1. בפניי בקשת רשות ערעור, שהוגשה על ידי הגב' מרגלית רביבו אלבז (להלן: "המבקשת") על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אפרים צ'יזיק) בת"א 37512-07-14 ובת"א 7532-07-14 מיום 16/07/15, במסגרתה הורה בית משפט קמא על העברת יתרת התמורה, שהתקבלה ממכירת רכב מסוג שברולט טרייל בלייזר, מ.ר. 89-660-62 (להלן: "הרכב") לידי מר חיאדרה מג'די (להלן: "המשיב 2").

2. בקשה זו נוגעת למחלוקת שקיימת בין המבקשת, מר מוניר ח'וטבא (להלן: "המשיב 1") והמשיב 2, אשר התבררה בשני תיקים שונים, אשר שמיעתם אוחדה בפני בית משפט קמא, והמתייחסת בין היתר, לזכויות של מי מבין הצדדים ברכב.

3. מחד, טענה המבקשת בת"א 7532-07-14, אשר הרכב רשום היה על שמה, כי המשיב 1 שכנע אותה לחתום על הסכם, לפיו כנגד סילוק יתרת ההלוואה אשר נותרה באותו שלב ולאחר הסרת השעבוד הרשום על זכויותיה של המבקשת בכלי הרכב, תועבר הבעלות לידי המשיב 2, כאשר כלי הרכב ימשיך לעמוד לשירותו של המשיב 1. המבקשת טענה, כי המדובר בהסכם למראית עין בלבד, הגם שהמשיב 1 סילק בעצמו את יתרת ההלוואה, שכן בינה לבין המשיב 1 הייתה מערכת הסכמית רחבה יותר, אשר כללה התחייבויות רבות ושלובות, אשר לא קוימו עד היום.

4. מנגד, נטען על ידי המשיב 2 בת"א 37512-07-14, כי לאחר שנודע למשיב 2 מפיו של המשיב 1, כי כלי הרכב עומד למכירה, נכרת הסכם ביום 08/06/14, לפיו כנגד העברת יתרת החוב לחברת המימון, תועבר הבעלות ברכב למשיב 2, וכך עשה. ואולם, לאחר ביצוע התשלום לא הועברה בעלות בכלי הרכב על שמו. עוד ובנוסף, נטען, כי המשיב 2 נטל על עצמו התחייבות לביצוע התקנת מנוע חדש ברכב בעלות של 7,000 ₪, בהסתמך על ההסכם ועל התשלום, ועל כן, הינו זכאי כי הבעלות ברכב תועבר על שמו.

5. בדיון, אשר התקיים בפני בית משפט קמא ביום 22/02/15, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"לאחר דיון לא פורמלי קצר אנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה כלי הרכב שבמחלוקת בין הצדדים ימומש בהסכמה על ידי בעל תפקיד מטעם בית המשפט, כפוף לזכות הפדיון של מי מהצדדים במחיר המרבי שיתקבל על ידי בעל התפקיד, תוך שלצדדים תינתן הזכות לטעון באשר לתמורה אשר תתקבל תוך שיוגשו תצהירים ואסמכתאות מתאימות על ידי כל הצדדים בהקשר זה".

6. בהמשך להסכמת הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט, במסגרתה נקבע, כי החלטה משלימה לגבי בעל תפקיד למימוש כלי הרכב תינתן בהקדם, ועל הצדדים להגיש טיעון לגבי זכותם לתמורה אשר תתקבל לפי המועדים שנקצבו.

7. בית משפט קמא מינה בהחלטתו מיום 03/03/15 את עו"ד מוטי בן ארצי ככונס נכסים למימוש מכירת הרכב, וזה נמכר לצד שלישי בתמורה לסך של 35,000 ₪. על פי הדו"ח הסופי שהגיש כונס הנכסים, לאחר ניכוי הוצאות המכר (שומה, אחסון, פרסום, גרירה, שכר טרחת בעל התפקיד והוצאות כלליות במכר), יתרת התמורה הועמדה על סך של 27,605 ₪.

8. לאחר שהצדדים הגישו את טיעוניהם והמבקשת אף הגישה טיעוני תשובה, ניתנה ביום 16/07/15 החלטת בית משפט קמא, לפיה יש להעביר את יתרת התמורה לידי המשיב 2.

9. בית משפט קמא ציין, כי אין המבקשת מעלה בטיעוניה כל טענה מהותית, שיש בה ממש, בכל הנוגע לזכויותיה בכספי המכר, מלבד היותה הבעלים הרשום של הרכב.

10. בית משפט קמא ציין, כי:

"ככל שהנתבע מס' 2 פרע שעבוד ע"ס כ- 51,000 ש"ח אותו היה על התובעת לפרוע נכון לשלב בו נכרת ההסכם, בחודש יוני 2014, הרי שכתנאי לקבלת תמורת המכר, היה על התובעת לפרוע החיוב שפרע הנתבע 2 בעבורה; משמע, זכותה של התובעת כבעלים הייתה כפופה לשעבוד הכולל חובת פירעון הלוואה בסכום של 51,000 ש"ח".

11. זאת ועוד, בית משפט קמא ציין, כי לנוכח העובדה, כי שווי הרכב הוערך בחודש מרץ 2015 על סך של 50,600 ₪, סכום נמוך משיעור השעבוד, אשר נפרע כ-3 חודשים קודם לכן, פירעון השעבוד היווה תשלום בשיעור מלוא, או כמעט מלוא, שווי הרכב.

12. לאור האמור, הורה בית משפט קמא לכונס הנכסים להעביר את יתרת התמורה על פירותיה לידי המשיב 2.

13. המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא, ככל שזו נוגעת להעברת כספי התמורה למשיב 2. לטענתה, בניגוד למוסכם ולהבנתה, לא נשמעו ראיות בהליך והחלטת בית משפט קמא, לפיה יש להעביר את כספי התמורה בגין הרכב למשיב 2 מבוססת על הנחה מוטעית, כי המשיב 2 הוא זה ששילם לחברת הביטוח סך של 51,000 ₪ לצורך פירעון השעבוד שרבץ על הרכב.

14. המבקשת הוסיפה וטענה, כי ההסכם למכירת הרכב הוא הסכם למראית עין, וכי היא שנשאה בתשלומים לחברת הליסינג, כפי שעולה מלוח התשלומים שצורף לטיעוניה, מה גם שבית משפט קמא לא התייחס למחלוקת האמיתית שבין המבקשת והמשיב 1, כאשר המשיב 2 שימש ככלי פורמאלי עבור המשיב 1.

15. המבקשת טוענת, כי במסגרת הליך ביניים ניתן למשיב 2 מלוא הסעד בתביעתו, למרות שזו אינה נתמכת בראיות, ומכוח הראיות ניתן לראות בוודאות, כי המשיב 1 הוא מי שנשא בתשלום פירעון השעבוד לחברת הביטוח.

16. לנוכח האמור, טוענת המבקשת, כי בשלב זה היה על בית משפט קמא להורות, כי יתרת התמורה בגין הרכב תיוותר בקופת בית המשפט עד להכרעה בסוגיות, שכן קיים גם חשש כי המבקשת לא תוכל להיפרע ולגבות את הכספים שיועברו למשיב 2 שלא כדין.

17. המשיבים מתנגדים לבקשת המבקשת וטוענים, כי לא ניתן לאפשר למבקשת לחזור בה מהסכמתה למתווה, אשר הושג בין הצדדים בהמלצת בית המשפט ביום 22/02/15, ולאחר שאף הוסבו למשיבים נזקים כתוצאה ממכירת הרכב על ידי כונס הנכסים.

18. זאת ועוד, המשיב 2 אף ציין, כי העברת הכספים לידי המשיב 2 לא תסכל את האפשרות לקיומו של פסק דין עתידי, במידה ויינתן פסק דין אשר יורה למשיב 2 להחזיר את הסכום שקיבל.

19. מתוקף סמכותי, לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיה, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מקבלת את הבקשה ודנה בה כבערעור. לגוף העניין, אני סבורה, כי דין הערעור להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

20. סבורני, כי צדק בית משפט קמא, עת שהציע לצדדים לפעול למכירת הרכב בהקדם האפשרי, ובדרך של מינוי בעל תפקיד, למניעת המשך היווצרות נזק שייגרם כתוצאה מהשבתת הרכב וירידת ערכו.

21. כן מקובלת עליי גישתו של בית משפט קמא, לפיה ככל שאין בידי המבקשת להצביע על טענה מהותית, בכל הנוגע לזכותה בכספי המכר בלבד, בהייתה הבעלים הרשומים של הרכב, אמורה זכותה לקבלת יתרת התמורה בגין מכירת הרכב לסגת מפני מי שיצביעו בפועל בפני בית משפט קמא על זכות מהותית לקבלת התמורה, בין היתר, על דרך פירעון ההלוואה המובטחת בשיעבוד.

22. עוד ובנוסף, מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא, כי ככל שהיה מוכח בראיות, ולא בטיעון גרידא, כי המשיב 2 אכן פרע שעבוד על סך של כ-51,000 ₪, שעבוד שהיה על המבקשת לפרוע נכון לשלב שבו נכרת הסכם המכר בחודש יוני 2014, הרי שכתנאי לקבלת יתרת התמורה בגין המכר, היה על המבקשת לפרוע את החוב שפרע המשיב 2 בעבורה. במילים אחרות, זכותה של המבקשת כבעלים הינה כפופה לשעבוד הכולל חובת פירעון ההלוואה ששילם המשיב 2, ככל ששילם, בסכום של 51,000 ₪.

23. בנסיבות המקרה, ומאחר ששוויו של הרכב בחודש מרץ 2015 עמד על סך של 50,600 ₪, פירעון השעבוד בסך של כ-51,000 ₪ היווה תשלום של מלוא, אם לא כמעט מלוא, שווי המכונית. אכן, תוצאה, לפיה מי שחיובו שלו כלפי חברת המימון, אשר היקפו כשווי המכונית לערך, נפרע לידי אחר, יקבל גם את תמורת המכר, תהווה תוצאה בלתי סבירה.

24. ואולם, מעיון בהחלטת בית משפט קמא עולה, כי לא הונחה בפניו במסגרת טיעוני הצדדים ראייה, שיש בה כדי לבסס את טיעוניו של המשיב 2, לפיהם הוא פרע את חובה של המבקשת לחברת המימון. יתר על כן, על בסיס התשתית העובדתית שהונחה בפני בית משפט קמא בטיעוני הצדדים, בית משפט קמא בהחלטתו אף לא קבע כממצא עובדתי, כי אכן הלוואת המימון נפרעה על ידי המשיב 2, וככזו מעניקה לו את הזכות לקבלת יתרת התמורה. עיון בהחלטת בית משפט קמא מעלה, כי ראייה שכזו לא הונחה בפני בית משפט קמא, והדבר עולה מפורשות מהלשון בה בחר בית משפט קמא לנקוט: "ככל שהנתבע מס' 2 פרע שעבוד ע"ס כ- 51,000 ש"ח אותו היה על התובעת לפרוע..." (עמוד 4, סעיף 16 להחלטה).

25. בנסיבות אלה, משלא הונחה בפני בית משפט קמא ראייה, לפיה התשלום לחברת המימון בוצע בפועל על ידי המשיב 2, ולא עלה בידי המשיבים להצביע על נתונים כאמור אף בתשובתם לבקשת רשות הערעור, ומשעולה מהסכמת הצדדים מיום 22/02/15, כי המחלוקות ביחס לזכות הפדיון של יתרת כספי המכר תוכרע לאחר שתינתן לצדדים הזכות לטעון, תוך שיוגשו תצהירים ואסמכתאות מתאימות על ידי הצדדים, ואלה לא הוגשו, סבורני, כי טרם קמה העת לקבוע, כי כספי התמורה יועברו לידי המשיב 2.

26. סבורני, כי ההכרעה בסוגיה זו, אשר עומדת ביסוד החלטת בית משפט קמא להעביר את כספי המכר למשיב 2, מחייבת בירור עובדתי, ומן הראוי שהמשיב 2 יתמוך את טענתו בדבר פירעון כספי ההלוואה בראיות מוצקות. על כן, יש להותיר את ההכרעה בסוגית העברת כספי התמורה למי מן הצדדים עד להכרעת בית משפט קמא בסוגיה זו על בסיס תצהירים, ראיות וחקירת עדים.

27. בית משפט קמא יהיה רשאי, ככל שימצא לנכון, להפריד את הדיון בסוגיה זו מיתר הסוגיות המתבררות בפניו, ואולם, ההכרעה בסוגיה זו של העברת כספי התמורה ממכירת הרכב ראוי שתהא מבוססת על ראיות, תצהירים וחקירת עדים, כפי שעולה גם מהסכמת הצדדים, שקיבלה ביטויה בהחלטת בית משפט קמא מיום 22/02/15.

28. לנוכח כל האמור, הנני מורה, כי עד למתן הכרעה בסוגיה לגופו של עניין ובהסתמך על הראיות, ייוותרו כספי התמורה בגין מכירת הרכב בקופת בית המשפט.

29. המשיב 2 ישלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך של 1,000 ₪.

30. הגזברות תשיב למבקשת את הערבות שהופקדה.

31. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.