בקשה לפסילת שופט.

1. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש גילה דעתו כנגד המבקשת עוד בשלבים מוקדמים, וכי "בכוונתו לפסוק נגד העובדות, נגד החוק ונגד התקנות".

עוד נטען כי לבימ"ש זה "היסטוריה שיפוטית" כנגד המבקשת בתיק קודם השוללת מביהמ"ש את היכולת להיות אובייקטיבי.

בנוסף נטען כי ביהמ"ש דחה בקשת המבקשת לתיקון פרוטוקול, מבלי שהתקבלה תגובת המשיב ובניגוד לעמדת המבקשת, וגם מסיבה זו קיימת עילת פסילה.

אשר על כן מבוקש, בהתאם לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט, לפסול את בית המשפט בטענה כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

2. המשיב מתנגד לבקשה.

3. בתשובה שהגישה המבקשת חזרה על טענתה כי עילת הפסילה נעוצה בהחלטת בית המשפט שלא לתקן הפרוטוקול.

הכרעה:

דין הבקשה להידחות.

4. בכל הנוגע לטענות המבקשת ביחס להחלטה שלא לתקן את הפרוטוקול, הרי שפתוחה בפניה הדרך לערער על החלטה זו במסגרת הדיונית המתאימה, בוודאי שאין בכך כדי להוות טעם לפסילת שופט, ואין בכך כדי להעיד על משוא פנים.

ראה בעניין זה האמור בע"א 3484/01 באן נ' באן, תק-על 2001(2):

"... רוב טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות דיוניות או שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט. העובדה שהמערער סבור כי החלטות אלו שגויות, אינה מהווה עילת פסלות. נפסק לא פעם, כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור – על פי סדרי הדין – ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין (וראו לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם)".

כן ראה החלטת כבוד הנשיא גרוניס בע"פ 4978/12 סאם נ' מדינת ישראל ניתן ביום 12/7/12:

"הלכה היא כי אין בהחלטותיו של שופט הנוגעות לניהול הדיון כדי להביא לפסילתו, לא בנסיבות חריגות, המצביעות על קיומו של חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, ולפגיעה בזכותו של בעל דין להליך הוגן".

עוד ראה האמור בע"פ 4007/12 ליבוביץ נ' מדינת ישראל ניתן ביום 23/5/12:

"אין בהחלטות דיוניות ואף לא ברצף של החלטות כאלה, משום עילת פסלות (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, 175".

5. ביחס לטענה כי "בית המשפט גילה דעתו בשלבים מוקדמים", אני יוצאת מנקודת הנחה שהמבקשת התכוונה להכרעתי בסעד הזמני.

ברור כי אין במתן החלטה בסעד זמני משום גיבוש עמדה סופית בתיק.

גם אם חיווה בית המשפט דעתו במסגרת החלטתו בבקשה לצו זמני בדבר ראיות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, היה זה בטרם הביאו הצדדים את מכלול ראיותיהם ולפיכך אמירה זו נשאה באותו שלב אופי היפותטי גרידא, ובוודאי שבית המשפט טרם גיבש עמדה סופית בעניין הנושא השיפוטי באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט בלי שקיים סיכוי ממשי כי הראיות והטיעונים יביאו לשינוי העמדה.

לאמור לעיל אוסיף כי כבר במסגרת החלטתי בסעד הזמני הבעתי עמדה לכאורית לפיה יש ממש בטענת המבקשת כי מדובר בחוזה פגום – טענה שאותה יהיה מקום ללבן בהליך העיקרי, שכן לא הוכחה בשלב הסעד הזמני, טענת המשיב להעברת תשלום למבקשת בשנתיים בהן עשה שימוש ברכב (ראה האמור בסעיף 21 להחלטתי בסעד הזמני).

6. באשר לטענה כי לבית המשפט "היסטוריה שיפוטית" יובהר כי אכן ניתן על ידי פסק דין בתיק אחר בו הייתה המבקשת נתבעת, ואולם מדובר בפסק דין שניתן לפני זמן רב (כ-4 שנים), וממילא אין לי כל דעה קדומה ביחס למבקשת ו/או כל דבר כנגדה.

אוסיף כי גם הנתבע היה צד להליך בו דנתי בעבר שמסגרתו נדחה ערעור שהגיש על החלטת ראש ההוצאה לפועל וניתנה הכרעה לגופם של דברים באופן שלא התקבלו טענותיו.

7. הלכה פסוקה היא, כי העובדה שבית המשפט דן בהליך קודם בו היה המבקש צד, אינה מקימה עילת פסלות, והיכרות המבוססת על שפיטה קודמת בהליך אחר אינה מקימה עילת פסלות אלא במקרים חריגים ביותר שאינם מתקיימים במקרה דנן (ראו: ע"פ 716/85 בן חמו נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ט (3) 725, יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 262.

אף תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי עלול להיעשות עמו עוול והחשש מפגיעה במראית פני הצדק, אין בהם כדי להקים עילה לפסילת שופט. עילה כזו תקום רק באותם מקרים קיצוניים ונדירים, בהם הושפעה דעתו של בית המשפט בצורה כזו שלא יוכל יותר לנהל את ההליך שבפניו באופן הוגן וראוי (ראו: ע"פ 1623/08 דרי נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 13.5.2008).

יצויין כי מקרה חריג בו התקבלה טענה לפסילה בגין שפיטה בהליך קודם היה בנסיבות בהן נאשם נקט קו הגנה זהה בפרשיות שונות, כאשר בהליך הקודם נדחתה הגנתו שהייתה זהה להגנתו בהליך המאוחר, על ידי אותו מותב. נימוק נוסף לפסילה היה כי בית המשפט נחשף לעברו הפלילי של הנאשם (ראה ע"פ 286/ לידאני נ' מ"י ניתן ביום 4/2/01) – נסיבות המקרה דנן שונות, ומקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים.

8. לכל האמור לעיל אוסיף כי כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול את עצמו מקום שהתנאים אינם מתקיימים שכן הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן.

השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת לא רק בצד השני, גורמת לסחבת ולעינוי דין, אלא יוצרת אף עומס על המערכת כולה ובכך פוגעת בהגינות המשפט ובחובתו הכוללת של השופט כלפי הציבור למתן שירות הוגן, יעיל ומהיר (ראה ע"פ 5756/95 עתמאנה נ' מ"י תק-על 1995(4) 199).

9. סוף דבר - דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ד, 13 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.