בפני כב' השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]

הרקע לבקשה:

לפני בית הדין לענייני מים בקשת מקורות חברת מים בע"מ להורות לרשות המים להימנע מכל פעולה של העברת צרכני מקורות לתאגידי מים וביוב, שלא בהסכמת מקורות, עד להכרעתו של בית הדין למים בעררים שהוגשו בעניין זה.

לבית הדין למים הוגשו שני עררים, אשר נקבע כי ידונו במאוחד, נגד החלטת המשיבים 1 – 2 המורה על ביטול רישיון אספקת המים של מקורות חברת מים בע"מ (להלן: "מקורות") (העוררת בעח"ק 64459-01-15) ישירות לנשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ (להלן: "נשר") (העוררת בעח"ק 5669-02-15) והמורה כי שירותי אספקת המים לנשר יתבצעו על ידי תאגיד המים רמלה בע"מ (להלן: "תאגיד המים"). כמו כן, במסגרת הערר שהגישה מקורות עוררת היא נגד החלטת המשיבים 1 – 2 לבטל את רישיון האספקה שלה בנוגע לשני צרכנים גדולים נוספים – בית הסוהר רמלה אילון (להלן: "שב"ס") ובית העלמין הבריטי והעברת שירותי אספקת המים לתאגיד המים.

הטענות העיקריות של העוררות במסגרת העררים שהוגשו הן טענת מקורות כי קיים מהלך כולל של המשיבות 1 – 2 להעביר את שירותי אספקת המים לצרכנים ממקורות לתאגידי המים כאשר מקורות תישאר בסופו של דבר ספקית הולכת המים בלבד וטענת נשר כי העברת אספקת המים לנשר לידי תאגיד המים תגרום לירידה באיכות השירות שנשר מקבלת (בהתחשב בכך שמדובר בצרכן גדול מאוד של מים) וכן לגידול העלויות הצפויות לנשר בגין אספקת המים.

המשיבות 1 – 2 טוענות כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, בתחום המוניציפאלי תאגיד המים אמור לספק לכל הצרכנים את שירותי המים ואין ספק שתאגיד המים שבנדון יכול לעמוד בדרישות הצרכן.

המשיב 3, תאגיד המים, טוען גם הוא כי אין ספק כי הוא יכול לעמוד באספקת שירות המים לנשר באותה איכות שנשר רגיל אליה וכי העוררות מתנגדות להעברת שירותי המים לתאגיד המים מטעמים כלכליים בלבד.

טענות הצדדים בבקשה:

במסגרת הודעה ובקשה מטעם מקורות שהוגשה ביום 28.10.15 טוענת מקורות כי רשות המים הודיעה לפתע לשב"ס (במכתבה מיום 14.10.15) כי ההחלטה בדבר העברתו להיות צרכן של תאגיד המים אינה מעוכבת וכי עליו לשלם את התמורה בגין אספקת המים לתאגיד המים ולא למקורות. מקורות טוענת כי זאת בניגוד לדין (סעיף 31(ב) לחוק המים תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים") הקובע כי הגשת הערר כדין מעכבת את ביטול הרישיון התלייתו או שינויו) ולהתנהגות הצדדים עד כה וחרף העובדה שההליך דנא נמצא בעיצומו והצהרה מפורשת של המשיבה 2 במסגרת הדיון הטלפוני שנערך ביום 23.6.15, לפיה רשות המים, מתוך כיבוד ההליך המתנהל בפני בית הדין, מעכבת את יישום מדיניותה להעברת צרכני מקורות לתאגידי מים עד להחלטת בית הדין למים בעררים אלה. על כן, מבקשת מקורות כי בית הדין למים יורה למשיבה 2 לכבד את הוראת חוק המים וההליך דנא, למשוך את מכתבה לשב"ס ולהימנע מכל פעולה של העברת צרכני מקורות לתאגידי מים וביוב שלא בהסכמת מקורות, למצער עד להכרעתו של בית הדין למים בעררים.

המשיבים 1 – 2, בתגובתם להודעה ובקשה מטעם מקורות, טוענים כי בקשת מקורות היא למעשה בקשה לצו ביניים המוגשת כ-10 חודשים לאחר הגשת הערר, בגדרה מבקשת מקורות כי בית הדין יכריע בשאלת תחולתו של סעיף 31(ב) לחוק המים בנסיבות הערר הנדון, זאת שעה שהערר מתנהל לו לאיטו נוכח דחיות שונות של הדיון והמשך שמיעת הראיות בו קבועה לשלהי חודש דצמבר.

המשיבה 2 טוענת כי חזרה והבהירה כי לטענתה אין תחולה בנסיבות המקרה הנוכחי להוראת סעיף 31(ב) לחוק המים ועל כן לא מעוכב מימוש ההחלטה נשוא הערר. נטען כי אין עסקינן בביטול רישיון לאספקת מים אלא בפקיעתו של הרישיון שתוקפו עד לתום השנה הקלנדרית כאמור בו (ובענייננו נטען כי רישיונה של מקורות פקע ב- 31.12.14). על כן, נטען כי ההחלטה שקיבל מנהל הרשות בדבר אספקת המים ל-3 צרכני הקצה מושא ההחלטה על ידי תאגיד המים בשנת 2015 וההודעה שנשלחה בעניין זה למקורות בשלהי 2014 אינן בבחינת הפעלת סמכות שמקורה בסעיף 30 לחוק המים, אלא מדובר בהפעלת סמכות מנהל הרשות להוצאת רישיונות הפקה שנתיים חדשים ולקביעת תנאים בהם בתוקף סמכותו הקבועה בהוראות סעיפים 23 – 25 ו- 36 לחוק המים וכן סעיף 2(ב) לכללי המים (שימוש במים באזור קיצוב), תשל"ו – 1976. לכן נטען כי אין בנסיבות העניין תחולה לסעיף 31(ב) לחוק המים הקובע כי הגשת ערר כדין מעכבת את ביטול הרישיון, התלייתו או שינויו. נטען כי הרישיון של מקורות לא שונה, לא בוטל ולא הותלה. הוא חודש בשנת 2015 באופן שאינו תואם את הרישיון לשנת 2014, שפקע עם סיומה של שנת 2014 ואינו קיים עוד בשנת 2015.

עוד טוענות המשיבות כי אין בעמדה זו של המשיבה כדי לפגוע בתקינות ההליך המשפטי שאותו יזמה מקורות או כדי למנוע דיון ענייני בו ואין בעמדה זו כדי להעיד על חוסר כבוד כלפי סמכותו של בית הדין שכן מדובר בהתנהלות התואמת את פסיקת בית הדין. נטען כי המשיבה 2 הייתה נכונה, בנסיבות שהיו בתוקף במחצית הראשונה של שנת 2015, ליטול על עצמה התחייבות וולונטארית לעכב את יישומה של המדיניות הסדורה שהיא מיישמת לפי הוראות הדין על מקרים נוספים שמחייבים יישום כזה וזאת עד להכרעת בית הדין בהליך דנא שניתן היה לצפות שלא תחרוג את השנה הקלנדרית הנוכחית. נטען כי בבקשתה מייחסת מקורות פרשנות מוטעית הן לדברי ב"כ המשיבים 1 – 2 במסגרת הדיון הטלפוני שנערך והן להחלטתו של בית הדין באותן סוגיות מיום 24.6.15. המשיבות טוענות כי לא ניתנה התחייבות של רשות המים לעכב את מימוש ההחלטה נשוא הערר ובית הדין לא החליט כן.

עוד טוענים המשיבים 1 – 2 כי מקורות אינה מסתפקת רק בבקשה לצו ביניים אלא בקשתה כוללת גם סעד נוסף, שלא ברור מה מקורו המשפטי, שבית הדין יורה לרשות המים להימנע מכל פעולה של העברת צרכני מקורות לתאגידי מים וביוב שלא בהסכמת מקורות. נטען כי סעד כזה חורג לחלוטין מגדר הסעדים שבית הדין יכול להידרש להם בגדר הערר ובפרט נכונים הדברים מקום בו אפילו טרם התקבלה החלטה בנושא.

לטענת המשיבים 1 – 2 אין יסוד לסעדים המתבקשים בבקשה, לא בדין ולא על יסוד הסכמה דיונית, ובשים לב לעיתוי המאוחר של הגשת הבקשה, דין הבקשה להידחות. עוד נטען כי הרקע להגשת הבקשה הינו תכתובת שהופנתה לשב"ס, שהינו אחד מצרכני הקצה הנכללים בהחלטה נשוא הערר, אך חרף עובדה זו וחרף טענת המשיבה 2 עוד בתגובתה לערר בדבר פגם דיוני שנפל בערר של מקורות בשל כך שנמנעה מלצרף את שב"ס כבעל דין בהליך, לא צורף שב"ס כצד אפילו לבקשה הנוכחית, הגם שהיא נוגעת לו במישרין ומשפיעה על אינטרסים כלכליים שלו. נטען כי גם מטעם זה דין הבקשה להידחות.

המשיבים 1 – 2 טוענים עוד כי גם לו היה בסיס לסברה שרשות המים הסכימה למחול על עמדתה המשפטית ונמנעה בתקופת ניהול ההליך מלהקפיד על כך שהתנהלות הצדדים תיעשה על פי לשונם של הרישיונות התקפים לשנת 2015, ראוי לשקול את הדברים שנית, במיוחד לאור שינוי הנסיבות שהתרחש במהלך החודשים שחלפו אשר הביא לכך שתעריף המים ששב"ס נדרש לשלם לתאגיד המים נמוך מהתעריף שמקורות מחייבת אותו. נטען כי הצורך לשקול דברים מחדש מתחדד מכיוון שהתמשכות ההליכים הביאה להצטברות פניות מצד צרכני קצה ותאגידי מים שונים לרשות המים לשינוי ספק המים ממקורות לתאגיד המים.

עוד טוענים המשיבים 1 – 2 כי מאזן הנוחות אינו פועל לטובת מקורות שכן מדובר במחלוקת כספית גרידא ותרופתה יכולה למצוא את פתרונה באופן פיננסי. נטען כי מתן הסעד הזמני המבוקש יפגע בשיקול הדעת המנהלי של המשיבים ואף יגרום נזק לאינטרס הציבורי שכן התעריפים המשולמים כעת למקורות על ידי שב"ס, למשל, הממומנים מקופת הציבור, הינם גבוהים מהתעריפים שיש לשלם לתאגיד המים. עוד טוענים המשיבים לשיהוי בהגשת הבקשה המצדיק דחייתה.

המשיב 3, תאגיד המים, מצטרף לטענות המשיבים 1 – 2 לפיהן רשות המים לא ביטלה את רישיון ההפקה והאספקה של מקורות, לא שינתה אותו ולא התלתה אותו. נטען כי החלטת מנהל רשות המים מהווה הודעה על תנאים במסגרת הרישיון החדש של מקורות לשנת 2015 וזאת מכוח סמכותה של רשות המים לפי סעיף 25 לחוק המים. על כן, נטען כי אין בהגשת הערר כדי לעכב את כניסתם לתוקף של התנאים שנקבעו ברישיונה החדש של מקורות לשנת 2015. כן נטען כי אין בסיס לניסיונה של מקורות לסמוך את מניעת העברת הצרכנים לידי תאגיד המים על דברים שנאמרו לכאורה על ידי ב"כ המשיבים 1 – 2 בדיון הטלפוני מיום 23.6.15 או על החלטת בית הדין מיום 24.6.15.

בתשובתה לטענות המשיבים חוזרת מקורות על טענותיה בבקשה. עוד מוסיפה מקורות כי לאחר הגשת הבקשה נודע למקורות כי תאגיד המים פנה לבית הקברות הבריטי בדרישה לתשלום חשבונות מים בגין החודשים מרץ – ספטמבר 2015 וכי מדובר בתעריפים גבוהים משמעותית מן התעריפים אותם הוא משלם למקורות. כן הבהירה מקורות מדוע לשיטתה סעיף 31(ב) לחוק המים חל על ענייננו. עוד נטען כי רשות המים מבקשת לבצע מהלכים גורפים שעניינם שינוי מבני במשק המים תוך שהיא מבקשת לינוק סמכות מסעיפים פרטניים בחוק המים העוסקים באסדרה השוטפת. נטען כי אין היא יכולה לעשות כן מבלי שהתקבלה בעניין החלטת ממשלה ומבלי שנעשו תיקוני החקיקה המתבקשים. באשר למאזן הנוחות טוענת מקורות כי עסקינן בכוונתה של רשות המים לשנות שלא כדין וללא שום סיבה הנדסית או תפעולית הנוגעת למשק המים מצב השורר מזה עשרות שנים ובכוונתה של רשות המים להמשיך וליישם את מדיניותה הגורפת לצמצום פעילות מקורות במקטע הצרכני תוך פגיעה במקורות ובזכויותיה. נטען כי אם אכן כך יקרה הנזק שייגרם למקורות לא ניתן יהיה לאמידה ולפיצוי והפגיעה בפעילות מקורות ובמשק המים תהיה מהותית. נטען כי מנגד עומד אינטרס כספי גרידא של תאגיד המים וכעת גם של שב"ס, הניתן בקלות לאמידה ולפיצוי כספי.

דיון והכרעה בבקשה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת מקורות המהווה למעשה בקשה למתן סעד זמני בערר ומתן צו ביניים, כפי שטענו המשיבים. מאחר ומדובר, בפועל, בהחלטה בעניין צו ביניים, ניתנת ההחלטה על ידי כאב"ד בתוקף סמכותי לפי סעיף 142(ב) לחוק המים.

מקורות מבקשת למעשה מבית הדין למים ליתן לה סעד זמני המונע מהמשיבים 1 – 2 לפעול על פי ההחלטה העומדת בבסיסם של עררים אלו ולהימנע מכל פעולה של העברת צרכני מקורות לתאגידי מים וביוב שלא בהסכמת מקורות. הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו למתן סעד זמני. כידוע, במסגרת בקשה לסעד זמני, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יינתן הסעד, הינו בלתי הפיך (ראו: עע"מ 6269/14 עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה (החלטה מיום 20/10/2015)).

בענייננו, משמעותה של החלטת המשיבים 1 – 2 להעביר את צרכני מקורות לתאגידי המים והביוב הינה כספית. השינוי שנוצר כתוצאה מהחלטת המשיבים מביא לתעריף מים שונה שנדרש הצרכן לשלם ולפגיעה כלכלית במקורות, כנטען על ידה. על כן, גם במידה שהעררים יתקבלו בסופו של יום, ניתן יהיה לשפות את מקורות בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מיישום החלטת המשיבים. מקורות לא הראתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן המצדיק את מתן הסעד ובכלל זה כי הנזק שייגרם לה אם לא יינתן הסעד הינו בלתי הפיך. כידוע, סעד זמני לא יינתן שעה שתרופתו של המבקש יכולה למצוא את פתרונה באופן פיננסי (רע"א 7273/15 שעבאן נאפע נ' רשות מקרקעי ישראל (החלטה מיום 4.11.15)). יישומה של החלטת המשיבים העומדת בבסיס הערר אין בו כדי ליצור עובדות שאינן בנות שינוי או שיפוי וככל שהערר יתקבל ניתן יהיה גם להשיב מצב לקדמותו. על כן, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת מקורות ואין מקום בנסיבות העניין לכבול את שיקול הדעת המנהלי של המשיבים 1 – 2 ובכך אולי אף לגרום לנזק לאינטרס הציבורי שכן ייתכן שהתעריף שיידרשו מוסדות מסוימים הניזונים מהקופה הציבורית, כגון שב"ס, לשלם בגין המים למקורות הינו גבוה יותר מהתעריף שמשלמים מוסדות אלה למקורות.

עוד יצוין כי במסגרת הבקשה מבקשת מקורות למעשה כי בית הדין יכריע בערר גופו שכן מבוקש סעד התואם את המבוקש בעררים, זאת כאשר טרם הובררו טענות הצדדים וטרם נערך בירור עובדתי לגביהן. גם מטעם זה לא ניתן להיעתר למבוקש בבקשת מקורות, שכן לא ניתן ליתן את הסעד המבוקש במסגרת בקשה לסעד זמני, כאשר טרם נערך הבירור העובדתי הדרוש כדי לתיתו ואשר לא הוכח לגביו כי אם לא יינתן כעת, ולא בתום ניהול ההליך בעררים, תתרוקן הבקשה מתוכן. לעניין קבלת בקשה שמשמעותה היעתרות לסעד המבוקש בתובענה ראו דברים שנאמרו על ידי כב' השופט א' מצא ברע"א 2059/98 וולטה יצוב קרקע בע"מ נ' P.R.S מדיטרניין בע"מ, פ"ד נ"ב(4) 721 (1998), וכן את הדברים שנכתבו בע"א 213/64 חיים ברא"ז ואח' נ' נציב המים, משרד החקלאות, פ"ד י"ח(3) 647 (1964).

בנוסף לא ניתן לקבוע, כטענת מקורות, כי ניתנה התחייבות של המשיבה 2 לעכב את מימוש ההחלטה נשוא העררים וכי בית הדין החליט כן. המשיבות 1 – 2 טענו גם בתגובתן לעררים כי אין תחולה להוראות סעיף 31(ב) לחוק המים, סוגיה אשר טרם הובררה על ידי בית הדין, ולא ניתן לפרש את הדברים שנאמרו על ידי ב"כ המשיבים 1 – 2 בדיון הטלפוני, אשר נערך לשם קביעת סדרי הדיון בלבד, כהתחייבות של המשיבים לעכב את מימוש ההחלטה נשוא העררים. יצוין כי גם החלטת בימ"ש זה מיום 24.6.15 עסקה בסדרי הדיון ולא הכריעה בטענות מקורות לעניין תחולתו של סעיף 31(ב) לחוק המים או בעניין עיכוב ביצוע החלטת המשיבים 1 – 2 העומדת בבסיס עררים אלו.

נעיר עוד כי עולה מבקשת חברת מקורות, נשוא החלטה זו, שרשות המים קיבלה החלטה בעניין אספקת המים לשב"ס. בהמשך מוזכר גם בית העלמין הבריטי. לא נטען בפני בית הדין כי החלטה דומה התקבלה ביחס למפעל נשר. להבדיל ממפעל נשר, לא נטען בפני בית הדין כי אספקת המים לגורמים הנ"ל מחייבת מומחיות מיוחדת וכי קיים סיכון למי מהגורמים אם ישונה הספק הרשום.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הבקשה להורות למשיבה 2 להימנע מכל פעולה של העברת צרכני מקורות, שב"ס ובית הקברות, לתאגיד המים והביוב עד להכרעה בעררים נדחית.

ככל שמבקשת רשות המים להעביר כבר כעת גם את מפעל נשר לאחריות התאגיד, בטרם יוכרע הערר, תגיש הודעה מסודרת לבית הדין כדי שהדבר יישקל בנפרד מהצרכנים האחרים.

לעניין הוצאות הדיון בבקשה זו ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים בסיום ההליך העיקרי.

יש לשלוח החלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ו, 25 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.