי.
2. התביעה שכנגד נדחית על כל ראשה וחלקיה.
3. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את החברה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 25,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י' שבט תשע"ז, (06 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.