31 אוקטובר 2014

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

1. בפניי בקשתו של המבקש להורות על סילוק על הסף של התביעה שכנגד שהוגשה כנגדו ע"י המשיבה.
2. טענות המבקש בתמצית הנן, כי בהליך פר"ק 5696-08-14, המתנהל בין הצדדים, הודה אביו, מר יעקב ברוך – מנהל ובעל מניות במשיבה – כי ההלוואה (נשוא התביעה שכנגד) לא ניתנה לו באופן אישי, כי אם לחברת רובל, שהמבקש הנו בעל המניות בה. עוד הוסיף, בהקשר זה, כי על סמך ההודאה כי ההלוואה ניתנה לחברת רובל ולא לו באופן אישי, הוגשה ע"י המשיבה בקשת הפירוק בתיק הנ"ל.
3. עוד טוען המבקש, כי ההלוואה הנ"ל טרם הושבה בשל הפרה מצדה של המשיבה ומפרט בסעיפים 10 עד 14 לבקשתו את נסיבות נתינתה וכי אביו "שינה את כרטסת החו"ז, ויצר מצג שקרי תוך ניסיון להטעות את בית הדין הנכבד, כאילו החוב הינו חוב של המבקש וכאילו ההלוואה הוענקה לו ישירות". (סעיף 18 לבקשה. ההדגשות במקור – א.ש.).
4. חיזוק לטענותיו מוצא המבקש בדברים שנאמרו בתיק נוסף שהמשיבה מנהלת כנגד רעייתו של המבקש במסגרת מה שהגדיר כ"מסע הנקמה של יעקב נגדם" (סעיף 21 לבקשה).
5. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש, כי מדובר בנסיבות בהן מתקיימות אותן נסיבות חריגות שבהן בית הדין מורה על מחיקת תובענה על הסף.
6. המשיבה בתגובתה טענה כי קיימת מחלוקת עובדתית מי נטל בפועל את הכספים (סעיף 7 לתגובה), כאשר היא מעולם לא ויתרה על הטענה, המופיעה בסעיף 44 לכתב התביעה שכנגד, לפיה המבקש הוא זה שנטלם באופן אישי ומכאן, התביעה להרמת מסך.
7. המשיבה מפנה להודאתו של המבקש, במסגרת הליך נוסף המתנהל בין הצדדים, לפיה חברת רובל שבבעלותו נטלה הלוואה בסך העולה על 2.5 מליון ₪ - הודאה שבעקבותיה הוגשה בקשת הפירוק.
8. לטענת המשיבה, קיים הבדל בין העילות להיווצרות החוב והסכומים הנקובים בכתב התביעה שכנגד לבין סכום ההלוואה שהמבקש הודה שרובל קיבלה מהמשיבה, ומעבר לכך, מעולם לא נזנחה הטענה כי המבקש חב את הסכום הנ"ל באופן אישי, בין אם מכוח סעיפים 54 ו- 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשנ"ג-1973 ובין אם מכוח הוראות סעיף 83(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
9. בתשובתו לתגובה הנ"ל, הטעים המבקש, כי ביחס לטענה כי יש לראות בו ובחברת רובל כאחראים ביחד ולחוד, כהרחבת חזית אסורה, שכן זכרה של טענה זו לא בא בכתב התביעה שכנגד, ואילו לגבי הטענה בדבר היותו מעוול במשותף, לכאורה, הרי שממילא בית הדין נעדר סמכות לדון בעילה נזיקית זו.
10. עוד טען, כי חברת רובל מעולם לא צורפה כצד להליך וכי יש לראות בבקשת הפירוק שהוגשה כנגדה בגין אותה הלוואה כהודאת בעל דין לכך שהיא זו שחבה את סכום ההלוואה ולא הוא.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות, ואת טעמיי אפרט.
2. משלל טענות הצדדים, עולה בבירור, כי על מנת להכריע בסכסוך שבין הצדדים בתובענה שכנגד, יש לשמוע ראיות בשאלה האם ההלוואה, שאין חולק שניתנה לחברת רובל, מצאה דרכה, הלכה למעשה, אל מבקש עצמו, שהיה ועודנו בעל מניות בה. ברי, כי לעת הזו, אין בידי בית הדין כל כלים ראייתיים להכריע בסוגיה זו.
3. מן הטעם הזה, אין לדידי די בעובדה, שהוגשה בקשת פירוק כנגד רובל כדי לאיין את טענת המשיבה (הטעונה עדיין הוכחה) כי בין המבקש לבין אביו, היו הסדרים בלתי פורמאליים, שכתוצאה מהם, המבקש הוא זה שנטל בפועל את כספי ההלוואה. כך גם לגבי גובה הסכומים (השנוי במחלוקת), וכן האופן והנסיבות שבהם ניתנו סכומי כסף אלה ע"י המשיבה.
4. כפי שהטיבו הצדדים לציין, הסעד המבוקש בהליך זה הנו סעד שבתי המשפט בכלל ובית הדין לעבודה בפרט, נעתרים לו במשורה וזאת בשל התפיסה המושרשת, לפיה יש לבכר בירור תובענות לגופן באמצעות שמיעת ראיות על פני מחיקתן על הסף.
5. מכל הטעמים דלעיל, לא מצאתי כי בנסיבות העניין, על אף הקשיים עליהם הצביע המבקש, אשר כאמור לעיל, טעונים בירור ראייתי, מתקיימת הצדקה להורות על סילוק התובענה שכנגד על הסף.
6. סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.
7. המבקש ישא בהוצאותיה של המשיבה בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ז' חשוון תשע"ה, (31 אוקטובר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.