בפני הרכב בית הדין לענייני מים:

כב' השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]

מר שאול שטרייט, נציג ציבור

מר יורם אבנימלך, נציג ציבור

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הערה מקדימה:

תוקף מינוים של נציגי הציבור חברי המותב פג ביום 31.12.15. בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק בתי דין מנהליים תשנ"ב – 1992 מוסמכים נציגי הציבור להשלים דיון בהליך בו החלו לדון קודם למועד פקיעת המינוי, למשך שישה חודשים, דהיינו עד ליום 30.6.16. ביום 21.4.16 חתם שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים על מינוי חדש לנציג הציבור שאול שטרייט. ביום 1.5.16 חתם השר על אישור דומה בעניין מינוי של מר יורם אבנימלך. עד כמה שהצלחנו לברר, דבר המינוי טרם פורסם בילקוט הפרסומים. עם זאת, ומאחר ופסק הדין ניתן קודם ליום 30.6.16, לא ראינו עילה לעכב את החתימה עד לפרסום המינוי בילקוט הפרסומים. בהתאם ייחתם כעת פסק הדין ויועבר לצדדים.

הרקע לעררים:

לבית הדין למים הוגשו שני עררים, אשר נקבע כי ידונו במאוחד, נגד החלטת המשיבים 1 – 2 המורה על ביטול רישיון אספקת המים של מקורות חברת מים בע"מ (להלן: "מקורות") (העוררת בעח"ק 64459-01-15) ישירות לנשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ (להלן: "נשר") (העוררת בעח"ק 5669-02-15) והמורה כי שירותי אספקת המים לנשר יתבצעו על ידי תמר - תאגיד המים רמלה בע"מ (להלן: "תאגיד המים"). כמו כן, במסגרת הערר שהגישה מקורות עוררת היא נגד החלטת המשיבים 1 – 2 לבטל את רישיון האספקה שלה בנוגע לשני צרכנים גדולים נוספים – בית הסוהר רמלה אילון (להלן: "שב"ס") ובית העלמין הבריטי והעברת שירותי אספקת המים לתאגיד המים.

טענות הצדדים:

הטענות העיקריות של העוררות במסגרת העררים שהוגשו הן טענת מקורות כי קיים מהלך כולל של המשיבות 1 – 2 להעביר את שירותי אספקת המים לצרכנים ממקורות לתאגידי המים כאשר מקורות תישאר בסופו של דבר ספקית הולכת המים בלבד וטענת נשר כי העברת אספקת המים לנשר לידי תאגיד המים תגרום לירידה באיכות השירות שנשר מקבלת (בהתחשב בכך שמדובר בצרכן גדול מאוד של מים) וכן לגידול העלויות הצפויות לנשר בגין אספקת המים.

מקורות טוענת עוד כי מדובר בהעברת שלושה צרכנים ותיקים וגדולים של מקורות המחוברים ישירות אל מערכת האספקה שלה על גבי תשתית ייעודית שהניחה מקורות ואשר אותה היא מפעילה ומתחזקת. נטען כי מקורות משרתת צרכנים אלה שנים רבות מאוד לשביעות רצונם המלאה וכי לא קמה כל עילה, תפעולית או אחרת, לבטל את רישיונות האספקה של מקורות בקשר עם הצרכנים שבהחלטת המנהל (המשיב 1). נטען כי לאחר יישום החלטת המשיב 1 לא יחול כל שינוי באופן האספקה לצרכנים שבהחלטת המשיב 1, האספקה תיעשה על ידי אותו גורם (מקורות) ועל גבי אותה תשתית (של מקורות), אך בין הספק בפועל (מקורות) לבין הצרכנים תתווסף חוליה, תאגיד המים (המשיב 3), שאין לה כל תפקיד בשרשרת האספקה, אך יש בה כדי לפגום בקשר הישיר שבין הספק לצרכניו. נטען כי כל תפקיד החוליה האמורה מתמצה בגביית תמורה עבור השירות הניתן על ידי מקורות, תוך גזירת עמלה.

עוד טוענת מקורות כי החלטת המשיב 1 במקרה זה מהווה יישום פרטני של החלטה עקרונית אותה קיבל הדרג הביצועי ברשות המים, על דעת עצמו, לבצע שינוי מבני כולל במשק המים שבמסגרתו מקורות תורחק מתחום החלוקה ופעילותה תצומצם לתחום ההולכה. נטען כי ההחלטה בדבר ביצוע שינוי מבני והפעולות שמבצעת רשות המים לשם מימושה נגועות בפגם מנהלי חמור של חריגה מסמכות. כן נטען כי בהחלטת המשיב 1 כמו גם בהחלטה בדבר ביצוע שינוי מבני ובאופן בו התקבלו נפלו שורה ארוכה של פגמים מנהליים נוספים ובכלל אלה היותן של החלטות אלה שרירותיות ונעדרות כל נימוק של ממש, נעדרות תשתית ראייתית לקבלתן, נגועות בשיקולים זרים, וחורגות ממתחם הסבירות באופן קיצוני. נטען כי להחלטות לא קדם הליך שימוע כנדרש וכמתחייב, למרות שמדובר בפגיעה בזכויות קנייניות ומעין קנייניות של מקורות, כמו גם הגבלת חופש העיסוק שלה.

מקורות טוענת כי לרשות המים, ובפרט לדרג הביצועי שלה, אין סמכות מכוח חוק המים או מכוח כל חוק אחר לבצע שינוי מבני כאמור במשק המים והשינוי המבני המבוצע אינו מעוגן במדיניות ממשלתית ואף לא בתוכנית האב למשק המים. נטען כי באמצעות פריטת השינוי המבני להחלטות פרטניות שעניין אי חידוש רישיון מקורות ביחס לצרכנים מסוימים מבקשת רשות המים להתגבר על היעדר סמכות לבצע שינוי מבני כולל שאינו מעוגן במדיניות ממשלתית ובחקיקה ראשית כמתחייב וכנדרש.

מקורות טוענת כי ההחלטה בדבר ביצוע שינוי מבני נעדרת כל תשתית ראייתית לקבלתה, שכן לא קדמה לה כל עבודת מטה רצינית הבוחנת את השלכותיה כמתחייב מרשות מנהלית הפועלת כדין ובאופן תקין. נטען כי המסמך היחיד אותו הציגה רשות המים כעבודת מטה המהווה תשתית ראייתית להחלטה בדבר ביצוע שינוי מבני הוא מסמך הנושא כותרת "מסמך להתייחסות" שנכתב בשנת 2013 על ידי מר גלעד פרננדס, סמנכ"ל בכיר (כלכלה) ברשות המים ואחד משני המצהירים מטעם רשות המים. נטען כי מדובר במסמך שאיננו עבודת מטה יסודית, אלא מסמך להתייחסות היוצא מנקודת מוצא כי יש לבצע שינוי מבני ואינו מסביר ומנתח את השיקולים בעד ונגד ביצוע המהלך.

עוד טוענת מקורות כי הנימוק היחיד להחלטת מנהל רשות המים, אותו ניתן לדלות מן ההחלטה עצמה, הוא טענת רשות המים כי מקורות הפרה לכאורה הסכמה שהייתה קיימת בין הצדדים להעברת הצרכנים נושא החלטת המנהל לתאגיד המים. מקורות טוענת כי הראתה כי טענה זו אינה נכונה שכן הסכמתה לביצוע פיילוט שניתנה בשנת 2012 פקעה עוד בתום אותה שנה בשל כך שתאגיד המים יצא מן הפיילוט. כן נטען כי הסכמה להעברת צרכנים לתאגיד המים לא הייתה קיימת בשנת 2014 ערב החלטת המנהל. בכל מקרה, נטען כי אין בהפרת הסכמה נטענת כדי להוות עילה להפעלת סמכות מנהל רשות המים ואין בה כדי לייתר את חובתה של רשות המים לנמק החלטתה להעביר צרכנים של מקורות לתאגיד המים. נטען כי משהפרה רשות המים את חובת ההנמקה מוטל עליה נטל מוגבר להראות כי ההחלטה הייתה עניינית ומוצדקת ולא שרירותית.

מקורות טוענת כי רישיון האספקה הינו רישיון מתמשך שאינו קצוב בזמן שמתחדש אוטומטית משנה לשנה וכי כללי הקיצוב לא נועדו להוות כלי לאסדרה מבנית במשק המים. לכן נטען כי השימוש שעושה רשות המים בכללי הקיצוב שלא בנסיבות של מחסור במים ושלא לשם הגשמת תכליתם מהווה חריגה מסמכות.

לטענת מקורות סעיף 26 לחוק המים מעגן את זכויותיהם של מי שהיו ספקים ערב כניסת חוק המים לתוקף להמשיך ולספק באותן כמויות ולאותם צרכנים כפי שעשו עד אותה עת. כן טוענת מקורות כי זכויותיה וחובותיה להמשיך לספק מים לכל הצרכנים והישובים שלהם סיפקה מים עקב תחילת הסכם העלויות, בהתאם לרישיונות שהיו בידי החברה במועד האמור עוגנו בהסכמי העלויות (האחרון בהם משנת 2007). נטען כי הסכמי העלויות משקפים הסכמות חוזיות אליהן הגיעו מקורות והמדינה בקשר עם שינויים מבניים וארגוניים אותם ביקשה המדינה לבצע במקורות ובמשק המים בעקבות מספר החלטות ממשלה בנושא. נטען כי שינויים אלה כללו, בין היתר, הגדרת המבנה הארגוני לקבוצת מקורות והגדרת גבולות הגזרה של פעילות החברות השונות בקבוצה, תוך הסכמה על ביצוע פעולות התייעלות בקבוצה. פעולות אלה אכן בוצעו. בהתאם לסעיף 2 להסכם העלויות האחרון הסכימו הצדדים כי התחייבות הצדדים לבצע את החלטת הממשלה 2318 לעניין שינוי מבני במקורות, המהווה נספח להסכם, תעמוד בתוקפה גם לאחר תום תקופת ההסכם. נטען כי החלטת ממשלה 2318 הותירה את מעמדה וזכויותיה של מקורות בתחום אספקת המים בעינן ואין בה או באיזו מהחלטות הממשלה שקדמו לה זכר לאמירה כי מקורות תהפוך לספק סיטונאי וכי פעילותה תמוקד בתחום ההולכה. מקורות מציינת כי הסכמי העלויות השני והשלישי נחתמו לאחר חקיקתו של חוק תאגידי מים וביוב וטוענת כי מאחר שהסכמי העלויות שנחתמו לאחר מו"מ ארוך נועדו להסדיר, בין היתר, שינוי מבני בחברת מקורות, ברי כי שינוי מהותי כאמור בתפקידיה ובמעמדה של מקורות במשק המים הנובע, לשיטת רשות המים, מחוק תאגידי מים וביוב, היה מוצא בם את ביטויו. מקורות טוענת כי לא כך קרה, ללמדנו כי בזמן אמת, בסמוך לאחר חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, הרגולטור לא העלה על דעתו כי יש בחוק האמור כדי לשנות מזכויותיה, מתפקידיה ומעמדה של מקורות במשק המים. נטען כי מחשבה זו נולדה שנים אחר כך ורק לאחר שהוקמה רשות המים.

מקורות טוענת כי טענת רשות המים כי מדיניותה תואמת את תכנית האב לפיתוח משק המים שאושרה, לכאורה, בידי מועצת הרשות, ואת המדיניות המותווית בה לעניין האספקה במרחב העירוני, אינה נכונה. נטען כי מועצת הרשות אישרה רק חלק אחד מתוך תכנית האב – מסמך המדיניות, אך טרם אישרה את תכנית היישום שהיא החלק האופרטיבי והחשוב של תכנית האב. כן נטען כי אין במסמך המדיניות כל עיגון לשינוי המבני אותו מובילה רשות המים. נטען כי מסמך המדיניות אמנם מתייחס למרכזיותה של מקורות בתחום ההולכה אך אינו קובע כי יש למקד את פעילותה למקטע זה בלבד. כמו כן, נטען כי תכנית האב, לאחר שאושרה על ידי המועצה, הינה בגדר המלצה אותה יש להביא לאישור הממשלה, ואישור כאמור טרם ניתן. כן נטען כי השינוי המבני אותו מקדמת רשות המים הינו בבחינת "הסדר ראשוני" שיש לעגנו בחקיקה ראשית.

נשר טוענת כי החלטת מנהל רשות המים לפיה החל מחודש ינואר 2015 אספקת המים לנשר תועבר לאספקה על ידי המשיב 3, תאגיד המים, ניתנה ללא כל הודעה מוקדמת לנשר, מבלי להתייעץ קודם עם נשר, מבלי שניתנה לנשר זכות הטיעון בעניין ומבלי שמנהל הרשות בחן את השאלה האם התאגיד ערוך ומוכן לקלוט את נשר ולספק לנשר את צרכיה הייחודיים. עוד טוענת נשר כי גם אם אספקת המים לנשר תעבור מידי מקורות לתאגיד באופן רשמי, בפועל כל ההבדל שייווצר הוא שבמקום שמקורות היא זו שתספק מים לתאגיד והיא גם זו שתיתן לתאגיד את המענה בכל אירוע של תקלה או אירוע אחר, אספקת המים תמשיך כפי שהייתה על ידי מקורות אולם כעת יהיה גורם שלישי, התאגיד, שניצב בין נשר לבין מקורות, אשר בסופו של יום סביר שיפנה למקורות לצורך תיקון התקלה או מתן המענה לנשר. נטען כי העברת נשר לתאגיד לא תוביל לכל התייעלות בהליך אספקת המים, אלא תגרום להיפך הגמור וכן תגרום לעלויות נוספות לנשר, תסרבל את מתן השירות לנשר ועלולה לגרום לנשר לנזקים.

עוד טוענת נשר כי ייתכן שהשימוש במחיר אחוד יוביל להוזלת עלויות אצל צרכנים המפנים למעלה מ-90% מצריכת המים שלהם גם לביוב, אך אין זה המצב בנשר. נטען כי העברת האחריות להספקת המים לנשר אל התאגיד המים לא תוביל לכל התייעלות באספקת המים. כן נטען כי אספקת המים, איכות המים ולחץ המים חשובים לפעילות מפעל נשר ופגיעה באספקת המים לנשר עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים, הן כלכליים והן מבחינת איכות הסביבה. נשר טוענת כי תאגיד המים נמצא בעיצומו של מעבר מתאגיד עירוני לתאגיד אזורי. נטען כי הוכח כי לתאגיד אין כל תכנית סדורה לביצוע המעבר ואין לתאגיד כל ידיעה כיצד יבצע את המעבר. נטען כי הוכח שהתאגיד מבקש לצרף אליו גם את מפעל נשר מבלי שלתאגיד יש כל ידיעה מהם הצרכים המיוחדים הנדרשים לנשר. על כן, נטען כי לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים קודם שניתנה ההחלטה בדבר העברת נשר לתאגיד.

נשר טוענת כי המטרות שהציבה הרשות להשיג כתוצאה מהעברת צרכנים לתאגידי המים אינן מתקיימות ולא יוגשמו במקרה של נשר. נטען כי במקרה של נשר אין כל התייעלות; אין כל התמקצעות; אין צורך להבטיח "שירות הולם" שעה שהשירות שניתן על ידי מקורות "הולם" דיו; שיקול מניעת "הפסד" לתאגיד המים הינו שיקול זר שאיננו רלוונטי; לא ייגרם כל פיתוח כפול של תשתיות; שיקול מניעת פיצול שירותי המים והביוב איננו רלוונטי. מאידך נטען כי דווקא את השיקולים הרלוונטיים רשות המים לא שקלה כלל. נטען כי לא נשקלו בעניין נשר העדר ידיעת התאגיד את צרכי נשר והצפי בגידול הפעילות של התאגיד. כן נטען כי לא נשקל יישום תמ"א 14/4/1 שאושרה לאחרונה ומרחיבה את שטחי המחצבות של מפעל נשר. נטען כי הוצאת התכנית לפועל תחייב העתק קווי מים ושינוי תוואי קווי מים לכל הפחות בחמש השנים הקרובות ומטבע הדברים הדבר מחייב שיתוף פעולה הדוק בין מקורות לבין נשר וגם בשל כך אין כל היגיון ואין כל סיבה להעביר את אספקת המים לנשר לידי התאגיד. עוד נטען כי ההחלטה ניתנה ללא הנמקה וזו סיבה נוספת לבטלה. כן נטען, כאמור, כי לא ניתנה לנשר זכות שימוע וגם בשל כך דין ההחלטה להתבטל.

רשות המים, מנהל רשות המים ושב"ס (להלן: "המשיבים") טוענים כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "חוק תאגידי המים") בתחום המוניציפאלי תאגיד המים אמור לספק לכל הצרכנים את שירותי המים ואין ספק שתאגיד המים שבנדון יכול לעמוד בדרישות הצרכן. כן טוענים המשיבים כי גדרי סמכותו של בית הדין למים הינם מצומצמים ותחומים בהוראות חוק המים, תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים") ולו רצתה מקורות לפנות בעתירה בכל הנוגע לסמכותה הכוללת של רשות המים לביצוע הרפורמה הנטענת על ידי מקורות במבנה משק המים, היה עליה לפנות לבג"צ.

עוד טוענים המשיבים כי החלטת מנהל הרשות נשוא העררים המאוחדים אינה בבחינת ביטול רישיון אספקה, אלא עניינה בחידוש הרישיון בתנאים חדשים. כן נטען כי החלטת מנהל הרשות על העברת שלושת הצרכנים אינה כרוכה בהעברת תשתיות מקורות לתאגיד המים או לכל ספק אחר. נטען כי ההחלטה הינה מהלך התואם מדיניות שהותוותה בחוק ואין מדובר במהלך כולל להדיר את מקורות מתחומי פעילות מסוימים. נטען כי יישום ההחלטה אין בו כדי לפגוע בהכנסות מקורות או בחוסנה הכלכלי ואף מנכ"ל מקורות ופרופ' לביא (מומחה לכלכלה ציבורית שכתב חוו"ד והעיד מטעם מקורות) הודו בכך בעדויותיהם. כן נטען כי מאחורי החלטת מנהל הרשות עומדים רציונלים מבוררים שעיקרם אינו העשרת קופת תאגיד המים, בוודאי לא על חשבון מקורות, אלא קידום היעילות וחוסנם הכלכלי של כלל הספקים במשק. עוד נטען כי מדובר במהלך מדוד שגבולותיו ידועים, שנועד להיעשות באופן הדרגתי, להעברת מספר צרכני קצה לא רב, שעד כה קיבלו את אספקת המים ממקורות, לתאגידי המים שבתחומם הם מצויים. נטען כי המהלך נעשה לאחר בחינת השלכותיו על מקורות ולאחר שנמצא כי אין מדובר בפגיעה של ממש ושבראיה כלל משקית יש בו יתרונות גדולים. כן נטען כי ההחלטה נשוא העררים המאוחדים מהווה עוד צעד יישומי לטיפול באותם מקרים חריגים שאינם תואמים את המצב הנוהג במגזר העירוני (לפיו מקורות מספקת מים לתאגידי המים ויתר הספקים הפועלים במגזר זה ותאגידי המים הם שמספקים שירותים אחודים של מים וביוב לצרכני הקצה) והתאמתם למצב הרצוי.

באשר לטענת מקורות כי מהלך יישום ההחלטה אינו אלא בבחינת "פיקציה" נוכח העובדה שממילא תמשיך מקורות לספק בפועל את המים לשלושת צרכני הקצה בהם עסקינן, הואיל ובנסיבות המקרה מגיעים קווי מקורות עד סמוך לחצרות שלושת הצרכנים מושא ההחלטה, טוענים המשיבים כי אין בפנינו פיקציה גם מקום בו מסיבות טכניות בעיקרן מוסיפה מקורות לספק את המים, זאת מאחר שהעברת הצרכנים מגלמת בחובה העברת אחריות לאספקה ממקורות לתאגיד המים והכוונה היא לאחריות משפטית על אספקת המים, גם אם לשם ביצוע המטלה נסמך הספק על פעילותו התקינה של ספק אחר.

המשיבים טוענים כי המדיניות שרשות המים מקדמת, ואשר באה לידי ביטוי בהחלטת מנהל הרשות נשוא העררים, מהווה עיקרון שקבע המחוקק הראשי והתווה אותו בחוק תאגידי המים. נטען כי המחוקק ראה מול עיניו מצב של העברת הפעילות של אספקת המים ושל אספקת שירותי הביוב לידי גוף מקצועי אחד שיספק את שני השירותים יחד בכל תחומה של הרשות המקומית. המחוקק סבר כי הקמת חברה שתספק את שני השירותים יחד בפריסה שתשתרע לפחות על המרחב המוניציפאלי של רשות מקומית תסייע בהשגת מטרותיו של החוק. נטען כי המחוקק הוא שהגדיר את בניית משק המים והביוב המקומי כמשק סגור, שכל הכנסותיו מיועדות לניהול מערכת החלוקה והאיסוף של המים והביוב. נטען כי התנגדות מקורות להעברת צרכן לאספקה בידי התאגיד פוגעת במטרה זו.

באשר לטענת נשר כי אין דינה כדין יתר צרכני התאגיד, הואיל ובשונה מהם קיים פער משמעותי בין היקף צריכת המים שלה לבין היקף ניצול תשתיות הביוב על ידה, טוענים המשיבים כי מר פרננדס העיד מטעם רשות המים (ועדותו לא נסתרה) שהגם שנכון כי נשר צורכת את מרבית המים המסופקים לה, קרי, אינה מזרימה אותם לביוב, עדיין היקף הביוב שלה משמעותי (פרוטוקול מיום 22.12 עמ' 111 – 112).

המשיבים טוענים כי הוכח בעדויות אנשי המקצוע מטעם הרשות כמו גם הדין קובע כי קיים הגיון רב ואף יש הצדקה ממשית, כלל משקית, בקביעת תחום האספקה של תאגיד המים באופן המונע סלקטיביות של ספק בבחירת צרכניו ותוך שוויוניות ומניעת אפליה הדדית, הן ביחס לצרכני התאגיד והן כלפי תאגידי המים. הגדרת הגבולות מונעת את האפשרות שספק מים יוכל לברור לו את צרכניו ומחייבת את התאגיד להניח תשתית יקרה גם עבור צרכן שלעולם לא יחזיר את ההשקעה. לכן מיצוי פוטנציאל הצרכנים הגלום בתחום התאגיד וצירופם כצרכני התאגיד הינו יעיל באופן הממקסם את הכנסות התאגיד וכפועל יוצא מכך את ביסוסו הכלכלי ויכולתו להעניק את השירות המיטבי לכל צרכניו. נטען כי העברת הצרכנים לתחומי התאגידים לא נועדה להעשיר את קופת התאגידים אלא חותרת להחזרת האיזון בתמהיל הצרכנים של תאגידי המים ומהלך כזה יתקן את העיוות כתוצאה מכך שצרכנים מסוימים לא נכללו בתחומו של התאגיד מלכתחילה.

עוד טוענים המשיבים כי בפרשת שדה חמד טענה מקורות טענה סותרת לטענתה כאן ועמדתה הייתה שמאחר ששדה חמד נמצאת בתוך תחומה המוניציפאלי של עיריית ראשון לציון אין לסווגה באופן אחר מכלל צרכני הרשויות המקומיות ומשך כל השנים היא הופלתה לטובה כאשר קיבלה את מימיה ישירות ממקורות. נטען כי עמדה זו מצדיקה דחיית העמדה הנוכחית של מקורות, בבחינת השתק שיפוטי החל על מקורות שהלא אין להתיר לבעל דין לטעון טענות משפטיות סותרות בשני הליכים שונים. על כן, טוענים המשיבים כי יש לדחות את טענות מקורות ככל שהן נוגעות לחוסר סבירות שבהחלטה לשרטט את גבול הפעילות של תאגיד המים בפועל בהתאם לגבול האחריות שלו כפי שנקבע בחוק תאגידי המים ולקבוע כי תחום פעילות התאגיד במסגרת "הקו הכחול" הינו פרמטר ענייני רלוונטי ומבוסס לקבלת ההחלטה נשוא העררים.

עוד טוענים המשיבים כי מים הינם משאב השייך לכלל הציבור והשימוש במשאב זה מותנה בהוראות חוק המים. מכאן, כל טענה בדבר קיומן של זכות קנויה בלתי מוגבלת להמשיך ולספק מים או לפגיעה בחופש העיסוק ביחס לאופן או היקף אספקת המים, כפופה למגבלות חוק המים.

באשר לסעיף 26 לחוק המים טוענים המשיבים כי מדובר בהוראת מעבר החלה באופן חד פעמי עם כניסתו לתוקף של החוק ומאפשרת למי שסיפק מים לפני כניסתו לתוקף של החוק ועד שנה שקדמה לו לקבל רישיון לאותה כמות מים שהפיק או סיפק ולאותם צרכנים שסיפק להם מים. נטען כי אין ללמוד מכך כי עצם מתן הרישיון הזה באופן חד פעמי נועד להנציח את זכותו של אותו ספק להוסיף ולספק מים ללא הגבלת זמן ולראות בסעיף כמקור לקיבוע זכות לרישיון לתקופה בלתי מוגבלת. נטען כי גם הפרשנות של מקורות לסעיף 32(ב) לחוק המים מוטעית ומייתרת את הצורך והסמכות להוצאת רישיונות, קציבת כמויות או הגדרת מטרות ותנאים לקבלת ההקצאות. כן נטען כי תקופת תוקפו של הרישיון לשנה אחת מוצאת לה עיגון גם בכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), תשל"ו – 1976 (להלן: "כללי הקיצוב"), כאשר כל הארץ הוכרזה כאזור קיצוב.

המשיבים טוענים כי הגמישות בשינוי רישיונות נדרשת לא רק בתקופת קיצוב, כדי לאפשר ניהול נכון של משק המים ומתן מענה הולם לצרכנים. נטען כי טענת מקורות בדבר היעדר תחולה לכללי הקיצוב כמו גם הטענה כי רישיונה הינו קבוע מתעלמת מהעובדה שעל גבי רישיונות כל הספקים, לרבות רישיונה שלה, קצובה תקופת תוקפם לשנה אחת, זאת בהתאם לסמכותו של מנהל הרשות מכוח שילוב הוראות סעיפים 23 עם 24 ו-25 לחוק המים. כמו כן היא מתעלמת מפסיקתו של בית הדין למים כי תוקפם של רישיונות ההפקה הינו לשנה אחת.

כן טוענים המשיבים כי אין ממש בטענות מקורות ונשר על עליה צפויה בתעריפי המים של צרכני הקצה מושא ההחלטה לצורך מימון המהלך. נטען כי ככל שנותרו הבדלים במקרים נקודתיים, המתייחסים לצרכנים בודדים בתחומי תאגיד המים, הרי שהם זניחים. כן נטען כי בנסיבותיו הנקודתיות של הערר, תאגיד המים מביא דווקא להוזלה מסוימת בשיעור התשלום האחוד של מים וביוב בידי 3 הצרכנים, לעומת הותרת המצב המפוצל על כנו. נטען כי ההחלטה נשוא העררים לא נעשתה בעלמא, באופן שרירותי, כי אם בשים לב לנתונים הרלוונטיים של התאגיד ויכולתו ליטול את האחריות לשמש ספק המים של הצרכנים. עוד נטען כי מעבר להתייעלות וצמצום עלויות בטווח הארוך, המהלך נועד לשפר את תנאי הצריכה של צרכן הקצה כבר בטווח הקצר וכך פערים שונים ברגולציה הקיימת על הספקים מביאים לכך שכיום עומדים לרשותו של צרכן בתאגיד המים גם כלים צרכניים שאינם קיימים בידיו של צרכן של חברת מקורות. כן טוענים המשיבים כי במהלך שמיעת הראיות התחוור כי דאגתה האמיתית של נשר מפני ההחלטה כלל אינה ממוקדת באספקת המים למפעל אלא נובעת מתכנון עתידי של פעולות נשר בעקבות אישור תמ"א 14/4/1 במחצבת רמלה, המחייב הסטת קווי תשתית של מקורות שמצויים במתחם התוכנית. נטען כי העד מטעם נשר העיד כי לאחר השלמת ביצוע הפרויקט אין מניעה שנשר תעבור לאספקת מים מתאגיד המים. כמו כן, טוענים המשיבים, אספקת המים לנשר תוסיף להישען על תשתית מקורות וממילא אין בהעברה המיועדת כדי להביא לפגיעה בנשר.

באשר למסמך להתייחסות אליו מתייחסת מקורות טוענים המשיבים כי מדובר על מסמך שמדבר על פוטנציאל העברה תיאורטי בעוד כמות המים שבפועל מדובר על העברתה נמוכה משמעותית וכפועל יוצא מכך גם היקף ההשפעה על הכנסות החברה נמוך פי 10, דהיינו לא 15%, כי אם לכל היותר 1.5%, ובוודאי לא הפסד של 150 מלש"ח בשנה, ואולם זהו רק חלקה הראשון של האמירה במסמך. נטען כי במסמך כתוב כי עבודת הרשות אינה באה לפגוע לכאורה במקורות והמסמך מבהיר ומציג את האיזון שצריך להישמר בקרב כלל הגורמים במשק המים. כמו כן, טוענים המשיבים, המסמך התייחס בין היתר גם לאפשרות של העברת תשתיות אך ההחלטה שהתקבלה אינה כוללת העברת תשתיות. נטען כי מסמכי עבודה פנימיים של רשות המים בחנו חלופות שונות ובסופו של דבר התקבלה החלטה מסוימת בחלופה מסוימת ובחינת החלופות השונות אינה מעידה אלא על בחינה רחבה ומקצועית ואינה ראיה על מה שהוחלט. המשיבים טוענים כי גם הנתון המספרי של הפחתת הכנסות של כ- 2.7 מיליארד ₪ מנכסי מקורות שצוין בחוו"ד פרופ' לביא אינו נתמך בכל הסבר כיצד חושב וגם בחקירתו הודה המומחה כי לא ערך כלל את התחשיב אלא ביקש ממקורות לערכו ולא צירף את התחשיב, ככל שכזה נעשה. על כן, טוענים המשיבים כי מדובר בעדות שמועה חסרת נפקות ואין תועלת במומחיות המומחה לעניין זה. כן נטען כי מדובר בהצגת תרחיש גרוע ביותר מבחינת מקורות, חסר עיגון במציאות.

המשיבים טוענים כי ההחלטה משמרת את היקף הפעילות של מקורות, אינה פוגעת בהכנסותיה ועשויה אף להפחית את היקף השירותים שעליה לתת כנגד אספקת אותה כמות מים. נטען כי התנגדות מקורות למהלך אינה מונעת משיקולים המבוססים על אדנים כלכליים אלא בעיקר משיקולי שימור וביתור המונופול של מקורות בכל מחיר, גם מקום בו המחיר הינו פגיעה באופטימיזציה של ניהול יעיל של משק המים. כן נטען כי התעריף לצרכני הקצה אינו משתנה וכי לא הוכחה פגיעה המצדיקה התערבות בהחלטה שהינה החלטה סבירה שהתקבלה בהתאם לדין ובסמכות, לאחר שקילת השיקולים הרלוונטיים.

תאגיד המים טוען גם הוא, בין היתר, כי מנהל רשות המים פעל במסגרת סמכותו ובמסגרת הוראות חוק המים, חוק תאגידי מים והדינים החלים על עניין אספקת מים. נטען כי העובדה שמקורות המשיכה לספק מים לשלושת הצרכנים לאחר תחילת פעילותו של תאגיד המים היא בבחינת עיוות חריג ולא תקין, היוצא מהכלל. נטען כי ההסמכה בחוק תאגידי מים קיימת ורשות המים אך פעלה בעניין שלושת הצרכנים לצורך הגשמת תכלית החוק.

כן טוען תאגיד המים כי אין ספק כי הוא יכול לעמוד באספקת שירות המים לנשר באותה איכות שנשר רגיל אליה וכי העוררות מתנגדות להעברת שירותי המים לתאגיד המים מטעמים כלכליים בלבד. נטען כי ההחלטה מושא העררים אינה מורה על העברת תשתיות בבעלות מקורות לתאגיד המים. נטען כי התשתיות יישארו בדיוק כפי שהן ומפעל נשר לא יפגע כתוצאה מהמעבר לתאגיד המים.

תאגיד המים טוען עוד כי לא נפלו פגמים בהחלטת מנהל רשות המים, כי הנימוקים נמסרו הן למקורות והן לנשר מבעוד מועד, כי נשלחו מכתבים במהלך שנים עברו לנשר על הכוונה להעביר את האחריות לאספקת שירותי המים לידי תאגיד המים וכי נשר הייתה מודעת לשינוי המתוכנן ולא הסתייגה ממנו. נטען כי לנשר אין כל זכות לבחור את ספק המים והעברת אספקת המים מידי מקורות לידי תאגיד המים היא בבחינת חובה על פי דין. כן נטען כי בהתאם להוראות חוק תאגידי מים, תאגיד המים הוא הגורם היחיד שמוסמך לספק מים לצרכנים בתחום התאגיד ולא מקורות.

בתשובתה לסיכומי המשיבים טענה מקורות (בנוסף לטענות שנטענו ופורטו לעיל) כי אין לקבל את טענת המשיבים כי לבית הדין למים אין סמכות לפרש את סמכותו של מנהל הרשות ליתן את ההחלטה מושא הערר על רקע הקשרה הכולל והתכליות אותן היא נועדה להגשים. באשר לטענת המשיבים כי אין מדובר בביצוע שינוי מבני במשק המים טוענת מקורות כי מדובר בהתעלמות מן העובדות שצוינו בטענות מקורות ומחוק המים והמבנה ההיררכי של סמכויות האסדרה במשק המים אותו מתווה חוק המים. עוד נטען כי החלטת המנהל מנוגדת למדיניות הממשלה כפי שזו באה לידי ביטוי בתיקון מס' 6 לחוק תאגידי מים וביוב ולכללים שקבעה רשות המים בעקבות זאת, אשר תכליתם לתמרץ תאגידי מים וביוב להתאחד ולהתייעל. כן נטען כי טענת המשיבים כי חוק תאגידי מים וביוב הפך את "עקרון הקו הכחול" לעקרון אסדרתי בלעדי מתעלמת לחלוטין מכך שישנם בחוק תאגידי מים וביוב סעיפים המבהירים כי אין זהות מלאה בין "הקו הכחול" לתחום בו פועל תאגיד המים והביוב וכי ניתן (ואף צריך) לסטות מעקרון "הקו הכחול" לטובת ייעול אספקת השירותים במשק המים והביוב המוניציפאלי. נטען כי טענת המשיבים כי חוק תאגידי מים וביוב מעגן רפורמה שנועדה להפוך את תאגידי המים והביוב לספקים היחידים בתחום המוניציפאלי מתעלמת מלשונו הברורה של החוק ומדברי ההסבר לו וכי המחוקק עצמו סבר בעת התקנת חוק תאגידי מים וביוב שהדרתה של מקורות ממקטע החלוקה הינו עניין עקרוני (רפורמה) שיש להסדירו בחקיקה ראשית. נטען כי החוק אינו מקנה בלעדיות לתאגידי מים וביוב ואין בו כדי לפגוע בזכויות ספקים קיימים.

נשר טוענת בתשובה לסיכומי המשיבים כי תאגיד המים אינו טוען בסיכומיו כי יש ביכולתו לספק את צרכיו המיוחדים של נשר ולעומת זאת הן הרשות והן התאגיד נסמכים על כך שאספקת המים כולה תמשיך להתבצע על ידי מקורות. לכן, נטען, המשיבים מודים כי מה שהיה הוא שיהיה אלא שכעת יהיה בין נשר לבין מקורות גורם שלישי אשר לא יעשה כלום ויגבה כספים בגין שירות שמספקת מקורות כיום ותמשיך לספק בעתיד. נטען כי מדובר בחוסר יעילות ונזקים שעלולים להיגרם לנשר כתוצאה מהמעבר. כן נטען כי המשיבים אינם מתמודדים עם עמדת נשר לפיה עלות אספקת המים השנתית תגדל בלמעלה ממיליון וחצי ₪. נטען כי הטענה כאילו נציג נשר הודה שנשר לא תיפגע מהמעבר מופרכת שכן נציג נשר הבהיר פעמים רבות לאורך חקירתו כי נשר מתנגדת להעברת אספקת המים בשל שורה ארוכה של טעמים. עוד נטען כי טענת התאגיד כי מכוח חוק תאגידי המים הסמכות לספק מים בתחום המוניציפאלי של הרשות היא סמכות בלעדית של התאגיד אינה נכונה וכי אין מדובר בחובה או בסמכות בלעדית על פי החוק.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הראיות ואת המסמכים שהוגשו לעיוני אציע לחברי בית הדין לדחות את העררים מהטעם שלא נפל בהחלטת המשיב 1 פגם המצדיק התערבותו של בית הדין בהחלטה. החלטת המשיב 1 מצויה במסגרת מתחם הסבירות, ניתנה לאחר שנשקלו השיקולים הנוגעים בדבר ונערך איזון בין האינטרסים הציבוריים ובין האינטרסים של העוררים וכאמור, לא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

כידוע, בית משפט או בית דין הדן בסבירות החלטתה של הרשות איננו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המקצועית ומתערב בשיקול דעתה המקצועית של הרשות רק בנסיבות חריגות. ראה:

בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מה(3), 678, 687-688 (1991);

בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778, עמ' 786-787 (1994);

בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.4.07);

בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות (19.7.07);

בג"צ 8134/11 אשר נ' שר האוצר (29.1.12);

בג"צ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל (30.12.12);

בג"צ 43/16 תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל (1.3.16);

בג"צ 232/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (8.5.16).

בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב במטרה לערוך שינוי מבני במשק המים והביוב בישראל ולהעבירו לאחריותם של תאגידים פרטיים, חלף הרשויות המקומיות. הרפורמה במשק המים מושתתת על שני עקרונות בסיסיים. הראשון – עיקרון האחידות. לפי עיקרון זה תעריפי המים והביוב יהיו אחידים לכל סוגי הצרכנים ברמה הארצית. השני – עקרון העלות. לפי עיקרון זה תעריפי המים והביוב בתאגידים ייקבעו לפי העלות הריאלית של אספקת שירותי המים והביוב. בהתאם לכך, נקבע בכללים החדשים כי כלל הצרכנים של תאגידי המים והביוב ישלמו לפי תעריף אחיד בכל הארץ. ראו:

בג"צ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ו-16 אח' נ' ממשלת ישראל (ניתן ביום 5.1.12).

לא ניתן לקבל את טענת מקורות כי ההחלטה להעביר שלושה צרכני קצה הינה שינוי או רפורמה מבנית במשק המים. החלטת מנהל רשות המים להעביר את צרכני הקצה לתאגיד המים הינה תואמת את הדין הקיים – חוק תאגידי המים וחוק המים, כפי שפורט בטיעוני המשיבים. זו גם המציאות הנוהגת, שכן מרביתם המכרעת של הצרכנים בתחומי תאגידי המים הינם צרכניהם של תאגידי המים. ההחלטה שעומדת ביסוד העררים שבנדון נועדה לבצע את ההתאמות המתבקשות למקרים פרטניים בודדים שנותרו ואשר אינם תואמים את הדין הקיים לפיו תאגידי המים יספקו את המים לכל הצרכנים בתחום הרשות שבה הם פועלים.

"אלא, שבקביעה כי הכללים נקבעו בהתאם לסמכותה של הרשות אין די. יש להמשיך ולבחון האם החלטה זו התקבלה בהתאם לכללי המשפט המינהלי. במסגרת זו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בעקבות הליך ראוי והוגן, ועל בסיס תשתית ראייתית מספקת. בנוסף, יש לבדוק האם ההחלטה סבירה והוגנת והאם התקבלה על יסוד שיקולים ענייניים ולא על יסוד שיקולים זרים או שרירותיים (ראו למשל: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 35-34 (1983)).... כידוע, במסגרת בחינה זו יימנע בית משפט זה בדרך כלל מלהתערב בהחלטות המתקבלות על ידי הרשות המינהלית המוסמכת, אשר בידיה מכלול הנתונים המקצועיים הרלוונטיים, ולא ישים עצמו בנעליה שלה. כידוע, בחינת סבירותה של ההחלטה המינהלית תלויה בגבולותיו של מתחם הסבירות, שכן זו תיחשב כלא סבירה רק אם היא חורגת ממתחם זה באופן קיצוני (ראו למשל: בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46, 58-57 (1997)). כאשר מדובר בעניין הדורש מקצועיות והמערב שיקולים של מדיניות כלכלית מתחם שיקול הדעת השלטוני הוא רחב. זאת, שכן "נושאי מדיניות הם מטבעם נושאים המסורים לאחריותן של הרשות המבצעת ושל הרשות המחוקקת ונתונים לשיקול דעתן הרחב" (אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות ההתערבות 241 (2008); ראו גם: בג"ץ 8397/06 עו"ד ווסר נ' שר הביטחון, פ"ד סב(2) 198, 212 (2007); בג"ץ 1139/07 בזק בינלאומי נ' שר התקשורת, בפסקה 18 (לא פורסם, 5.9.2007))".

ראו:

בג"צ 10541/09 הנ"ל.

לא שוכנעתי כי במקרה זה החלטת מנהל הרשות חורגת באופן קיצוני ממתחם סבירות רחב זה או כי היא בלתי צודקת או בלתי ראויה. מדובר בהחלטה שניתנה בהתאם לדינים החלים ולאחר הליך ראוי, ארוך ומסודר, אשר כחלק ממנו הרשות התייעצה עם גורמים מקצועיים וקיימה פגישות ושיחות עם הגורמים המעוניינים, כפי שעולה מהראיות שהוצגו לבית הדין. נראה כי הרשות פעלה בהתאם לדין החל ולאחר ששקלה את השיקולים הרלוונטיים. יצוין כי הרשות הייתה רשאית לשקול שיקולים של שוויון וצדק חלוקתי בעת יישום העקרונות שנקבעו בחוק המים ובחוק תאגידי מים (בג"צ 10541/09 הנ"ל).

מקורות טוענת כי החלטת המשיבים 1 – 2 להעביר את צרכני מקורות לתאגידי המים והביוב הינה החלטה מבנית וההחלטה משפיעה על הכנסותיה של מקורות באופן משמעותי. לא ניתן לקבל טענה זו. הראיות שהובאו בפני בית הדין מצביעות על כך שגם כיום מרבית עיסוקה של מקורות מתמקד בהולכת המים ברמה הארצית ובאספקת מים כסיטונאית לתאגידי מים וביוב, רשויות מקומיות וספקים אחרים. גם כיום, ככל הנראה, היקף האספקה הקמעונאי שלה הינו שולי, כפי שעולה מהנתונים שהוצגו בפנינו. בכל מקרה, לא הוכח כי השינוי שטמון בהחלטת מנהל הרשות יביא להשפעה משמעותית על הכנסותיה של מקורות. לא הוכח הצורך בהעברת תשתיות של מקורות לתאגיד המים. כמו כן, לא הוכחה הטענה כי השינוי שייווצר כתוצאה מהחלטת המשיבים יביא לתעריף מים שונה שנדרש הצרכן (נשר) לשלם. בכל מקרה, אם אכן ייגרם נזק כלכלי למקורות או לצרכני הקצה כתוצאה מהשינוי שעומד ביסוד ההחלטה, ניתן יהיה לפנות בהליכים המתאימים לשם קבלת פיצוי בגין הנזק שייגרם כתוצאה מיישום החלטת המשיבים.

כאמור, לרשות המים ומנהל הרשות סמכויות רחבות לצורך ניהול משק המים וקביעת המדיניות שבו, זאת בהתאם לחוק המים (ראו: בג"צ 10541/09 הנ"ל). בענייננו, כאמור מדובר בהעברת מספר צרכני קצה לטיפולו של תאגיד המים. אין מדובר בשינוי מבני או בשינוי מדיניות כנטען על ידי מקורות ואין מקום בנסיבות העניין לכבול את שיקול הדעת המנהלי של המשיבים 1 – 2 ובכך אולי אף לגרום לנזק לאינטרס הציבורי של אסדרה מיטבית של משק המים. תכליתה של המדיניות שעל פיה פועלים המשיבים 1 – 2 הינה ריכוז כל הקשור באספקת המים והטיפול בביוב בידי תאגידי המים, זאת על מנת לגרום להתייעלות בנושא זה. לעת הזו אין לדעת האם באמת תהיה התייעלות כתוצאה מהמדיניות שמנהיגה רשות המים בנושא זה, אך לא ניתן לקבוע כי רשות המים ומנהל הרשות פעלו בעניין הנדון בעררים אלו בניגוד לחקיקה הקיימת או כי נפל בהחלטתם פגם המצדיק התערבות של בית הדין למים.

כמו כן, טענתה של מקורות כי למשיבים 1 – 2 אין סמכות להעברת מספר צרכני קצה לטיפולו של תאגיד המים אינה מתיישבת עם טענותיה בהליכים אחרים, שם ביקשה להעביר צרכני קצה מסוימים לטיפולו של תאגיד המים (עח"ק 23226-06-09 כפר הנוער שדה חמד נ' הרשות הממשלתית למים וביוב ומקורות (ניתן ביום 27.9.2010)), וכן עומדת בסתירה לטענותיה כי סוגית חוסר הסמכות אינה מתעוררת כאשר קיימת הסכמה של מקורות להעברת צרכנים, שכן לא ניתן לקבל את הטענה כי בכוחה של מקורות להעניק למשיבים 1 – 2 סמכות, מקום בו זו לא הוקנתה בדין.

על הטוען לפגיעה בזכות אדם חוקתית מוטל הנטל להוכיח כי פגיעה כזו אכן התקיימה (ראו: בג"צ 10541/09 הנ"ל). לא הוכחה כל פגיעה בזכות קניינית של מקורות. כפי שקבע בית הדין למים פעמים רבות בעבר, מעולם לא ניתנה לאיש זכות לספק או להפיק מים לנצח. מדובר ברישיון אשר נשקל על ידי הרשות מדי שנה ושנה בהתאם לנסיבות משק המים וגורמים רלוונטיים נוספים ולרשות, כאמור שיקול דעת רחב. מעבר לזה, כאמור, לא הוכח כי מקורות תינזק כלכלית באופן משמעותי בעקבות ההחלטה וכאמור לעיל, כל הטוען לנזק כלכלי יוכל לפנות בהליכים המתאימים בבקשה לשיפוי.

סיכום:

במקרה שבפנינו מתקיימות נסיבות עובדתיות שאולי חריגות לכלל, ואולם אין בהן כדי להצדיק חריגה מהמדיניות בה נוקטת רשות המים, בהתאם לסמכותה בחוק ובהתאם להחלטות שהתקבלו. כפי שצוין, ובעניין זה לא הייתה מחלוקת, הספקת המים למפעל נשר תמשיך להתבצע בפועל בתשתית המים של מקורות וע"י מקורות. אלא שהאחריות תועבר לתאגיד המים ומקורות תפעל, בפועל, כקבלן משנה.

המשמעות המעשית היא כי לא יגרם למי מהצדדים נזק של פגיעה בעצם אספקת המים. לכל היותר יתכן שיגרם לעוררות נזק כלכלי עקב שינוי בעלויות. ככל שגרימת נזק כלכלי זה, אם יגרם, מהווה פגיעה בזכויות שנוצרו לעוררות מכוח התחייבויות חוזיות, הרי שתהיה פתוחה הדרך לתבוע את הפיצוי המתאים.

העוררות תקפו את התבונה שבבסיס ההחלטה נשוא העררים, זאת כאשר בפועל ממשיכה מקורות לספק את המים למפעל נשר באמצעות תשתית ההולכה של מקורות, והעברת האחריות לתאגיד מסרבלת, ואולי גם מייקרת, את הליך אספקת המים. אלא שבית הדין אינו בוחן את תבונת ההחלטה השלטונית אלא את חוקיותה. גם לו סברנו, ואיננו מביעים עמדה בעניין זה, כי חוק תאגידי מים וביוב הוא חוק שבא לעולם בחטא, או שהמדיניות שנקבעה ע"י הממשלה או ע"י הרשות הממשלתית למים ולביוב אינה ראויה, לא היה בכך עילה לביטול ההחלטה נשוא העררים שבפנינו. כאמור, בוחנים אנו את חוקיות ההחלטות שהתקבלו ולא את תבונת ההחלטות או חוכמת המחליטים. מקומה של ביקורת זו, העולה בטיעוני ב"כ העוררים, במישור הציבורי והפוליטי. באשר לבית הדין – ביקורתו מתמצת בבחינת חוקיות ההחלטה השלטונית. זאת בהתאם לאמות המידה של הביקורת השיפוטית בהליך מנהלי.

בנסיבות העניין, ובהביאי בחשבון את כל האמור, לא מצאתי כי ההחלטה שבנדון חורגת ממתחם הסבירות או כי התקבלה בשרירותיות תוך אי שקילת השיקולים הרלוונטיים, ביניהם העלויות למשק, לצרכנים ולספקים הרלוונטיים או בניגוד לדין הקיים. כן לא מצאתי כי נשללה ממי מהעוררות זכות הטיעון והשימוע בנסיבות העניין. אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אציע לחברי בית הדין למים לקבוע כי לא נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות ולדחות את העררים המאוחדים.

מר שאול שטרייט, נציג ציבור:

אני מסכים.

מר יורם אבנימלך, נציג ציבור:

אני מסכים.

החלטה לדחות את שני העררים שהוגשו ע"י חברת מקורות וע"י חברת נשר ושהדיון בהם אוחד.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ו, 29 יוני 2016, בהעדר הצדדים.