1. ראשית דבר:

בפני התנגדות המאשימה לזימון עדי הגנה אותם ביקש לזמן הסניגור כחלק מפרשת ההגנה.

2. נסיבות המקרה:

• ביום 28/12/17 הגיש הסניגור בקשה לזימון עדי הגנה ובהם רפ"ק דוד כתר – ממשטרת ישראל, אגף התנועה בית דגן, תובע המייצג את המאשימה בהליך זה (להלן: "עד ההגנה"). ביהמ"ש נעתר לבקשה זו ביום 29/12/17.
• ביום 8/1/18 הגישה המאשימה התנגדותה לזימון עד ההגנה וכן התנגדות לזימונה של נצ"מ שרית פיליפסון כעדת הגנה בטענה שמהלך זה בין היתר יסרבל את ההליך המשפטי ואין ביכולתו לתרום מאום לבירור העובדות השנויות במחלוקת ואינו רלוונטי לצורך הכרעת הדיון.
• ביום 5/2/18 הגיש הסניגור בקשת הבהרה לעניין התנגדות המאשימה לאור הנסיבות.

3. דיון והכרעה:

אכן, "זכותו היסודית של נאשם להעיד כל אדם שלדעתו עשוי להוכיח את חפותו, לעולם אינה פוקעת, ומשמבקש נאשם להעיד אותו אדם, יזמינו בית המשפט" (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 806 - השופט גולדברג). זכות זו כפופה עקרונית לסייג אחד "זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט" (סעיף 106(א) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 440/97; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 217 – השופט, כתארו אז, אור). "לענין זה אין בית המשפט חי מפי הצדדים, אלא הוא רשאי וחייב לנווט את הדיון שלא לקבל ראיות ושלא להתיר שאלות לעד אם אינן רלבנטיות" (מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א) 376; ע"פ 99/88 דקלו אליק נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 409; ע"פ 699/84 מרום נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 528, 529). זה הוא תפקידו, וזו חובתו, של בית המשפט "להקפיד על כך, שזמנו של בית המשפט יוקדש לנושא שלפניו" (ע"פ 1280/06 רועי כרמלי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.03.2007), ע"פ 614/85 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 299, 300 - הנשיא שמגר).

ומן הכלל אל הפרט:

במקרה דנן, סבורני כי אין מקום לקבל את התנגדות המאשימה לבקשת הסניגור. כעולה מחומר הראיות ובקשת הזימון עצמה, עד ההגנה היה חבר בועדת התקן הישראלי, ולכן עדותו, בהליך בו עומדת לבחינה עקרונית ומהותית מערכת אכיפה אשר ניתן לה תו תקן ישראלי ועומדת במחלוקת כעת, רלוונטית יותר מתמיד.

עדותו עשויה לשפוך אור על מערכת האכיפה עצמה ועל הליך קבלת תו תקן בכלל, והליך קבלת תו התקן למערכת נשוא דיון זה בפרט. ככל שמדובר בהליך עקרוני ומהותי יותר והשלכותיו כלפי כולי עלמא גדולות יותר, כך מתעצמת לה במקביל מידת הרלוונטיות באשר להבאת עדויות, כל עוד עשויות אלו להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט, הלוא היא אמינות מערכת האכיפה א-3 במקרה דנן.

לפיכך, עת מדובר על עד אשר היה חבר בועדה אשר העניקה בשלב כזה או אחר תו תקן למערכת האכיפה שבפנינו, יש לראותו כעד אשר עדותו רלוונטית לבחינת אמינות המערכת עצמה, כמו בחינת תו התקן שניתן לה, שכן אלו עומדים במחלוקת ונסתרו ע"י הסניגור בהליך זה מתחילתו. כל זאת, חרף העובדה כי עד ההגנה משמש כתובע המאשימה בהליך זה.

באשר להתנגדות המאשימה לזימונה לעדות של נצ"מ שרית פיליפסון כעדת הגנה, הרי שהכרעתי לעניין זה אינה נחוצה כלל ומתייתרת לאור העובדה כי "עדה" זו מעולם לא זומנה ע"י הסניגור כעדת הגנה, כפי שהאיר הסניגור עצמו, ועל כן אינני רואה צורך בשלב זה לקיים דיון תיאורטי באשר לזימונה הפוטנציאלי העתידי של "עדה" זו.

4. סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הריני לדחות את התנגדות המאשימה לזימונו לעדות של עד ההגנה.

היעתרותי לבקשת הסניגור לזימונו של עד ההגנה מיום 29/12/17 תישאר על כנה.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ח, 12 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.