22 יולי 2013

לפני:

כב' השופט אורן שגב

החלטה

בפניי בקשת התובע למתן צו, מסוג מרווה, להגבלת הנתבעים מלהוציא מרשותם נכסים המצויים באיטליה, וזאת על פי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1994 (להלן: "התקנות").

הרקע לבקשה:

1. הורתה של הבקשה בסכסוך בין התובע לאביו הנתבע 5 (להלן: הנתבע). הנתבעות 1-4 הינן חברות המצוייות בבעלותו של הנתבע (להלן: החברות). במסגרת הסכסוך בין הצדדים, הוגשו תביעות הדדיות לערכאות שונות, ובכלל זה לבית דין זה.
2. בחודש אפריל 2009 נחתם בין התובע ואחותו מצד אחד לבין לבין הנתבע מצד שני הסכם, שתכליתו העברת האחזקות בחברות שבעלות הנתבע ורעייתו לילדיהם: התובע ואחותו.
3. במסגרת ההסכם הוסדר גם מעמדו של התובע בחברה ונקבעו תנאי עבודתו. לפי תנאי ההסכם, התובע היה זכאי לשכר חודשי של 45,000 ₪, לבונוס של 12% מרווחי החברות וכן לתנאים נלוים.
4. בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הליך העברת המניות לא הושלם, והנתבע לא העביר את הבעלות במניות החברה לתובע. הנתבע טען כי התובע הפר את החוזה בינהם ומעל בתפקידו כמנכ"ל החברות. עוד טען הנתבע כי התובע משך סכומי כסף מנתבעת 1 ללא ידיעתו וללא ידיעת או אישור הדרקטוריון. וכן נטען כי התובע פעל להעברת נכסים של הנתבעת 1 לחברה בשם רובל שבבעלותו.
5. בחודש מרץ 2011, במסגרת דיון בצו מניעה שהגיש התובע כנגד הנתבע 5 ויתר בני משפחתו, הסכימו הצדדים כי התובע ישאר בתפקידו כמנכ"ל נתבעת 1, ויינתנו לו 6 חודשי הודעה מוקדמת, במידה שיוחלט לסיים את תפקידו כמנכ"ל.
6. בהמשך שנת 2011, נתגלעה מחלוקת בין חברת רובל שבשליטתו של התובע לנתבעת 1, בנוגע לכספים, בשווי 137,851 יורו (להלן- הכספים), המצויים בידי חברת איטלקית בשם קלאגיריס. עניין הבעלות בכספם נדון בהליך שמתקיים בבית משפט השלום בפתח תקווה (59809-02-12).
7. ביום 12.1.12, קיבל התובע מכתב, ממר איצ'ה ייחזקאל דירקטוריון בנתבעת 1, ובו נאמר כי עבודתו של התובע בנתבעת 1 מופסקת.

הבקשה וטענות הצדדים

1. ביום 21.5.12 הגיש התובע כנגד הנתבעים תביעה בגין הפרשי בונוס, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויי בגין חוסר תום לב ונזק לא ממוני. בסה"כ תבע התובע סכום של 813,090 ₪.
2. בד ובד עם הגשת התביעה הגיש התובע, את הבקשה בפניי ובה נתבקש בית הדין, במעמד צד אחד, ליתן צו מרווה, ולהורות למשיבים להימנע בעצמם או באמצעות מי מטעמם להוציא מרשותם כספים המגיעים להם מחברת קלאיגאריס שבאיטליה.
3. בהחלטתי מאותו היום, קבעתי כי בנסיבות המתוארות בבקשה אין ליתן צו במעמד צד אחד, ויש לדון בבקשה במעמד שני הצדדים.
4. בדיון שהתקיים ביום 28.5.12 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור וכי הבקשה לצו תמחק. משלא צלח הליך הגישור הגיש התובע מחדש את הבקשה למתן הצו המבוקש (להלן: הבקשה).
5. הנתבעים הגישו את תגובתם לצו, ובנוסף הגישה נתבעת 1, כתב תביעה שכנגד על סך 2,000,000 ₪.
6. בדיון שנערך ביום 9.7.12, נשמעו עדויותיהם של התובע ושל הנתבע.

להלן עיקרי טענות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות:

1. התובע כי פוטר מעבודתו בחברות ללא הודעה מוקדמת וללא ששולם לו שכרו וזכויותיו. לטענת התובע הוא זכאי מהנתבעים לפיצויי פיטורים בסך 208,125 ₪, בונוסים בסך 246,470 ש"ח, דמי הודעה מוקדמת בסך 247,500 ש"ח, פדיון ימי חופשה בסך 56,250 ₪, דמי הבראה בסך 4,745 ש"ח ופיצוי עבור עוגמת הנפש, בסך של 50,000 ₪.
2. את יסוד הבקשה השתית התובע, על כך שבדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 8.3.12, בפני השופט אברהם יעקב, אמר הנתבע כי החברות הינן חדלת פרעון.
3. לדברי התובע, בידי חברת 'קאליגאריס', שהינה חברה זרה שמקום מושבה באיטליה, מצויים כספים בסך 137,851 אירו, שלטענת הנתבעים שייכים להם.
4. בהעדר מתן הצו, עלול למצוא עצמו התובע מול שוקת שבורה.
5. מ­נגד טענו הנתבעים שחברת רובל שבשליטתו של התובע טוענת לבעלות על הכספים שמוחזקים בידי חברת קאליגאריס, ולכן אין התובע יכול לטעון מחד כי הכספים מחברת קאליגאריס שייכים לחברת רובל ומאידך לבקש מתן צו מרווה לכספים.
6. הנתבעים טענו כי התובע הוא שחייב לנתבעת כשלוש וחצי מליון ₪, ולכן גם אם תתקבל תביעתו הרי שהיא תתקזז עם תביעת הנתבעים.
7. לטענת הנתבעים התובע השתהה זמן רב בטרם הגיש את הבקשה לצו.
8. הנתבעים מוסיפים כי התובע עצמו טען כי המשיבה עתידה להרוויח סכומי כסף גדולים (בעת שחישב את הבונוס לו הוא זכאי) ובכך הודה למעשה כי המשיבה אינה חדלת פרעון.
9. יש לדחות את בקשת התובע מהטעם שהיא הוגשה בחוסר תום לב, המבקש עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים,

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו לתיק, להלן החלטתי.
2. תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992 מחילה את תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי התשס"ד – 1984 (להלן: תקסד"א), על הליכים המתנהלים בבית הדין לעבודה.
3. תקנה 383 שעניינה הגבלת שימוש בנכס, קובעת:

"(א)בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממש על ביצוע פסק הדין.

(ב)בתקנה זו, 'נכסים'- לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה".

בתקנה זו אומץ למעשה סעד "המרווה" שמקורו בדין האנגלי.

1. בפס"ד רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר- תאגיד חוץ נ' כאלד קטב , פ"ד נז(6) 1[ניתן ביום 7.7.03] (להלן: "פס"ד קטב"), כתב כב' השופט ריבלין כי בדומה לצו "המרווה" האנגלי, עניינה של תקנה 383 הוא בצו in personam. נקבע כי לצורך הפעלת הסמכות המוקנית בתקנות לבית המשפט, אין חשיבות למיקום הנכס. זאת ועוד, כיוון שהצו חל על האדם ולא על החפץ, אין כל משמעות לאופיו של הנכס אשר ביחס לשימושו ניתן הצו.
2. בצו לפי תקנה 383 לתקסד"א הנמען הוא האדם הכפוף לסמכות השיפוט, ולא הנכס, ולכן אין חשיבות לשאלת מיקום הנכס וכפיפותו לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, כמו גם לסיווגו כנכס מקרקעין, כנכס מטלטלין או כנכס מסוג זכויות.
3. כך נאמר בפסק הדין:

"טבעו של צו זה הוא כאמור שאכיפתו תבוצע כנגד הנתבע עצמו ולא כנגד הנכס. לאמור: אין הצו מונע את העברת הנכס, אלא הוא מונע מבעד המבקש לעשות זאת. אם יופר הצו לא תבוטל ההעברה, אלא שהנתבע יועמד לדין באשמת ביזיון בית המשפט, על כן, הצו ניתן לאכיפה ככל הוראת בית משפט אחרת הניתנת כנגד בעל דין".

1. בנוגע לשיקולים נקבע בפסק דין:

משנמצאנו למדים כי ניתן להעניק כיום בישראל "צו Mareva" בעל תחולה עולמית מכוח הוראת תקנה 383, עלינו לקבוע עוד מה הם התנאים להענקת סעד זמני זה. התנאי המקדמי הוא כמובן שהאדם שכלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית-המשפט הישראלי מוציא הצו. התנאים האחרים מנויים בתקנה עצמה. ראשית, מחילה התקנה עצמה את התנאים הכלליים למתן סעד זמני בהפנותה לסימן א' לפרק כ"ח לתקנות, שעניינו סעד זמני. בתקנה 383 נדרשות גם ראיות מהימנות לכך שאי-מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק-הדין. לדעתי, בשוקלו התקיימות של תנאי זה על בית-המשפט לבחון אם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו

של פסק-דין לכשזה יינתן. אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחולה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא-דופן.

להלן נבחן האם התקיימו בענייננו התנאים למתן צו הגבלת שימוש בנכס.

1. לעניין התנאי המקדמי, אין כל מחלוקת כי החברות הינן חברות ישראליות וכפופות לסמכות השיפוט של בית הדין.

ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה-

1. התובע הציג לבית הדין מכתב פיטורים שקיבל מדירקטור הנתבעת 1 ביום 12.1.12 (המכתב צורף כנספח ג' לבקשה). על עובדת פיטוריו של התובע לא הייתה מחלוקת.
2. התובע הציג את התחיבות הנתבעים לתשלום 6 חודשי הודעה מוקדמת בטרם פיטוריו. אין כל מחלוקת כי התובע לא קיבל דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
3. מהאמור לעיל, עולה שלכאורה אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. אלא שהנתבעים טוענים כי סכומים אלו יקוזזו כנגד חובו של התובע לנתבעים, שעומד, לטענתם, על סכומים גדולים לאין שיעור מסכום תביעתו של התובע. אלא, שבעניין זה יש לציין שני דברים. ראשית חלק מהטענות שהעלו הנתבעים הופנו כלפי חברת רובל שהנה אישיות משפטית נפרדת מהתובע; שנית, אין בטענה זו לסתור עילת תביעתו של התובע.
4. לדעתי, במצב זה עמד התובע בנטל המוטל עליו לבסס קיומה של עילת תביעה. די בכך שהתובע ביסס את פיטוריו ואת העדר תשלום פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת.

בעלות על הנכס-

1. טענה עיקרית של הנתבעים הייתה כי התובע אינו יכול לטעון מחד כי הכספים המוחזקים בידי חברת קאליגאריס שיכיים לחברת רובל, ומאידך לבקש להטיל צו מרווה כנגד הנכס.
2. לדעתי יש לדחות טענה זו מהסיבה שצו המופנה לנתבעים אינו מוטל על הכספים שמצויים בידי חברת קאליגריס (ראו סעיף 30 לעיל), ולכן העובדה כי עניין הזכות בכספים שנמצאים בידי קאליגאריס נתון בבירור בבית המשפט, אינה מונעת את הטלת הצו על הנתבעים.

ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק דין-

1. התובע צרף לבקשתו, פרוטוקול דיון מיום 8.3.12, שהתקיים בפני כב' השופט אברהם יעקב בבית המשפט המחוזי מרכז ובו אמר הנתבע "החברה חדלת פרעון, היא חייבת קרוב למליון וחצי יורו, אין לה לשם אפילו 30%"^[1]
2. אילו היה עניינו בצו מניעה או עיקול רגיל, נראה כי די היה באמירתו של הנתבע על מנת להרים את הנטל להכבדה על ביצוע פס"ד. אלא שאנו עוסקים בצו מרווה לגביו נקבע, בעניין קטב, כי יש "לבחון אם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו". דהיינו בטרם יורה בית הדין על מתן הצו, עליו להשתכנע כי למשיבים נכסים חילופיים בארץ שיכולים להבטיח את קיום פסק הדין.
3. הנתבע הודה כי החברות שבבעלותו נמצאות בחדלת פרעון, דהיינו שסך ההתחיבויות של החברה עולה על סך נכסיה, אכן יש באמירה זו ראייה לכך שיקשה על הנתבעים לבצע את פסק הדין, אלא שאין בכך לבסס ראיה לכך שאין לנתבעים נכסים כלשהם בארץ הניתנים לעיקול.

התובע כלל לא נתן דעתו לעניין זה, ובתצהיר שהוגש מטעמו אין כל התייחסות לאפשרות שבידי התובעים נכסים אחרים המצויים בתחום שיפוטו של בית הדין. הדעת נותנת כי יתכן שלחברות שניהלו מסחר בהיקף משמעותי נכסים או חשבונות בארץ. ודוק, התובע שימש כמנכ"ל ויכול היה לתייחס לעניין זה בתצהירו מתוך ידיעתו שלו.

1. יותר מאמור, אמירתו של הנתבע, בדיון שנערך ביום 8.3.12, מתיחסת לחברות שבבעלותו, אך לא למצבו שלו. יתכן ובבעלתו של הנתבע נכסים נוספים בשווי רב. התובע ייחד מספר סעיפים בבקשה על מנת להוכיח את חבותו האישית של הנתבע (סעיפים 48-50 לבקשה). על כן, לשיטתו, היה באפשרותו להטיל עיקולים על נכסיו הפרטיים של הנתבע בלי לקשר לחברות.
2. על התובע היה לכל הפחות לטעון כי הנתבע עצמו במצב כלכלי קשה- דבר שלא נעשה. אף בחקירה הנגדית לא נחקר הנתבע אודות מצבו הכלכלי, והאם אם מצויים לחברות נכסים בארץ.
3. כללם של דברים, התובע לא ביסס ראיות מהימנות לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.
4. לפנים מהצורך אתייחס בקצרה לעניין מאזן הנוחות ואציין כי אף בעניין זה לא השתכנעתי כי הנזק שיגרם לתובע אם לא יינתן הסעד גדול מהנזק שיגרם לנתבעים אם ינתן הסעד. התרשמתי כי נעשים על ידי הנתבע מאמצים לשקם את החברות, ואיסור על עשיית שימוש בנכסי הנתבעים עלול לחבל במאמציהם לשקם את החברות לגרום נזק רב לנתבעים, יותר משיגרם לתובע שיתכן ויכול לקזז חובות כנגד זכויותיו.

סיכום

1. נחה דעתי כי לא עלה בידיו של התובע לבסס קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פס"ד ובקשתו של התובע נדחית.
2. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ים מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית חוקית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ט"ו אב תשע"ג, (21 יולי 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. נספח א/1 לבקש ↑