בפניי תובענה כספית (מתוקנת) מטעם התובעת/נתבעת שכנגד בסך של 69,300 ₪ אותה הגישה כלפי הנתבעים 1 ו – 2 בתאריך 11.11.2015 (א/7532-07-14) ומנגד תובענה כספית (מתוקנת) מטעם הנתבע 2 /תובע שכנגד בסך של 96,161 ₪ אותה הגיש כלפי התובעת בתאריך 1.11.2015 (א/37512-07-14).

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

הצדדים:

התובעת הועסקה כמנהלת משרדו של הנתבע 1 , עו"ד במקצועו אשר הושעה על ידי המוסדות המשמעתיים של לשכת עוה"ד מעיסוק פעיל במקצוע בין התאריכים 7.7.2016 ועד 6.7.2021 בשל עבירות משמעתיות אותן ביצע.

בתאריך 28.7.2015 ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה צו לכינוס נכסיו של הנתבע 1.

הנתבע 2 /התובע שכנגד הינו מהנדס בעל עסק עצמאי בתחום המדידות וגיסו לשעבר של הנתבע 1.

במהלך חודש אפריל 2012 נטלה התובעת מחברת "מימון ישיר מקבוצת ישיר (2006) בע"מ" הלוואה כספית בסכום של 75,000 ₪ לצורך רכישת כלי רכב מסוג "שברולט" שמספרו 8966062 (שנת ייצור 2007) אשר עלותו הכוללת עמדה באותה עת על סך של 85,000 ₪. בין התובעת לבין חברת "מימון ישיר" נחתם הסכם בכתב ולפיו ההלוואה תיפרע לאחר העברת מלוא יתרת החוב אותו התחייבה התובעת לשלם לחברה באמצעות העברת יתרת החוב ב - 60 תשלומים חודשיים שווים. כמו כן , הוסכם בין התובעת לבין החברה כי לצורך הבטחת פירעון החוב יירשם ברישומי רשם המשכונות משכון לטובת חברת "מימון ישיר" אשר יבוטל בתאריך 11.4.2018.

התובעת טוענת כי בשל מצבו הרפואי הקשה של בעלה המנוח באותה עת, נבצר ממנו להשתמש בכלי הרכב, ולכן היא הסכימה לאפשר בידי הנתבע 1 לעשות שימוש בכלי הרכב, כפוף לכך שיישא במלוא עלויות החזר ההלוואה אותה נטלה מחברת "מימון ישיר" וכן גם בכל עלויות הוצאות תפעולו של הרכב (ביטוחים, תיקונים, מבחן רישוי שנתי וכו'). מנגד , הנתבע 1 טוען כי התובעת רכשה בעבורו את כלי הרכב וכי הוא התחייב לשאת במלוא הוצאותיו השוטפות בעוד שהתובעת התחייבה לשלם את מלוא תשלומי ההלוואה לחברת "מימון ישיר" כאשר בפועל סכומי ההלוואה שולמו על ידו עד לתאריך 15.5.2014.

התובעת טוענת כי בשל יחסיה הטובים עם הנתבע 1, היא נהגה להלוות לו סכומי כסף אשר הצטברו לסכום כולל של כ – 200,000 ₪ ולכן היא סברה לתומה שהנתבע ישיב לה את מלוא הסכומים באמצעות כספי שכר הטרחה אותם היה אמור לקבל מלקוחותיו.

בתאריך 8.10.2013 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה צו לכינוס נכסיו של הנתבע 1. במהלך חודש מאי 2014 פרץ בין התובעת לבין הנתבע 1 סכסוך כספי בעקבות הפסקת פעילות משרד עוה"ד ולכן לטענת התובעת היא ביקשה ממנו להחזיר לה את כלי הרכב וכן גם את מלוא סכומי הכסף אותם לווה ממנה.

לגרסתה , הנתבע 1 הציע לרכוש את הרכב באמצעות רוכש פיקטיבי המקורב אליו (הנתבע 2) על מנת להמשיך ולהחזיק בכלי הרכב. מנגד , הנתבע 1 טוען כי התובעת חבה לו כ – 300,000 ₪ וכי היא ביקשה ממנו למכור את כלי הרכב ולסלק את ההלוואה אותה נטלה מחברת "מימון ישיר". מנגד , הנתבע 1 טוען כי הוא הבהיר לתובעת שלא הייתה לו אפשרות כלכלית להמשיך ולשלם את יתרת תשלומי החזרי ההלוואה לטובת חברת "מימון ישיר" וכי ממילא הוא לא היה מעוניין להמשיך ולהחזיק בכלי הרכב, ולכן גמלה בליבו ההחלטה למכור את הרכב לטובת צד ג'.

בתאריך 8.6.2014 נחתם בין התובעת לבין הנתבע 2, שהינו גיסו של הנתבע 1, הסכם בכתב במסגרתו התחייב הנתבע 2 לרכוש את הרכב ולהעביר את החזקה ברכב לטובת הנתבע 2 באמצעות הפקדת יתרת ההלוואה (51,161 ₪) בחשבון הבנק של חברת "מימון ישיר". בנוסף לכך , התחייב הנתבע 2 לשאת גם בעלות התקנת/החלפת מנוע המכונית בסך של 7000 ₪ ולהסדיר את הרישום הרכב על שמו במשרד הרישוי וכן גם אצל סוכן הביטוח.

בו ביום הבהירה חברת "מימון ישיר" בכתב כי המשכון יוסר בתוך שניים עד שלושה ימי עסקים וזאת ככל שיתרת ההלוואה בסך של 51,161 ₪ תופקד בחשבון הבנק של החברה בבנק "הפועלים" בסניף מספר 600 לחשבון מספר 607112. יודגש , כי הסכם זה נחתם באמצעות הפקס לאחר שהצדדים החליפו ביניהם טיוטות הסכם, ומבלי שהנתבע 2 והתובעת נפגשו זה עם זה בפועל.

התובעת טוענת כי היא חתמה על גבי הסכם המכר בלית ברירה בשל רצונה להבטיח את החזר חלק מהכספים אותם הלוותה , לטענתה , לנתבע 1 וזאת למרות שלשיטתה ההסכם הינו הסכם למראית עין בלבד, שכל תכליתו לאפשר בידי הנתבע 1 להמשיך ולעשות שימוש ברכב שלא בידיעת המנהל המיוחד הממונה על נכסיו מטעם ביהמ"ש המחוזי. בנוסף לכך , טוענת התובעת כי בינה לבין הנתבע 1 הוסכם בעל פה כי מילוי הסכם המכר מותנה בהחזרת מלוא הכספים אותם קיבל ממנה כהלוואה לצורך רכישת כלי הרכב.

התובעת טוענת כי היא סירבה לשנות את רישום הבעלות בכלי הרכב לטובת הנתבע 2 בשל סירובו של הנתבע 1 להחזיר לה את מלוא סכומי הכסף אותם הלוותה לו. לדבריה , היא החליטה להפר את הסכם המכר בכוונת מכוון וסירבה להעביר את הבעלות בכלי הרכב לידי הנתבע 2 מאחר ובמסגרת הסכם המכר שולם בפועל סך של 52,000 ₪ בלבד שעה שיתר סכומי ההלוואה לא שולמו לה כפי שהנתבע 1 התחייב בפניה, לטענתה, בעל פה.

התובעת מוסיפה ומציינת כי הנתבע 2 כלל לא רכש את הרכב מכספו אלא שימש כ"איש קש" פיקטיבי מטעמו של הנתבע 1, אשר רכש את הרכב מתוך כספי שכר הטרחה של לקוחותיו אותם התחייב להעביר לה.

התובעת טוענת כי בשל התנהלות הנתבעים נגרם לה נזק מצטבר בסכום כולל של 288,000 ₪ (הלוואות בסך 200,000 ₪ ; רכישת הרכב מחדש מבעל התפקיד בתיק זה בסך של 35,000 ₪ ; תשלום לחברת "מימון ישיר" בסך של 41,000 ₪ ; הוצאות יעוץ משפטי בסך 10,000 ₪ ; הוצאות טיפולים ודו"חות בסך 2000 ₪) , ברם בהינתן העובדה שהנתבע 1 מצוי במסגרת הליך של כינוס נכסים עותרת התובעת לכך שביהמ"ש יחייב את הנתבעים לפצותה בסכום של 69,300 ₪ בלבד.

מנגד , נטען על ידי הנתבע 2 כי הוא החליט לרכוש את הרכב כבר במהלך חודש מרץ 2014 אולם נמלך בדעתו לאחר שבבדיקה מקצועית אשר נערכה לרכב נמצא כי מנוע הרכב לא היה תקין. לדבריו , זמן קצר לאחר מכן הנתבע 1 הציג בפניו מסמכים המלמדים על כך שמנוע הרכב תוקן ומשכך הוא החליט לחתום על גבי הסכם המכר אשר נחתם ביום 8.6.2014.

הנתבע 1 כפר בטענת התובעת כי הינו חב לה כספים ואף טען להגנתו כי דווקא התובעת היא זו אשר חבה לו כ– 300,000 ₪. לגרסתו , התובעת מעולם לא פנתה אליו בבקשה להחזיר לידיה את הרכב אלא ביקשה ממנו לסייע בידה למכור את הרכב לצד ג' בכדי לשלם לחברת "מימון ישיר" את יתרת סכום ההלוואה ומשכך הוא תיווך בינה לבין הנתבע 2 אשר רכש את הרכב מכספו לצורך סילוק יתרת ההלוואה.

הנתבע 2 ציין כי שילם את התמורה המוסכמת, וכראיה לכך צירף לתצהירו אישור הפקדה בנקאי מטעם "בנק הפועלים" סניף "ככר פריז" בחיפה ולפיו הסכום המוסכם לצורך רכישת הרכב (51,161 ₪) הופקד במזומן בתאריך 9.6.2014 בשעה 9:59 והועבר באמצעות העברה בנקאית אל חשבון הבנק של חברת "מימון ישיר". ההפקדה במזומן אמנם בוצעה על ידי הנתבע 1,אולם לדברי הנתבע 2, הסכום כאמור נמסר על ידו לנתבע 1 לצורך ההפקדה.

הנתבע 2 טוען, כי התובעת התנערה מהתחייבותה המפורשת לשנות את רישום הבעלות ברכב על שמו, בנימוק כי אין בכוונתה לעשות כן כל עוד הנתבע 1 לא יפרע את חובותיו הכספיים כלפיה ומשכך הינו עותר בכתב התביעה המתוקן , אותו הגיש בתאריך 1.11.2015 , לכך שהתובעת תפצה אותו בסכום של 96,161 על פי ראשי הנזק הבאים : השווי המוסכם של רכישת הרכב בסך של 51,161 ₪ , תשלום עלות תיקון המנוע בסך של 7000 ₪ , פיצוי בגין חוסר היכולת לעשות שימוש ברכב בשל פקיעת תוקף הרישיון החל מיום 16.6.2014 ואילך בסך של 15,000 ₪ , עגמת נפש בסך של 20,000 ₪ ונזק כספי בשל אי שימוש ברכב בתאריך 29.6.2014 בסך של 3000 ₪.

במהלך הדיון בבית –המשפט מיום 22.2.2015 הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה בית המשפט ימנה בעל תפקיד מטעמו אשר יפעל למימוש הרכב ומכירתו בשוק החופשי לאחר הליך של התמחרות וכי לאחר המכירה תינתן לצדדים הזכות לטעון באשר לתמורה אשר תתקבל מהמכירה. בתאריך 3.3.2015 מינה בית המשפט את עו"ד מוטי בן ארצי ככונס נכסים למימוש מכירת הרכב אשר נמכר לתובעת תמורת סכום של 35,000 ₪ לאחר שבחרה להשתתף בהליך התמחרות.

על פי הדו"ח הסופי שהגיש עו"ד בן ארצי , אותו אישר בית-המשפט לאחר קבלת הסכמת הצדדים בתאריך 6.5.2015 , עמדה יתרת התמורה ממכירת המכונית לאחר ניכוי הוצאות המכר (שומה, אחסון, פרסום, גרירה, שכר טרחת בעל התפקיד והוצאות כלליות במכר) על סך של 27,605 ₪. בתאריך 14.4.2015 עברה הבעלות ברכב מחדש לידיה של התובעת בהתאם להוראת סעיף 34א' לחוק המכר , תשכ"ח – 1968. כספי התמורה בגין מכירת הרכב נותרו בקופת בית -המשפט עד למתן פס"ד חלוט.

תביעת הנתבע 2 (א/37512-07-14) :

לטענת התובעת, יש לדחות את תביעת הנתבע 2 כנגדה, מאחר והנתבע 2 פעל לכל אורך הדרך בכחש ובמרמה בכך שערך עמה הסכם מבלי שפגש בה כלל (ראה : דברי הנתבע 2 בעמוד 4 שורה 27 לפרוטוקול). לשיטתה , עצם הסכמתו של הנתבע 2 לטענתה כי לא פגש בה טרם כריתת הסכם המכר מחזקת את עמדתה העקרונית ולפיה ההסכם אשר נחתם בינה לבין הנתבע 2 הינו הסכם למראית עין בלבד שכל תכליתו לאפשר בידי הנתבע 1 לעשות שימוש בכלי הרכב באופן בלתי מוצהר בשל הליך הכינוס בו הינו נתון (ראה : דברי התובעת בעמוד 11 שורות 28 – 29 לפרוטוקול).

התובעת סבורה כי אופן התנהלותו של הנתבע 2 אינה מאפיינת קונה סביר המעוניין לרכוש כלי רכב, וכי כל התנאים אשר נקבעו במסגרת ההסכם נקבעו על ידי הנתבע 1 בלבד כך שלא מתקיים יסוד גמירת הדעת הנדרש בכל חוזה מכר סביר ומקובל בשוק החופשי.

לטענת התובעת, סעיף התמורה בגין רכישת הרכב מולא על ידי הנתבע 1 בכתב ידו רק לאחר שנודע לו ולנתבע 1 מהו סכום המדויק של יתרת ההלוואה אשר נלקחה מחברת "מימון ישיר", וכי גם אין ליתן אמון בגרסת הנתבע 2 ולפיה הוא התלווה אל הנתבע 1 לצורך בדיקת הרכב טרם רכישתו.

בנוסף לכך , סבורה התובעת כי טענת הנתבע 2 ולפיה הוא שילם את עלות תיקון המנוע אינה סבירה ואינה מהימנה, וכך גם טענתו ולפיה הסך המוסכם לצורך רכישת הרכב (51,161 ₪) הועבר לחברת "מימון ישיר" באמצעות הנתבע 1.

התובעת מנמקת את טענתה האמורה בכך שלדבריה טרם ביצוע ההעברה הנתבע 1 משך מחשבון הבנק הפרטי שלו ב"בנק הדואר" 50,000 ₪ מתוך שיקים שהיא מסרה לו כאשר בפועל מדובר בכספים שהינו חב לה ולכן טענתם של הנתבעים בכל הנוגע להעברת תשלום הסכום לחברת "מימון ישיר" אינה מהימנה בעיניה.

אשר לנשיאה בעלות החלפת המנוע מציינת התובעת כי מדובר במנוע אשר הוחלף חודשים רבים לפני החתימה על גבי הסכם המכר מיום 8.6.2014, ולכן לגישתה, יש לתמוה מדוע סעיף זה לא נכלל במסגרת הסעיף החוזי אשר מפרט את שווי הרכב בכללותו. עוד טוענת התובעת כי מתצהירו של בעל המוסך בו תוקן כלי הרכב עולה כי הוא פנה אל התובעת, לאחר ששכרו לא הועברו לו, מאחר ואותם שיקים אותם מסר לו הנתבע 1 לצורך תיקון הרכב חוללו בהיעדר פירעון ומשכך ברי כי התובעת הייתה ה"רוח החיה" מאחורי תיקון הרכב.

לאחר בחינת טענות הצדדים עולה כי דין תובענה זו להתקבל באופן חלקי.

עיון בהסכם המכר מעלה כי הנתבע 2 התחייב במסגרת ההסכם להפקיד בחשבון הבנק של חברת "מימון ישיר" עד ליום 11.6.2014 סך של 51,161 ₪ כאשר סכום זה משקף את ערכה המוערך של המכונית בשוק החופשי נכון לאותו מועד. כמו כן , עולה למקרא ההסכם כי הנתבע 2/הקונה התחייב להמציא לתובעת/המוכרת את אישור הפקדת הסכום לטובת חברת "מימון ישיר" לצורך הסרת השעבוד (ראה : סעיפים 2– 4 להסכם).

כאמור מעלה , הנתבע 2 צירף לתצהירו אישור בכתב מטעם "בנק הפועלים" לכך שהסכום האמור הופקד במזומן בסניף בנק הפועלים "ככר פריז" בחיפה והועבר בהעברה בנקאית אל חשבון הבנק של חברת "מימון ישיר". המדובר בהעתק של תדפיס בנקאי ממוחשב המהווה רשומה מוסדית וככזה מהווה ראיה להוכחת אמיתות תוכנו בהתאם להוראות סעיפים 35 ו – 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) , תשל"א -1971.

כידוע , בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע כי ניתן לראות בתדפיסי חשבון בנק ממוחשבים כהעתק רישום מספרי הבנק המשמשים ראיה לכאורה לאמיתות הרישומים בהם ומבלי שיהא צורך להעיד מכלי ראשון באשר לפעולות הבנקאיות הרשומות בחשבון (ראה : ע"פ 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מז' (3) 240).

בעניינו , הנתבע 2 ציין בסעיף 6ג' תצהירו בכל הנוגע לנסיבות ההפקדה כדלקמן :

"ג. אני הייתי אמור להפקיד את הסך של 51,161 ₪ לחברת המימון תוך שלושה ימים מיום חתימת הסכם המכר , ואני הפקדתי את הסכום הנזכר וסילקתי את החוב בחברת המימון ביום 09/06/14 והעברתי את אישור ההפקדה לנתבעת וכל זה עשיתי באמצעות עו"ד חוטבא מוניר".

במהלך חקירתו הנגדית בבית-המשפט ציין הנתבע 2 כי הוציא מכספי חסכונותיו הצבורים בחשבון הבנק שלו 50,000 ₪. לדבריו , לצורך ביצוע ההפקדה בסניף הבנק הוא נפגש עם הנתבע 1 בחיפה , בו נתן אמון מלא כחברו וכגיסו (לשעבר) , ולפיכך הוא העביר לידיו את הסכום על מנת שיטפל בפן הפרוצדוראלי של ההפקדה והרישומים הרלוונטיים הנדרשים אל מול חברת "מימון ישיר".

הנתבע 2 ציין בעדותו כי הנתבע 1 עמד בהתחייבותו ואף הציג בפניו באותו יום עצמו בשעות הערב אסמכתא לעצם ביצוע ההפקדה ולאחר מספר ימים בתאריך 13.6.2014 אף מסר לו בפועל את הרכב (ראה : עמוד 15 שורה 35 – עמוד 16 שורה 5 לפרוטוקול ; עמוד 17 שורות 17 – 19 ; עמוד 17 שורה 28 - עמוד 18 שורה 2 לפרוטוקול).

התובעת אמנם טוענת כי הנתבע 1 מימן באופן אישי את רכישת הרכב לאחר שמשך מתוך חשבון הבנק שלו 50,000 ₪ וכי מצויות בדה אסמכתאות התומכות בכך (ראה : עדות התובעת בעמוד 12 שורות 9 – 14 לפרוטוקול) דא עקא שהתובעת לא צירפה לתצהירה את אותן אסמכתאות אליה התייחסה במסגרת עדותה בביהמ"ש. מנגד , הנתבע 1 הבהיר במהלך חקירתו הנגדית כי השיקים אשר הועברו במסגרת ענייני משרד עוה"ד לא נפרעו במועד העברת הכספים לחברת "מימון ישיר" (ראה : מוצג נ/1 ; עמוד 20 שורות 19 – 24 לפרוטוקול) ודי בהסבר זה על מנת לאיין את טענתה הבלתי מבוססת של התובעת.

מנגד , הנתבע 1 התכחש לכך שנותר לו חוב כספי כלפי התובעת והבהיר בתצהירו כי היא עצמה חבה לו כ – 300,000 ₪ (ראה : סעיף 13 לתצהיר הנתבע 1 ) ומשכך טענתה של התובעת כי הסכום אשר הועבר לחברת "מימון ישיר" ניתן על חשבון כספים אותם חב לה הנתבע 1 לא הוכחה כלל ודינה להידחות.

טענת התובעת ולפיה הנתבע 1 התחייב בעל פה להעביר לה את מלוא סכומי הכסף אותם הינו חב לה וכי הכספים אשר הועברו במסגרת עסקת המכר של המכונית מהווים רק החזר של חלק מאותם סכומים לא הוכחה כלל על ידי התובעת אשר לא טרחה לערוך עם הנתבע 1 הסכם בכתב וזאת כפי המתחייב מכח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות , תשנ"ג – 1993 אשר מחייב באופן דווקני כריתת הסכם בכתב המפרט את כלל תנאיו (ראה : רע"א 2132/09 אברם אריה נ' ארנון בס מיום 8.7.2009).

במקרה דנן עסקינן בבעלת דין שהינה בעלת מיומנות בתחום המשפטי ולכן הימנעותה מעריכת הסכם בכתב בכל הנוגע להסכמות וההלוואות הנטענות אל מול הנתבע 1 צריכה להיזקף לחובתה של הנתבע 1 בכל הנוגע לנטלי ההוכחה הנדרשים (ראה גם : א(שלום קריות) 6718/02 עו"ד פואד חיר נ' מרינה קרונגהאוז מיום 15.5.2005) אולם מנגד יש לציין כי גם טענת הנתבע 1 ולפיה התובעת חבה לו כ – 300,000 ₪ לא הוכחה כלל על ידו.

ודוק , גם טענת התובעת ולפיה הסכם המכר נחתם על ידה באמצעות התכתבויות אשר הועברו זל"ז באמצעות מכשיר הפקס מבלי שהיא נפגשה כלל עם הנתבע 2 פנים אל מול פנים עובר למועד החתימה על גבי הסכם המכר חסרות כל משמעות משפטית בהינתן העובדה שאין כל מחלוקת בכל הנוגע לתנאי ההסכם ולאותנטיות של החתימות (ראה : סעיפים 19, 20 ו - 23 לתצהיר התובעת). כך גם אין כל משמעות לעבודה שהסכום המוסכם במסגרת הסכם המכר הועבר אל חברת "מימון ישיר" באמצעות הנתבע 1 ולא באמצעות הנתבע 2 כל עוד אין מחלוקת של ממש מצד התובעת כי הסכום הועבר לחברה באמצעות הפקדה בנקאית (ראה : סעיף 25 לתצהיר התובעת), כאשר לתובעת לא הייתה מעורבות בביצוע אותה הפקדה.

מדובר בהסכם מפורט אשר מקיים את כלל האלמנטריים הנדרשים לצורך כריתת הסכם מכר מחייב (הצעה , קיבול , מסוימות וגמירת דעת) - הסכם עליו חתמה התובעת מתוך רצון חופשי ומבלי שמי מהנתבעים כפה עליה לחתום עליו או מנע ממנה להשפיע על ניסוח תנאיו ומבלי שנמנע ממנה להיוועץ בכל בר סמכא שתבחר לנכון טרם החתימה על גבי ההסכם (ראה גם : עדות התובעת בעמוד 12 שורות 4 – 5 לפרוטוקול ; סעיפים 19 – 20 לתצהיר התובעת).

כמו כן , עולה מעדותה של התובעת כי הנתבע 2 מילא אחר תנאי ההסכם ככתבם וכלשונם באמצעות העברת התמורה המוסכמת לחברת "מימון ישיר" וזאת בניגוד לטענתה בסעיף 27 לתצהירה ולפיה הנתבע 2 לא שילם דבר לצורך רכישת הרכב – טענה אשר נסתרה על ידה במהלך חקירתה הנגדית בביהמ"ש (ראה : עמוד 13 שורות 30 – 31 לפרוטוקול).

כך גם טענת התובעת ולפיה ההסכם אשר נכרת בין הנתבעים הינו חוזה למראית עין אשר תכליתו לאפשר בידי הנתבע 1 לעשות שימוש ברכב בלא ידיעת המנהל המיוחד אותו מינה בית המשפט המחוזי הינה טענה בלתי מבוססת אשר לא הוכחה כלל ועיקר (ראה : סעיף 28 לתצהיר התובעת).

ככלל , השאלה האם החוזה אותו כרתו הצדדים משקף את כוונתם האמיתית של הצדדים או שמא מצג שונה מוטל על שכמו של הטוען טענה זו ובענייננו על התובעת (ראה : ע"א 3725/08 ניסים חזן ואח' נ' אריק חזן ואח' מיום 3.2.2011 והאסמכתאות דשם).

התובעת לא הציגה ראיות כי פנתה אל המנהל המיוחד כנגד הנתבעים על אותה קנוניה אותה הינה מייחסת להם ואף לא טרחה לזמנו לעדות בביהמ"ש או לצרף ראיות מתוך תיק הפש"ר המעיד על נכונות טענות אלו. התובעת אף לא הציגה ראיות אשר תומכות בטענתה ולפיה הנתבע 1 המשיך להשתמש ברכב גם לאחר שעבר בפועל לבעלותו הנתבע 2 בתאריך 13.6.2014 (ראה : סעיף 16 לתצהיר הנתבע 1 ; עדות הנתבע 2 בעמוד 17 שורות 26 – 27 לפרוטוקול ; סעיפים 6(ה') ו – 10 תצהיר הנתבע 2) ומשכך טענה זו לא הוכחה אף היא על ידה.

המדובר בהסכם מכר אשר נחתם בהסכמת ובידיעת הצדדים כאשר כל צד חתם עליו ממניעיו , התובעת מתוך רצון למקסם את רווחיה לאחר שבראייתה הסובייקטיבית נקלעה להפסדים כספיים עצומים כתוצאה מסגירת המשרד וכן בשל מצבו הבריאותי הקשה של בעלה המנוח אשר מנע ממנו מלעשות שימוש ברכב , הנתבע 1 מתוך רצון להעביר את הרכב לצד ג' והנתבע 2 מתוך רצון לעשות שימוש ברכב.

נוכח הסכמת הצדדים לאופן מתווה השימוש ברכב ולנוסח חוזה המכר וכן גם בהינתן העובדה שהתובעת בחרה מסיבותיה שלה שלא להודיע לנתבע 2 על ביטול ההסכם אשר נחתם עמו ו/או לפנות אל המנהל המיוחד בכל הנוגע להתנהלות הפסולה אותה הינה מייחסת לנתבעים הרי שהנני מוצא לנכון לדחות את טענת התובעת ולפיה ההסכם עליו חתמה אל מול הנתבע 2 הינו חוזה למראית עין (לעניין חוזה למראית עין ראה גם : ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי מיום 9.5.2012). אי לכך , הנני מקבל את תביעת הנתבע 2 בגין ראש תביעה זה במלואה.

יצוין כי לטענת התובעת שיש לראות את כלי הרכב בשוויו המלא בבעלותה, כאשר נכון למועד כריתת ההסכם, כלי הרכב היה משועבד בשיעבוד אשר הגיע לכל שוויו באותה העת (גם בשים לב כי מדובר בכלי רכב אשר עתיד לעבור החלפת מנוע) – אין כל שחר. שווי זכויות התובעת בכלי הרכב ,היו שווי הרכב פחות שווי השיעבוד, ובמקרה דנן, שווי אפס; הנתבע 2 הוציא מכיסו סכום מהותי להסרת השיעבוד, כך שבכל מקרה, גם אם הייתי קובע שההסכם אין בו דבר, הרי שהיה זכאי למה ששילם מבלי שקיבל תמורה, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (בבחינת – זה נהנה מהסרת השיעבוד, וזה חסר בתשלום שהוציא לסילוק השיעבוד).

בכל הנוגע להעברת תמורת עלות תיקון המנוע הרי שדין תביעת התובע בגין ראש תביעה זה להידחות. למקרא הסכם המכר עולה כי הנתבע 2/הקונה התחייב לשאת בעלות התקנת המנוע הרכב בסכום של 7000 ₪. התובעת טוענת כי היא העבירה לנתבע 1 במזומן 2500 ₪ וכי יתרת הסכום הועברה לבעל המוסך באמצעות הנתבע 1 כאשר בתחילה הסכום הועבר באמצעות שיקים השייכים לאחיו ולאחר שאלו חוללו בהיעדר פירעון יתרת הסכום שולמה על ידי הנתבע 1 אשר העביר למוסך המתקן את יתרת החוב באמצעות כסף מזומן (ראה : עדות התובעת בעמוד 13 שורה 32 – עמוד 14 שורה 4 לפרוטוקול).

התובעת טוענת בסיכומיה כי מן הראוי שהסכום המשקף את עלות התיקון היה נכלל במסגרת עלות שווי הרכב. בנוסף לכך , טוענת התובעת כי מעדותו של נציג המוסך בו תוקן הרכב , מר אדם שיינינגר , עולה כי הוא פנה אליה לאחר שהשיקים אותם העביר לה הנתבע 1 חוללו בהיעדר פירעון וכי במועד התשלום היא העבירה לנתבע 1 במזומן סך של 2000 ₪ כאשר בתמורה לכך נמסרו לו על ידי הנתבע 1 ארבעה שיקים שחוללו בהיעדר פירעון. מנגד , הנתבע 2 ציין בתצהירו כי בתמורה לתיקון המנוע הוא שילם לנציג המוסך את הסך של 7000 ₪ וזאת כפי שהתחייב במסגרת הסכם המכר (ראה : סעיף 6ו' לתצהיר הנתבע 2).

מתצהירו של נציג המוסך ומחקירתו הנגדית בביהמ"ש עולה כי בסופו של יום הסכום המוסכם לצורך תיקון המנוע שולם לבעל המוסך במלואו באמצעות כסף מזומן אותו שילם הנתבע 1 למוסך וזאת לאחר שהשיקים אותם העביר לו אחיו בוטלו (ראה : מוצג ת/1) [ראה : עדות מר שייניגר בעמוד 10 שורה 13 ; עמוד 10 שורה 25 – עמוד 11 שורה 5 לפרוטוקול ; עדות הנתבע 2 בעמוד 17 שורות 21 – 26].

אשר על כן , משלא הוכח כי הנתבע 2 העביר את התשלום האמור אל המוסך מכספו הפרטי , כפי שנטען בתצהירו , אלא שהנתבע 1 הוא זה אשר שילם את החוב, וגם זאת רק לאחר שניסה לשלם את הסכום מכספיו של אחיו , הרי שגם דינה של התובענה בגין ראש תביעה זה להידחות.

כמו כן , הנני מוצא לנכון לדחות את תביעת הנתבע 2 בגין יתר ראשי הנזק (שווי אי השימוש ברכב , עגמת נפש ונזק כספי בשל אי שימוש ברכב) מאחר והנתבע 2 בחר שלא להתייחס אליהם בסיכומיו באופן מפורש ובהנמקה המתבקשת ומשכך מדובר בטענות אשר נזנחו.

לאור המקובץ לעיל , דין תביעתו של הנתבע 2 להתקבל באופן חלקי כך שעל התובעת לשפות את הנתבע 2 בגין תשלום רכישת הרכב בסכום של 51,161 ₪ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום תביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת התובעת כנגד הנתבעים (א/37512-07-14) :

התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן כי בין התאריכים 10.5.2012 ועד 8.6.2014 היא שילמה לחברת "מימון ישיר" 41,431.78 ₪ וכי בנוסף לכך היא הלוותה לנתבע 1 סכומי כסף בשיעור של 170,000 ₪ ולכן לדבריה היא סיכמה בעל פה עם הנתבע 1 כי מימוש ההסכם בעניין הרכב יותנה בהחזרת ההלוואות על ידו. מנגד , הנתבע 1 מציין בתצהירו כי הוא התחייב לשאת במלוא עלויות רכישת הרכב וכי עד ליום 15.5.2014 הוא העביר לתובעת את התשלום החודשי בגין רכישת הרכב מכספי משרדו.

התובעת אמנם עותרת לקבלת שיפוי בסך של 69,300 בלבד בסכום כולל של 288,000 ₪ המגיעים לה , לטענתה , מהנתבעים 1 ו – 2 ברם למקרא מכלול טענותיה לא ניתן להבין האם סכום הפיצוי לו הינה עותרת בכתב התביעה (69,300 ₪) משקף נכוחה כל חמשת ראשי הנזק הנזכרים בתצהירה או רק חלק הימנם ומשכך ייבחנו טענותיה ביחס למכלול חמשת ראשי הנזק המפורטים בתצהירה.

למרבה הצער, הצדדים בחרו להרחיב את היריעה, בעיקר במישור שבין התובעת לנתבע 1, הגם שמדובר היה בעניין טפל ביחס להליך העיקרי, כאשר בנוגע לנתבע 1 ניתן צו כינוס נכסים (ומשכך לא היה צד פעיל בהליך). יחד עם זאת מצאתי להתייחס חלקית לדברים הרלוונטיים לענייננו.

כאמור מעלה , התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבע 1 חב לה כספים ואף לא הוכיחה כי הילוותה לנתבע 1 סך של 200,000 ₪ או 170,000 ₪ כפי הנטען על ידה בכתב התביעה ובתצהיר. לא זו אף זו , התובעת אף נמנעה לכרות עם הנתבע 1 הסכם בכתב אשר מפרט את סכומי הלוואה , את הריבית הצפויה על אותם סכומים , את מועדי התשלום הצפויים לצורך תשלום החוב וכן גם את יתר התנאים הנדרשים במסגרת סעיפים מספר 2 ו -3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. כמו כן , התובעת אף לא הציגה כל אסמכתא לכך שהנתבע 1 התחייב להעביר אליה כספים אותם אמור היה לקבל מלקוחותיו כשכר טרחה לצורך כיסוי חובותיו הכספיים כלפיה.

גם דינה של טענת התובעת ולפיה על הנתבע 2 לשפותה בגין מלוא הסכומים אותם העבירה לחברת "מימון ישיר" להידחות ₪. על פי לשון ההסכם מיום 8.6.2014 הסך של 51,161 ₪ אותם שילם הנתבע 2 לחברת "מימון ישיר" משקף את מחירו הסופי של הרכב נכון ליום כריתת ההסכם ולכן אין זה סביר כי בהיעדר כל התייחסות במסגרת הסכם המכר לזיקה שבין חובותיו הנטענים של הנתבע 1 כלפיה לבין מכירת הרכב יידרש לנתבע 2 יידרש הנתבע 2 , אשר אין מחלוקת כי כלל לא נפגש ולא שוחח עם התובעת טרם החתימה על גבי ההסכם , לפצותה בסכום כסף נוסף אשר משתווה כמעט בערכו למחירו הריאלי של הרכב בשוק החופשי ביום כריתת הסכם המכר וזאת אך ורק בשל התחייבות בלתי מוכחת (בעל פה) המיוחסת לנתבע 1.

כך גם דינה של טענת התובעת ולפיה על הנתבעים לשפותה בסכום של 35,000 ₪ בעקבות רכישת הרכב מחדש להידחות מאחר וההשתתפות בהליך התמחרות נעשתה על ידה באופן וולונטרי לחלוטין ולכן גם דינו של ראש תביעה זה להידחות.

בכל הנוגע לטענות התובעת כי על הנתבעים לפצותה בסכום כולל של 12,000 בגין דו"חות , הוצאות טיפול ברכב וכן גם בשל החזר הוצאות יעוץ משפטי הרי שגם בעניין זה לא הוצגו על ידה אסמכתאות ולפיהן היא נדרשה להוציא את ההוצאות הללו קל וחומר משהתובעת ייצגה את עצמה בכל הדיונים (ראה : דברי התובעת בעמוד 9 שורות 11 – 12 לפרוטוקול) ואף חתמה באופן אישי על מרביתם המכריע של כתבי הטענות בתיק.

אשר לטענת התובעת בכל הנוגע לחובות אשר הצטברו בשל אי תשלום הדו"חות בין השנים 2012 ועד 2014 הרי שבחינה מדוקדקת של הדו"חות אותם צירפה התובעת לתצהירה מלמד על כך שמדובר בדו"חות בסכום של 1019 ₪ בלבד. עם זאת , הנתבע 1 ציין בתצהירו באופן מפורש כי הוא התחייב לשאת בכל התשלומים וההוצאות הכרוכות בתפעול הרכב החל מחודש אפריל 2012. עדיין נותרנו עם שאלת עיכוב ההליכים בשל הליכי פש"ר, כך שגם חיוב זה, לא ניתן להטילו כעת.

סוף דבר :

תביעת התובעת נדחית במלואה ואילו תביעת הנתבע 2 כנגד מתקבלת באופן חלקי.

התובעת תשלם לנתבע 2 את הסך של 51,161 ש"ח, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. בנוסף לכך , תישא התובעת בהוצאות הנתבע 2 בסכום של 7000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק וכן גם בהוצאות משפט (אגרות) בסך של 800 ש"ח. המזכירות תעביר לנתבע 2 (באמצעות ב"כ) את מלוא הסכום אשר הצטבר בקופת ביהמ"ש, ע"ח החיוב שבפסק הדין.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ח, 13 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.