הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. שני כתבי תביעה שהדיון בהם אוחד הוגשו על ידי התובעים (להלן: "המשיבים") כנגד הנתבעים (להלן: "המבקשים"). כתב תביעה אחד הוגש על ידי המשיבים 1-3 וכתב תביעה שני הוגש על ידי המשיבים 4-5.
2. השאלה העומדת במרכז המחלוקת שלפניי היא האם המשיבים חייבים בתשלום אגרה נוספת בגין תביעתם כנגד המבקשים. לאור הסעדים המבוקשים בשתי התביעות – צו הצהרתי בדבר שיעור אחזקות המשיבים במבקשת 1^[1], וצו עשה לתיקון מרשם בעלי המניות של המבקשת 1, והנפקת תעודות מניה למשיבים בשיעור המגיע להם בהתאם^[2] - נחלקו הצדדים באשר לגובה האגרה שיש לשלם בעבור ההליך.
3. הסעדים שנתבקשו על ידי המשיבים בכתב התביעה הינם סעד הצהרתי וצו עשה כפי שפורטו לעיל. המשיבים שילמו אגרת בית משפט על פי תקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן: "התקנות"), שכותרתה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", הקובעת כך:

"3. בעניינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת, לפי העניין:

1. צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;".

האגרה ששולמה על ידי המשיבים היא בסך של 1,135 ש"ח, על פי פריט 10 לתוספת לתקנות שהוא הרלוונטי לענייננו.

1. המשיבים טוענים כי הסעדים המבוקשים בתביעתם אינם ניתן לביטוי בכסף והאגרה אשר יש לשלם בעבור תביעתם היא בסכום קצוב, כפי ששולם על ידם בהתאם לתקנה 3 לתקנות. לדידם, בתביעה לסעד הצהרתי ולצווי עשה בנוגע לאחזקה במניות אין לגזור את גובה האגרה משוויין של המניות.
2. לעומתם, טוענים המבקשים כי על תביעת המשיבים חלה הסיפא הקבועה בתקנה 3(1), ולפיה תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו הצהרתי או צו עשה מוחרגת מתחולת תקנה 3. עמדתם היא כי מדובר בתביעה לסכום כספי אשר בגינה יש לשלם אגרה כמפורט בפריט 8 לתוספת לתקנות (2.5% מהסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה ו-1% מהסכום הנתבע בעבור כל סכום שמעל 23,800,859 שקלים חדשים). האגרה ששולמה על ידי המשיבים שולמה בחסר, וזאת משום שהסעדים שהתבקשו הם סעדים כספיים, במסווה של סעדים הצהרתיים לגבי מניות רשומות למסחר אשר שווי השוק שלהן ידוע. במועד הגשת התביעה שווי המניות עמד על כ-698,000,000 ₪, ועל כן מסקנתם של המבקשים היא כי על המשיבים לשלם אגרה בסך כ-7.7 מיליון ₪ בהתאם לתקנה 6 לתקנות.
3. בעלת הדין העיקרית בענייני אגרה היא המדינה, ועל כן צורף היועץ המשפטי לממשלה כמשיב פורמאלי לבקשה. עמדתו ביחס לחיוב המשיבים באגרה היא כעמדת המבקשים, והוא סבור כי התביעות הוגשו כתביעות לסעד הצהרתי במטרה לחמוק מתשלום אגרה, ועל המשיבים לשאת בתשלום האגרה בהתאם לסעדים שהתבקשו על ידם וניתנים לכימות בכסף. לדבריו, תביעה לקבלת מניות ואופציות הינה תביעה לקבלת נכס בעל ערך כלכלי, אשר ניתן לאמוד אותה וכמוה כתביעה לקבלת כספים.
4. השאלה הנשאלת היא האם תביעה למתן צו הצהרתי בדבר אחזקת מניות, אשר להן שווי כספי הניתן לכימות, וכן לתיקון מרשם בעלי המניות של החברה, תסווג לצורכי האגרה כ"הליך ששוויו בלתי ניתן להערכה בכסף" או כ"תביעה לסכום קצוב".

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים, בתקנות ובהלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה לחיוב המשיבים באגרה נוספת להידחות.

תחולת תקנה 3(1) לתקנות על התביעה

1. תקנה 3(1) חלה על כל הליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף, למעט "תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור" (להלן: "הסייג"). כאמור לעיל, המשיבים טוענים כי הרישא לתקנה 3(1) לתקנות היא שחלה בעניינם, וכי תביעתם לצו הצהרתי ולצו עשה באה בגדר תביעות שלא ניתן לשום בכסף, ועל כן שולמה על ידם אגרה בסכום נמוך קבוע המפורט בתוספת לתקנות. לעומתם, גורסים המבקשים כי דווקא הסיפא לתקנה 3(1) לתקנות היא שחלה בעניין זה, שכן הסעדים ההצהרתיים המבוקשים כמוהם כסעדים כספיים, ועל כן התביעה אינה תביעה שלא ניתן לשום את שוויה, ותשלום האגרה ייעשה בהתאם לסכום הנתבע לפי תקנה 6 לתקנות.
2. יצוין כי בנוסח הישן של תקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987 (להלן: "התקנות הקודמות") חל הסייג רק לגבי תובענות למתן חשבונות, בעוד שנוסח התקנות החדש מרחיב את תחולת הסייג גם על הליכים בהם הסעד המבוקש הוא צו הצהרתי או צו עשה.

עם זאת, בתקנות הקודמות נקבע כי:

"צו הצהרתי", למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו."

"צו עשה" ו"צו אכיפה"- למעט צו למסירת חזקה בנכס".

בתקנות משנת 2007, אין מופיעות עוד הגדרות אלה, וממילא, סוגי צווים אלה הינם לפי משמעותם הרגילה וללא סייגים כלשהם, למעט הסייג שבסיפא לסעיף 3(1) לתקנות, שאף הוא אינו סייג לגבי ההגדרה, אלא לגבי תובענה, כפי שנקבע שם.

האם התביעה דנן מהווה "הליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף"?

1. הצדדים צרפו לעמדותיהם החלטות ופסקי דין רבים. להלן תובא התייחסות אליהם.
2. מרבית פסקי הדין שהובאו על ידי המבקשים עוסקים במצב עובדתי השונה מנסיבות התביעה דנן, ובמקרים בהם לצד סעדים הצהרתיים נתבעו גם סעדים כספיים. ברע"א 783/05 ענבי נ' קורן (פורסם בנבו, 20.6.06) נדונה תביעה להסרת קיפוח שהוגשה על ידי בעלי מניות מיעוט בחברה. התובעים הכלילו בתביעתם להסרת הקיפוח גם סעד כספי, ולכן נפסק כי כאשר מוגשת תביעה על בסיס סעיף 191 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, ובצידה סעדים כספיים אופרטיביים, יש לשום אותה כתביעה ששוויה ניתן לביטוי כספי, ויש מקום לחייב בתשלום אגרה מלאה על פי שומת התביעה. בפרשת ארנון, אודותיה ארחיב בהמשך, נאמר כי "מהלכת ענבי ניתן להסיק כי אם לא היה מתבקש גם סעד כספי, לא היה מקום לחייב באגרה לפי תביעה כספית". גם בת"א 1977/08 אהובי נ' חבס (פורסם בנבו, 2.5.2010) נמצא כי יש לחייב את התובעת לשלם אגרה בהתאם לשווי התביעה. בכתב התביעה ננקב סכום כספי מדויק, כאשר בית המשפט התבקש לאכוף על הנתבעים הסכם לרכישת מניות התובעת בסכום של כ-3 מיליון ליש"ט. אמנם הסעד שהתבקש היה אכיפת הסכם, אך מכיוון שמשמעותו האופרטיבית הייתה לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום כסף, נמצא כי התביעה אינה מהווה הליך שאינו ניתן לביטוי בכסף, ועל כן יש לחייב את התובעת בתשלום אגרה לפי שווי התביעה. גם בת"א 16755-06-10 אולטרה שייפ מדיקל בע"מ נ' ברוט (פורסם בנבו, 7.11.2010) נתבע סעד כספי במסווה של צו עשה – שם ביקש התובע להורות על מכירה כפויה של מניות על פי ערכן הנסחר, ציווי שמשמעותו מתן תשלום כספי עבור המניות, ועל כן חויב בתשלום אגרה על פי שומת הסעד. החלטה דומה ניתנה גם בבש"א 1244/07 צ'ק פוינט טכנולוגיות בע"מ נ' רופין (פורסם בנבו, 25.3.2008).
3. עינינו הרואות, כי בכל המקרים שאוזכרו לעיל נתבעו סעדים כספיים מפורשים, או שמשמעותם האופרטיבית של הסעדים ההצהרתיים שנתבעו הייתה העברת סכום כסף לידי התובעים. התביעה שבפנינו נבדלת ממקרים אלו בכך שגם אם לסעד המבוקש ישנו שווי כספי הניתן לכימות, אין משמעותו האופרטיבית כי המבקשים יחויבו בתשלום כספי למשיבים. בהקשר זה ראויה לציון הלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית המשפט המחוזי, פ"ד מו(1) 562 (1992) (להלן: "הלכת פלצמן"), אשר קבעה כי תביעות לסעד הצהרתי בדבר העברת מניות, הן תביעות שלא ניתן לשום את שווין בכסף לצורכי אגרה, אף אם הן ניתנות לכימות. המבקשים טענו כי הלכה זו אינה מחייבת כיום, מכיוון שנידונה לפי התקנות בנוסחן הקודם, אלא שבעניין זה לא חל שינוי בתקנות האגרות החדשות, לעומת אלה שהיו תקפות קודם לכן.
4. החלטה רלוונטית ביותר לענייננו ניתנה בבש"א 11339/06 ארנון נ' פיוטרוקובסקי (פורסם בנבו, 31.12.2008) (לעיל ולהלן: "פרשת ארנון") ע"י כב' השופט אורנשטיין. בפרשת ארנון נחלקו הצדדים ביניהם באשר לאופן חיוב התובע באגרה, וזאת לאור הסעדים שביקש למתן צו הצהרתי לפיו מחצית ממניות הנתבעים שייכות לו, וכן לצו עשה להעברת מחצית המניות האמורות לידיו. כב' הרשם אורנשטיין קיבל את עמדת התובע, וקבע כי האגרה ששולמה על ידו שולמה כדין, וכי אין לחייבו בתשלום אגרה נוספת בגין שווי המניות שנתבעו על ידו. כב' הרשם אורנשטיין קבע כי מניות נכללות במושג "נכס", וכי נוסח התקנות העדכני מכיר בתביעה למסירת חזקה בנכס, בגדר "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", בגינם משולמת אגרה בסכום קצוב, וזאת בניגוד לנוסח התקנות הקודם, אשר לכאורה מנע את ההכרה בתביעה למתן צו למסירת חזקה בנכס, כתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף (ר' סעיף 14 להחלטתו). הסברי כב' השופט אורנשטיין והניתוח שנעשה על ידו באותה החלטה מקובלים עלי. גם בענייננו התבקשו סעדים הצהרתיים וכן צווי עשה, ולא ניתן לקבל את טענת המדינה כאילו התבקש בענייננו סעד הצהרתי בלבד על מנת להתחמק מתשלום האגרה.
5. השופט אורנשטיין התייחס גם להלכת פלצמן, וקבע כי הגם שהלכת פלצמן נידונה לפי נוסח התקנות הקודם, אין בתקנות החדשות שינוי לעניינה, ויישומה הביאו לידי מסקנה לפיה התביעה שבפניו היא הליך שאינו ניתן לביטוי כספי (ר' סעיף 15 להחלטתו).
6. המבקשים הציגו החלטה אחרת של כב' השופט אורנשטיין בבש"א 16616/07 אביב מגדלי אפקה בע"מ נ' מוסדן בע"מ (פורסם בנבו, 3.12.2007) (להלן: "פרשת אביב"). שם בוטל הסכם פשרה, ובעקבות ביטולו נתבע סעד של השבת מניות וטובות ההנאה הגלומות בהן. נקבע שם כי מדובר בתביעה כספית, ואין בהכתרתה כסעד הצהרתי כדי לשנות זאת, שכן על בית המשפט לבחון את המהות. נקבע כי על התובעים לשאת בתשלום אגרה לפי שווי המניות, ולא בסכום קצוב. לכאורה החלטה זו תומכת בטענות המבקשים, אלא שהחלטה זו נבחנה במסגרת פרשת ארנון וכב' השופט אורנשטיין אבחן בין שני המקרים. הוא הסביר כי בפרשת אביב ראה לנכון לחייב את התובעים בתשלום אגרה לפי שווי ולא בסכום קצוב, מחמת שנתבע במקרה האמור גם סעד כספי מובהק. עוד הוסיף כי באותו עניין דובר על הסכם פשרה וביצוע השבה, אשר מגלמת מכוח עצמה, שווי כספי שאינו נופל מהסכום ששולם בעת שהועברו המניות.
7. המבקשים סברו כי יש בהחלטת בית המשפט העליון ברע"א 8353/10 קיבוץ אורים נ' רשות השידור (פורסם בנבו, 5.7.2011) (להלן: "פרשת קיבוץ אורים") לסייע לעמדתם. לגרסתם, המשותף לפרשת קיבוץ אורים ולמקרה שבפנינו הוא שבשני המקרים קבלת התביעה ומתן הסעד ההצהרתי יאפשרו לתובעים לקבל סעד כספי ללא נקיטת הליכים משפטיים נוספים. משכך, סבורים המבקשים כי, כמו בפרשת קיבוץ אורים, גם כאן יש לחייב את המשיבים בתשלום אגרה בעבור הליך ששוויו ניתן לביטוי בכסף. אינני מקבל את טענתם. בפרשת קיבוץ אורים הגישו המבקשים תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכות קיזוז העומדת להם בשל הנחה באגרת טלוויזיה אשר היו זכאים לה, לטענתם, ולא ניתנה להם. נוכח מגבלות ההתיישנות שחלו על התביעה, הוגשה התביעה כתביעה לסעד הצהרתי, והמבקשים נקבו בסכום של 21 מיליון ש"ח, לגביו טענו לקיזוז. בשל נסיבות המקרה ובהתחשב באופייה של זכות הקיזוז ובכך שאם תינתן למבקשים, הם לא יידרשו לנקוט הליכים משפטיים נוספים לשם קבלת הסעד הכספי, נקבע כי יש לראות את תביעתם כתביעה לסעד כספי כתוצאה מסעד הצהרתי. אין לגזור גזירה שווה בין פרשת קיבוץ אורים לענייננו. זכות קיזוז היא זכות כספית לכל דבר, שכן מדובר בזכות כספית גרידא, ולכן לא היו נדרשים התובעים שם להגיש תביעה כספית נוספת, אם יזכו בתביעתם. בענייננו, מדובר במניות שהן נכס בעל ערך כספי, אך לא בזכות כספית, וכשם שצווים הצהרתיים וצווי עשה בנוגע לנכס כגון רכב, למשל, נחשבים כסעדים שרואים את שוויים כבלתי ניתן לביטוי בכסף, ככותרת תקנה 3 לתקנות, כך גם לגבי מניות. השאלה האם יידרש הליך נוסף לאחר קבלת הסעד המבוקש בתביעה הנוכחית, אם לאו, אינה השאלה המכרעת, וגם אם לא יידרש סעד כזה, אין משמעות הדבר כי התובענה הינה לסעד כספי בגינו יש לחייב באגרה מלאה.
8. עוד אציין את אמרת בית המשפט העליון בבש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע (פורסם בנבו, 25.4.01) לפיה "מאז חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין". אף בכך יש כדי לתמוך בפרשנות המקלה עם התובעים לעניין גובה האגרה שעליהם לשלם, כמובן מבלי שתינתן בכך יד לניסיונות להגיש תביעות במתכונת שתכליתה היא אך ורק לחמוק מתשלום אגרה.

סיכום

1. במקרה זה לא מצאתי כי התביעות הוגשו והסעדים התבקשו באופן שתכליתו היא התחמקות מתשלום האגרה, ומבלי להביע עמדה באשר לסיכויי תביעתם של המשיבים, הרי ככל שמדובר בסיווגה של התביעה לצורך תשלום אגרה, אין מקום לקבוע כי מדובר בתביעה לסעד כספי.
2. נוכח כך, מסקנתי היא כי אין להשית על המשיבים אגרה נוספת לפי שווי המניות הנתבעות, וכי תשלום האגרה בסכום קצוב נעשה כדין.
3. המבקשים ישלמו לכל אחת מקבוצות המשיבים הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

ניתנה בסמכותי כרשם היום, ט"ו כסלו תשע"ד, 18 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

1. ס' 165.9 לתביעת גוטהייט, וס' 225 לתביעת בונן. ↑

2. ס' 165.10 לתביעת גוטהייט, וס' 225.10 לתביעת בונן. ↑