11 יולי 2016

• • • 1. בתובענה זו עותר התובע להכרה באירוע בעבודתו מיום 30.7.12, במהלכו נטען כי התרגש ועבר אירוע מוחי, כתאונת עבודה כמשמעות מונח זה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995. הנתבע מכחיש את טענות התובע וטוען, בין היתר, כי לתובע לא ארעה תאונת עבודה ביום 30.7.12, משלא התקיים אירוע תאונתי חריג תוך כדי ועקב עבודתו. לחילופין, טוען הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין האירוע המוחי בו לקה התובע לבין האירוע הנטען המוכחש מיום 30.7.12. לחילופי חילופין טוען הנתבע כי השפעת האירוע הנטען- אף אם הייתה כזו- הינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבו הקונסטיטוציונלי של התובע.
      2. לאחר שהתקיים דיון הוכחות בתיק, התקבלה בהחלטה מיום 18.5.15 טענת התובע בדבר קיומו של אירוע חריג בעבודתו ביום 30.7.12, ונקבעה התשתית העובדתית הרלבנטית (להלן- החלטת 18.5.15). יוטעם, כי המותב שקבע את התשתית העובדתית נעשה בהמשך למותב קטוע, בשל כך שהסתיימה כהונתו של נציג ציבור (מעסיקים). המותב בהרכבו החדש - לאחר שמונה חבר מותב חדש – אשר נותן כעת פסק דין זה, הינו בדעה כי יש לאמץ ולהשאיר על כנה את ההחלטה מיום 18.5.15 שם נקבעה התשתית העובדתית. בהתאם לתשתית זו, התובע הועסק כעובד שכיר בקבוצת שטראוס, מאז 1.2.84. העבודה בוצעה במפעל שטראוס באתר בר לב. בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסק התובע בתפקיד מוביל טכני.
      3. עוד נקבע כי ביום 30.7.12 נכח התובע במקום העבודה. באותו היום התקיימה ישיבה בה השתתף התובע. הישיבה החלה בשעה 14:00 והסתיימה בשעה 17:00. מדובר היה בישיבה בה נכחו גורמים שונים, ביניהם מהנדס בכיר, בה אמור היה התובע להרצות תוך שימוש בשקפים. היה זה מעמד בו לא היה רגיל התובע. מבחינה סובייקטיבית היה התובע נתון בהתרגשות רבה וחש בלחץ. כרבע שעה לאחר תחילת הישיבה החל התובע לגמגם, ומשפטים התבלבלו לו. הוא החל גם להזיע והחוויר. בשל כך, נדרשו עמיתיו לעבודה, שנכחו בישיבה, לסייע לו בהשלמת המשפטים. בשעה 17:30, פנה התובע לביתו (להלן יכונה אירוע זה- האירוע החריג). עוד נקבע בהחלטת 18.5.15 כי בשעות הלילה שבין יום 30.7.12 לבין יום 31.7.12 הגיע התובע לבית חולים ואושפז שם.
      4. במסגרת החלטת 18.5.15 נקבע עוד כי בעניינו של התובע ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין בתחום הנוירולוגי, על מנת שיחווה דעתו בדבר הליקוי ממנו סובל התובע, ובשאלת הקשר הסיבתי בין הליקוי לבין האירוע החריג בעבודה מיום 30.7.12.
      5. לאור הקביעות לעיל, מונה פרופ' עודד אברמסקי, מומחה לנוירולוגיה, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן- פרופ' אברמסקי), וזה נתבקש להשיב על השאלות הבאות (להלן- החלטת המינוי):

"א. מהי המחלה ממנה סבל התובע, כמפורט במסמכים הרפואיים, בעת אישפוזו ב- 31.7.12?

ב. האם קיים לדעת המומחה, ברמת הסתברות העולה על 50%, קשר סיבתי בין האירוע החריג מתאריך 30.7.12, כפי שתואר בהחלטת בית הדין, לבין המחלה שאובחנה אצל התובע בתאריך 31.7.12? דהיינו, איזו מבין שתי האפשרויות הבאות יותר סבירה: הראשונה – יש קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי; השניה – אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי?

ג. אם בתשובה לשאלה א' תקבע כי האפשרות הראשונה היא סבירה יותר, האם סביר יותר להניח כי האירוע המוחי היה מתרחש במועד בו אירע, גם אלמלא התרחש האירוע החריג בעבודה, או שמא אלמלא קרה האירוע החריג בעבודה, היה מועד התרחשותו של האירוע המוחי נדחה למועד מאוחר יותר?"

• • • 1. המומחה, במסגרת חוות דעתו שהוגשה במסמך הנושא תאריך 12.7.15 (להלן- חוות הדעת המקורית של פרופ' אברמסקי), השיב לשאלות כך:

"1. אירוע מוחי וסקולרי (CVA) תרומבו-אמבולי בכלי דם בהמיספרה ימנית שגרם לחולשה מוטורית (המיפרזיס) בגפיים שמאליות, פציאליס שמאלי והפרעת דיבור קלה. בבדיקת CT ביום הקבלה לא הודגם אוטם. שכיח שביום הראשון CT לא מדגים אוטם ואחרי כיממה ניתן להדגים אוטם במידה ויש אוטם. לא מצאתי בדיקת CT נוספת לאחר הקבלה. למרות זאת, בגלל המהלך הקליני סביר להניח שהיה אוטם בגלל ה-CVA.

2. בעת קבלתו לבית החולים ב-31/7/12, בעת אשפוזו במחלקה הנוירולוגית ובעת שיחתו עם רופא שיקום (דף מיום 20.8.12) הוא לא סיפר על אירוע חריג יום קודם לכן, 'לדבריו, טרם אשפוזו תפקד בצורה עצמאית ואף עבד' (סוף ציטוט), לפיכך אם אכן היה אירוע חריג הוא היה ברמה קלה שבתחילה אולי לא הסב את הדעת. יתרה מזאת: ברישומים כתוב על שיחה (אולי ויכוח) ב-30.7.12 אבל כלל לא נזכרת התנהגות חריגה מצידו או מצד האחראים. לפיכך אני נוטה להניח שאין קשר ברמת הסתברות העולה על 50% בין האירוע החריג לבין הופעת המחלה. אם כן היה אירוע חריג משמעותי (ולכך אין הוכחה) אז רמת ההסתברות עשויה להיות 50% או מעל. כלומר: האפשרות הראשונה נכונה היינו, שיש קשר, אבל יש קשר רב יותר לגורמי הסיכון של עודף משקל ויתר לחץ דם מזה שנים רבות. כבר ב-1997 נמדד לחץ דם 160/95 והיה עודף משקל (110 ק"ג). ב-2003 היה לחץ דם 200/100. מאז קיבל תרופות נגד לחץ דם (טריטס, נורבסק) ואספירין (אנטי קרישתי). כמו כן ב-1983 נמצאה הפרעת קצב RBBB בא.ק.ג.

3. ניתן להניח שהאירוע המוחי היה קורה גם בלי האירוע בעבודה, או שהיה נדחה. ניתן בפירוש להניח שיש יותר סבירות שה-CVA היה קורה בגלל גורמי הסיכון וללא האירוע החריג, ופחות סבירות שה-CVA היה קורה בגלל האירוע החריג וללא קיומם של גורמי הסיכון (לחץ דם, משקל יתר בעבר). "

• • • 1. חוות הדעת המקורית של פרופ' אברמסקי הועברה לעיון הצדדים, ולצדדים ניתנה האפשרות לעתור בבקשה להפנות אליו שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתו הנ"ל. לאחר שהתקבלה בקשת התובע בענין זה, הועברו לפרופ' אברמסקי שאלות ההבהרה כדלקמן (להלן- שאלות ההבהרה):

"בתשובה לשאלה מס' 2 - הנך דן בשאלת קרות האירוע החריג ובעוצמתו. המומחה הנכבד מופנה להחלטת בית הדין מיום 18.5.15, בסעיפים 3(ד)-3(ה) שם נקבע כי ארע לתובע ביום 30.7.12 אירוע חריג בעבודה. כמו כן מופנה המומחה לאמור בהחלטה שם, באשר לעצמת האירוע החריג, לפיו "מבחינה סובייקטיבית היה התובע נתון בהתרגשות רבה וחש בלחץ."

מכאן, שהמומחה הנכבד מתבקש לצאת מנקודת מוצא עובדתית כי ארע אירוע חריג בעבודה בעוצמה כפי שנקבעה בהחלטת בית הדין. לאור זאת, הנך מתבקש להשיב על שתי השאלות כפי שנוסחו בסעיפים 4(ב) ו- 4(ג) להחלטה מיום 18.5.15."

• • • 1. בתשובותיו של פרופ' אברמסקי, אשר הוגשו במסמך הנושא תאריך 30.11.16, ענה הוא כך:

"4. ב'[:] יש קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין המחלה המוחית בסבירות נמוכה יותר מ-50%.

4. ג'[:] הסבירות הינה נמוכה מ-50%. לכן סביר להניח ברמה של מעל 50% שאלמלא קרה האירוע החריג בעבודה היה מועד התרחשותו של האירוע המוחי נדחה למועד מאוחר יותר ובסיכוי של פחות מ-50% שהאירוע המוחי היה מתרחש במועד בו ארע."

• • • 1. תשובותיו של פרופ' אברמסקי לשאלות ההבהרה הועברו לעיון הצדדים. הנתבע עתר להפנות למומחה שאלת הבהרה נוספת. לאחר שהתקבלה הבקשה, הועברה לפרופ' אברמסקי שאלת ההבהרה הבאה (להלן- שאלת ההבהרה הנוספת):

"בהחלטה מיום 24.8.15 התבקש המומחה הנכבד להשיב לשאלות 4(ב) ו- 4(ג) להחלטה מיום 18.5.15, תוך שהוא יוצא מנקודת מוצא כי ארע אירוע חריג כפי שנקבע בהחלטת בית הדין. בית הדין מבקש בזאת לחדד את שתי השאלות אותן נשאל המומחה בסעיפים 4(ב) ו- 4(ג) להחלטה מיום 18.5.15:

באשר לשאלה 4(ב) להחלטה מיום 18.5.15 – כל שהמומחה מתבקש להשיב בה הוא האם קיים, או לא קיים, קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי. בשאלה זו אין המומחה נדרש להתייחס להשפעת גורמים אחרים (כגון גורמי סיכון). רמת ההסתברות של 50% ומעלה הנזכרת בשאלה 4(ב) אין משמעה כי לאירוע החריג היתה השפעה על בוא האירוע המוחי בעצמה העולה על גורמים אחרים (כגון גורמי סיכון). רמת ההסתברות של 50% ומעלה הנזכרת בשאלה 4(ג) מתייחסת לקיומו של קשר סיבתי כלשהו בין האירוע החריג לאירוע המוחי.

באשר לשאלה 4(ג) להחלטה מיום 18.5.15 – רק אם המומחה יקבע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי, מתבקש הוא להשיב על השאלה "האם סביר יותר להניח כי האירוע המוחי היה מתרחש במועד בו אירע, גם אלמלא התרחש האירוע החריג בעבודה, או שמא אלמלא קרה האירוע החריג בעבודה, היה מועד התרחשותו של האירוע המוחי נדחה למועד מאוחר יותר?"

• • • 1. פרופ' אברמסקי השיב לשאלת ההבהרה הנוספת במסמך הנושא תאריך 6.6.16, באופן כדלקמן:

"4. ב'[:] אם אכן היה אירוע חריג אזי יש קשר של מעל 50% בין האירוע החריג לבין הופעת המחלה.

4. ג'[:] פחות סביר להניח כי האירוע המוחי היה מתרחש במועד בו ארע גם אלמלא קרה האירוע החריג בעבודה. אלמלא קרה האירוע החריג בעבודה סביר יותר להניח שמועד התרחשותו של האירוע היה נדחה למועד מאוחר יותר."

• • • 1. לאחר שהועברו תשובות ההבהרה הנ"ל לידי הצדדים, הגישו הם את סיכומיהם. התובע, בסיכומיו, טען כי משהוכר קיומו של האירוע החריג בעבודה, ולאור חוות דעתו של פרופ' אברמסקי, יש להכיר באירוע החריג כתאונת עבודה. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה הן מהטעם העובדתי- משל הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודת התובע- והן מהפן הרפואי- לאור העולה מחוות דעתו של פרופ' אברמסקי. לפי הנתבע, בחוות הדעת של פרופ' אברמסקי ציין האחרון כי אין כל עדות לאירוע חריג במועד הרלבנטי, ולפיכך, אף אם התקיים אירוע כאמור, הוא היה במידה קלה מאוד, ואין קשר סיבתי בינו לבין האירוע המוחי בסבירות של מעל 50%. היינו, כי אף אלמלא האירוע החריג סביר כי האירוע המוחי היה מתרחש במועד בו ארע, לאור גורמי הסיכון שקיננו בתובע. הנתבע הוסיף כי משזוהי עמדתו של פרופ' אברמסקי, שלתובע לא ארע כלל אירוע חריג- ומשעמדה זו מבוססת על רישומים רפואיים שנערכו בסמוך לאירוע המוחי, על בית הדין לשקול תיקון המסכת העובדתית, ולקבוע כי אירוע חריג כלל לא התרחש. לחילופין, טען הנתבע כי יש מקום למינוי מומחה נוסף/ אחר בעניינו של התובע, לאור העובדה כי קיימת סתירה בין מסקנת פרופ' אברמסקי בחוות דעתו ותשובותיו לשאלות ההבהרה לבין תשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת, לגביה השיב כי אם אכן התרחש אירוע חריג, אזי קיים בינו לאירוע המוחי קשר סיבתי בשיעור של למעלה מ-50%, כך שאלמלא האירוע החריג, מועד האירוע המוחי היה נדחה למועד מאוחר יותר.
      2. התובע, בתשובתו לסיכומי הנתבע ולבקשתו למינוי מומחה רפואי נוסף/ אחר, טען כי פרופ' אברמסקי מסר את מסקנותיו על סמך התשתית העובדתית שהועברה אליו, ובמידה והנתבע סבור כי אירוע חריג לא התרחש- עליו להגיש ערעור על החלטת בית הדין. התובע עוד הוסיף כי אין לקבל את הבקשה למינוי מומחה נוסף/ אחר, משזו אינה מנומקת, ותשובות פרופ' אברמסקי היו ברורות וחוות דעתו החלטית.
      3. לאחר עיון בסיכומי הצדדים ניתנה החלטה ביום 5.9.16 לפיה אין מקום לתיקון התשתית העובדתית בתיק. כך נקבע כי ההכרעה בדבר קיומו של אירוע חריג התבססה לא רק על המסמכים הרפואיים- אליהם התייחס פרופ' אברמסקי במסגרת חוות דעתו- אלא גם על ראיות נוספות. יחד עם זאת, הוחלט כי יש מקום לקבל את בקשתו החלופית של הנתבע, ולמנות מומחה נוסף בעניינו של התובע. זאת, מן הטעם שעיון בחוות דעתו של פרופ' אברמסקי ובתשובותיו לכל שאלות ההבהרה שהופנו אליו מעלה כי קיימת סתירה בין מסקנותיו, באשר לקשר הסיבתי בין האירוע החריג לאירוע המוחי, מבלי שניתן לכך הסבר (להלן- ההחלטה בדבר מינוי מומחה נוסף).
      4. בהתאם להחלטה מיום 5.9.16, מונה ד"ר ארנון קרני, מומחה לנוירולוגיה, כמומחה-יועץ רפואי נוסף, לשם מתן חוות דעת בעניינו של התובע (להלן- ד"ר קרני). לד"ר קרני הועברה החלטת המינוי, הכוללת את התשתית העובדתית בתיק, כמו גם תיקו הרפואי של התובע. יובהר, כי ד"ר קרני לא היה חשוף לחוות דעתו של פרופ' אברמסקי.
      5. ד"ר קרני השיב על השאלות המופיעות בהחלטת המינוי במסגרת חוות דעתו, אשר הוגשה במסמך נושא תאריך 30.10.6, באופן הבא (להלן- חוות דעת ד"ר קרני):

"דיון

מר משה דרוק עבר בין ה 30-31.7.2012 שבץ מוחי איסכמי שגרם להפרעה בדיבור וחולשת פלג גוף שמאל עם הגבלה בניידות. השאלה המרכזית שעומדת על הפרק הינה ברם ועד כמה האירוע המלחיץ בעבודה היווה סיבה להופעת השבץ?

מצבים מסעירים מבחינה נפשית יכולים להוות זרז (trigger) להופעת שבץ מוחי. הספרות הרפואית מציגה באופן חוזר שאירועים מסעירים מבחינה נפשית מעלים את הסיכוי ללקות בשבץ מוחי, וזאת עד פי 14 לעומת מי שלא נחשף לאירוע מסעיר.

ראוי לציין כי מר דרוק סבל מגורמי סיכוי ללקות בשבץ מוחי של יתר לחץ דם והשמנת יתר. יש להבדיל בגין גורם סיכוי שהינו מצב אשר תורם להתהוות מחלה לבין זרז. למשל בהקשר של שבץ הרי שיתר לחץ דם והשמנת יתר תומכים בתהליך של היצרות וחסימת עורקים. בעוד שזרז ישפיע על מועד הופעת השבץ.

סיכום

בהתאם לשאלות ביהמ"ש להלן תשובותיי:

1. בעת אשפוזו ב 31.7.2012 התובע סבל אירוע מוחי מסוג שבץ מוח איסכמי שגרם בעיקר להפרעה בדיבור וחולשה בפלג גופו השמאלי[.]
2. כפי האמור לעיל אני סובר כי במידה ומר בדרוק (צ"ל דרוק- המותב) היה חשוף לאירוע נפשי מסעיר חריג בעבודה ב 30.7.2012 כפי שתואר בהחלטת בית הדין, הרי שסביר מעל ל 50% שלאירוע החריג קשר סיבתי להופעת השבץ המוחי.
3. לאור האמור לעיל בדיון, הרי שהיות והאירוע החריג היווה זרז להופעת שבץ מוחי אני מסיק כי אלמלא האירוע בעבודה היה מועד התרחשותו של האירוע המוחי נדחה למועד מאוחר יותר אם בכלל."

• • • 1. בסיכומיו, טוען התובע כי לאור חוות הדעת של פרופ' אברמסקי וד"ר קרני- אשר קבעו שניהם כי קיים קשר סיבתי בשיעור של מעל 50% בין האירוע החריג לאירוע המוחי, יש לקבל את התביעה.
      2. הנתבע, בסיכומיו, טוען כי דין התביעה להידחות מן הפן העובדתי והרפואי. כך, חוזר וטוען הנתבע כי לא היה מקום להכיר בהתרחשות מיום 30.7.12 בעבודתו של התובע כאירוע חריג. לגישתו- כפי שכבר הובעה במסגרת סיכומיו במהלך דיון ההוכחות והסיכומים שהגיש לאחר חוות דעת מטעם פרופ' אברמסקי- נסתרה גרסת התובע בדבר היותה של ההרצאה שהעביר במהלך יום ה-30.7.12 אירוע חריג, והדבר עולה מהעדויות השונות שנשמעו בדיון ההוכחות. לפי הנתבע, התגלו סתירות בפרטים מהותיים, ודי בהם על מנת לקבוע שהתובע לא הוכיח את גרסתו בדבר קיום האירוע החריג הנטען. בעניין זה, טען הנתבע שוב כי לאור האמור בחוות הדעת של פרופ' אברמסקי, על בית הדין לשקול תיקון התשתית העובדתית בהתאם לה. עוד נטען כי דין התביעה להידחות אף מהטעם שחוות הדעת של פרופ' אברמסקי שוללת, מבחינה רפואית, קשר סיבתי ברמת ודאות של 50% לפחות בין האירוע החריג הנטען לבין האירוע המוחי. הנתבע מציין כי לפי פרופ' אברמסקי קיימת סבירות גבוהה יותר שהאירוע המוחי היה מתרחש גם ללא האירוע בעבודה, לאור גורמי הסיכון המקננים בתובע. הנתבע עוד מוסיף, כי אין להתייחס לתשובתו של פרופ' אברמסקי לשאלת ההבהרה הנוספת, במסגרתה שינה, ללא נימוק, את מסקנותיו, וציין כי מתקיים קשר סיבתי- וזאת מן הטעם שנראה כי פרופ' אברמסקי נאלץ- בניגוד לרצונו- לשנות את עמדתו, ולהתאימה להחלטת בית הדין באשר לאירוע החריג. הנתבע עוד מוסיף כי יש לדחות את מסקנות ד"ר קרני, כפי שהן עולות מחוות דעתו, שכן מהלשון בה נקט ד"ר קרני, לא עולה מידת הוודאות הנדרשת להוכחת קשר סיבתי בשיעור של 50% בין האירוע החריג הנטען למחלתו. הנתבע מציין כי מבין חוות הדעת של שני המומחים יש לבכר את זו של פרופ' אברמסקי- כפי שהוצגה במסגרת חוות הדעת ותשובותיו לשאלות ההבהרה- הגם שהיא אינה מיטיבה עם התובע, שכן מדובר בחוות דעת מנומקת ומבוססת יותר, שהייתה ברורה וחד משמעית, בניגוד לחוות דעתו של ד"ר קרני.
      3. לאחר שנתנו את דעתנו לחוות הדעת של שני המומחים ולטענות הצדדים, ובשים לב לתשתית העובדתית שנקבעה במסגרת החלטת 18.5.15, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להתקבל. מסקנה זו מבססים אנו על חוות הדעת המקורית של פרופ' אברמסקי ותשובותיו לשאלות ההבהרה (להלן יכונו אלה יחדיו- חוות דעת פרופ' אברמסקי) וכן חוות דעתו של ד"ר קרני. עיון בחוות דעת אלה, בפרט בחוות דעת ד"ר קרני, מעלה כי שני המומחים סבורים כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לאירוע המוחי שחווה התובע, בשיעור של 50% לפחות. מסקנותיהם התבססו על תיקו הרפואי של התובע, התשתית העובדתית שקבענו וכן על נסיונם המקצועי בתחום הפגימה הרלבנטי. לא מצאנו טעם שלא לאמץ את ממצאיהם.
      4. נבהיר, ראשית, כי משבפנינו עמדו שתי חוות דעת של שני מומחים שמונו על ידי בית הדין, נדרשנו להכריע איזו מהן יש להעדיף. בעניין זה, אנו קובעים כי יש לבכר את חוות דעתו של ד"ר קרני, ואת המסקנות הנקובות בה, על פני זו של פרופ' אברמסקי. לקביעתנו זו מספר אדנים. ראשית, מחוות דעתו של ד"ר קרני עולות קביעות חד משמעיות. נעיר, בעניין זה, כי אנו דוחים את טענת הנתבע, לפיה מלשון חוות הדעת של ד"ר קרני עולה חוסר ודאות באשר למסקנותיו. חוות הדעת- ובפרט האמור בפרק ה"סיכום"- אינה כוללת ביטויים שעשויים להתפרש ככאלה המעלים ספקות בדבר קיומו של קשר סיבתי. מדובר במסקנות ברורות והחלטיות, המפנות לתשתית העובדתית והחומר הרפואי בעניינו של התובע. זאת, בניגוד למסקנותיו של פרופ' אברמסקי בחוות דעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי, אשר נסתרו על ידו במסגרת תשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת. שנית, עולה כי לפי ד"ר קרני יש להכיר בליקויו של התובע כקשור לאירוע החריג בעבודתו, על אף קיומם של גורמי סיכון שקיננו בו, וזאת בניגוד לחוות הדעת המקורית של פרופ' אברמסקי. לפיכך, במידה וקיימת מחלוקת בין שני מומחים רפואיים שממנה בית הדין, הספק פועל לטובת המבוטח, ויש לקבל את חוות הדעת אשר מיטיבה עמו (עב"ל (ארצי) 106/07 גלס - המוסד לביטוח לאומי, פסקה 24 לפסק הדין (20.5.2007)). אנו דוחים את טענת הנתבע לפיה במקרה הנ"ל יש לחרוג מהלכה זו, ולא להעדיף את חוות הדעת של ד"ר קרני, המיטיבה עם התובע. הטעם שנתן הנתבע לכך- כי חוות דעתו של ד"ר קרני אינה מבטאת ודאות במידה הנדרשת- כבר נדחתה על ידנו לעיל. שלישית, בחוות דעת פרופ' אברמסקי היתה סתירה, כפי שפורטה בהחלט בדבר מינוי מומחה נוסף. לעומת זאת, בחוות דעת ד"ר קרני לא מצאנו סתירה פנימית, והדבר מביא למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעתו על פני זו של פרופ' אברמסקי, היכן שאלו אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. נבהיר, כי על אף בחירתנו ליתן עדיפות לחוות הדעת של ד"ר קרני, אנו קובעים כי יש להתייחס אף לחוות דעתו של פרופ' אברמסקי, באותם חלקים בהם היא תומכת בחוות הדעת של ד"ר קרני (עב"ל (ארצי) 39612-11-12 המוסד לביטוח לאומי – מלניק, פסקה 29 לפסק הדין (11.11.2013)).
      5. נדגיש, כי חוות דעתו של ד"ר קרני הינה קוהרנטית וברורה, ומספקת מענה הולם לשאלות שהופנו אליו. ד"ר קרני הסתמך על תיקיו הרפואיים של התובע, התשתית העובדתית שהועברה לעיונו, ידיעותיו ונסיונו המקצועי, וספרות מקצועית רלבנטית. משכך, לא מצאנו טעם שלא לאמץ את מסקנותיו, ואנו קובעים כי אין מקום לסטות מהן. נעיר, כי הנתבע לא ביקש להפנות לד"ר קרני שאלות הבהרה מטעמו- ואף ויתר מפורשות על חלופה זו במסגרת הודעתו מיום 1.12.16; ולא הגיש בקשה למינוי מומחה נוסף או אחר תחתיו.
      6. ד"ר קרני, בחוות דעתו, מצא כי התובע עבר בין ה 30-31.7.2012 שבץ מוחי איסכמי שגרם להפרעה בדיבור וחולשת פלג גוף שמאל עם הגבלה בניידות. יוער, כי גם פרופ' אברמסקי מצא כי ליקויו של התובע הינו אירוע מוחי וסקולרי (CVA) תרומבו-אמבולי בכלי דם בהמיספרה ימנית שגרם לחולשה מוטורית (המיפרזיס) בגפיים שמאליות, פציאליס שמאלי והפרעת דיבור קלה. בעניין זה הסביר פרופ' אברמסקי כי בבדיקת CT ביום הקבלה לא הודגם אוטם, אולם הדבר אינו חריג. לגישתו של פרופ' אברמסקי, הגם שתיעוד לאוטם לא נמצא, לאור המהלך הקליני סביר להניח שהיה אוטם בגלל ה-CVA.
      7. באשר לשאלת הקשר הסיבתי, הבהיר ד"ר קרני כי מצבים מסעירים מבחינה נפשית- כמו האירוע החריג בעבודתו של התובע ביום 30.7.12- יכולים להוות זרז להופעת שבץ מוחי, ולהעלות את הסיכוי ללקות בשבץ מוחי באופן ניכר. ד"ר קרני היה ער לעובדה כי התובע סבל מגורמי סיכון שונים שיכולים היו לפתח מצב של היצרות וחסימת עורקים- כגון יתר לחץ דם והשמנת יתר- אולם הוא הבחין בין גורמי סיכון אלה להיווצרות מחלה, לבין גורמים שמשפיעים על מועד התפרצותה. בעניין זה, ציין ד"ר קרני כי קיימת סבירות, במידה העולה על 50%, לקשר סיבתי בין האירוע החריג שעבר התובע בעבודתו- שהיה כאמור אירוע נפשי מסעיר- לשבץ המוחי. עוד הוא הוסיף כי האירוע החריג השפיע על האירוע המוחי באופן ששימש כ"זרז" להופעתו, ולולא התרחש האירוע החריג, האירוע המוחי היה נדחה למועד מאוחר, אם היה מתרחש כלל.
      8. עמדה זו של ד"ר קרני עולה בקנה אחד גם עם מסקנתו של פרופ' אברמסקי במסגרת תשובתו לשאלת ההבהרה הנוספת. כך, ענה שם פרופ' אברמסקי כי במידה ואכן התרחש אירוע חריג בעבודת התובע ביום 30.7.12, מתקיים קשר סיבתי בשיעור של מעל 50% בין האירוע החריג לבין הופעת האירוע המוחי, והבהיר כי לולא האירוע החריג הנ"ל, סביר יותר להניח שמועד התרחשותו של האירוע היה נדחה למועד מאוחר יותר.
      9. אנו דוחים את טענת הנתבע כי דין התביעה להידחות אף מהפן העובדתי. כאמור, מינוי המומחים הרפואיים בעניינו של התובע נעשה רק לאחר שהוכרע כי לתובע אירע אירוע חריג במהלך עבודתו ביום 30.7.12. הטעמים לכך נסקרו בפירוט במסגרת החלטת 18.5.15, החלטה שהמותב הנוכחי מאמץ ומשאיר על כנה, ובהם גרסת התובע כפי שעלתה מעדותו ומעדות העדים מטעמו וכן האנמנזה השותקת שבתיקו הרפואי של התובע מיום 31.7.12. משנתן בית הדין את החלטתו, אין מקום להידרש מחדש לטענות הנתבע בעניין זה.
      10. אנו עוד דוחים את טענת הנתבע לפיה תשובתו של פרופ' אברמסקי לשאלת ההבהרה הנוספת ניתנה על רקע לחצים שונים שחש מטעם בית הדין לשנות מחוות דעתו. לא ברור לנו מהיכן דלה הנתבע טענה זו. המומחים שממנה בית הדין הינם עצמאיים ופועלים בהתאם לידיעותיהם ויושרם המקצועי. טענה לפיה מומחה-יועץ רפואי בחר לשנות את מסקנתו, מאילוצים שונים, שאינם קשורים לתשתית העובדתית, לנסיונו ולחומר הרפואי- הינה מרחיקת לכת, ומוטב היה לו לא הועלתה כלל. במיוחד כך, עת הנתבע אינו מבסס זאת על תשתית עובדתית כלשהי. טענת הנתבע גם אינה מקובלת עלינו מהטעם שעולה ממנה כי בית הדין מפעיל לחץ על מומחים שהוא עצמו ממנה. אף טענה זו- שלא ברור על מה נסמכה- מוטב היה לו לא הועלתה כלל. בעניין טענות אלה של הנתבע - אף אם הוא סבור כי דין התביעה להידחות - אין הדבר מצדיק העלאת טענות שאין להן כל ביסוס.
      11. לאור האמור לעיל- התביעה מתקבלת. הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך כולל של 4,000 ש"ח אשר ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים מהיום בו יומצא לידי הנתבע פסק הדין.
      12. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ו, (11 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.