בשם המבקשים: עו"ד איתן בן דוד

בשם המשיבה: עו"ד טל אפריון

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 6.8.15, שבה נדחתה בקשת המבקשים לצו עשה "זמני" בלא צורך בתגובה.

רקע

1. כעולה מכתב התביעה שהגישו המבקשים ביום 6.8.15, הם חלק מקבוצת רכישה של מגרש שעליו נבנו שני בניינים. המבקשים רכשו את הזכויות בצמד דירות שהן אחת (להלן: הדירה). קבוצת הרכישה התקשרה עם המשיבה לצורך בניית הפרויקט ומסירת הדירות לידיהם. מועד המסירה היה אמור להיות סוף שנת 2013. מן הנספחים ניתן להבין כי כל הדירות נמסרו עד חודש יולי 2014, זולת דירת המבקשים, שלהם מחלוקת עם המשיבה באשר לעבודות הכרוכות בהשלמת הדירה, שעה שהמשיבה גורסת כי הדירה מוכנה למסירה והמבקשים חולקים. מועד אחרון למסירה של הדירה השלמה, לטענתם, נקבע למחצית חודש מרץ 2015. ביום 3.3.15 החלה חלופת מכתבים בלתי נמרצת (קרי מכתב אחת לחודש לערך) בין ב"כ הצדדים: המבקשים דרשו פיצויים לרוב ואת מסירת הדירה; המשיבה השיבה כי הדירה מוכנה למסירה זה מכבר, ובנוסף המבקשים הם החבים למשיבה מאות אלפי ₪ בגין שינויים שביקשו בדירה, קיבלו, ולא שילמו בגינם (נספחים ט'-י"א).

2. תביעת המבקשים הוגשה ביום 6.8.15 כאמור. בתביעה עתרו המבקשים לצו עשה שיחייב את המשיבה למסור להם את הדירה, וכן לפצותם בסכום של מעל מיליון ₪ נזקיהם השונים הנטענים, בעיקר בקשר עם האיחור במסירת הדירה. בגדרי התביעה עתרו לצו עשה "זמני", שיחייב את המשיבה למסור להם את החזקה בדירה, וזאת אף בפיקוח מומחה שימנה בית המשפט. המבקשים הוסיפו ועתרו לקבלת הסעד כבר במעמד צד אחד. יוער כי המבקשים טענו בבקשתם כי "אין כל מחלוקת" ששילמו את כל חובם בהתאם להסכם הבניה ותוספת השינויים (סעיף 2(ד) לבקשה); זאת חרף טענה מפורשת של המשיבה, שניתן היה לגלות רק מעיון בנספחי הבקשה (נספחים י' ו-י"א(2), הם מכתבי המשיבה מימים 10.5.15 ו-5.7.15), כי למבקשים חוב של מאות אלפי ₪ למשיבה, ולא ההיפך, שהם נדרשים להסדירו.

3. הבקשה הובאה לעיוני כשופט תורן בפגרה ונדחתה בהחלטתי מיום הגשתה, ללא צורך בתגובה. לא אחזור על כל האמור בהחלטה, אך בתמצית ביארתי כי אין זו בקשה לסעד "זמני" כי אם עניין להליך העיקרי. כן ציינתי כי המדובר במצב שבו למשיבה אין התנגדות עקרונית למסירת החזקה אלא היא עומדת על הסדרת החוב הנטען של המבקשים כלפיה, כך שבידי המבקשים לסלק את החוב תחת מחאה, לקבל את הדירה ולהלין על כל חיוב ביתר או ליקוי לאחר מכן. עוד עמדתי על פרק הזמן הממושך של חודשים של מחלוקות עד שהגישו המבקשים לפתע את בקשתם הבהולה במהלך הפגרה. הבקשה לסעד זמני נדחתה, בנסיבות אלה, בלא צורך בתגובה, תוך שהובהר כמובן שזה ממילא דינה של הבקשה לצו במעמד צד אחד.

4. ביום 27.8.15, שלושה שבועות לאחר בקשתם הראשונה ועדיין במהלך הפגרה, הגישו המבקשים "בקשה לעיון חוזר" ולחלופין לדיון דחוף בבקשה לסעד זמני. בבקשה התעמתו המבקשים עם צדקת ההחלטה. לשיטתם של המבקשים, לעניין הנימוק שלפיו הסעד הזמני זהה לזה הסופי, הרי שהם מדגישים כי המשיבה נתנה רק שירותי בנייה, ולכן "מאספקלריית כתב התביעה אין מדובר בסעד סופי". אשר לסוגיית החוב, מטעימים המבקשים, הם פנו למשיבה על מנת לברר מה חובם הנטען, והמשיבה לא השיבה, כך שהא ראיה כי אינם חבים למשיבה דבר. לחלופין עותרים המבקשים לקיום דיון בבקשה לסעד זמני. בית המשפט העליון, מבארים המבקשים, ברע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם רובינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.09; להלן: עניין לואר) ביאר לטענתם כי "זכאי מבקש כי יקויים דיון בבקשתו אם לא ניתן לו הסעד במעמד צד אחד, ואין לדחות סתם כך את בקשתו" (סעיף 7(ב) לבקשה). הסעד נדרש שאם לא כן יידרשו המבקשים להמתין זמן רב לקבלת קניינם או להיכנע לדרישות לא מוצדקות לשיטתם של המשיבה.

5. השופטת התורנית (כב' סגנית הנשיאה, השופטת ד' אבי-גיא) הורתה על העברת הבקשה לעיון חוזר לתגובה. המשיבה הגיבה ביום 16.9.15. היא ביארה כי חוב של המבקשים כלפיה קיים, חרף טענתם כי "עובדה" היא שאין חוב כאמור, ברם עוד הוסיפה כי נתון זה לא היווה לשיטתה תנאי למסירת הדירה: ההיפך הוא הנכון, היא הייתה מוכנה למסור את הדירה כבר לפני שנה ועודנה נכונה לעשות כן עתה, תוך שעל זכויותיה הכספיות תעמוד בנפרד. אי המסירה, לטענתה, נובע מכך שהמבקשים אינם חפצים בקבלתה ונמנעים מליטול את החזקה בה, אף שכל תיקון שדרשו בה המבקשים (דוגמת עבודות ניקוי) אינו מונע את מסירת החזקה. הימנעות המבקשים מנטילת החזקה, כך גורסת המשיבה, הוא תולדה של אי הצלחה למצוא קונה לדירתם. המשיבה מבקשת כי בית המשפט יורה למבקשים לתאם עמה מועד מיידי לקבלת החזקה. המשיבה רואה עוד להוסיף, לעניין אי מסירת התגובה בידה לפניית המבקשים לעניין החוב הנטען, כי משעה שבחרו הם לנקוט הליך משפטי, אין למשיבה כל חובה להשיב להם מחוץ למסגרת ההליך המשפטי.

6. המבקשים השיבו, בקצרה. תשובתם: המשיבה מתחמקת ממסירת מידע על אודות החוב. קרי, אין חוב. קרי, יש לחייבה למסור להם את החזקה לאלתר. לחלופין יש לקיים דיון דחוף.

דיון

7. דין הבקשה להידחות. לא עלה בידי המבקשים, בבקשתם או בתשובתם, להציג כל עילה מוכרת בדין לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.8.15 (להלן: ההחלטה המקורית). אין גם כל עילה לקיום דיון בבקשה לסעד זמני, שעה שהבקשה לסעד זמני (ולא רק לצו ארעי) נדחתה זה מכבר. אבאר.

8. לעניין הבקשה לעיון חוזר: ראשית, נזכיר מושכלות ראשונים באשר למתווה של עיון חוזר בהחלטות ביניים. בהיותה החלטת ביניים, היא כמובן בת שינוי. אולם זאת, ככלל, אם אירע שינוי נסיבות מהותי. בענייננו, לא אירע כמובן כל שינוי נסיבות מהותי, ואף המבקשים לא ההינו לטעון כי אירע: פניה (לאקונית ביותר, יש לציין) למשיבה לברר מה היקף החוב המדויק, אף אם לא נענתה על אתר, קשה לראות בה שינוי נסיבות מהותי, ודאי בשים לב לתוכן ההחלטה המקורית. החלטת ביניים היא אמנם בת שינוי גם בלא שינוי נסיבות מהותי, זאת מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט (וכאשר ניתן סעד זמני – מכוח תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, כפי שהדגיש בית המשפט העליון, "הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית" (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)).

9. המקרה שלפנינו ודאי אינו נמנה עם המקרים הנדירים לשינוי החלטת ביניים. אפשר שהמבקשים חלוקים על טעמיה של ההחלטה המקורית, ובפרט הנימוק שלפיו הסעד הזמני זהה לסעד הסופי. אולם הדרך לשינוייה של ההחלטה אינו בפנייה חוזרת לבית המשפט שנתן את ההחלטה, תוך התעמתות עם תוכן ההחלטה, שמא יגרוס המותב (ובפגרה, במהלכה הוגשה הבקשה – מותב תורן אחר) שיש לשנות מן ההחלטה. דרך המלך היא בהגשת בקשת רשות ערעור, ולא כך נהגו המבקשים, גם לא בחלוף חודש ומחצה ממועד ההחלטה המקורית.

10. למעלה מן הצורך, יוער כי גם עיון חוזר לא היה מביא לשינוי ההחלטה. כפי שהובהר בהחלטה המקורית, הסעד הזמני המבוקש זהה לסעד הסופי. מובן שאין זה אלא שיקול, אולם הוא שיקול רב חשיבות, ובמקרה דנן - מכריע. המבקשים מציינים (ובעניין זה – בצדק) כי מדובר בעסקה שבה הם לא רכשו את הדירה מן המשיבה, אלא התקשרו בהסכם שבו המשיבה תבנה עבור קבוצת הרכישה את הבניינים והדירות ותמסור לכל הדיירים ובכללם למבקשים את הדירה. ועדיין, הסעד הזמני זהה לזה הקבוע המבוקש. הסעד הזמני הוא להורות למשיבה למסור את החזקה בדירה. הסעד הקבוע (הרלבנטי לענייננו, ונוסף לו הסעד הכספי שאינו רלבנטי כאן) הוא להורות למשיבה למסור את החזקה בדירה. ואם יינתן הסעד (שבענייננו אף נתבקש כבר במעמד צד אחד) – מה ייוותר מן הדיון בסעד הקבוע המבוקש?

11. גם הטעם הנוסף שצוין בהחלטתי, בעניין השתהות המבקשים, בעינו עומד. בקשות לסעדים זמניים יש להגיש בהקדם האפשרי, שבהיעדרה מודגם כי גם לדידו של המבקש אין בהילות יתרה המחייבת מתן סעד זמני קודם שנתבררו זכויות הצדדים (ראו: רע"א 5240/92 חלמיש נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז (1) 45 (1992)). כאן, חלופת המכתבים לעניין מסירת הדירה החלה בחודש מרץ 2015, כאשר אחת לחודש לערך פונה מי מן הצדדים לרעהו (נספחים ט'-י"א לבקשה). קשה לזהות בפניה לבית המשפט ביום 6.8.15 בהילות יוצאת דופן של המבקשים; כך גם עתה, בהגשת בקשה לעיון חוזר שלושה שבועות לאחר מכן.

12. אשר לסוגיית החוב, שצוין כי בידי המבקשים לשלמו, לקבל את הדירה, ואז לתבוע את התשלום לצד יתר הכספים שהם תובעים: בניגוד לטענת המבקשים על כך ש"אין כל מחלוקת" ששילמו את כל חובם בהתאם להסכם הבניה ותוספת השינויים, התברר כאמור שיש חולק, והוא – הצד שכנגד, שחלק על כך מפורשות, כפי שנתברר מעיון במכתבי המשיבה. אילו הייתה המשיבה מתנה את המסירה בתשלום החוב הנטען בידה, לא הייתה כל דרך לחייבה לעשות אגב דיון בבקשה לסעד זמני: זהו עקרון היסוד של זכות העכבון, שהיא קניינית (ראו סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974: "לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות", ועיינו: ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מו(3) 58 (1992)). בהינתן זכות עכבון כדין, הרי שלא ניתן לרוב לאיין זכות זו בדרך של מתן סעד זמני, והפתרון הוא שחרור הנכס המעוכב בהפקדת ערובה להבטחת החיוב הנטען (השוו, לעניין מטלטלין: סעיף 11(ג) לחוק המטלטלין, התשל"א-1971). המבקשים לא התיימרו אפילו להתמודד עם סוגיית העכבון, ו'פתרו' אותה בכך שטענו כי "אין כל מחלוקת" שכלל אינם חבים למשיבה. מה פסול מצאו אפוא המבקשים בהחלטה, לא נדע.

13. על האמור יש להוסיף שעתה השתנה נתון אחד, שרק מחזק את היעדר הצורך בהתערבות שיפוטית: המשיבה ביארה שלמרות שלשיטתה המבקשים לה כספים, היא כלל אינה מתנה את המסירה בביצוע התשלום. המשיבה משוועת, לטענתה, למסור את החזקה, כפי שביקשה לדבריה לעשות זה שנה; המבקשים, שאינם נזקקים לדירה ואינם מוצאים קונה לה הם המעכבים את קבלת החזקה בתואנה כי אינה ראויה למגורים, וכך מייצרים להם תביעה הנסבה על איחור במסירה – הכל טענת המשיבה כמובן. לא כאן המקום להכריע מטבע הדברים גרסת מי עדיפה; ברם דומה שהסעד של מסירת הדירה, כסעד זמני או קבוע, אמור להתייתר. כל שנדרש עתה אפילו אינו כולל הסדרת החוב, אלא תיאום מועד לקבלת החזקה בדירה. אין כמובן חיוניות וטעם בכך שבית המשפט ימנה מומחה שילווה את הליך מסירת החזקה: ניתן לקיים את הליך המסירה אגב עריכת פרוטוקול מסירה כמקובל (והרי המבקשים עותרים לקבלת הדירה במצבה, אשר יהא), ואת כל הטענות שוודאי תהיינה למבקשים באשר לליקויים בדירה יוכלו להעלות בפני המשיבה או לצרף לתביעתם הכספית הקיימת.

14. דין הבקשה לעיון חוזר להידחות אפוא. נפנה עתה לעתירה החוזרת של המבקשים: לקיים דיון בבקשה לסעד זמני. עתירה זו נסמכת על סברת המבקשים שלפיה בית המשפט העליון בעניין לואר ביאר כבר, כפי שהם מסכמים זאת, כי "זכאי מבקש כי יקויים דיון בבקשתו אם לא ניתן לו הסעד במעמד צד אחד, ואין לדחות סתם כך את בקשתו".

15. התקשיתי עד מאד לרדת לפשרה של הבקשה האמורה. בקשה לסעד זמני לחוד, ובקשה לסעד ארעי במעמד צד אחד (קרי עד הכרעה בבקשה לסעד זמני) לחוד. מובן שאם מבקש סעד זמני עותר גם לצו כבר במעמד צד אחד, ובית המשפט דן בבקשה לצו במעמד צד אחד ודוחה אותה, אין הדבר פוטר אותו מלדון גם בבקשה לסעד זמני. אולם אם בית המשפט דן במישרין בבקשה לסעד זמני, מצא שאין היא מצדיקה אפילו תגובה (קל וחומר דיון לאחר היאסף תשובות), ודוחה אותה, וממילא דוחה את הבקשה לצו במעמד צד אחד, מובן שאין עוד כל צורך בדיון. ברי גם כי אין כל מניעה לכך שבית המשפט ידחה בקשה לסעד זמני בלא צורך בתגובה וממילא דיון (להרחבה ראו החלטתי בת"א 57281-03-15 מדינה נ' ארליך (6.4.15)).

בענייננו, כפי שהובהר היטב בהחלטה המקורית, דחיתי את הבקשה לסעד זמני, בלא שנמצא צורך בהפניית הבקשה לתגובת הצד שכנגד, באין כל תוחלת לבקשה לסעד זמני. ממילא התייתרה הבקשה לצו במעמד צד אחד. משנדחתה הבקשה לסעד זמני, בלא תגובה (ובהתאם – בלא צו להוצאות), ממילא לא נותר במה לקיים דיון. אין כל עיגון אפוא לטענת המבקשים.

16. ראוי לציין, נוכח בחירתם של המבקשים לתמוך יתדותיהם בפסק הדין בעניין לואר כמלמד על כך ש"זכאי מבקש כי יקויים דיון בבקשתו אם לא ניתן לו הסעד במעמד צד אחד, ואין לדחות סתם כך את בקשתו", כי התקשיתי למצוא בפסק הדין עיגון כאמור. המבקשים לא ביארו היכן בפסק הדין בן 14 העמודים מצויה אמירה התומכת בגרסתם, והיא אף איננה קיימת בפסק הדין. ההיפך הוא הנכון: במקום היחיד שבו נדרש בית המשפט העליון לשאלת הצורך בקיום דיון בבקשה לסעד זמני, באותו מקרה, הוא השיב חד-משמעית בשלילה (פסקה 16 לפסק הדין). היעדר הדיון לא היה בעייתי בעיניו, אלא רק טעם לכך שההוצאות שבהן יזכה המשיב (שנדרש רק להשיב שם, אך לא לקיים דיון) תהיינה נמוכות מכפי שנפסק (פסקה 21 לפסק הדין). ההיסמכות על פסק הדין האמור, כבסיס להטחת הביקורת בבית המשפט על שהוא דחה "סתם" את הבקשה לסעד זמני, אינה במקומה.

סוף דבר

17. אין כל עילה לעיון חוזר בהחלטה מיום 6.8.15, ואף אילו היה נערך עיון חוזר, לא היה בו לשנות מן התוצאה. אין גם כל עילה לקיום דיון בבקשה לסעד זמני, שעה שהבקשה לסעד זמני נדחתה זה מכבר בלא צורך בתגובה (קל וחומר דיון), ולא רק הבקשה לסעד ארעי נדחתה.

18. בדחיית בקשה זו אין כדי להותיר את המבקשים ללא פתרון: המשיבה מבארת כי היא רוצה עד מאד למסור את החזקה בדירה לידי המבקשים. כל שעליהם לעשות הוא לתאם מועד ולקבלה. את טענותיהם הכספיות ולעניין ליקויי הבניה יותירו לעת מצוא. עד כדי כך המדובר בבקשה שאין בה צורך.

19. אשר להוצאות: שקלתי אם לזכות את המשיבה בהוצאות, גם אם מינוריות, נוכח התשובה הקצרה שהיא נדרשה להגיש לבקשה לעיון חוזר. ברם מצאתי שלא לעשות כן, זאת נוכח הגישה שהדגימה המשיבה והקרינה על התעלמותה מפנייתם האחרונה של המבקשים ועל תוכן תגובתה לבית המשפט, שלפיה "שעה שבחרו המבקשים לנקוט בהליך משפטי, אין למשיבה כל חובה להשיב להם בכל מסגרת מחוץ להליך המשפטי" (סעיף 11 לתגובה). גישה זו נעדרת עיגון ונעדרת היגיון. היא אפשרית, גם אם לא רצויה, שעה שחוזה בא אל קצו, והצדדים מתכתשים על אודותיו לאחר מעשה. כאן החוזה שריר וקיים. המבקשים לא ביקשו לבטלו, אלא ההיפך – לאוכפו. כל עוד קיים חוזה, שמכוחו המשיבה קיבלה כספים רבים בתמורה לעבודתה הקבלנית, תתכבד ותפעל מכוח החוזה, תתייחס לפניות הצד השני לחוזה אליה, ותמסור תגובות ענייניות ומפורטות גם בבית המשפט.

20. עם זאת, בהיעדר חיוב בהוצאות לטובת המשיבה אין כדי לייתר במקרה דנן את האפשרות של חיוב המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. הבקשה הראשונה, כשלעצמה, הייתה בעייתית ביותר, כמובהר לעיל, אך ניתן היה להידרש לה באופן ממוקד וקצר. עתה באה הבקשה לעיון חוזר ולחלופין לקביעת דיון בבקשה לסעד זמני. המדובר בבקשה שכפי שהובהר, נעדרת כל עיגון. עיתוי הגשתה (שבועות לאחר ההחלטה המקורית, ובעיצומה של הפגרה) – בעייתי. היא דרשה התייחסות של הצד שכנגד, ובחינה מחודשת ומיותרת של בית המשפט, כמפורט בהחלטה. אם לא די בכך, לקו המבקשים אף בהצגה בעייתית של טיעוניהם, בהתאם לחובת תום הלב החלה עליהם: ראשית, טענו כאמור כי "אין כל מחלוקת" ששילמו את מלוא חובם (סעיף 2(ד) לבקשה המקורית), כאשר רק מהעמקה בנספחי הבקשה ניתן היה לגלות, בנספח י' לה (בעמ' 111 לנספחי הבקשה), שקיימת מחלוקת כאמור. שנית, בבקשתם עתה בחרו לבסס את תרעומתם על כך שלא זכו בדיון בבית המשפט (קרי קיצור התורים בבית המשפט) בהתבסס על האמור בהלכת לואר, כאשר אין מדובר בפרשנות ולו דחוקה של המבקשים את האמור שם, אלא בהלכה הקובעת את ההיפך המוחלט. כל הדברים האמורים מובילים להשקעת זמן שיפוטי ניכר, שלא לצורך, כאשר זמנו של בית המשפט אינו אלא זמנם של המתדיינים האחרים הממתינים לתורם. במצב דברים זה, הרי שאשקול השתת הוצאות על המבקשים לטובת אוצר המדינה, אך טרם שאעשה כן אאפשר למבקשים להודיע, עד יום 8.10.15, מדוע אין לעשות כן.

תז"פ ליום 11.10.15.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.