לפני: כב' השופטת יעל אנגלברג שהם

- דן יחיד -

פסק דין

תביעה זו עניינה עתירה להכיר באוטם שריר הלב שארע לתובע ביום 9.12.10 כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

רקע עובדתי

1. התובע יליד שנת 1955, עובד כעצמאי, בעסקו "דרורי שרותי אלקטרוניקה" באילת. במסגרת עבודתו מנהל התובע מעבדת שירות ועוסק בין השאר בהתקנות מוצרי אלקטרוניקה בבתי הלקוחות.

2. לטענת התובע, ביום 9.12.10 יצא יחד עם מר יורי שנדרו (להלן: "מר שנדרו"), עובד שכיר בעסק, לבצע התקנה של טלויזיה על קיר בבית לקוח באילת. לדבריו, משלא בוצעה העבודה כפי שדרש, התרגז, צעק, החל להזיע וחש ברע. התובע פנה לביתו ומשם פונה לבית החולים יוספטל באילת, שם אובחן כסובל מאירוע לבבי. בהמשך הועבר התובע לבית החולים "סורוקה", שם עבר צינתור טיפולי.

3. התובע פנה לנתבע ביום 16.12.13 בתביעה להכרה באוטם שריר הלב שאירע לו כ"פגיעה בעבודה" (נ/1). לתביעה צורפו תצהיר התובע (נ/3), אישור ממר שנדרו (נ/4) ואישור ממר יוסף אסולין, בעל הבית שבו בוצעה ההתקנה (להלן "מר אסולין") (נ/5). ביום 20.1.14 מסר התובע הודעה לחוקר הנתבע (נ/7), וביום 21.1.14 מסרו מר שנדרו הודעה לחוקר (נ/8) וכן מר אסולין (נ/9).

4. ביום 10.3.14 דחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק, כדלקמן:

"על פי המסמכים שבידנו לא הוכח אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עיסוקך במשלח ידך ואשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 9.12.10. מאמץ/מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית. לאירוע הנטען אין כל השפעה או השפעה זניחה לעומת השפעת גורמים אחרים"

על החלטה זו משיג התובע בתביעה שלפנינו.

5. מטעם התובע העידו הוא עצמו וכן מר שנדרו. מטעם הנתבע העיד מר אסולין.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע, ככלל, אופי עבודתו שלו ורגוע. ביום 9.12.10 יצא עם מר שנדרו לבצע התקנה בבית לקוח באילת. לדבריו, לאחר שסימן את מקום ההתקנה, יצא והשאיר את מר שנדרו לסיים את ביצוע ההתקנה אך כאשר חזר לבית הלקוח ראה כי ההתקנה טרם בוצעה, וכי בוצעו מספר קידוחים בקירות. לטענתו, מסר לו מר שנדרו שהלקוח שינה מספר פעמים את מקום ההתקנה ומשכך התרגז, אך משסבר כי אין זה מן הראוי לצעוק על לקוחות, צעק על מר שנדרו. לדבריו, מיד לאחר מכן, החל מזיע וחש ברע. התובע מוסיף וטוען כי גם אם קיים ספק לגבי חריגותו של האירוע, הרי שספק זה פועל לטובתו, ומשכך, יש לקבל את תביעתו.

7. לטענת הנתבע, התובע הגיש את תביעתו רק כשלוש שנים לאחר האירוע הנטען ובכך גרם לנתבע נזק ראייתי. מוסיף וטוען הנתבע, כי קיימות סתירות רבות בגרסאות השונות שמסרו התובע, מר שנדרו ומר אסולין אודות האירוע, סתירות שיש בהן כדי להטיל ספק בעובדת קיומו של האירוע ובעצם חריגותו. כמו כן טוען הנתבע כי משאין זכר לאירוע במסמכים הרפואיים, הרי שגם התובע לא ראה באוטם שבו לקה תוצאה של אירוע חריג. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

המסגרת המשפטית

8. הוראות סעיף 79 לחוק קובעת:

"'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...".

הלכה פסוקה היא, כי על התובע להוכיח שאירע בעבודתו אירוע חריג אשר יכול והביא לפגיעתו. (ראה לעניין זה דב"ע נ"ג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50; דב"ע נב/0-88 כאמל קופטי-המוסד פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד-אמנון וייל פד"ע יב 225; דב"ע נו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד פד"ע ל"א 241).

9. שאלת האירוע החריג בהקשר של אוטם שריר הלב, נבחנה בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין לוסקי נ' בית הדין, שם קבע בית המשפט העליון:

"כדי שנכיר באוטם שריר הלב כב"תאונת עבודה" יש להוכיח שהעורק נסתם על ידי קריש דם, אשר הופעתו היא תולדה של מאמץ מיוחד, נפשי או גופני, מוגדר בזמן ובמקום, שמקורו בעבודה. כשדרישה זו אינה מתקיימת, לא ניתן לומר כי העבודה גרמה לאוטם "התאונתי"...

וכיצד יוכיח זאת המבוטח התובע? הרי מדובר בהתרחשות "שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין" להקלת נטל זה נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה מבחן "האירוע החריג". כל הנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא "ראשית ראיה" לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני ועלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: "אירוע חריג" ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר (בג"צ 1197/92 לוסקי נגד בית הדין הארצי, פ"ד מז (5) 734).

ובהמשך -

"אם לא משכיל העובד התובע להוכיח שאכן האירוע בעבודה היה חריג, אזי תדחה תביעתו וזאת אף מבלי להזקק לחוות דעת של מומחה רפואי" (בג"צ 1197/92 הנ"ל).

הכרעה

10. השאלה העומדת לפתחנו היא האם אירע אירוע חריג במהלך עבודת התובע. כאמור, נטל ההוכחה להביא "ראשית ראיה" לקיומו של אירוע חריג רובץ לפתחו של התובע אולם כפי שנפסק בפרשת נדב אושרי (עב"ל 306/03 נדב אושרי - המוסד, ניתן ביום 6.4.06; להלן "פרשת אושרי") "אין צורך בהוכחה גורפת אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג".

במקרה שלפנינו טענות הנתבע מופנות הן כנגד עובדת התרחשותו של האירוע, הן לעצם חריגותו, ככל שהתרחש.

11. באשר להתרחשות האירוע - לטענת הנתבע, קיימות סתירות רבות בין הגרסאות השונות שמסר התובע אשר מערערות את מהימנות טענתו בדבר עצם קרות האירוע (ראו נ/3 אל מול תצהיר התובע שהוגש כעדות ראשית מטעמו). הנתבע הצביע על סתירות רבות בעדויות בכל הנוגע לפרטי האירוע: האם היה זה הלקוח הראשון באותו יום, האם הצעקות היו על העובד או גם על הלקוח, וכמה זמן נעדר התובע מבית הלקוח.

ככלל, הצדק עם הנתבע בטענתו כי קיימות סתירות רבות בין הגרסאות השונות אשר נמסרו בעניין התרחשות האירוע ואופן התרחשותו ואולם, אין להתעלם מכך, שעד ההגנה, מר אסולין, אישר בחקירתו הנגדית כי אכן התרחש האירוע בביתו. וכלשונו:

"ש. אתה לא היית מרוצה מההתקנה מגיע משה עולה הביתה, רואה שהעבודה לא נעשתה, בזמן שהוא חשב שהעבודה כבר הסתיימה, אתה אמרת שמשה לא היה מרוצה מהעבודה שעשה העובד שלו, למה התכוונת?

ת. משה חשב שעבודה של העובד שלו תסתיים, הוא לא היה מרוצה כי הוא ראה את החורים בקיר, והטלוויזות לא על הקיר. הוא היה טרוד, לחוץ, עצבני, מזיע ראיתי את זה בהבעת הפנים שלו.

ש. מפנה שוב להודעה בביטוח לאומי, למה אמרת שבינך לבין משה לא היו דין ודברים, משה לא כעס, לא צעקות ולא שום דבר?

ת. משה לא כעס עלי, גם כשהוא כעס על יורי הוא עשה את זה בדרך מאופקת.

ש. הוא כן כעס על יורי?

ת. כן." (עמ' 19 שורות 9-18 לפרוטוקול).

12. לא נעלם מעיני בית הדין כי מר אסולין מסר גרסאות שונות. בתחילה הכחיש כי היה ויכוח או צעקות בין התובע לבין מר שנדרו (נ/4), אך לאחר מכן אישר בחקירתו הנגדית, כי במהלך ההתקנה חזר התובע ומשראה שהעובד לא התקדם כעס על מר שנדרו (עמ' 19 לפרוטוקול). ניכר היה בעד כי הוא אינו מעוניין להעיד אודות האירוע מחשש שתקום לתובע עילת תביעה כלפיו (עמ' 15 לשורות 8-12 לפרוטוקול; עמ' 14 שורות 20-24 לפרוטוקול) ועל כן ניסה בתחילה להרחיק עצמו מהאירוע. יתרה על כן, בסיום חקירתו אף טרח העד להודיע מיוזמתו כי:

"אבקש שירשם בפרוטוקול שאין לי שום קשר לעניין הזה שהייתי רק צופה בו ושהוא לא מתכוון לתבוע אותי. אני זוכר באופן ברור שמר רובין בא להתקין אצלי טלוויזיה מה שהיה בבית אמרתי, כשהוא יצא מהבית, היו לו כאבי לב ונראה כאילו הוא חווה התקף לב, אני זוכר את זה באופן צלול" (עמ' 20 שורות 12-14 לפרוטוקול).

על יסוד דברים אלה, יש לתת משנה תוקף לדבריו של מר אסולין שמהם עולה כי אכן התרחש בביתו אירוע במסגרתו כעס התובע בשל עיכוב בביצוע ההתקנה על ידי מר שנדרו וכן כי חש ברע.

13. באשר לחריגות האירוע - הנתבע טען כי על רקע העובדה שהתובע הגיש תביעתו רק כ-3 שנים לאחר האירוע, וכי במסמכים הרפואיים עובר לאירוע אין זכר לטענה בדבר קיומו של אירוע חריג, יש ללמוד כי האירוע בבית מר אסולין שבמסגרתו דרש הלקוח שינוי במיקום תליית הטלוויזיה ועל כן התעכבה העבודה, דבר שהוביל להתרגזות התובע, לא היווה אירוע חריג. התובע מנגד טוען כי אופי עבודתו רגוע ושלו וכי בינו לבין מר שנדרו מערכת יחסים טובה ומעין משפחתית כאשר מריבות וויכוחים אינם חלק משגרת עבודתם הרגילה.

14. שמעתי את עדויות התובע ומר שנדרו בעניין חריגות האירוע והתקשיתי ליתן בהן אמון. התובע כאמור ציין בתצהירו כי "אופי עבודתו רגוע ושלו" (סעיף 4 לתצהיר) וכי "...באותו רגע נכנסתי לעצבים שבאמת אני לא זוכר את עצמי במצב הזה, אני מעולם לא מתעצבן, לא רב, בטח לא על הבחור הזה, הוא אצלי שנים, מעולם לא צעקתי עליו ... חריג ונדיר שאני צועק על העובדים שלי, אני לא אחד שמשתולל, אני רגוע לחלוטין" (עמ' 4 שורות 16-20 לפרוטוקול). גם מר שנדרו העיד כי התובע מעולם לא צעק עליו (עמ' 12 שורות 2-3).

אולם בעדותו, הודה התובע כי עבודתו כרוכה באחריות ללקוחות וספקים (עמ' 8 שורות 19-22) ובבית החולים ציין ביום 13.12.10 כי: "לדבריו העבודה אינה קשה פיזית אך כרוכה בהרבה מתח ודאגות".

ואילו מר שנדרו ציין בפני החוקר כי "משה זה בעל הבית ופה היה סיפור גדול וכמעט עזבתי עבודה שלי .... משה בדרך כלל רגוע ולא צועק. המקרה הזה היה מקרה חריג וזה פעם ראשונה ב-5 שנים שהוא צועק עלי ואחרי שראיתי מה קרה לו לא עזבתי עבודה..." (עמ'2 שורות 7-8, עמ' 5 שורות 4-6 להודעת העד לחוקר, נ/8). ואולם בעדותו משנשאל העד "כשמשה צועק, זה מפחיד?", השיב "לי? לא מפחיד. מה אני ילד. זה עבודה" (עמ' 12 שורות 22-23 לפרוטוקול) ונראה היה מעדותו של מר שנדרו כי לא הוטרד כלל מכך שהתובע צעק עליו.

15. גרסת התובע שלפיה עבודתו ככלל מתנהלת על מי מנוחות ללא כל לחץ כאמור, אינה עולה בקנה אחד עם דברים שנאמרו על ידו בעדותו ובבית החולים. גם מעדותו של מר שנדרו בבית הדין, להבדיל מדבריו בפני החוקר, נראה כי לא התרגש מצעקותיו של התובע וספק אם כך היה חש במקרה שבו מדובר בסיטואציה חריגה וכאשר לדבריו (ואף לדברי התובע), כלל לא היה אשם בעיכוב שנוצר.

16. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין בבואו לקבוע את עצם קיומו של אירוע חריג ייתן משקל יתר לאנמנזה כפי שנרשמה על ידי הרופאים. הלכה זו נומקה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הירשהורן, כך:

"יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון".

וכן:

"ההזקקות לרישומי בית החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים" (דב"ע מט/0-23 המוסד - שמעון הירשהורן, פד"ע כ 349).

17. בענייננו, בדו"ח מד"א שפינה את החולה לא נזכר כל אירוע חריג. להיפך, בדו"ח זה צוין כי "לדבריו הכאבים בחזה הופיעו במנוחה ללא מאמץ פיזי" גם בדו"ח מוקד החירום לא נזכר כל אירוע. ואילו בדו"ח המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים יוספטל נרשם "40 דקות טרם קבלתו בזמן מנוחה .. כאבים עזים " (ההדגשה - שלי י.א.ש).

כעולה מהלכת הירשהורן לרישומים הרפואיים חשיבות רבה ויכולים הם להעיד על התרחשות האירוע ומידת חריגותו. לכן לדברי התובע, בפני הרופא ממנו הוא מבקש מזור, בדבר אופן התרחשות האירוע והסיבה לסבלותיו, יכול ותהא חשיבות רבה. על פניו משנמנע מבוטח לציין בפני הרופא כי הכאבים הופיעו לאחר התרגזות וצעקות, יכול הדבר להפחית מהחשיבות הסוביקטיבית שאותה הקנה המבוטח לאירוע הנטען. בפרשת אושרי נקבע כי:

"התחושה הסובייקטיבית של הנפגע מעידה בין השאר על חריגותו של האירוע. על תחושתו זו של הנפגע למדים אנו מהתייחסותו לאירוע".

אכן, אינני סבורה כי הרישום הרפואי הוא חזות הכל וכי העדר רישום בהכרח מטה את הכף לחובת המבוטח. אלא שבהצטרף הדבר לעובדה שלגרסת התובע עבודתו מתנהלת על מי מנוחות, דומה כי דווקא האירוע הנדון מהווה סיטואציה שהיה מקום לספר עליה לרופא המטפל, גם אם לא במועד קבלתו בחדר המיון, הרי שמספר ימים לאחרי מכן כאשר ציין שעבודתו כרוכה בדאגות.

18. זאת ועוד, טענת התובע כי במהלך 30 שנות עבודתו מעולם לא התרגז וכי האירוע שבו "התבזבזה כחצי שעת עבודה" היה חריג, אינה מתקבלת על הדעת ובמיוחד לאור העובדה שעל פי עדות מר שנדרו, בכ-10% מההתקנות נדרש תיקון או שינוי בעבודה המצריך עבודה נוספת או חוזרת (עמ' 11 שורות 24-32 לפרוטוקול, וכן דבריו בפני החוקר עמ' 4 שורה 15 עד עמ' 5 שורה 1).

לכך יש להוסיף כי מר אסולין העיד כי כאשר חזר התובע "הוא היה טרוד, לחוץ, עצבני, מזיע ..." (עמ' 19 שורה 13 לפרוטוקול) וכן כאשר נשאל לעניין קיומן של צעקות וכעס, השיב "לא היה משהו חריג, לא היו צעקות באופן חריג. היה הרמת קול, היה כעס, היה מתח בינו לבין העובד" (עמ' 20 שורות 1-2 לפרוטוקול).

על יסוד האמור, לא מצאתי כי התובע הוכיח שמדובר באירוע חריג.

19. סיכומו של דבר - התובע הרים את הנטל להוכיח את התרחשות האירוע, היינו עיכוב בביצוע העבודה, ויכוח והתרגזות אשר החלה בבית מר אסולין והסתיימה באשפוז בבית החולים ואולם חריגות האירוע לא הוכחה, ומשכך לא הוכח המרכיב ה"תאונתי" של האירוע.

בנסיבות אלה, התביעה נדחית.

20. משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ו, (06 ינואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.