הבקשה והתביעות

1. לפניי בקשת הנתבעים לסילוק על הסף של התביעות שבכותרת בשל טענה להתיישנותן, שיהוי בהגשתן והעדר עילה.
2. התביעות שבכותרת הוגשו ביום 4.3.13, והסעד המתבקש בהן הוא תיקון מרשם בעלי המניות בנתבעת 1 (להלן: "סטרטסיס" או "החברה"), באופן שיגדיל את שיעור אחזקותיהם של התובעים במניות החברה. עיקר טענתם של התובעים היא למרמה אשר הביאה לדילול אחזקותיהם במניות שלא כדין, באופן המקים, לשיטתם, את עילת קיפוח בעלי המניות לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
3. התובעים מתארים בכתבי תביעתם מספר סבבי השקעה שבוצעו בחברה, בגדרם גויסו הלוואות המירות (כלומר, הלוואות שתחת פרעונן, ניתן יהיה להמירן במניות של החברה), אשר בסופו של יום הומרו למניות שהוצעו למלווים/משקיעים במחיר נמוך שלא שיקף את הערך הריאלי של המניות. התובעים בכל אחת מהתביעות הם בעלי מניות שונים, המיוצגים על ידי עורכי דין שונים, וכל אחת מהתביעות מתחלקת לשני חלקים.
4. החלק האחד של התביעות, עניינו בסבבי השקעה שבוצעו בסוף שנת 2001/שנת 2002, ובין היתר, נטען לשני מצגי שווא עיקריים:
5. האחד, מצג לפיו תנאי סבב ההשקעה השני ב-2002 יהיו זהים לתנאי סבב ההשקעה הראשון ב-2002, כך שמחיר המניה המוצע לצורך ההמרה בסבב ההשקעה השני יהיה זהה למחיר המניה שהוצע לצורך ההמרה בסבב ההשקעה הראשון. בפועל שינו, לפי הנטען, הנתבעים או מי מהם את תנאי ההמרה של הסבב הראשון באופן רטרואקטיבי, כך שיהא זהה לתנאי ההמרה בסבב השני, לפיהם מחיר המניה לצורך ההמרה הוא כעשירית מזה שנקבע לגבי הסבב הראשון, כשמחיר זה נמוך בהרבה מערכן הריאלי של המניות.
6. השני, מצג לפיו המשקיע העיקרי בסבב ההשקעה השני אינו קשור לבעלי המניות של החברה, ולפי דרישתו נקבע מחיר ההמרה הנמוך בסבב זה, בעוד שבפועל, הייתה החברה המשקיעה קשורה לאחד מבעלי המניות העיקריים של החברה בשם פיליפ סטון (להלן: "סטון").
7. החלק השני של התביעות, עניינו בסבבי השקעה שבוצעו משנת 2003 עד שנת 2007, והטענה היא כי מחיר המניות שהוצע להמרה במסגרתם היה נמוך בהרבה מהערך הריאלי של המניות כפי שהשתקף מהדו"חות הכספיים של החברה.

רקע היסטורי

1. התובע 1 בת"א 5988-03-13 (להלן: "רמי בונן"), התובע 1 בת"א 5475-03-13 (להלן: "גוטהייט") וגרשון מילר (להלן ביחד: "המייסדים") חברו לצורך הקמת חברת הזנק שתפעל בתחום הייצור והפיתוח של מדפסות תלת ממדיות (יוער כי שמה של סטרטסיס, בתחילת דרכה, היה אובג'ט גאומטריות בע"מ). במסגרת זו, ביום 2.3.98 נחתם בין המייסדים הסכם בעלי מניות במסגרתו הוסכם שמניות החברה יתחלקו באופן שווה ביניהם, וכי המייסדים יכהנו כדירקטורים ראשונים של החברה. עוד הוסכם כי רמי בונן יכהן כיו"ר הדירקטוריון. ביום 3.3.98 נרשמה החברה במרשם החברות.

1. לשם מימון הפעילות השוטפת של החברה, פעלו המייסדים לשם גיוס משקיעים שישקיעו בחברה תמורת הון מניות. בהתאם לכך, ביום 19.3.98 הוקצו מניות רגילות למשה שרון ולתובע 3 בת"א 5988-03-13 (להלן: "אופנהיימר"). פעילותה של החברה דרשה מימון נוסף, ולפיכך ביום 24.6.98 התקשרו המייסדים גם עם הנתבע 2 (להלן: "יגלום") כמשקיע בחברה. התובע 2 בת"א
   5475-03-13 (להלן: "שומרון") רכש אף הוא מניות בחברה. בשנת 1999 העביר רמי בונן את מניותיו בחברה לאשתו, חנה בונן (אף היא תובעת יחד עימו).
2. עובר לסבבי ההשקעה שהחלו בסוף שנת 2001 – תחילת 2002, בוצעו בחברה מספר סבבי השקעה, בעיקר על ידי יגלום או מי מטעמו, אשר הביאו אותו לשליטה בחברה, במישרין או בעקיפין.
3. לשם גיוס משקיעים נוספים בחברה, בוצעו סבבי השקעה נוספים. אלו הם סבבי ההשקעה הנוגעים לתביעות שבכותרת: סבבי ההשקעה הנוגעים לחלק הראשון של התביעה, כאמור, הם: סבב השקעה שבוצע בחודש ינואר 2002 בסכום של 8.5 מיליון דולר, כהלוואה המירה לפי 2.5 דולר למניה (להלן: "סבב ההשקעה הראשון"); סבב השקעה שבוצע בחודש אוקטובר 2002 לערך (להלן: "סבב ההשקעה השני") בסכום נמוך של כ-166,000$, תוך שינוי בדיעבד של תנאי ההמרה של הסבב הראשון, כך שתנאי ההלוואה ההמירה של אותו סבב ישתנו ויהיו אותם תנאים של הסבב הנוכחי, דהיינו המרה למניות לפי 0.254$ למניה, כשבאותו סבב, גויסו 2.5 מיליון דולר נוספים באותם תנאי המרה. המשקיעה העיקרית באותו סבב, לפי הטענה, היא חברה הקשורה לסטון, בניגוד למצג שהוצג.

סבבי ההשקעה הנוגעים לחלק השני של התביעה הם: סבב השקעה שבוצע בחודש דצמבר 2003; סבב השקעה שבוצע בחודש ספטמבר 2004; סבב השקעה שבוצע בחודש יוני 2006; סבב השקעה שבוצע בחודש אוגוסט 2006; סבב השקעה שבוצע בחודש אוקטובר 2006; סבב השקעה שבוצע בחודש אפריל 2007.

1. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעות שבכותרת על הסף בטענות התיישנות ושיהוי וטענות נוספות, ולאחר דיון בו התקיימו חקירות המצהירים הגישו הצדדים את סיכומיהם.

טענות הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף ובסיכומים

1. הנתבעים טענו כי יש לדחות על הסף את התביעות שבכותרת בשל התיישנות ושיהוי. לחלופין, טענו כי יש לסלק את התביעות על הסף, משום שאינן מגלות עילה.
2. כך, לטענתם, חלה התיישנות לגבי רובן המכריע של התביעות שבכותרת, משחלפו 7 שנים מעת ביצוע מרבית סבבי ההשקעה נשוא התביעות.
3. עוד טענו הנתבעים כי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעות, שכן התביעות הוגשו זמן רב לאחר ביצוע סבבי ההשקעה וזאת על אף שהתובעים ידעו על סבבי ההשקעה בזמן התרחשותם וחלקם אף היו שותפים פעילים לקבלת ההחלטות בהן הם אושרו ואף העלו טענות דומות לטענות הנטענות בתביעות שבכותרת. עוד נטען כי יש לתת את הדעת לכך שהנתבעים שינו את מצבם לרעה בהסתמך על האירועים שהיו כרוכים בסבבי ההשקעה, ולכך שהחברה היום שונה מהותית ממצבה בעת ביצוע האירועים הרלוונטיים לתביעות. כך למשל, במסגרת מיזוג של חברת אובג'ט גאומטריות בע"מ עם חברת סטרטסיס האמריקאית, הומרו כל מניות הבכורה של החברה למניות רגילות; מניות החברה נרשמו למסחר בבורסת הנאסד"ק; חלק מהמניות שביטולן מתבקש במסגרת התביעות נמכרו בשוק, וכיו"ב שינויים מהותיים אשר בנסיבות מטים את הכף לדחיית התביעות שבכותרת, במיוחד שעה שהתובעים כאמור ידעו על האירועים נשוא התביעה בזמן התרחשותם ובחרו שלא לתבוע בזמן המתאים.
4. בנוסף, נטען כי התובעים מנסים לאחוז את החבל בשני קצותיו, כך שתבוטל ההשקעה הכספית של הנתבעים אשר הקנתה להם מניות בחברה ויבוטלו המניות שהוקצו להם בתמורה להשקעתם, ובה בעת יוגדל שיעור אחזקותיהם בחברה לשיעור כפי שהיה בשנת 2002, כשבאותו זמן הייתה החברה נטולת הון ונזקקה נואשות למזומנים. לטענת הנתבעים, ללא השקעתם בחברה, החברה הייתה מגיעה לפירוק.
5. לטענת הנתבעים, אין יסוד לטענת התובעים למרמה על ידם בגדרה שונה נוסח אגרות החוב ההמירות במסגרת סבב ההשקעה השני. זאת מאחר והנוסח הראשוני של אגרת החוב כלל לא הוצג לתובעים על ידי החברה, אלא הומצא למספר בעלי מניות שהביעו עניין להשקיע בחברה, ויתירה מכך, הנוסח האמור שונה לאחר דיונים בדירקטוריון, וזאת בידיעת רמי בונן וגוטהייט.
6. נטען גם כי לשם הגדלת הון החברה לצורך ביצוע סבב ההשקעה השני, ביום 24.2.03 כונסה אסיפת בעלי מניות, בה נכחו, בין היתר, עו"ד אמיר איבצן (להלן: "עו"ד איבצן"), שייצג את רמי בונן ואשתו, חנה בונן, וכן נכח גוטהייט, ומכאן כי התובעים ידעו על תנאי סבב ההשקעה השני. לא זו אף זו. כבר אז נטענו טענות על ידי עו"ד איבצן נגד סבב ההשקעה ודילול מניות התובעים. כמו כן, טענות מרמה על ידי הצעת מחיר המניות בסבב ההשקעה השני בערך לא ריאלי שהביא לדילול אחזקותיהם של התובעים נטענו כבר באסופת מכתבים של עו"ד איבצן לחברה משנת 2003, וכן במכתבים של עו"ד מאיר פוקס, שייצג את גוטהייט, משנת 2003. על אף כל זאת, בונן זנחו תביעה שהגישו בשנת 2007 והיא נמחקה מחוסר מעש (ה"פ 967/07, בית המשפט המחוזי בתל אביב, מב/7), וגוטהייט אף שלח מכתבי ויתור בהם הוא ויתר על טענותיו בעניין סבב ההשקעה השני. שומרון ואופנהיימר כלל לא העלו טענות לגבי סבב ההשקעה השני ואף הם לא הגישו תביעה.
7. באשר ליתר סבבי ההשקעה נשוא התביעות שבכותרת, כמפורט לעיל, נטען כי גוטהייט נכח באסיפת בעלי המניות בה נדון סבב ההשקעה משנת 2003 ואף הצביע בעדו, וכי הוא השתתף באמצעות פרוקסי באסיפה שדנה בסבב ההשקעה הראשון לשנת 2006. נטען כי רמי בונן וחנה בונן נמנעו מלהשתתף באסיפות הנוגעות לסבבי ההשקעה העוקבים לסבבי ההשקעה משנת 2002, וכי אופנהיימר ושומרון כלל לא התייצבו לאיזו מבין האסיפות שהתכנסו.
8. כמו כן, הנתבעים טענו כי יש לדחות את טענת התובעים לפיה בשנת 2012 התגלתה להם ראיה חדשה, שהיא טיוטת תשקיף החברה, ממנה עלה, לכאורה, כי מי שהשקיע במסגרת סבב ההשקעה השני אינו "משקיע חיצוני" כפי שהתחייבה החברה, כביכול, אלא חברות הקשורות לבעלי מניות קיימים בחברה. ראשית, ציינו הנתבעים כי אין חולק כי הקשר הנטען בין המשקיעים במסגרת סבב ההשקעה השני לבין יגלום וסטון, אינו נוגע לסבבי ההשקעה שבוצעו החל משנת 2003. בנוסף טענו הנתבעים כי יש לדחות את הטענה גם ביחס לסבב ההשקעה משנת 2002, שכן מטיוטת התשקיף ניתן ללמוד לכל היותר על המצב נכון לחודש מרץ 2012 אך לא על מצב החברה שהיה נכון בשנת 2002. יתירה מכך, נטען כי התובעים לא הציגו מסמכים בהם התחייבה החברה כי בסבב ההשקעה השני ישקיע משקיע חיצוני שאינו קשור לחברה.
9. לבסוף נטען כי כתבי התביעה אינם מגלים עילה ביחס לתביעות רמי וחנה בונן, שכן , שכן הבעלות במניות החברה הן במועד האירועים נשוא התביעה והן במועד הגשת התביעה היא תנאי לטענת עילת הקיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. לפי הנטען, רמי בונן לא החזיק במניות החברה במועד האירועים נשוא התביעות, וחנה בונן לא החזיקה במניות החברה בעת הגשת התביעה ולכן אין לזוג בונן עילת תביעת קיפוח.
10. לבקשה לסילוק על הסף צורף תצהירו של הנתבע 6 בת"א 5988-03-13 והנתבע 15 בת"א
    5475-03-13, אילן לוין, שהוא דירקטור בחברה (להלן: "לוין").

טענות התובעים בתגובות לבקשה ובסיכומים

1. ראשית, הדגישו התובעים כי טענת ההתיישנות אינה רלוונטית לסבבי ההשקעה שבוצעו לאחר חודש מרץ בשנת 2006 (פחות מ-7 שנים מאז הוגשה התביעה). כמו כן טענו התובעים כי אין לדון בטענת ההתיישנות במסגרת בקשה לסילוק על הסף אלא בתיק העיקרי, במיוחד בנסיבות המורכבות נשוא דיוננו, שלשם הוכחתן נדרשת שמיעת הוכחות מקיפה במסגרת בירור הטענות לגופן. לטענתם, מקום בו טענת ההתיישנות טעונה בירור עובדתי, כי אז אין להכריע בה כטענה מקדמית אלא במסגרת הדיון בתביעה לגופה.
2. התובעים טענו כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד שהחל ממנו מרשם בעלי המניות ברשם החברות אינו משקף כראוי את זכויותיו של בעל המניות, וכי המרת ההלוואות למניות הושלמה ברשם החברות במועד כלשהו בין השנים 2006-2009, ולכן חלפו פחות מ-7 שנים עד הגשת התביעה.

הקצאות המניות שנעשו במסגרת סבב ההשקעה השני דווחו לרשם החברות רק בראשית שנת 2006, והנתבעים לא הוכיחו את התאריך בו בוצע השינוי ברשם החברות, לאחר שההודעה נקלטה בו. כמו כן, ברי כי השינוי לא נקלט במועד העולה על 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה, שכן הנתבעים שלחו לרשם החברות מכתב ביום 10.5.07 (סעיף 1 למוצג מש/1) בו הלינו על כך שהשינוי בבעלי המניות לא נרשם. לשיטת התובעים, אף מטעם זה לא חלה התיישנות ביחס לסבב ההשקעה השני.

1. טענה מרכזית נוספת של התובעים היא כי הנסיבות נשוא הדיון מקימות שלושה חריגים למניין תקופת ההתיישנות, הקבועים בסעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק"), ולפיכך לא חלה התיישנות אף ביחס לסבבי ההשקעה אשר ייקבע, אם ייקבע, שמעת ביצועם עד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-7 שנים.
2. כך, לטענת התובעים, יש להחיל במקרה דנן את סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו תרמית ואונאה, הקובע כי מקום בו עילת התובענה היא תרמית או אונאה על ידי הנתבע, כי אז תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע התרמית או האונאה. לשיטת התובעים, עילת התביעות שבכותרת היא מרמה שבוצעה על ידי יגלום ומקורביו, ובמסגרתה מחיר המניה שנקבע בסבב ההשקעה השני עמד על 0.254$ בלבד, תוך שתנאי סבב ההשקעה השני הוחלו בסתר גם על סבב ההשקעה הראשון, הגם שהסתיים, ותוך הצגת מצגי שווא בעניין זה, שנועדו למנוע גילוי המרמה על ידי התובעים. התובעים טענו כי המחיר של 0.254$ למניה, היה מנוגד להתחייבות החברה כאמור, ומטרתו הייתה לדלל את אחזקותיהם בחברה. עוד טענו התובעים כי מצג החברה בזמן אמת כי עיקר ההשקעה במסגרת סבב ההשקעה השני נעשתה על ידי קבוצת משקיעים מאנגליה, שאינה קשורה לבעלי המניות בחברה, ואשר לדרישתם נקבע שער ההמרה הנמוך ביותר, היה חלק ממזימת התרמית, והשקר שבכך התברר להם לראשונה מטיוטת תשקיף החברה מיום 22.3.12, לפיו המשקיעות בסבב ההשקעה השני הן חברות בשליטת סטון, וכי אין מדובר ב"משקיע חיצוני".
3. נוסף לטיוטת התשקיף טענו התובעים כי המרמה התחוורה להם גם משיחה שנערכה בין יגלום לבין עובד בכיר בחברה, אלי קריצ'מן, שהוקלטה על ידי האחרון, ונחשפה בחודש אוקטובר 2012. לטענתם, בהקלטה זו, שתמלילה הוגש לבית המשפט (להלן: "התמליל"), יגלום מודה במזימה שרקחו בעלי השליטה בחברה בשנת 2002 לדלל באופן כמעט מוחלט את בעלי המניות האחרים בחברה, ובכללם מייסדיה.
4. גוטהייט ושומרון מוסיפים וטוענים כי התמליל מצטרף לעדותו של חנן יוספי, שהיה מנכ"ל החברה, אשר הגיעה לידיעתם חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, לפיה באחת הפגישות שקיים עם יגלום ולוין בבית קפה, העלה לוין על גבי מפית את פרטי תכנית דילול המניות.
5. הן טיוטת התשקיף, הן התמליל, הן המפית מבססים לשיטת התובעים את חריג המרמה הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, כך שיש למנות את התיישנות התביעות החל משנת 2012.
6. לשיטת התובעים, נסיבות המקרה דנן מקימות גם את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת, ולפיו אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תקופת ההתיישנות תתחיל ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. לטענתם, נעלמו מהם עובדות שהתגלו להם מאוחר יותר, כדלקמן: העובדה כי המשקיעים בסבב ההשקעה השני אינם משקיעים חיצוניים אלא משקיעים הקשורים ליגלום, נודעה להם בעת פרסום טיוטת התשקיף ביום 22.3.12, כאמור לעיל; העובדה כי מחיר המניה שהוצע במסגרת סבב ההשקעה השני לא מבטא את הערך הריאלי של המניה, נודעה להם מדו"חות כספיים שנמסרו להם רק בשלהי שנת 2011 וכן מהתמליל. לטענת התובעים על אף היותם בעלי מניות, סורבה בקשתם לעיין בדו"חות הכספיים.
7. בתגובה לטענת הנתבעים לפיה התובעים היו מודעים לנ"ל עוד בשנת 2003, בה הוגשה תביעה של חלק מבעלי מניות אחרים נגד החברה, השיבו התובעים כי התביעה לא הוגשה בשמם. גם ההליך שנפתח על ידי רמי וחנה בונן בשנת 2007 נעשה עבור איתן ורטהיימר (להלן: "ורטהיימר"), שהיה בעל חברת מיקרו כלים בע"מ אשר החזיקה במניות סטרטסיס.
8. באשר לתכתובות שנעשו על ידי עו"ד איבצן טענו התובעים כי אלו היו שלא בידיעתם או הסכמתם וכי עו"ד איבצן לא ייצג אז אותם, אלא ייצג את ורטהיימר.
9. באשר לתחולת החריג על אופנהיימר, נטען כי העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לו בסמוך להגשת התביעה. נטען כי הוא לא כיהן בתפקיד כלשהו בחברה, וכי בשנת 2009 ביקש לקבל פרטים אודות החברה אך סורב.
10. עוד טענו התובעים כי נסיבות המקרה מקימות גם את החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות. לשיטתם, התמליל מהווה הודאה של יגלום, הן בכך שהמטרה של סבבי ההשקעה בשנת 2002 הייתה לדלל את אחזקותיהם של התובעים, והן בכך שמחיר המניה שהוצע במסגרת סבבי ההשקעה החל משנת 2003 לא היה ריאלי. לפיכך, לטענת התובעים יש למנות את ההתיישנות החל מתחילת שנת 2012, עת נחשף התמליל בפני התובעים.
11. יתר על כן, לטענת התובעים, גם אם תתקבל טענת הנתבעים לפיה הגשת התביעה בשנת 2007 מלמדת על מודעות התובעים לעובדות המקימות את עילת התביעה, כי אז יש לדחות את טענת ההתיישנות מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיו במידה והוגשה תובענה לפני בית משפט, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה. משכך, לא חלה התיישנות אף מטעם זה.
12. בנוגע לטענת השיהוי שהעלו הנתבעים טענו התובעים כי יש לדחות אף אותה שכן לא הוכח כי מתקיימים התנאים הדרושים לשם החלת השיהוי, וכי מכל מקום כבר נפסק כי דחייה על הסף מטעמי שיהוי תיעשה מטעמים חריגים וקיצוניים אשר לא מתקיימים בענייננו.
13. לבסוף טענו התובעים כי יש לדחות את טענת הנתבעים להיעדר עילה. המבחן לקיומה של עילת תביעה הוא האם התובע היה בעל מניות במועד התגבשות העילה, ועיון בכתב התביעה מלמד כי רמי וחנה בונן היו בעלי מניות בחברה במועד הקיפוח הנטען. כמו כן, נטען כי עילת הקיפוח אינה העילה היחידה, וכי הטענה לעניין עילה זו אינה גורעת מיתר העילות שאינן עילת הקיפוח.

טענות הנתבעים בתשובה לתגובה

1. בתשובה לתגובה שבו הנתבעים על טענותיהם בבקשה. בין היתר, הם הדגישו כי לא עלה בידי התובעים להתמודד עם הטענה לפיה אין בטיוטת התשקיף כדי ללמד על מצב הדברים בשנת 2002, עת ביצוע סבבי ההשקעה במרמה הנטענת על ידי התובעים, וכן עם הטענה לפיה התובעים ידעו בזמן אמת על הצעת המניות במחיר של 0.254$ למניה.
2. בעניין המרמה הנטענת להשקעה באמצעות "משקיע חיצוני", טענו הנתבעים כי לאף אחד מבעלי המניות לא הוצג מצג אודות זהות המשקיע, וממילא אף אחד מבעלי המניות לא הסתמך על מצג שכזה.
3. הנתבעים אף הדגישו כי ה"ראיות החדשות", כביכול, שטענו התובעים כי התגלו להם בשלב מאוחר המצדיק את תחולת החריגים להתיישנות על פי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, כאמור, אינן מחדשות דבר שלא היה ידוע להם בזמן אמת. כך, התובעים ממילא התנגדו באסיפה להגדלת ההון שהייתה נחוצה לצורך סבב ההשקעה השני. לא זו אף זו, התובעים הודו בחקירתם כי לא זו בלבד שאינם יודעים מי היו בעלי המניות בחברה בשנת 2002, אלא שהם גם לא יודעים מיהם בעלי המניות בחברה כיום.

דיון והכרעה

1. כזכור, עיקר טענתם של הנתבעים היא כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל שלושה טעמים: התיישנות, שיהוי והיעדר עילה. נתייחס לטעמים אלו כסדרם.

התיישנות - כללי

1. סעיף 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") קובע כי:

"בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

(הדגשות אינן במקור).

1. דחיית תביעה על הסף בשל התיישנות נכללת בסעיף 101(א)(3) לתקסד"א [ראו למשל: ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(3) 455 (1994); ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה (11.6.09); רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245 (2005); ע"א (מחוזי חי') 3161/04 שריף נ' מועצה מקומית בסמת טבעון (8.12.05); בש"א (מחוזי ת"א) 21750/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' צמרות חברה לבניין והשקעות בע"מ (19.12.06)]. דחיית תביעה על הסף מהווה סעד קיצוני אשר יש לנקוט בו במשורה, שכן משמעותו היא חסימת שערי היכל המשפט בפני בעל דין המבקש להיכנס אליהם בשלב מקדמי, עוד בטרם שמיעת הטענות לגופן.

כך למשל, בע"א 2582/09 הדייה גנאים נ' בית החולים רמב"ם (8.8.10) צוין כי:

"סילוק תובענה על הסף קשה מאוד לתובע, שהרי שערי המשפט ננעלים בפניו עוד טרם שטרוניותיו כלפי בעל דינו יישמעו לגופן. בהקשר זה חמור במיוחד הוא סילוק תובענה בדרך של דחייתה, דבר היוצר מעשה בית דין, וכמוהו כמסר לתובע כי לא רק ששערי המשפט נעולים בפניו והוא נדרש לשוב כלעומת שבא, אלא שאל לו לחזור עוד אל היכל המשפט...

כל אלה מחייבים את בית המשפט לנהוג בבקשות לסילוק על הסף 'בזהירות רבה ולהשתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן'..."

גם ברע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה (29.12.14) צוין כי:

"...יש לזכור כי סעד הסילוק על הסף הוא קיצוני וקשה, והוא שמור למקרים נדירים בלבד: 'בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה... חייב בית המשפט לנקוט משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את ענינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו' (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 387 (מהדורה שביעית 1995)".

[ראו גם: רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (26.12.13); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07); רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (14.4.2010); ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981)].

1. בענייננו נערך דיון בבקשה בו נחקרו המצהירים בבקשה לסילוק על הסף (לפי החלטת הנשיאה כב' השופטת גרסטל מיום 3.12.13). עדיין יש לזכור כי אנו מצויים בשלב מקדמי של התביעות שבכותרת, וכי זמני החקירות נקצבו באופן ההולם בקשה, להבדיל מדיון בתיק העיקרי. מתוך נקודת מוצא זו, נפנה לבחון האם יש לקבל את טענת ההתיישנות.

התיישנות – מועד התגבשות העילה

1. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

1. בשאינו מקרקעין – שבע שנים;"

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה.

1. כבר נפסק כי בתביעות שמהותן בסעד הצהרתי לתיקון מרשם בעלי המניות באופן שישקף את זכויות התובעים במניות, יש למנות את ההתיישנות החל מהמועד שבו התקיימו העובדות לביסוס עילה קונקרטית. בע"א 8376/10 חברת מוניות הטייסים בע"מ נ' סילקו (21.5.13) (להלן: "עניין מוניות הטייסים") נפסק כי בתביעות כגון אלו, "עילת התובענה" לצורכי תחילת מניין ההתיישנות על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות נולדה ביום שבו נוצרה על פי הטענה הזכאות לבעלות במניות.

וכך צוין שם:

"בית משפט זה קבע לא אחת, כי חוק ההתיישנות חל גם על תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במניות ועל תובענה למתן צו עשה לתיקון מרשם בעלי המניות (ראו, ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, כח(1) 162, 165 (1973) (להלן – עניין אוסלקה): "החוק חל על כל 'תובענה', כלומר על כל הליך אזרחי בפני בית-משפט, ובקשה לתיקון פנקס חברים אינה יוצאת מכלל זה"; וכן ראו, ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 369 (1991) (להלן – עניין רוז'נסקי)...

כפי שנפסק, לצרכי התיישנות, המועד שבו נולדה עילת התביעה הוא המועד שהחל ממנו התקיימו העובדות החיוניות לביסוס עילה קונקרטית, אשר יש בה, אילו הייתה מוגשת התובענה באותו המועד והעובדות הנטענות בה היו מוכחות, כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש... עיון בפסיקת בית משפט זה מלמד, כי לא אחת נקבע בנסיבות דומות לענייננו, בהן נדונה טענה לזכאות למניות, כי לצרכי התיישנות, עילת התביעה נולדה ביום שבו נוצרה על פי הטענה זכאות זו".

1. בענייננו, המועד בו נולדה עילת התביעה הוא המועד בו מימשו המשקיעים את זכאותם לקבל מניות של החברה חלף החזר ההלוואה, והמניות הוקצו להם בפועל. כל עוד לא נוצרה זכאות זו והמניות הוקצו בפועל, לא התבצע דילול של מניות התובעים ואין להם עילת תביעה.
2. כזכור, עסקינן במספר סבבי ההשקעה כשהחלק הראשון של התביעה עניינו בסבבי השקעה שבוצעו בסוף שנת 2001 ובשנת 2002.

אין לפנינו נתונים מהו המועד בו הוקצו בפועל מניות החברה למשקיעים בסבבים אלה, אך הנתבעים הגישו דו"ח לרשם החברות ביום 3.1.06 (מוצג 9 שצורף לסיכומי הנתבעים). בדו"ח זה שלפי טענת הנתבעים (שלא הוכחשה על ידי התובעים) התייחס לסבבי ההשקעה הנדונים, צוין כי תאריך ההקצאה הוא 25.10.05, ומכאן כי עילתם של התובעים נולדה במועד זה (ולכל המאוחר ביום 3.1.06, או אז דווחה ההקצאה לרשם החברות), ומכאן שחלפו למעלה מ-7 שנים מאז נולדה העילה ועד שהוגשו התביעות (ב-4.3.13).

אין לקבל את טענת התובעים לגבי מכתב ב"כ החברה מיום 10.5.07 לרשם החברות (מש/1), שכן באותו מכתב צוין רק שחלק מההקצאות שדווחו ביום 3.1.06 לא עודכנו ברשומות רשם החברות, ואין בכך כדי להביא להתגבשות העילה במועד מאוחר יותר, מה גם שלמכתב זה קדמו מכתבי תזכורת נוספים מיום 20.7.06 ומיום 3.10.06, הנזכרים במש/1.

נוכח המסקנה כי חלפו למעלה מ-7 שנים מאז קום העילה לגבי המניות שהוקצו בסבבי השקעות 2001/2002 ועד הגשת התביעה, יש לבחון את טענות התובעים לגבי התקיימות החריגים להתיישנות ביחס לסבבי השקעה אלה.

1. בנוגע לסבבי ההשקעות שבוצעו בחודש דצמבר 2003 וחודש ספטמבר 2004, לא נטען ולא מצאתי מה היו המועדים בהם הוקצו בפועל המניות בסבבים אלה למשקיעים. הנטל להוכחת ההתיישנות (במובחן מהנטל להוכחת התקיימות החריגים להתיישנות) מוטל על כתפי הנתבעים [ראו: ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG (20.8.14); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, (16.1.2012); ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (12.7.2010)]. הנתבעים, שבידיהם מלוא הנתונים הדרושים, לא טענו ולא הוכיחו כאמור מהו מועד הקצאות המניות שבוצעו בהתאם לסבבי השקעה אלו. בהתחשב במסגרת המיוחדת של בחינת טענת ההתיישנות כטענה לסילוק על הסף ובנסיבות הליך זה, איני קובע סופית כי לא חלה התיישנות על טענות התובעים ביחס לסבבי השקעות אלה, והנתבעים והתובעים יהיו רשאים לטעון טענותיהם בקשר לכך במסגרת שמיעת הראיות ובמסגרת סיכומיהם.

נוכח האמור לעיל, אין צורך לבחון לגבי סבבי השקעה אלה את הטענות להתקיימות החריגים להתיישנות.

1. בנוגע לסבבי ההשקעה שבוצעו בחודש יוני 2006; חודש אוגוסט 2006; חודש אוקטובר 2006 וחודש אפריל 2007, התביעה הוגשה פחות מ-7 שנים מאז התקיימו סבבי השקעות אלה, ולכן הטענות הנוגעות אליהם לא התיישנו.
2. נזכיר עוד את הטענה לפיה התובעים גוטהייט ושומרון לא הגישו כתבי תשובה באשר לטענת ההתיישנות שנטענה בכתב ההגנה.

אין לקבל טענה זו משני טעמים:

ראשית, הנתבעים לא הצביעו מהן העובדות המקימות את טענת ההתיישנות ואשר לא נטענו בכתב התביעה. עיון בכתב התביעה מגלה כי על פני הדברים נטענו עובדות אלה, הן באשר לטענת הגילוי המאוחר של המרמה, והן לגבי התמליל, המבסס לטענת התובעים את ההגנה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

שנית, הבקשה לסילוק על הסף בשל התיישנות הוגשה כמעט בד בבד עם הגשת כתבי ההגנה, ובטרם חלף המועד להגשת כתבי התשובה. לגיטימי בעיני כי במצב דברים זה ייטענו הטענות נגד טענת ההתיישנות במסגרת התגובה לבקשה, כפי שנעשה בפועל.

1. לסיכום, נוכח הקביעות כי בשלב זה אין מתקבלת טענת ההתיישנות לגבי סבבי ההשקעות ב-2003-2004, וכי לא קיימת התיישנות לגבי סבבי ההשקעות בשנים 2006 ואילך, ייבחנו החריגים להתיישנות רק לגבי סבבי ההשקעות בשנים 2001-2002 (החלק הראשון של התביעות).

החריגים להתיישנות

סעיף 7 לחוק ההתיישנות- חריג המרמה

1. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו תרמית ואונאה, קובע כי:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".

1. טענות מטענות שונות נטענו על ידי הצדדים בעניין סעיף זה, טענות שעניינן בעיקר ברמת ההוכחה הדרושה לשם החלתו של סעיף זה לצורך הקביעה כי לא חלה התיישנות. הנתבעים טענו כי משמעות הסעיף היא כי על התובעים להוכיח כי חלה תרמית, כך שהנטל הרובץ על כתפיהם הוא להוכיח את יסודות התרמית ברמה הדרושה במשפט האזרחי, וכי התובעים לא עמדו בנטל זה. בין היתר, טענו הנתבעים כי התמליל עליו מבקשים התובעים להסתמך לשם הוכחת המרמה, אינו קביל משהשותפים לשיחה שהוקלטה ותומללה לא העידו במסגרת ההוכחות בשאלת ההתיישנות. לעומת זאת, התובעים שבו והדגישו כי יש לזכור שאנו מצויים בשלב מקדמי, טרם שלב ההוכחות, ולפיכך יש להותיר את הבירור אודות קבילות התמליל לשלב ההוכחות.
2. אין מחלוקת כי הנטל להוכחת התקיימות החריגים להתיישנות מוטל על כתפיהם של התובעים [ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990)]. נשאלת השאלה מהי מידת ההוכחה הדרושה להחלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, באופן שייקבע כי לא חלה התיישנות בשל חריג המרמה הקבוע בסעיף 7?
3. הרציונל של דחיית תביעה על הסף בשל התיישנות ברור, והוא ייעול הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי. דהיינו, מקום בו ברי כי חלף מועד ההתיישנות, אין טעם לברר את התביעה לגופה לפרטי פרטיה ולגרום להתמשכות ההליך. כל זאת מקום בו ניתן להוכיח בנקל כי אכן חלף מועד ההתיישנות. בענייננו, נערכו גם חקירות של המצהירים שתצהיריהם צורפו לבקשה לסילוק על הסף ולתגובות, וכן הוגשו ראיות, כך שלכאורה ניתן להכריע בטענת ההתיישנות.

עדיין, יש לזכור כי טענת ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מבוססת על טענות המרמה הנטענות בתביעות שהוגשו, ועל דחיית המועד לתחילת תקופת ההתיישנות עד למועד בו נודע לתובעים על המרמה. חלק מתנאי חריג המרמה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא קיומה של עילת מרמה. ודוק: לשון הסעיף היא "היתה עילת התובענה תרמית..." (הדגשות אינן במקור). מכאן כי לשם החלת סעיף 7, בשלב המקדמי, אין צורך להוכיח את יסודות התרמית וכי אכן בוצעה תרמית על ידי הנתבעים, שאם לא כן- הרי די היה לנו בכך לשם קבלת התביעה (בכפוף לטענת ההתיישנות), וברי כי אין אנו מצויים בשלב של בירור התביעה לגופה [ר' דברי כב' השופט זילברטל בע"א 523/12 עסמאיל נ' לשכת רישום המקרקעין (15.1.14)]. כל שנדרש לשם החלת סעיף 7 הוא כי התובע יטען את העילה עצמה, קרי, את העובדות הדרושות כדי להראות שהוא זכאי לתרופה. על התובע להוכיח, אפוא, ברמה לכאורית כי עילת התביעה היא במרמה.

1. מהי אותה רמה לכאורית שעל התובע לעמוד בה לעניין טענת המרמה לצורך הוכחת קיום יסודות סעיף 7 לחוק ההתיישנות? לעניין זה נקבע כי התובע נדרש להציג תשתית עובדתית התומכת בטענת התרמית, ולטעון בכתב טענותיו בפירוט מספיק את העובדות שלשיטתו מגבשות את התרמית. הפירוט הנדרש לשם הוכחת החריג בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כזה שלא יהיה לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן.

בתקנה 78 לתקסד"א, שכותרתה "טענה המצריכה פרטים" נקבע כי:

"כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".

כמו כן, בע"א 3552/01Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, פ"ד נט(4) 941 (2005) צוין כי:

"קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון (דחיית תחילת מועד ההתיישנות, או הפטר לתובע מעולו של דין ההתיישנות עקב טענת המרמה – י.ק), מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה 'כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות'".

[וראו גם: טל חבקין התיישנות 151-152 (2014) (להלן: "חבקין")].

כך צוין גם בע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455 (1994):

"אולם תנאי סף הוא לצורך הפעלתו של סעיף 7, כי טענת התרמית או ההונאה 'תהיה עילת התביעה עצמה...'... לשם כך, על טענה זו להיטען 'בפירוש ובפירוט'..."

כן ר' ע"א 523/12 עסמאיל נ' לשכת רישום המקרקעין (15.1.14).

1. על התובע להוכיח, אפוא, ברמה הלכאורית כי קיימת תשתית עובדתית מספקת ומפורטת המוכיחה את טענת המרמה הנטענת על ידו, וכן כי נודע לו על התרמית פחות מ-7 שנים לפני הגשת התובענה. לטעמי עמד התובע בנטל זה, כפי שיפורט להלן.
2. ביום 26.11.01, במסגרת סבב ההשקעה הראשון, פנתה החברה בהצעה להשתתף בהעמדת הלוואה המירה לחברה, שניתן יהיה להמירה להשקעה בחברה לפי שווי מניה של 2.5$ למניה (מוצגים 1-2 לסיכומי רמי בונן וחנה בונן ואופנהיימר, להלן: "סיכומי בונן").
3. ביום 11.8.02, במסגרת סבב ההשקעה השני, הודיעה החברה על כוונתה לבצע גיוס נוסף של הון באמצעות העמדת הלוואה המירה נוספת. החברה הציגה מצג כי מדובר בהמשכה של ההלוואה ההמירה שגויסה במסגרת סבב ההשקעה הראשון, באותם התנאים בדיוק (מוצג 4 לסיכומי בונן). נטען כי בניגוד לאמור במצג הנ"ל, כללו מסמכי סבב ההשקעות השני, שינוי של תנאי סבב ההשקעות הראשון, באופן שלמשקיעים בסבב זה תינתן אופציה להמיר את ההלוואה במניות לפי שער שייקבע בסבב עתידי (מוצג 5 לסיכומי בונן). כך, בוצע סבב ההשקעה השני באופן שגויס בו סך של 166,000$ בלבד, ונקבע בו יחס המרה של 0.254$ למניה, המבטא עשירית מיחס ההמרה שנקבע בסבב ההשקעה הראשון. מיחס המרה זה "נהנו" המשקיעים בסבב ההשקעות הראשון, כך נטען, שכן המניות להן היו זכאים הומרו לפי שער המרה נמוך פי עשרה מהשער הקבוע, וכך דוללו גם באופן דרמטי אחזקותיהם של התובעים.
4. הוא הדין גם לגבי השקעה נוספת במסגרת סבב ההשקעה השני. השקעה זו בסכום של 2.5 מיליון דולר נעשתה לפי אותו שער המרה של 0.254$ למניה. במכתב מיום 12.2.03 הודיע ב"כ החברה לעו"ד איבצן, כי עיקר ההשקעה בסך 2.5 מיליון דולר נעשה על ידי משקיעים ש"אינם קשורים, למיטב ידיעת החברה, עם מי מבעלי המניות הקיימים" (מוצג 7 לסיכומי בונן).
5. התובעים טוענים במסגרת החלק הראשון של התביעות כי המצג הנ"ל שהוצג להם, לפיו המשקיעים אינם קשורים למי מבעלי המניות הקיימים של החברה, הוא מצג שמרמה בצדו. זאת מאחר ובשלב מאוחר יותר התחוור להם כי המשקיעים קשורים לבעלי מניות הרוב (קבוצת סטון), וכי מטרתם של אלו האחרונים היתה למחוק את מניות המיעוט. טענתם זו של התובעים, מבוססת הן על טיוטת תשקיף החברה, שהתפרסמה ביום 22.3.12, והן על התמליל.
6. עיון בטיוטת התשקיף (מוצג 7 שצורף לסיכומי גוטהייט ושומרון) מעלה כי אחת החברות שהשקיעה במסגרת סבב ההשקעה מחודש אוקטובר 2002, בו מחיר המניה שהוצע היה נמוך ועמד על 0.254$ למניה, היא חברת מרטו (הנתבעת 14 בתביעת בונן ואופנהיימר והנתבעת 10 בתביעת גוטהייט ושומרון). אף הנתבעים מודים שסטון הוא כיום בעל עניין בחברת מרטו, אך לטענתם, התובעים לא הוכיחו כי המידע בטיוטת התשקיף, שפורסמה כאמור בשנת 2012, נכון גם לשנת 2002, וכן טענו כי חברת מרטו היא רק אחת מבין שתי החברות שהשקיעו בחברה. עוד טענו כי עדי התובעים אישרו בחקירתם כי לא הוצג בפניהם כל מצג באשר לזהות המשקיעים בסבב זה.
7. חרף טענות הנתבעים, אני סבור כי התובעים הציגו תשתית לכאורית מספקת לשלב זה של הדיון, לכך שסטון, אשר היה בעל מניות בחברה בעת ביצוע סבב ההשקעה השני, היה באותו זמן גם בעל עניין בחברת מרטו, שהיא אחת המשקיעות בסבב זה. בשלב זה, די בכך שסטון הוא בעל עניין בחברת מרטו נכון לשנת 2012, על מנת שייקבע בסבירות לכאורית מספקת כי זה היה גם מעמדו בחברה 10 שנים קודם לכן. אין לשכוח כי התובעים אינם אמורים להוכיח עתה, בעת הדיון בטענת ההתיישנות של הנתבעים, כל תג ותג בטענותיהם למרמה שהיא אחת מעילותיהם בתביעה זו, ודי בכך שיקימו תשתית ראייתית לכאורית לטענת המרמה. בשלב ההוכחות ניתן יהיה לקבוע, על פי הראיות שיוגשו האם נכונה טענה זו אם לאו.
8. חיזוק נוסף לטענות התובעים בעניין זה עולה מעדותו של לוין, לפיה סטון היה מעורב במו"מ לגבי סיבוב השקעה זה:

"ש. אתה טיפלת באספקטים אחרים של סיבוב ההשקעה הזה מול אותם משקיעים.

ת. כן, מול עורכי הדין ומול פיליפ סטון ומול אנשים שבאו לחברה מטעם המשקיע כדי לבדוק את החברה" (עמ' 5 ש' 3-5).

1. כמו כן, העובדה כי סכום ההשקעה הוכנס לחשבון החברה עוד בטרם אושר הסכם ההשקעה באסיפת בעלי המניות אף היא אומרת דרשני, וכפי שהעיד לוין כי:

"ש. ... תאשר לי שהכסף לחברה נכנס לפני שנחתם ההסכם ולפני שההסכם הזה בכלל אושר באסיפת בעלי מניות בפברואר 2003.

ת. הכסף נכנס לפני שאושר ההסכם באסיפה הכללית. זאת אוכל לומר בוודאות" (עמ' 5 ש' 10-12).

לא זו אף זו. אמירותיו של יגלום המשתקפות בתמליל, אף הן מעידות על תכנית לדלל את בעלי מניות המיעוט שלא כדין, ומהוות נדבך חשוב בטענת המרמה. הקלטת השיחה של יגלום עם קריצ'מן, שהיה עובד בכיר בחברה, נחשפה לתובעים בחודש אוקטובר 2012 עת הוגשה כראיה במסגרת הליכים שניהל קריצ'מן נגד החברה [תע"א (ת"א) 12451/08]. ואלו הם דבריו של יגלום המשתקפים מהתמליל:

"אז בסוף אמרתי לאגסי: תשמע, אנחנו החלטנו אנחנו ממשיכים להזרים כסף, ועשינו חשבון שצריך לשים בחברה עוד 12 מיליון דולר. ואגב, לא טעינו, זה יצא 14, אבל חשבנו 12... אגסי גירד בראש, הלך לדבר עם הבוס שלו... ואמר: או.קיי, בתנאי שאנחנו מוחקים את העבר. אני לא רוצה שאף אחד לא יהי לו שום מניה פה , כי אני לא רוצה לסחוב על הגב שלי פה מישהו... ופתרנו את הבעיה ע"י זה שאמרנו טוב, אנחנו נותנים הלוואה לחברה, ואנחנו נמיר את זה, נגמור את הויכוח אחר כך, ונמיר את ה, לפי איזשהו מחיר. ואילן, דרך אגב, מאוד עזר לי בזה. כי אילן הלך ועשה כל מיני Excel-ים בשביל להוכיח לאגסי שבסה"כ דופקים פה 10, 15% מהקודמים, אז מה זה כל כך חשוב... זה נהפך לאיזה 25 סנט. ואז אמרנו- כולם יקבלו במחיר הזה, וגם השותפים שלי" (עמ' 12-13 לתמליל, המצורף כנספח 12 לסיכומי בונן).

לא זו בלבד שהדברים מעידים על תרמית, לכאורה, שמטרתה לדלל את בעלי מניות המיעוט, אלא שהם מלמדים לכאורה על כך שמחיר המניה הנמוך לא נקבע על ידי המשקיעים החיצוניים. אני מודע לכך, שהתמליל לא הוגש באמצעות מי מהמשוחחים. עם זאת, מדובר בראיות המוגשות במסגרת בקשה לסילוק על הסף (בין אם היא מהווה בקשת ביניים לפי תקנה 521 לתקסד"א שתצהירים המצורפים לה יכולים לכלול עדויות שמיעה, ובין אם לאו), ומשהנתבע מר יגלום, שהאמירות נשמעו מפיו, לפי הנטען, אינו מגיש תצהיר תומך בבקשה (הגם שידוע לו דבר התמליל עוד מכתב התביעה), אין מקום להתעלם מראיה זו.

1. איני רואה חשיבות קריטית לשאלה האם הוצג או לא הוצג מצג לתובעים על ידי החברה או מי מטעמה, באשר לכך שהמשקיעים בסבב ההשקעה השני אינם קשורים לבעלי המניות בחברה. התובעים טענו כי היה מצג כזה, אך בעת חקירתם לא ידעו להשיב מי הציג להם מצג זה, או השיבו שכלל ללא הוצג להם מצג כזה. המכתב מיום 12.2.03 שבו הוצג מצג כאמור נשלח לעו"ד איבצן, כשהתובעים טוענים כי לא ייצג אותם בעת ההיא.

מכל מקום, הטענה כי בסבב זה נרכשו מניות על ידי חברה שבעל מניות רוב הוא בעל עניין בה, בניגוד לנטען על ידי החברה, מהווה חלק מטענת המרמה, כשעל פני הדברים, אין הכרח בדבר קיומו של מצג כאמור לצורך הקמת עילה נגד הנתבעים שעניינה מרמה.

1. עוד יש לציין כי סטון ויגלום לא הגישו תצהירים מטעם הנתבעים במסגרת בקשת הסילוק על הסף, ולפיכך נמנע מהתובעים לחקור אותם במסגרת הדיון בבקשה שבכותרת (תצהיר סטון, שצורף כמוצג 29 למוצגי הנתבעים, לא הוגש כתצהיר התומך בבקשה לסילוק על הסף, ומר סטון אף לא התייצב להיחקר עליו). חיוניות חקירת סטון ברורה, וכך גם לגבי חיוניות חקירת יגלום, לגביו העיד לוין כי הוא שניהל את המשא ומתן מול המשקיע במסגרת סבב ההשקעה השני (עמ' 5 ש' 1-2), וברי כי תהיה לעדותו תרומה בעניין זהות המשקיע. חיוניות עדותו של יגלום נובעת גם מהיותו צד לשיחה שהוקלטה ותומללה ואשר ממנה למדים התובעים על המזימה, לכאורה, למחוק את בעלי מניות המיעוט.

ניתן אף לומר כי בשל חיוניות עדותם של יגלום וסטון לעניין שאלת התרמית, הימנעותם של הנתבעים מלצרף את תצהיריהם לבקשת הסילוק נזקפת לחובתם, ומסייעת לביסוס התרמית הנדרש מהתובעים בשלב זה [ר' למשל: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993)]. אין באמור לעיל כדי לגרוע מנטל ההוכחה המוטל על התובעים לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אך כאמור, הדברים ייבחנו בשלב בירור התביעה לגופו.

1. עוד טענו הנתבעים בעניין זה כי לכל היותר, היה על התובעים לתבוע בעילה זו אף במועד היווצרותה, בעת ביצוע סבב ההשקעה השני, שכן כבר אז הם טענו טענות דומות אך אף על פי כן לא הגישו תביעה. אין בידי לקבל טענה זו, ככל שהיא מתייחסת לתרמית המתוארת בחלק הראשון של התביעות.
2. אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה התובעים העלו טענות בעניין דילול אחזקותיהם בעבר וכן נגד מחיר המניה הנמוך של 0.254$ אשר הוצע במסגרת סבב ההשקעה השני, וכן את הטענה כי התובעים ידעו על מחיר זה בזמן אמת. כך למשל, גוטהייט ידע על שינוי נוסח האג"ח במסגרתו שונה מחיר המניה, ואף חתם על השינוי (נספח 1 לבקשה לסילוק על הסף). בנוסף, באסיפת בעלי המניות שכונסה ביום 24.2.03 לשם אישור הגדלת ההון שהיה דרוש לצורך סבב ההשקעה השני, נכח עו"ד איבצן, שכאמור ייצג את רמי בונן וחנה בונן (מב/5, מב/6), וכן נכח גוטהייט. עו"ד איבצן העלה טענות נגד הדילול וכן נגד מחיר המניה שנקבע (עמ' 5 לפרוטוקול האסיפה שצורף כנספח 1 לבקשת הסילוק על הסף). שומרון ואופנהיימר אמנם לא נכחו באסיפה, אלא שהדבר היה מרצונם, שכן כל בעלי המניות זומנו לאסיפה (עמ' 11 ש' 18-22). בנוסף, עו"ד איבצן שלח מכתב לחברה ביום 7.7.03 (מוצג 15 שצורף לסיכומי הנתבעים), בו נטען למצג שווא ומרמה של יגלום ובעלי השליטה בחברה על ידי הצעת מחיר מניה מופחת של 25.4 סנט למניה. טענות דומות נטענו גם במכתב ששלח עו"ד מאיר פוקס, שייצג את גוטהייט, לחברה מיום 22.4.03 (מוצג 17 שצורף לסיכומי הנתבעים).
3. דא עקא: התובעים חשדו אולי בתרמית, אך לכאורה, לא ידעו את פרטי התרמית הנטענת על ידם כיום, כלומר, הם לא ידעו כי לא מדובר במשקיע חיצוני אשר לדרישתו נקבע מחיר המניה המופחת, אלא במשקיע הקשור לאחד מבעלי המניות הקיימים, וכי מדובר במזימה, לכאורה, של יגלום וסטון שנועדה לדלל את אחזקותיהם. כפי שהעיד גוטהייט (עמ' 17 ש' 24-26), יתכן ואילו היו יודעים על כך במועדים הרלבנטיים, בחירתם בעניין הגשת תביעה הייתה משתנה כך שהם היו בוחרים להגיש תביעה כבר אז, לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות. ולא זו בלבד, אלא שטענת המרמה ותיאורה עשויה לבסס תשתית נוספת, ואולי אף הכרחית, לשם הוכחת עילת הקיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות. לאמור: המזימה הנטענת עשויה לתמוך בכך שדילול אחזקותיהם של התובעים במניות היה שלא כדין ולשם כוונה לדללם.
4. כבר נפסק כי הידיעה הנדרשת לצורך יישום סעיף 7 לחוק ההתיישנות היא ידיעה:

"שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי".

זאת, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר הידיעה הנדרשת לצורך יישומו נבחנת באמת מידה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.

(ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 (1989); חבקין, בעמ' 150 וההפניות שם).

1. המסקנה מהאמור לעיל היא כדלקמן: אני דוחה את הטענה לפיה יש לסלק על הסף בשל התיישנות את החלק הראשון של התביעות, וזאת בכל הקשור לטענות המרמה שבחלק הראשון של התביעות, הנוגעות לסבבי ההשקעה שבוצעו בשנים 2001-2002. אני מבהיר כי האמור לעיל מתייחס גם לטענות שאילו היו עומדות בפני עצמן, היו מתיישנות, שכן היו ידועות ונטענו באותה עת, כגון הטענות לגבי מחיר נמוך ולא הוגן של המניות אותן קיבלו המשקיעים במסגרת הסבבים נשוא החלק הראשון של התביעות. טענות אלה תותרנה ככל שהן נוגעות לטענת המרמה אך לא כטענות נפרדות, מאחר והן הועלו כבר בעבר בעת ביצוע סבבי ההשקעה, כשהתביעות הוגשו למעלה מ-7 שנים לאחר מכן. כך, אם תידחה עילת המרמה ויוותרו הטענות האחרות כאמור לעיל, כשלא כרוכה בהם מרמה, לא ניתן יהיה לקבלן, שכן התיישנו הן, ורק טענת המרמה נותנת להן עוד חיוּת.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות - התיישנות שלא מדעת

1. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו התיישנות שלא מדעת, קובע כך:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. כאמור, התובעים טוענים כי העובדות שנעלמו מהם הן העובדות העולות מטיוטת התשקיף שהוגשה ביום 22.3.12 וכן מהדו"חות הכספיים, שהתגלו להם רק בשנת 2011 לאור סירובה של החברה למסור להם אותם קודם לכן. לטענת התובעים, ביום 22.3.12 הגישה החברה את טיוטת התשקיף ממנה התחוור להם לראשונה כי סבב ההשקעה השני מ-2002 נעשה על ידי חברות הקשורות ליגלום ו/או לסטון. לטענתם, גילוי זה הבהיר להם לראשונה כי מי שקבע את מחיר המניה של 0.254$ למניה בסבב ההשקעה השני הוא מי שהיה בעל אינטרס מובהק לשנות את מחיר ההמרה של סבב ההשקעה הראשון מ-2002, שהיה לפי מחיר מניה של 2.5$ למניה, וזאת בניגוד למצג שהוצג בפניהם כאילו סבב ההשקעה השני מ-2002 כולל משקיעים חיצוניים וכי הם עמדו על מחיר המניה הנמוך פי 10 מהמחיר שהוצע במסגרת סבב ההשקעה הראשון מ-2002. ביחס לדו"חות הכספיים שהתגלו לתובעים רק בשלהי שנת 2011 נטען כי רק בעת חשיפתם התגלה לתובעים כי ערך המניה שהוצע במסגרת סבב ההשקעה השני מ-2002 אינו ריאלי.
2. כבר נפסק כי לצורך סעיף זה יש להוכיח כי נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, להבדיל מראיות, שכן אלו האחרונות עשויות להתגלות לו במהלך ההליכים המקדמיים, ולפיכך אינן מצדיקות את דחיית מועד הגשת התביעה [ר' למשל: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו 255 (1961); ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297 (2001)]. במקרה דנן, הדו"חות הכספיים מהווים, לכל היותר ראיות חדשות שהתגלו לתובעים באשר לדילול אחזקותיהם, במובחן מעובדות חדשות. זאת מאחר והטענות בעניין דילול האחזקות והשווי הלא הוגן של המניות שהוצע במסגרת סבב ההשקעה השני מ-2002 נטענו כבר קודם (ראה סעיף 68 לעיל).
3. כמו כן, ככל שאכן נמנעה מהתובעים הגישה לדוחותיה הכספיים של החברה, יכולים היו התובעים להגיש תביעה לאפשר להם לממש את זכותם זו כבעלי מניות, וזאת בעת ביצוע סבב ההשקעה השני מ-2002, שכן כבר אז היה גלוי להם כי מחיר המניה המוצע קטן פי עשרה ממחיר המניה שהוצע במסגרת סבב ההשקעה הראשון מ-2002 ואכן, בשלבים מאוחרים יותר, מימשו התובעים זכותם זו. כך, בונן העיד כי בשנת 2007 הגיש המרצת פתיחה נגד החברה בדרישה לאפשר לו לעיין בדוחותיה הכספיים, והתובענה נזנחה ונמחקה מחוסר מעש [ה"פ 967/07 (מחוזי ת"א)] (עמ' 26 ש' 27-29; מב/7). גם גוטהייט הגיש המרצת פתיחה בדרישה להעביר אליו העתק מהדוחות הכספיים השנתיים של החברה משנת 2005 ואילך (ה"פ 27428-05-11).
4. לפיכך אין אני מקבל את טענת התובעים לפיה יש להחיל בנסיבות המקרה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות מאחר והדו"חות הכספיים התגלו להם רק בשנת 2011. סבב ההשקעה השני, כזכור, בוצע בשנת 2002, וכבר החל ממועד זה יכולים היו הם לעתור בדרישה לאפשר להם עיון בדו"חות הכספיים על מנת לבחון האם מחיר המניה שהוצע במסגרת סבב זה משקף ערך ריאלי של המניה.

יתירה מכך, התובעים כלל לא צירפו את הדו"חות הכספיים, ואף זאת יש לזקוף לחובתם, שכן בשל כך כלל לא הוכח מה התחוור להם מהדו"חות הכספיים שלא היה ידוע להם קודם.

1. הדברים נכונים במיוחד, שעה שהידיעה הנדרשת לפי סעיף זה, להבדיל מהידיעה הנדרשת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, נבחנת באמת מידה אובייקטיבית. ליתר דיוק, לשם יישומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, אי ידיעה סובייקטיבית- התובע לא ידע אודות העובדות מסיבות שאינן תלויות בו. השני, אי ידיעה אובייקטיבית- גם בזהירות סבירה התובע לא יכול היה למנוע את אי הידיעה (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23.2.10); חבקין, בעמ' 155). ובע"א 523/12 עסמאיל נ' לשכת רישום המקרקעין (15.1.14) נקבע כך: "לעניין סעיף 8 די ב"ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה", דהיינו ידיעה ש"היה עליו לדעת" או אפילו "היה עליו לחשוד בה", כדי לסגור בפני התובע את שערי החריג". במקרה דנן, גם אם מתקיים התנאי של אי ידיעה סובייקטיבית, לא מתקיים התנאי של אי ידיעה אובייקטיבית, לפחות לגבי הדו"חות הכספיים, שהתובעים יכולים היו לדרוש עיון בהם, כבעלי מניות, עוד בעת ביצוע סבב ההשקעה השני מ-2002, ודי היה גם בחשד של התובעים על מנת למנוע החלה בעניינם של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
2. כך הם גם פני הדברים באשר לטיוטת התשקיף. אמנם, בניגוד לדו"חות הכספיים, שהתובעים, כבעלי מניות, יכולים היו לדרוש עיון בהם במועד מוקדם הרבה יותר, עוד בעת ביצוע סבב ההשקעה השני בשנת 2002, ביחס לטיוטת התשקיף הדברים שונים מעט, שכן החברה הגישה את טיוטת התשקיף רק ביום 22.3.12, ואז התגלה לתובעים כי סבב ההשקעה השני מ-2002 נעשה על ידי חברה או חברות הקשורות לבעלי מניות הרוב, ולא באמצעות משקיעים חיצוניים. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, באותה עת חשדו כבר התובעים כי המשקיעים החדשים קשורים לבעלי מניות קיימים (למשל, ס"ק (ד) למכתבו מיום 22.4.03 של עו"ד פוקס, ב"כ גוטהייט באותה עת, מוצג 17 למוצגי הנתבעים). די בחשד זה על מנת לשלול החלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה. במאמר מוסגר אציין כי הקביעה כי שסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל על הטענות הנוגעות לטיוטת התשקיף, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי התיק בכללותו, שכן טענות אלו נוגעות למרמה, ולפיכך כבר נקבע כי מניין ההתיישנות יחל מעת גילוין בהתאם לסעיף 7 לחוק.
3. בעניין אחד יש להותיר פתח לטיעון לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והכוונה היא לשאלה בדבר המועד בו יכולים היו התובעים לדעת על הקצאתן בפועל של המניות למשקיעים (שהוא המועד בו נולדה עילת התביעה). אין מקום להכריע בשלב זה האם מועד זה הוא המועד בו בוצע רישום המניות על שם המשקיעים ברשם החברות, או במרשם בעלי המניות שנוהל, שכן לא הוגשו ראיות בדבר שני מועדים אלה. איננו יודעים גם האם נוהל מרשם של בעלי המניות בחברה, באיזה אופן נוהל. עוד אין לקבוע בשלב זה, מה הייתה חובת התובעים לצורך ביצוע בירור בדבר הקצאה בפועל של מניות למשקיעים, האם היה נעשה בירור כזה, באיזה מועד יכולים היו התובעים לקבל את המידע הדרוש בעניין זה. איננו יודעים גם אם הייתה ידיעה בפועל לתובעים בדבר הקצאת המניות למשקיעים, ואם התשובה חיובית, באיזה מועד ידעו הם על כך.

בנושאים אלה יהא צורך לשמוע ראיות במסגרת התיק העיקרי.

1. המסקנה מהאמור לעיל היא החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לא יחול בתביעה זו בכל הקשור לגילויים נשוא הדוחות הכספיים ונשוא התמליל, ואילו לעניין הידיעה אודות הקצאת המניות למשקיעים/מלווים, נדרש בירור עובדתי נוסף על מנת לקבוע אם יש מקום להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות- הודאה בקיום זכות

1. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שעניינו הודאה בקיום זכות, קובע כך:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

1. התובעים טענו כי אף החריג הקבוע בסעיף 9 הנ"ל חל בענייננו, מאחר ולשיטתם אמירותיו של יגלום המשתקפות מהתמליל, מהן עולה המזימה שתוכננה על ידי יגלום ובעלי השליטה בחברה על מנת לדלל את אחזקותיהם של התובעים, מהווה "הודאה" לפי סעיף 9. הואיל והשיחה נשוא התמליל נערכה לפי הנטען ביום 8.12.07, טוענים התובעים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מאותו מועד (או אף מהמועד בו הובאה לידיעתם, בשנת 2012). כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל טענה זו, וזאת בשל מספר טעמים.
2. סעיף 9 לחוק דורש הודאה בקיום זכות התובע. כבר נפסק כי "זכות" לצורך יישומו של סעיף 9 כוללת גם הודאה בעובדות המקימות את הזכות [ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.12)]. כמו כן, בעניין רובאב האמור התפרש הסעיף על דרך ההרחבה, כך שגם הודאה בעובדות המצמיחות את הזכות תתפרש כהודאה בקיום זכות התובע. עדיין, יש להיזהר מפני פירוש הסעיף בהרחבה יתר על המידה, שעשויה להביא לכך שמקרים שלא נועדו להיכלל בסעיף, ייכללו בו, וכך ייפגע העיקרון של סופיות הדיון (באופן שייכנסו "בדלת האחורית", באמצעות סעיף 9, תיקים שעל פי סעיף 5(1) כבר התיישנו אף כשאין הצדקה לכך. לפיכך, רק הודאה ברורה בעובדות המקימות לנתבע זכות מהותית תקיים את התנאי.
3. עיון בתמליל מעלה, כי יש בו אמירות שלכאורה, מקשרות את יגלום למזימה שנרקחה על מנת לדלל את אחזקות המיעוט בחברה (ר' סעיף 64 לעיל). עם זאת, גם אם ננקוט בדרך ההרחבה, יש קושי לראות באמירות אלה משום הודאה ברורה בעובדות המקימות את זכותם של התובעים, באופן המאפשר להחיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות על אמירות אלה. לעניין זה ר' גם רע"א 5200/10 יעקובוב נ' אהרונוב (13.1.11), בו נקבע כי יש לפרש בדווקנות את סעיף 9 לחוק.

לאמור לעיל יש להוסיף כי סעיף 9 לחוק דורש כי ההודאה תהיה "בכתב". השאלה אם דרישת הכתב היא ראייתית או מהותית טרם הוכרעה בפסיקה [רע"א 5200/10 יעקובוב נ' אהרונוב (13.1.11); ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן (2.1.14)], אך נוכח האמור בסעיף הקודם לעיל, אין צורך לקבוע אם שיחה שהוקלטה ותומללה לאחר מכן עונה על דרישת הכתב שבסעיף 9.

1. המסקנה היא כי אני דוחה את טענת התובעים לפיה יש להחיל על הנסיבות נשוא דיוננו את החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

שיהוי

1. אין לקבל את טענת הנתבעים לסילוק התביעות על הסף בשל שיהוי.
2. השתהות בהגשת תביעה אינה מהווה כשלעצמה שיהוי. חלוף הזמן כשלעצמו אין בו כדי להקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעה. הטוען שיהוי חייב להוכיח התנהגות העולה כדי ויתור על זכות, או כי חלוף הזמן גרם לשינוי לרעה במצבו של הנתבע או כי קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה [ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, 851 (1993)].
3. בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), סעיף 13 לפסק הדין, קובע בית המשפט את הדברים הבאים:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" .ו

1. הקביעה כי דין תביעה להידחות מחמת שיהוי פוגעת בזכותו הדיונית של התובע המכלכל את צעדיו ויודע כי טרם נוצר מחסום ההתיישנות. על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים ובהם זכותו של התובע לפנות לערכאות במועדים שהדין העמיד לרשותו, הפגיעה בנתבע אשר כלכל צעדיו ושינה מצבו לרעה, אינטרס הציבור הרחב כתוצאה מדחיית או קבלת הטענה, מידת אי הצדק שתגרם לכל אחד מהצדדים, תום ליבו של כל אחד מהצדדים וכו' [בש"א (חיפה) 7533/04 עיריית חדרה ואח' נ' זברקו חברה לבניין והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 2004(3) 10954 (2004)]. גם אם קיימת אפשרות תיאורטית כי תתקבל טענת שיהוי, הרי מדובר בטענה קשה המצריכה בירור עובדתי לא פשוט. הקביעה אם קיים שיהוי תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, שכן מדובר במבחן גמיש [ע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס(4) 437, 473 (2006)]). מכל מקום, הנסיבות בהן תוכר טענת שיהוי הן נסיבות חריגות בלבד, שכן הכרה בטענת השיהוי פוגעת בציפייה הלגיטימית של תובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות.
2. ככלל, יש קושי בהעלאת טענת שיהוי כטענת סף, שכן מדובר בטענה חריגה שנדרש כאמור בירור עובדתי מורכב לבחינתה, בירור שיש לעורכו במסגרת בירור התובענה לגופה.
3. בענייננו, אין שיהוי באשר לטענות המרמה שהתגלו רק בשנים 2011-2012 (התביעות הוגשו בראשית 2013).

באשר ליתר הטענות, טענת השיהוי טעונה בירור עובדתי מורכב יחסית, שלא אמור היה להתקיים במסגרת שמיעת הראיות המצומצמת שהתקיימה, כך, למשל, לעניין טענת הנתבעים לשינוי מצבם לרעה. טענה זו תישאר למסגרת בירור התביעות לגופן.

היעדר עילה

1. עילת הקיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, יכולה להיטען על ידי מי שהיה בעל מניות במועד הקיפוח, ולא במועד הגשת התביעה [ר' ההלכה שנקבעה ברע"א 1701/93 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' זת חברה לייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד מז(5) 476 (1993) לגבי ניירות ערך, אשר חלה גם לאחר חקיקת חוק החברות החדש- ר' בש"א (מחוזי חי') 7798/03 קלינברגר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (26.12.04)].
2. התובע רמי בונן אישר בחקירתו כי העביר בשנת 1999 את כל מניותיו בחברה לאשתו, חנה בונן (עמ' 20 ש' 14-15). כיוון שכך, ומשלא היה רמי בונן בעל מניות בחברה בעת שאירעו האירועים המהווים את עילת התביעה, אין לו עילת תביעה נגד הנתבעים בעילת הקיפוח לפי סעיף 191 לפקודת החברות, וגם לא ביתר העילות הנטענות על ידו נגד החברה. לפיכך, נדחית תביעתו של רמי בונן בהעדר עילה.
3. אין מקום לקבל את טענת העדר העילה נגד חנה בונן, שכן החזיקה במניות החברה בעת שהתקיימו אירועי הקיפוח הנטענים בכתב התביעה.

סיכום

1. כפי שציין לאחרונה כב' השופט זילברטל בע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע (8.6.15):

"המקרה דנא הוא, בעיני, דוגמה למקרים לא מעטים בהם מתברר כי "הדרך הקצרה היא הארוכה". סילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות מחייב לא אחת עריכת בירור עובדתי. לעיתים קרובות בירור כזה ראוי לו שייעשה במסגרת בירור התובענה כולה ולא בנפרד, שכן במצבים עובדתיים מורכבים (כבמקרה דנא) לעיתים קרובות התמונה העובדתית בסוגיה מסויימת (כגון התיישנות) מתבררת באופן מיטבי רק כאשר הנתונים העובדתיים הכוללים, הנוגעים למכלול המחלוקות, מונחים בפני בית המשפט.

כפי שהראה חברי, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לפיה דין התובענה להידחות מחמת התיישנות ללא עריכת בירור עובדתי".

באותו פסק דין ביטל בית המשפט העליון פסק דין שקיבל טענת התיישנות ודחה בשל כך תביעה על הסף. בבחינת קוריוז בלבד, מעיון בפסק הדין מתברר כי הנתבע 2 היה מעורב גם בנשוא אותה תביעה.

1. בענייננו התקיים בירור עובדתי נפרד, אך לא היה בבירור זה כדי להביא לתוצאה חד משמעית בכלל השאלות נשוא הבקשה לסילוק על הסף.
2. לפיכך, התוצאה האופרטיבית של החלטה זו היא כדלקמן:
3. הטענות בתביעה לגבי סבבי ההשקעות מחודש יוני 2006 ואילך לא התיישנו.
4. לגבי הטענות בתביעה בעניין סבבי ההשקעות נשוא החלק הראשון של התביעה (סוף 2001 ו-2002):

1. מועד היווצרות העילה לגבי טענות אלה הוא מעל 7 שנים לפני הגשת התביעה.

2. החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לא יחול בתביעה זו בכל הקשור לגילויים נשוא הדוחות הכספיים ונשוא התמליל, ואילו לעניין הידיעה אודות הקצאת המניות למשקיעים/מלווים, נדרש בירור עובדתי נוסף על מנת לקבוע אם יש מקום להחלת סעיף 8 לחוק.

3. החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות לא יחול בתביעה זו.

4. טענות התובעים באשר להתקיימות החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות התקבלו במובן זה, שטענת הנתבעים כי יש לדחות על הסף בשל התיישנות את הטענות לגבי סבבי ההשקעות הנ"ל נדחית, והבירור בעניין זה יימשך במסגרת בירור התיק לגופו.

1. תביעתו של רמי בונן נדחית בשל העדר עילה.
2. יתר הטענות בבקשה לסילוק על הסף אינן מתקבלות כטענות סף ויידונו במסגרת התיק העיקרי.
3. הנתבעות ישלמו לכל אחת מקבוצות התובעים (למעט לרמי בונן) הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪.

רמי בונן ישלם לנתבעות הוצאות בסך 7,500 ₪.

1. קדם משפט נקבע ליום 12.7.15 שעה 9:00.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשע"ה, 10 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה