1. לפנינו תביעת התובע להכיר באירוע הלבבי בו לקה ביום 27.11.2012 (או ביום 26.11.2012 לפי גרסתו המאוחרת) כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן:"החוק").
2. המל"ל דחה את תביעת התובע להכיר באירוע כפגיעה בעבודה במכתבו מיום 1.7.2013.

מכאן, התביעה שלפנינו.

1. לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים לעניין התשתית העובדתית, אנו קובעים כדלקמן:

העובדות הרלוונטיות לעניינו:

1. התובע יליד שנת 1962.
2. התובע עובד משנת 2006 בחברת ISS אשמורת בע"מ, בתפקיד של מנהל עבודה אשר מוצב בחברת "אליאנס" בחדרה.
3. התובע מסר גרסתו לענין האירועים שקדמו לאירוע הלבבי במספר הזדמנויות, כמפורט להלן.

גרסאות התובע:

בתביעה שהוגשה למל"ל

1. ביום 13.1.2013, ככל הנראה, הגיש התובע תביעתו למל"ל. בתביעתו כתב התובע "בזמן שניקינו פנה אלי מנהל בשם מיכאל רווה והתחיל לצעוק עלי ואיים שיפטרו אותי ותוך כדי התעצבנתי והתחלנו להתווכח ואז הרגשתי לחץ בחזה".

בהודעת התובע לחוקר המל"ל

1. ביום 6.6.2013 נחקר התובע על ידי חוקר המל"ל.
2. התובע הסביר שמעסיקתו היא חברת ISS – אשמורת בע"מ כאשר בפועל הוא עובד כמנהל עבודה במפעל אליאנס בחדרה, כאשר התובע הסביר, כי הממונה הישיר עליו הוא יחיאל יצחקי, מנהל המשק של אליאנס.
3. לגבי תפקידו פירט התובע כי הוא משמש כמנהל של צוות העובדים של ISS – אשמורת בע"מ אשר כוללים נהג, מטאטא כביש, שני מלגזנים ואנשי ניקיון.

1. חוקר המל"ל חקר גם את מר דוד ביגון אשר משמש כמנהל טכני באליאנס לענין תביעתו של התובע. מר ביגון העיד בפניו כדלקמן:

1. גם מר מיכאל רווה, המנהל עימו לתובע היתה מריבה נחקר על ידי חוקר המל"ל. בהתחלה העיד מר רווה כי הוא סבר שהתובע ואנשיו אחראים על המפגע שארע ולכן הוא ניסה להשיג את התובע, אך לא הצליח להשיגו טלפונית. מר רווה העיד במסגרת חקירתו אצל חוקר המל"ל, כי למיטב זכרונו הוא לא צעק ישירות על התובע וכלל לא ראה אותו, למעט אולי כשהוא נכנס לישיבה.
2. עם זאת, בסיום חקירתו כאשר נמסר למר רווה כי התובע העיד שהוא צעק עליו, נזכר מר רווה והעיד:

"עכשיו אני נזכר שבאמת צעקתי עליו, התפרצתי עליו ונורא כעסתי עליו כי השקענו המון כסף לשדרג ואני מצטער צעקתי עליו. לא קללתי אבל כן צעקתי. צעקתי אולי דקה ... (לא קריא)"

גרסת התובע בתביעה שהוגשה לבית הדין

1. ביום 9.12.2013 הגיש התובע תביעתו לבית הדין ופרט לעניין עובדות המקרה כדלקמן:

גרסת התובע בתצהירו

1. בתצהירו חזר התובע על תיאור האירוע כפי שתיאר אותו בכתב התביעה.

גרסת התובע בדיוני ההוכחות

1. ביום 19.3.14 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקר התובע. התובע הסביר בעדותו שהוא מוצב בחברת "אליאנס" מזה 22 שנה.

התובע העיד כי במסגרת עבודתו יש לו אחריות גדולה וכי העבודה שלו כרוכה בעומסים.

1. התובע העיד כי במסגרת עבודתו יש לפעמים ויכוחים ומחלוקות אך מדובר בוויכוחים קלים.
2. בתחילת עדותו העיד התובע כי האירוע אירע ביום 27.11.12 בשעה 09:00 - 09:30 בבוקר וכי באותו יום הלך לטיפול רפואי לאחר שסיים את יום העבודה ושב לביתו.
3. כאשר התובע הופנה לכך שב - 27.11.12 הוא היה בחדר מיון משעה 01:20 בלילה, הוא ענה שאולי האירוע התרחש ביום 26.11.12, אך הוא אינו בטוח לגבי התאריך.
4. התובע נחקר לגבי כך שבמיון הוא מסר שהכאבים הופיעו לאחר אכילת ארוחה גדולה וחריפה ותשובתו היתה, שכאשר היה בבית חולים הוא לא סיפר על הוויכוח בעבודה כי הוא לא חשב על זה, שכן בחיים לא היה חולה, ובכלל לא היה מודע לכך שמדובר בהתקף לב.

כן הסביר התובע, שהכאבים לא החלו בעקבות אכילת ארוחה, שכן הוא ניסה לאכול בבית ולא הצליח.

1. התובע נשאל:

"ש. ואז הכאבים הופיעו אחרי שניסית או שאכלת?

ת. כבר בבוקר היו הכאבים, אחרי הריב היו כאבים חזקים"

1. במסגרת הדיון נשאלו התובע ובא כוחו לעניין המסמך הרפואי האובייקטיבי הראשון שבו סיפר התובע על האירוע בעבודה, וב"כ התובע הסביר כי המסמך הרפואי הראשון הוא התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 6.1.13, וכי עד אותו מועד ביקורי התובע אצל הרופאים השונים סווגו כביקורים רגילים ולא קושרו לעבודה או לתאונה בעבודה.
2. כאשר התובע נחקר לגבי גרסתו בבית החולים לפיה הכאבים החלו בשעות הערב ולא בעת העבודה בבוקר, ענה התובע כי הוא אמר משהו אחד והרופא כתב משהו אחר "יש טייסים מסטולים ויש רופאים שאפשר לקנות אותם עם כסף".
3. התובע נחקר לגבי יום האירוע והסביר שבסיבוב שהוא עשה בבוקר הוא ראה שקוביה שמכילה שמן שרוף נוזלת ליד נחל וכי מישהו הזיז קוביה זאת בעזרת מלגזה והניח אותה במקום בעייתי.

מאחר והתובע ידע שניתן לקבל קנס אם השמן מהקוביה ייזל לנחל, הוא התקשר לגורי וביקש ממנו שיבוא דחוף. כשגורי הגיע הוא אמר לתובע להעביר את הקוביה לאזור מיוחד שיש בו חומה מבוטנת והתובע העביר את הקוביה לשם בעזרת מלגזה.

1. התובע ביקש משישה עובדים לעזור לו לנקות את השמן. בזמן שהוא היה בחדר והתלבש התקשר אליו מיכאל רווה ורב איתו בטלפון שכן מר רווה חשב שהתובע אשם במצב שנצור כתוצאה מהדליפה בקוביה. ויכוח זה, לגרסתו של התובע, ארך כחמש דקות.
2. התובע הוסיף שלאחר מכן, כאשר הוא הגיע עם העובדים כדי לנקות את השמן, מר רווה היה באיזור וכאשר הוא רצה להסביר למר רווה מה קרה, מר רווה צעק עליו ונופף בידיים. מאחר והתובע הרגיש שהתנהגותו של מר רווה פוגעת בכבודו, הוא רב איתו ואמר לו בטון מאיים כי אחרי שהוא יסיים את הפנצ'ר של השמן הוא יבוא אליו. ויכוח זה, לגרסתו של התובע, ארך כעשר דקות.

לגרסת התובע היו לא מעט עדים לוויכוח זה.

1. בהמשך התובע ועובדיו ניקו את כתם השמן, כאשר התובע העיד שבאופן רגיל, במסגרת עבודתו הוא עוזר לעובדיו לבצע עבודות פיזיות.
2. התובע הבהיר שעל אף שהיו לו ויכוחים בעבר עם מר רווה, מעולם לא היה ויכוח כזה "מה שהיה באותו יום - זו הייתה מלחמה".

לגרסתו, בוויכוח פנים מול פנים אמר לו מר רווה "מי אתה בכלל? קח את העובדים שלך ולך מכאן, אתה סתם מקבל כסף, אתה אפס, אתה חושב שאתה אלוהים פה" וכי הוא קילל אותו בחזרה.

1. התובע העיד שהוא התחיל לעשן אחרי גיל 30. כאשר הופנה לכך שלחוקר המל"ל הוא סיפר שהחל לעשן בגיל 22, הוא ענה "אז תרשום 22. אני מסכים".

התובע העיד כי הוא מעשן קופסא ליום, וכאשר הופנה לכך שבבית החולים נרשם 60 סיגריות ליום, הוא ענה שלא אמר זאת "אם אתה חושב שרופא זה אלוהים אז ככה זה".

1. באותו יום העידה גם גב' חיה נוזרוב, חברה לעבודה של התובע המוצבת גם היא ב"אליאנס" בתפקיד דומה לזה של התובע.
2. הגב' נוזרוב נשאלה לגבי תאריך האירוע והיא ענתה שזה אירע ב - 26 או 27.11, היא לא זוכרת בדיוק.

כאשר היא הופנתה לכך שבתצהירה היא רשמה ב - 27 ונשאלה האם מישהו דיבר איתה לפני עדותה, מחוץ לאולם בית הדין לעניין התאריך, היא ענתה שהיא זוכרת שב 27 הודיעו לה שהוא בבית חולים, והיא כתבה 27 כי זה קרה באותו יום.

1. הגברת נוזרוב נשאלה האם נכחה באירוע הצעקות והיא סיפרה שבדיוק עברה בסביבה ושמעה את הוויכוח בין התובע לבין מר רווה ואת הקללות וכי מר רווה האשים את התובע כי הוא ועובדיו הם שגרמו לכך שהשמן נזל לנחל.

היא העידה עוד כי היא לקחה את התובע משם כדי שיירגע וכי הוא אמר לה "שהוא לא מרגיש טוב ושהוא חושב שהוא הולך למות".

1. כאשר היא נחקרה על כך שלפי תצהירה התובע הלך לקבל כדור הרגעה, היא הסבירה שהיא טעתה והכוונה הייתה כדור נגד כאב ראש.

הגב' נוזרוב העידה עוד ש "בערב שמעתי שהיה לו התקף לב".

1. נציין כבר עתה, כי עדותה של גב' נוזרוב לא היתה אמינה בענינו וזאת במיוחד מאחר והיה ברור שעל אף שהיא לא נכחה באולם בית הדין בעת עדותו של התובע, היא עודכנה לגבי תוכן עדותו (אחרת היא לא היתה משנה את עדותה לגבי כך שהאירוע ארע ביום 27.11.2012) וכן לאור העובדה שהיא העידה שנודע לה באותו ערב שהתובע אושפז, כאשר הוא אושפז רק לאחר חצות הלילה.
2. עד נוסף אשר נחקר באותו דיון היה מר גורי ביגון מנהל המחסן הטכני ב"אליאנס".

היות וקיימת מחלוקת לעניין מועד האירוע, נשאל מר ביגון האם במקרים של נזילות שמן חייבים לדווח על נזילות אלו והאם יש יומן עבודה שבו מדווחים על אירועים מסוג זה, והוא ענה "זה נקרא אירוע חמ"ס (חומרים מסוכנים) ואם זה נגמר כמו שצריך, לא זלגו חומרים מעבר למותר בחוק וכן הלאה, אז אין צורך בדיווח. יש דיווח של שימוש בחומר סופח שומנים".

1. מר ביגון, לבקשת בית הדין, הסכים לחפש מסמכים שילמדו על כך שנעשה שימוש באותו יום בחומר סופח שומנים וזאת על מנת שיהיו בפני בית הדין מסמכים מזמן אמת המלמדים על תאריך האירוע. נציין כבר עתה, כי על אף הסכמתו של מר ביגון, עד היום לא התקבלו אצלנו מסמכים אובייקטיבים מזמן אמת המלמדים על תאריך אירוע נזילת השמן והשימוש בחומר סופח שומנים.
2. בכל מקרה, מר ביגון העיד שלדעתו לתובע אין וויכוחים בעבודה שכן הוא נציג של קבלן ואם למישהו יש בעיה עם הניקיון במפעל, הם אינם פונים לתובע, אלא פונים לממונה על הניקיון מטעם "אליאנס" יצחקי יחיאל.
3. כאשר מר ביגון נשאל לגבי האירוע נשוא תיק זה, הוא הסביר שכיומיים לפני האירוע הסתיים מבצע ניקיון עצום של אזור המכונה המעצרה, אשר עלה לאליאנס הון תועפות ואשר בוצע ע"י קבלן מיוחד עם ציוד מיוחד.

כאשר השמן דלף מהקוביה, הוא (מר ביגון) הנחה את התובע להשליך את הקוביה למעצרה ומר רווה התעצבן מאוד כי הוא סבר שכל מבצע הניקיון במעצרה (אשר מר רווה יזם אותו), יורד לטמיון. מר ביגון הוסיף עוד, שהעובד הכפוף לתובע גם לא הניח את הקוביה במקום שבו הוא היה אמור להניח אותו ועל כן כל השמן מהקוביה נזל בנוסף על כל המשאבות.

1. מר ביגון הסביר כי הוא ניסה להסביר למר רווה שהוא זה שנתן את ההוראה להעביר את הקוביה למעצרה אבל מר רווה לא הקשיב לו שכן מר רווה והתובע היו שניהם אחוזי זעם.

גם מר ביגון לא זכר את תאריך האירוע והוא הסביר שבתצהירו נרשם 27.11.12 כי הוא נשאל לגבי תאריך זה ועל כן הניח שזה היה תאריך האירוע.

1. ביום 25.5.15 התקיים דיון הוכחות נוסף במסגרתו העיד מר רווה מטעם התובע.

מר רווה העיד כי הוא משמש כמנהל האחזקה הכללי במפעל.

1. כאשר נשאל מר רווה לגבי האירוע הוא העיד כדלקמן: "לא היו צעקות ולא היה לי עימות פרונטלי עם התובע. לא ראיתי אותו בכל האירוע, למרות שאני מבין שהואשמתי בכך שאני צעקתי עליו והרמתי את הקול עליו. ראיתי שהוא גם ייחס לי אמירות שונות שאני בכלל לא ראיתי אותו בכל האירוע"

מר רווה העיד כי הוא ראה את התובע ביום האירוע אבל לא בזמן האירוע.

1. לגבי האירוע העיד מר רווה כי במפעל יש חוות שמנים ויש בה מספר מכלי שמן מסוגים שונים כאשר המקום הוזנח שנים רבות והיה קשה לטפל במערכות ועל כן הוחלט לשדרג את האזור ולנקות אותו.

כן העיד מר רווה כי האירוע מבחינתו היה חמור והכעיס אותו מאוד.

1. כאשר הוא נשאל מה הכעיס אותו הוא ענה "מה שהכעיס אותי - זה מה שכתבתי למנכ"ל מיד לאחר האירוע, כתבתי באנגלית. הגעתי באקראי למקום בו גיליתי כמות אדירה של שמן על הרצפה ועליו היה גם כיסוי של חומר סופח שמן. הכמות הגדולה זלגה לכיוון הניקוזים לנחל. מה שהכעיס אותי - שראיתי לנגד עיני אירוע של פגיעה בסביבה שיכלה לעלות לנו מאות אלפי דולרים. הפעולה שהרגיזה אותי היא - שלקחו קוביה גדולה מלאה בשמן צמיג, שפכו אותה על הרצפה, על יד חוות השמנים. מכיוון שהכמות הייתה כה גדולה, לקחו אותה עוד פעם ושפכו אותה לתוך המעצרה של החווה, מקום שטופל והיה נקי לחלוטין וזאת על מנת שלא כל השמן יזרום לנחל. גם שפכו שמן על הרצפה וגרמו לאירוע של פגיעה באיכות הסביבה וגם שפכו את השמן לחוות השמנים כדי שחלק מהשמן בכל זאת לא יישאר על הרצפה ויזלוג הלאה. כל האירוע בדרך שבו הוא טופל, שבעיני היה דרך טיפול לא נכון - הוא שהרגיז אותי".
2. מר רווה הוסיף כי הוא לא ראה את התובע, אלא ראה את אנשיו של התובע והיה ברור כי הוא זה שהנחה אותם.

מר רווה הוסיף שהוא ראה את התובע באותו יום לכמה שניות, אך באותן שניות לא היה כל שיח וסיג ביניהם שכן התובע הגיע לחדר שבו ניהלו בירור לעניין האירוע "פתח את הדלת והודיע שהוא לא מרגיש טוב ושהוא מפנה את עצמו לבית החולים".

1. לעניין הצעקות - מר רווה העיד שהוא צלצל למנהלו הישיר של התובע ואמר לו בצעקות שיביא את התובע כי העסק מנוהל רק ע"י עובדי התובע והוא לא ראה את התובע והוא לא בא.
2. מר רווה נשאל לגבי כך שעדים שונים העידו שהם ראו ושמעו אותו ואת התובע צועקים אחד על השני, אך הוא הכחיש זאת והסביר שהוא צעק בטלפון, לא על התובע אלא על האחראי עליו.
3. מר רווה נשאל עוד לגבי תאריך האירוע ולגבי כך שבמכתב שהוא כתב הוא רשם שהאירוע אירע ביום 26.11.12 והוא העיד שאומנם כך הוא רשם אבל הוא חושב שהתאריך לא נכון שכן ביום האירוע הוא צילם את האזור בטלפון שלו ולאחר מכן שלח את התמונות מהטלפון למחשב. מאחר והתאריך שבו שלח את התמונות למחשב הם 26.11.12 זה התאריך שמופיע במכתבו, אך לאו דווקא מדובר ביום האירוע.
4. בחקירתו הנגדית הופנה מר רווה לכך שבהודעתו לחוקר הוא נזכר לקראת סוף החקירה שהוא צעק על התובע והתפרץ עליו ומאוד כעס עליו הגם שלא קילל אותו. מר רווה הופתע שכך הוא העיד בפני חוקר המל"ל אף טען שעל אף עדותו זו, הוא אינו זוכר שהוא צעק על התובע ביום האירוע.
5. גם לגבי עדותו של מר רווה נציין, כי עדות זאת לא היתה אמינה בענינו וזאת במיוחד נוכח העובדה שכאשר נחקר על ידי חוקר המל"ל העיד מר רווה שהוא צעק על התובע בעוד שבעת עדותו בפנינו הוא טען בתוקף שלא ראה את התובע ולא צעק עליו באותו יום.

עיקר טענות התובע בסיכומים מטעמו –

1. לגרסת ב"כ התובע, ביום 26.11.12 התייצב התובע לעבודתו כבכל יום כאשר בשעה 09:30 התרחש אירוע של נזילת שמן מקוביה. מאחר והקוביה שממנה נשפך השמן הייתה בסמוך לנחל, דבר אשר היה עלול לגרום לקנס במאות אלפי דולרים, הזמין התובע את מנהל המחסן גורי, אשר הורה לזרוק את הקוביה לתוך מעצרה על מנת למנוע שפיכת השמן לנחל.
2. באותו יום התרחש וויכוח חריף בין התובע לבין מר רווה אשר האשים את התובע במתרחש, כאשר הוויכוח עלה לטונים גבוהים.

לוויכוח זה היו עדים שונים.

במהלך העימות עם מר רווה חש התובע מועקה חזקה בחזה ובהמשך עזב את העבודה ופנה לביתו לנוח. בהעדר הטבה, פנה בשעות הבוקר של יום 27.11.12 לבית חולים "הלל יפה".

1. עדותו של התובע הייתה רציפה, עניינית ומהימנה.
2. התובע לא דיווח על האירוע ישר כתאונת עבודה שכן לא מדובר בתאונת עבודה מובהקת כמו נפילה או פגיעה פיזית ישירה וגם התובע לא ידע שהאירוע עונה על הוראות החוק לעניין תאונת עבודה שכן הוא אינו משפטן.
3. עצם התרחשות האירוע החריג מגובה באסמכתאות השונות ובעדויות, כאשר עדי התובע היו אמינים, לרבות עדותה של גב' חיה נזרוב ושל מר גורי ביגון.
4. לעניין עדותו של מר רווה - אין בהכחשתו של עד זה לעניין האירוע כלום, מה גם שהוא אישר שהאירוע עצמו היה חמור מאוד וכן היה עובד נוסף שאירע לו אירוע לבבי כתוצאה מצעקות שצעק עליו מר רווה.
5. נראה כי מר רווה מכחיש את האירוע כדי להמנע מהגשת תביעה נזיקית נגדו כאשר בעדותו לחוקר המל"ל חודשים ספורים לאחר האירוע, הוא הודה כי התפרץ על התובע וכעס עליו.
6. באשר למועד התרחשות האירוע, היות והתובע קיבל טיפול רפואי ביום 27.11.12, מכאן אנו יודעים שהאירוע התרחש יום קודם לכן ב 26.11.12.
7. גם במכתבו של מר רווה אשר סומן 4-1 מיום 9.6.13 מפרט מר רווה כי זה תאריך האירוע והוא העיד בבית הדין כי במחשב התמונות מופיעות באותו תאריך.
8. עקב שגגה נטען לפני כן כי האירוע קרה ביום 27.11.12.

עיקר טענות הנתבע –

1. בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי תאונת העבודה ארעה ביום 27.11.2012.
2. התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי ביום 26.11.2012 בשעה 10.00 ארע לו אירוע חריג וכן לא הוכיח כי החל לסבול מכאבים לפני שעות הערב של יום 26.11.2012.
3. הן בפני חוקר המל"ל והן בבית הדין התובע העיד כי אינו זוכר את תאריך האירוע.
4. אזכור ראשון שהכאבים בחזה הופיעו במהלך העבודה מופיעים בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה שהונפקה לתובע ביום 6.1.2013. לפני כן ביקוריו של התובע אצל הרופאים סווגו כביקורים רגילים.
5. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ציין התובע כי הארוע ארע ביום שלישי ה-27.11.2012. מאחר והתובע לא זוכר את תאריך האירוע - לא מן הנמנע שהוא התרחש ביום שלישי אחר.
6. בבית החולים התובע לא קישר כלל בין האירוע לבין העבודה וטען כי הכאבים החלו לאחר אכילת ארוחה גדולה.
7. הגב' ניזרוב העידה כי היא היתה עדה לויכוח אך לגרסת התובע בפני חוקר המל"ל היא הגיעה רק לאחר הויכוח.
8. התובע לא המציא מסמכים המלמדים על שימוש בחומר סופח ביום הרלוונטי וזאת על אף שלפי עדותו של מר גורי ביגון, מטעם התובע, צריך להיות רישום לענין השימוש בחומר הסופח. יתרה מכך, אין במסמכים שצורפו כדי ללמד על שימוש בחומר סופח ביום הנטען.
9. מגירסתו של התובע עולה כי הוא לא ביצע מאמץ פיזי חריג באותו מועד.
10. בעדותו של מר רווה לחוקר המל"ל הוא העיד כי נודע לו ביום נזילת השמן כי התובע פונה לבית החולים, כאשר התובע אושפז לגרסתו רק בלילה שלאחר האירוע.
11. מר רווה העיד כי הוא לא ראה את התובע ביום האירוע וגם העיד כי התאריך שבו הוא שלח את התמונות למחשב שלו אינו דווקא יום האירוע – 26.11.2012.

דיון והכרעה

1. עפ"י ההלכה הפסוקה , בתביעה להכרה באוטם שריר הלב מתנהל הדיון בשני שלבים:

בשלב הראשון - על המבוטח להוכיח קיומו של אירוע חריג או מאמץ בלתי רגיל בעבודתו בעת קרות האוטם או בסמוך לו.

בשלב השני וככל שביה"ד יקבע, כי אכן אירע "אירוע חריג" - ימונה מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשויות החריגות בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע.

1. ביה"ד הארצי לעבודה חזר והדגיש, כי:-  

"עפ"י מתכונת דיונית זו, ככל שהתובע לא השכיל להוכיח חריגותו של האירוע בעבודה, תידחה תביעתו כבר בשלב הראשון, מבלי למנות מומחה רפואי בעניינו ( בג"צ 1197/92 אסתר לוסקי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (5 ) 734).

1. הנה כי כן, ההלכה לפיה בית הדין לבדו מופקד על קביעת חריגותו של האירוע בעבודה עוברת כחוט השני בפסיקתו של בית דין זה לאורך השנים. "מבחן האירוע החריג" הוא אמנם תולדה של מחקרים רפואיים רבים המצביעים על כך שמאמץ בלתי רגיל או מתח נפשי מיוחד יכולים לגרום לאוטם. אולם, הקביעה אם אירע אירוע חריג במקרה קונקרטי היא קביעה בעלת אופי משפטי המושתתת על אדנים ראייתיים " ( עב"ל 573/05 דליה אמיר - המל"ל (פס"ד מיום 29.11.06)).  
2. בתיק זה עלינו להכריע בשלוש שאלות –

תחילה עלינו להכריע תחילה האם אירע "אירוע צעקות" כפי שנטען על ידי התובע.

במידה ונקבל את גרסתו לענין אירוע הצעקות עלינו להכריע האם מדובר באירוע חריג וכן לענין תאריך האירוע ומתי החל התובע לחוש ברע.

1. נציין כבר עתה, כי התלבטנו לא מעט לענין מחלוקות אלו, וזאת במיוחד נוכח כך שמרבית העדויות שהיו בפנינו לא היו אמינות לדעתנו ועל פי התרשמותנו שעדותם של העדים שהעידו בפנינו היתה מגמתית.

עם זאת – כאשר אנו לוקחים בחשבון את מכלול העדויות - אנו סבורים שהתובע הצליח להרים את נטל ההוכחה לגבי כך שהתקיים ויכוח חריף בינו לבין מר רווה, וזאת במיוחד נוכח העובדה שמר רווה אישר קיומו של ויכוח זה בעדותו בפני חוקר המל"ל, הגם שהוא הכחיש זאת בפנינו. הרקע לויכוח היתה פעולת צוותו של התובע לגבי קוביית שמן שדלפה ומוקמה באזורים בעייתיים.

1. נציין עוד, כי אירוע זה אשר כלל צעקות וקללות והאשמות הוא אירוע חריג.
2. השאלות הרלוונטיות שנותרו פתוחות קשורות לשני נושאים – הראשונה תאריך האירוע והשניה – מתי החל התובע לחוש ברע.
3. לענין השאלה הראשונה – אמנם אין בפנינו ראיה אובייקטיבית המלמדת על כך שהאירוע אירע ביום 26.11.2012 וקשה להסתמך על זכרונם של אנשים אשר אינו מגובה בראיות, ואולם מאחר והתובע זוכר כי הוא אושפז בלילה של האירוע ומאחר ובצילומים של מר רווה נרשם שהם מיום 26.11.2012 ומאחר ועסקינן בתביעה בתחום הבטחון הסוציאלי, אנו סבורים שיש במקרה זה להקל עם התובע ולקבל את גרסתו כי האירוע אירע ביום 26.11.2012.
4. באשר לשאלה – מתי החל התובע לחוש ברע ביום האירוע – בהתאם לפסיקה – יש חשיבות רבה לאנמנזות הרפואיות ממועד האירוע, שכן נקודת המוצא היא שהמבוטח ימסור לרופאים המטפלים בו את המידע האמין והמדויק ביותר על מנת לקבל את הטיפול הטוב ביותר.

בהתאם לאנמנזה – התובע מסר בבית החולים כי הוא החל להרגיש ברע בשעת ארוחת הערב ולא מסר דבר לגבי כך שהוא חש ברע עוד מהבוקר. על כן, אנו סבורים שאין מקום לקבל את גרסתו של התובע, אשר אינה מגובה במסמכים רפואים מזמן אמת, לפיה החל לחוש ברע עוד בזמן העבודה.

בהקשר זה נציין עוד, כי איננו מקבלים את עדותה של גב' נוזרוב על כך שהתובע הלין בפניה בזמן האירוע שהוא אינו חש בטוב, שכן, כפי שפירטנו לעיל, עדותה לא היתה מהימנה.

גם טענת ב"כ התובע כי התובע לא הרגיש טוב והוא עזב את העבודה במהלך ופנה לביתו לנוח לא גובתה במסמכים כגון ד"ח נוכחות.

1. מן המפורט לעיל – אנו מקבלים את גרסת התובע כי ביום 26.11.2012 ארע לתובע אירוע חריג וכי יש מקום למנות מומחה רפואי מתחום הקרדיולוגיה אשר יחווה דעתו לענין הקשר הרפואי בין מה שארע ביום 26.11.2012 לבין מצבו של התובע.
2. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום ממועד קבלת החלטה זו.

העובדות אשר יופנו למומחה יהיו כדלקמן:

1. התובע יליד שנת 1962.
2. התובע עובד משנת 2006 בחברת ISS אשמורת בע"מ בתפקיד של מנהל עבודה אשר מוצב בחברת אליאנס בחדרה.

במסגרת זו, התובע משמש כמנהל צוות עובדים הכוללים נהג, מטאטא כביש, שני מלגזנים ואנשי ניקיון.

1. ביום 26.11.2012 בסביבות השעה 09.30 הבחין התובע, כי קובייה גדולה המכילה שמן שרוף ואשר נפער בה חור נמצאת בסמוך לנחל אשר חל עליו איסור מוחלט לשפיכת שמן.
2. התובע ביקש ממנהל המחסן, גורי, להגיע למקום כדי להנחות אותו כיצד לפעול וגורי הורה לתובע לקחת את הקובייה (באמצעות מלגזה) ולהניח אותה במעצרה.
3. התובע פעל בהתאם להוראות גורי, ולאחר שהקובייה הועברה למעצרה, החל ביחד עם עובדיו לנסות לנקות את השמן שנשפך כתוצאה מהחור הפעור בקובייה.
4. באותה עת התקשר לתובע מר מיכאל רווה אשר האשים את התובע בנזק שנגרם כתוצאה מכך ששמן שרוף בקובייה נשפך לכיוון הנחל, וכן בכך שהתובע הניח את הקובייה במעצרה על אף שהושקעו כספים רבים בניקיונה לפני כן.
5. שיחת הטלפון בין התובע לבין מר רווה עלתה לטונים גבוהים והתפתח עימות מילולי חריף, שבו התובע ומר רווה צעקו האחד על השני. עימות זה נמשך כ-5 דקות.
6. לאחר שיחת הטלפון המשיך התובע בניקוי וספיגת השמן ולאחר זמן מה הגיע מר רווה לאזור שבו נמצא התובע ושוב התפתח עימות מילולי סוער בין שניהם, אשר כלל צעקות וקללות. העימות נמשך כ-10 דקות.
7. ביום 27.11.2012 בשעה 01:20 בלילה אושפז התובע בחדר מיון, הכל בהתאם למסמכים הרפואיים המצורפים.
8. אירוע הצעקות – הן שיחת הטלפון והן השיחה הפרונטלית הינם אירועים חריגים.
9. התובע עישון מגיל 22 שתי קופסאות סיגריות ביום.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ו, 16 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.