רקע וטענות הצדדים:

בין התובעת (הנתבעת שכנגד), עירית קריית מוצקין (להלן: "התובעת" או "העירייה") לבין הנתבעת (התובעת שכנגד), גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקריית מוצקין בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "גלי גיל"), נחתם הסכם בשנת 1986 להקמה וניהול של מרכז ספורט ונופש בשטח העירייה, והפעלתו למשך תקופה של 25 שנים, כאשר בסוף התקופה יועבר מרכז הספורט, על מתקניו, לעירייה.

עיקר המחלוקת בתביעה העיקרית נסובה סביב סעיף 42 לחוזה וזו לשונו:

"א. מוסכם בזאת בין הצדדים כי היזם (גלי גיל – ש'ש') ישלם לעירייה – בנוסף להיטלים, מסים ואגרות – הכל בכפוף לאמור בהסכם זה – דמי שימוש שנתיים עבור המרכז, בשיעור של 0.5% מסך כל התקבולים שנתקבלו עבור מכירת המינויים והכרטיסים החד-פעמיים במשך כל שנה, כמפורט בסעיף 37.

ב. דמי השימוש השנתיים הנ"ל ישולמו ע"י היזם לעירייה בסוף כל שנה תפעולית בעד השנה החולפת כשהם צמודים לשער היציג של הדולר. היזם יהיה רשאי להקדים את התשלום לפי שקול דעתו.

בשנה הראשונה בה יופעל מרכז הספורט והנופש יהיה היזם פטור מתשלום דמי השימוש הנ"ל.

ג. היזם יאפשר לגזבר העיר לבדוק את מצבת ההכנסות והתקבולים הכוללת של מרכז הספורט והנופש, מדי פעם, בשעות העבודה המקובלות ותוך תיאום עם הנהלת החשבונות ו/או רואה החשבון של היזם. ".

לטענת התובעת, הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה לעיל לתשלום דמי שימוש שנתיים, לפיכך הוגשה תביעה זו לתשלום בגין 7 השנים שקדמו למועד הגשתה, קרי החל משנת 2001.

לטענת הנתבעת, התובעת ויתרה על תשלום דמי השימוש. עוד טענה הנתבעת כי לאחר כ- 10 שנים ממועד החתימה על ההסכם, ביום 12.11.96, נחתם בין הצדדים סיכום דברים אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 14.11.96 על-ידי כבוד השופט ברלינר במסגרת המרצה 33448/96.

בהתאם לסיכום הדברים, גלי גיל הסכימה למעשה לבניית בריכת שחיה עירונית והתחייבה להסיר כל תביעה משפטית כנגד העיריה הנוגעת להקמתה. מנגד, העיריה התחייבה לדברים הבאים: לא לבנות מגרשי טניס בשטח הבריכה העירונית וסביבתה; לא למכור מינויים לבריכה העירונית בשנת הפעילות הראשונה, אלא כרטיסיות ליחידים; לא לפתוח חדר כושר בשטח הבריכה העירונית או סביבתה בשתי שנות הפעילות הראשונות שלה; וכן, העיריה תהא רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד וחוגים שאינם מתקיימים בקנטרי "גלי גיל", למעט ריקודי שנות ה-60.

לטענת הנתבעת, העיריה הפרה את ההסכמות לעיל עת הקימה את מרכז "ספורט לי" ובו התקיימו חוגים המתקיימים בגלי גיל, לפיכך הגישה בשנת 2001 תביעה כנגד העיריה (ת.א 1105/01).

בפסק דינו מיום 16.01.07 קבע כבוד השופט נאמן כי העיריה אכן הפרה את התחייבויותיה על-פי הסכם הפשרה וקיימה חוגים זהים לאלו שהיו קיימים בגלי גיל במועד החתימה על הסכם הפשרה. כבוד השופט נאמן קבע את השיעור של 2,000 ₪ בממוצע למחיר מנוי בגלי גיל וכן מצא לנכון לייחס ל"ספורט לי" גריעה של 50 מנויים בשנה, קרי הנזק נאמד בסך של 100,000 ₪ לשנה. העיריה חוייבה לשלם סך של 970,830 ₪.

הנתבעת, בתביעתה שכנגד, טוענת כי התובעת מקשה עליה בקבלת היתרים שונים, כדוגמת הרחבת חדר הכושר, בעוד היא מקדמת ומגדילה את "ספורט לי" על-חשבון הנתבעת.

עוד טענה הנתבעת כי התובעת ממשיכה להפר את הסכם הפשרה גם בימים אלה ומקיימת ב"ספורט לי" חוגים זהים לאלה המתקיימים בגלי גיל. עוד הוסיפה וטענה להיעדר קיומה של תחרות הוגנת בין מרכזי הספורט, אשר קיים שוני מהותי ביניהם. ספורט לי מתוקצב על ידי התובעת, בעוד גלי גיל הוא עסק כלכלי גרידא, אשר אמור להתקיים מהכנסותיו בלבד. אציין כבר עתה כי הסכם הפשרה בוטל בפסק-דינה של כבוד השופטת שטמר בשל היותו הגבל עסקי ומכאן שכל הטענות הנוגעות לקיומה של תחרות הוגנת נדחות אף הן (ארחיב על כך בהמשך).

בעניין החוגים החופפים, כבוד השופט נאמן נמנע מלתת בפסק-דינו צו מניעה לקיום חוגים זהים, מהחשש לפגוע במינויים שלא היו צד להליך שבפניו, אולם הוא קבע כי סכום הפיצוי "... משקף את הנזק עד יום מתן פסק הדין בלבד (16.01.07 – ש'ש') ולכן אם יוסיפו להתקיים ב"ספורט לי" חוגים שיש בהפעלתם משום הפרת התחייבות שקיבלה על עצמה העירייה בהסכם הפשרה תקום לה לגלי גיל עילה לתבוע דמי נזק נוספים לגבי העתיד".

בנוסף, מבקשת הנתבעת את רישום חכירת המשנה במקרקעין על שמה, כמתחייב בסעיף 4 להסכם נוסף שנחתם בין הצדדים, מיום 25.03.87 (נספח ח' לכתב התביעה שכנגד).

דיון

התביעה העיקרית לדמי שימוש:

עלתה השאלה האם העירייה ויתרה על דמי השימוש משנת 97' ואילך?

על-פי עדותו של מר בן-גלים דמי השימוש שולמו עד לשנת 97 בלבד (עמ' 41, שו' 21-22) ומאז "למיטב זכרונו" העירייה לא פנתה לגלי גיל לתשלום דמי השימוש, "והיתה הבנה שכבר לא מקבלים את ה – 0.5% ולא בצורה של מסמכים, אבל כך הבנו. היתה הבנה בעל פה". ואולם, מר בן גלים לא זכר מי הוא זה שגרם לו להבין ולהרגיש כי העירייה ויתרה על דמי השימוש.

מובן שאין די בעדות זו כדי לקבל את טענת הויתור, ואולם מראיות אותן צירפה דווקא התובעת, עולה כי ביום 10.03.96 חתמו הצדדים על הסכם בוררות, הליך שנוהל על-ידי עו"ד צבי אלטר. שם נדרשה גלי גיל לשלם את דמי השימוש משנת 90 ואילך. כמו כן, במסגרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים ביוני 99 וניתן לו תקף של פסק-דין, נקבעו דמי שימוש שנתיים ממכירת מנויים המגיעים רק עד ליום 31.12.97 (הדבר עולה בקנה אחד עם עדותו של מר בן גלים). ותישאל השאלה מדוע נקבע תאריך זה בלבד ולא היתה התייחסות לתשלום דמי שימוש לשנים הבאות?

אכן, במסגרת ההליך שהתנהל בפני כבוד השופט נאמן, בסוף שנת 2001 טענה העיריה בכתב הגנתה כי גלי גיל אינה משלמת מזה שנים את דמי השימוש השנתיים. התובעת אף ביקשה בסעיף 33 לכתב ההגנה לתקן את כתב ההגנה ואת כתב התביעה שכנגד שהיא מבקשת להגיש, בכפוף לנתונים שתספק לה גלי גיל באשר להכנסותיה. גם בסעיף 37 ג לכתב ההגנה ביקשה העיריה לחילופין לקזז כל מכל פיצוי שיפסק את הסכומים שהיא זכאית לקבל מגלי גיל בהתאם להסכם ביניהן. כבוד השופט נאמן התייחס לכך בפסק דינו מיום 16.01.07 וציין "... זאת ועוד, בעוד שבכתב הגנתה וגם במהלך ניהול התיק טענה העירייה כי בכוונתה להגיש תביעה שכנגד נגד גלי גיל נוכח הפרות נטענות של הסכם ההקמה על-ידה, בסופו של דבר, היא בחרה מסיבותיה שלה שלא לעשות כן".

עולה כי העירייה זנחה את הטענות בדבר החוב.

בראיות אשר הוגשו, נראה כי רק בשנת 2007 שלחה העיריה דרישת חוב בכתב. בתגובת ב"כ גלי גיל נטען כי "דרישתכם לתשלום הינה בניגוד מוחלט להצהרתו של ראש העיר ולהתנהגותכם במשך תקופה ומרשתי מבינה כי דרישה זו באה כתוצאה מפסק הדין שניתן ע"י כבוד סגן הנשיא השופט מ. נאמן. לא בכדי לא נתבקשה מרשתי להעביר לעיריה 0.5%".

אמנם לעניין הערכת גובה דמי השימוש השנתיים מתוך הכנסות הנתבעת ממכירת מנויים וכרטיסים חד-פעמיים, מונה מר דורון ברגמן כמומחה מטעם בית-המשפט, אך לאחר שהתרשמתי מעדותו של מר בן-גלים ולאחר שבחנתי את הראיות לעיל, אין לי אלא להסיק כי העירייה שתקה במשך השנים, לא הוציאה דרישות לתשלום החוב ואף זנחה את הטענה בהליך שנוהל מול כבוד השופט נאמן, כל אלה מביאים אותי למסקנה כי ויתרה על דמי השימוש.

התביעה שכנגד:

אתחיל בטענת גלי גיל לבלעדיות ומנגד היעדר תחרות הוגנת. טענות אלו נדחו בהליכים קודמים.

ראה פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט נאמן:

"... לא מצאתי בהסכם ההקמה או במסמכים מאוחרים יותר כל התחייבות בכתב של העירייה לבלעדיות, כפי שטוענת גלי גיל.

זאת ועוד, מחתימת גלי גיל על "הסכם הפשרה", בו ניתן ביטוי להגבלות מסוימות שיחולו על העירייה בעת הפעלת ה"ספורט לי", עולה כי גלי גיל הכירה בזכות העירייה לקיים את ה"ספורט לי" ובכך שאין לה בלעדיות בהפעלת מרכז ספורט בקריה מוצקין".

כאמור, בפסק דינה של כבוד השופטת שטמר, בוטל הסכם הפשרה החל מיום 11.06.09 שכן במהותו הוא הסכם שיש בו הגבל עסקי והוא מונע תחרות חופשית לגבי קיום החוגים, והדבר אומר דרשני.

בצעד הבא אבחן האם ממועד פסק-דינו של כבוד השופט נאמן, 16.01.07, ועד ליום 11.06.09, המשיכה העירייה לקיים חוגים שהתקיימו במועד החתימה על הסכם הפשרה בגלי גיל?

על-פי הסכם הפשרה, "עיריית קרית מוצקין תהיה רשאית לקיים חוגים בחדר שיועד לחדר הכושר בלבד. החוגים יהיו רק כאלה שאינם מתקיימים בקאנטרי "גלי גיל" למעט ריקודי שנות השישים".

מקובלת עלי הפרשנות שנתן כבוד השופט נאמן, לפיה העירייה רשאית לקיים חוגים שבמועד החתימה על ההסכם לעיל לא התקיימו בפועל בקאנטרי, וכי אין שום היגיון כי גלי גיל תוכל להקים מפעם לפעם חוגים חדשים ללא הגבלה ו"ספורט לי" יהיה מנוע מלקיימם, ואף יידרש לבטל חוגים שהיו קיימים אצלו עוד קודם לכן (פסקה 8 לפסק הדין).

כבוד השופט נאמן קבע בפסק דינו כי אם יוסיפו להתקיים ב"ספורט לי" חוגים שיש בהפעלתם משום הפרת התחייבות שקיבלה על עצמה העירייה בהסכם הפשרה תקום לגלי גיל עילה לתבוע דמי נזק נוספים לגבי העתיד.

השופט נאמן מנה את רשימת החוגים הבאים, אשר חפפה בשני מרכזי הספורט: חיטוב ועיצוב, התעמלות מחטבת, התעמלות בונה עצם, התעמלות משולבת, טניס שולחן, כדורגל, כדורסל, כושר גופני במים, יוגה, ריקודי עם, ריקודי שורות, קראטה ילדים וכן חוגי העשרה – ברידג', מלאכת יד, ריתמוסיקה, אנגלית וציור. את רשימת החוגים הזו אסור היה לעירייה לקיים שכן התקיימו בגלי גיל במועד החתימה על הסכם הפשרה.

גלי גיל הביאה נתונים של "עקומת" מנויים יורדת במספרה, וכבוד השופט נאמן קבע ביחס לשנים 96-05 פיצוי על דרך האומדנה גריעה של 50 מנויים בשנה (בהתחשב בגידול האוכלוסין ופתיחת מכוני ספורט וכושר נוספים).

עיון בנספח ט' לתצהירו של מר בן גלים מעלה כי נכון למרץ 09 התקיימו כ- 8 חוגים מקבילים (נכון למועד הסכם הפשרה). אני מוצא כי השאלות אשר הופנו למר איציק ששון, מ"מ מנכ"ל רשת המתנ"סים קריית מוצקין, במסגרת חקירתו והנוגעות לחוגים שהתקיימו בשנים 2007-2009 הן לגיטימיות. ואולם, מצאתי כי עדותו של מר בעניין זה היתה מפותלת ובלתי מדויקת. מר ששון העיד כי "מאז החלטת בית המשפט אנו עברנו על חוגים וביטלנו חוגים כפולים" (עמ' 22, שו' 25-26) ואולם, מנספח ט' לתצהירו של בן-גלים עולה כי המשיכו לקיים את אותם חוגים מקבילים. מר ששון נשאל אם בשנת 2007 היו חוגים חופפים, על כך השיב בחיוב. ולאחר מכן טען כי אינו יכול לומר אם החוגים החופפים בוטלו באופן מלא (עמ' 24, שו' 16-22).

ביחס לשנים אלו, גלי גיל טענה כי בשנת 2005 היו לה 1,835 מנויים, בשנת 2007 1,233 מנויים ובשנת 2008 1,121 מנויים. לטענת העירייה על גלי גיל היה להוכיח בכל שנה ושנה את כמות המנויים שנגרעה ממנה בעקבות קיומם של חוגים מקבילים ואין להסתמך על פסיקה קודמת.

לעניין זה אני מקבל את המנגנון אותו קבע כבוד השופט נאמן, של גריעת 50 מנויים בשנה בלבד, סך מנוי 2,000 ₪ בממוצע. ולכן, על העירייה לפצות את התובעת בגין רכיב זה, סך של 241,665 ₪ (בעבור שנתיים ו-5 חודשים).

לעניין רישום חכירת המשנה,

ביום 25.03.87 נחתם בין הצדדים הסכם אשר קובע כדלקמן:

"4. א. על אף האמור בסעיפים 35 ו-36 להסכם היסודי מוסכם בין הצדדים כי לארח חתימת חוזה חכירה בין העיריה לבין מינהל מקרקעי ישראל תחכיר בעירייה ליזם את המקרקעין בחכירת משנה לתקופה של 25 שנים בדמי חכירה בסך – 1 ₪ ועל פי שאר תנאי החכירה שיהיו נקובים בהסכם החכירה שבין העירייה לבין מינהל מקרקעי ישראל בשינויים המחויבים.

ב. בתום תקופת חכירת המשנה תוארך חכירת המשנה בעשרים וארבע שנים נוספות, אלא אם כן תהיה העירייה רשאית למנוע את חידוש ההסכם, כמפורט בסעיף 35 סיפא להסכם היסודי. ".

עניין זה נדון במסגרת ת.א 286/99, בו הודיעו הצדדים על הסכם פשרה, הכולל גם מחלוקות בתיק 67611/96 וכן את המחלוקת בבוררות בפני עו"ד צבי אלטר. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק-דין ביום 29.06.99 (נספח ה' לכתב ההגנה). סעיף 3 עניינו חכירת המשנה:

"3. הנתבעת (העירייה – ש'ש') מתחייבת לחתום על כל המסמכים הדרושים ו/או הנחוצים לצורך רישום חכירת משנה על השטחים (להלן: "השטחים") בהם מחזיקה התובעת (גלי גיל – ש'ש') על פי חוזה ההתקשרות שבין הצדדים מיום 2.7.86 (להלן: "חוזה ההתקשרות"), אולם זאת בתנאים המצטברים כדלקמן:

• 1. בחוזה חכירת המשנה ירשמו התנאים העיקריים של חוזה ההתקשרות לרבות התנאים שיבטיחו ביטול חכירת משנה והחזרת החזקה בשטחים לנתבעת, אם התובעת לא תקיים ההתחייבויות שנקבעו בחוזה ההתקשרות הנ"ל.
  2. יובטח בניסוח תנאי חכירת המשנה כי חכירת המשנה תבוטל בתום התקופה שנקבעה לשימוש התובעת בחוזה ההתקשרות הנ"ל.
  3. יקבעו בתנאי חכירת המשנה תנאים שיבטיחו כי התובעת תוכל לשעבד זכויות חכירת המשנה, רק אם לא יפגעו מכך זכויות הנתבעת בשטחים.
  4. כל המיסים, ההוצאות, האגרות וכל תשלום מכל מין וסוג שהוא שיחולו בשל רישום חכירת משנה ע"ש התובעת יחולו וישולמו על ידי התובעת.
  5. יקוים על ידי התובעת כל תנאי שמנהל מקרקעי ישראל יקבע לצורך אישור חכירת משנה. ".

לטענת העירייה העניין הוכרע בערכאה המשפטית לעיל עת הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין ולכן אין לדון בו שוב. אני מקבל את הטענה ומורה לצדדים כי יפעלו ויאכפו את פסק-הדין.

יש לציין כי לגופו של עניין טענה העירייה כי ממכתב מיום 04.09.2000 של ב"כ המינהל לעירייה עולה כי המינהל התנה את רישום חכירת המשנה "בכפוף לתשלום יתרת דמי החכירה המהוונים שלא שולמו בסמוך למועד החתימה על חוזה החכירה, ובקיזוז הסכומים ששולמו ע"י העירייה".

איני מבין מדוע על גלי גיל לשאת בתשלום זה? תשלום זה (המתקרב לסך של 7,000,000 ₪) מקורו בחוזה החכירה שבין העירייה למינהל ומדובר בחוב של העירייה למינהל על-פי הערכת שווי הקרקע בטרם החתימה על הסכם החכירה. לדידי, אין מדובר בתשלום החל בשל רישום חכירת משנה ואשר על הנתבעת לשאת בו.

הנזק שנגרם לגלי גיל, לטענתה, עקב אי-רישום חכירת המשנה לא הוכח.

סוף דבר,

התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת חלקית רק לעניין הפיצוי בגין החוגים החופפים.

העירייה תשלם לגלי גיל סך של 241,665 ₪ מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, וכן שכ"ט בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות אשר ישומו על ידי רשם בית המשפט על פי המסמכים אשר יוצגו תוך 7 ימים מהיום.

פסק דין מותר להפצה מהיום.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ג, 03 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.