בשם התובעים (המבקשים): עו"ד איתן בן דוד

עניינה של ההחלטה בשאלת חיוב התובעים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בקשר עם הליכים שנקטו לקבלת צו עשה זמני, שיחייב את הנתבעת למסור לידם דירה שבנתה. זאת בהמשך להחלטתי מיום 24.9.15, שבה נדחתה בקשתם לעיון חוזר בהחלטה קודמת, ובסופה נתבקשו התובעים לחוות עמדתם בשאלה מדוע לא יחויבו בהוצאות כאמור, מן הטעמים המפורטים בהחלטה ובפרט סעיף 20 לה. לאחר שמסרו התובעים עמדתם, היא הועברה לעיוני ובחנתיה בזהירות הראויה טרם מתן החלטתי זו.

עם שניים משלושה הקשיים שצוינו בהחלטתי לא ביקשו התובעים להתמודד. עם הסוגיה המרכזית, והיא עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר, ביקשו להתמודד בהבהירם, אם נתמצת, שלשיטתם מתן צו זמני וקיום דיון יכולים היו לקדם את מסירת החזקה בדירה, והגשת הבקשה לעיון חוזר אף הביאה בפועל את הצד שכנגד למסור את החזקה בדירה לידם.

מובן מאליו שבעל דין יכול לשאוף לכך שבית המשפט ימהר ויוציא תחת ידו צווים היוצרים לחץ על הצד שכנגד, או יזמן דיון מהיר, שיקדם לסדר התורים הרגיל בבית המשפט, וכך יושג פתרון לרווחת התובע-המבקש. ניתן להבין את התובעים ואת רצונם. אולם בכך לא נתייחדו התובעים מכמעט כל אחד ואחד מן התובעים הבאים בשעריו של בית המשפט, הכמהים גם הם לפתרון מהיר, מרגע שהחליטו לפנות לאפיקים משפטיים, אפילו הוא בא על חשבון יכולתו של הצד שכנגד להגן על זכויותיו כיאות, ועל חשבון המתדיינים האחרים הממתינים לתורם. כאשר יש הצדקה לכך, מובן שבית המשפט יסייע בידי תובע-מבקש העותר לסעד זמני; לשם כך נועד המוסד של סעדים זמניים. ברם כאשר בעל הדין עצמו התמהמה חודשים ארוכים עד שפנה להליכים משפטיים, אפשר שלא יזכה בסעד של צו עשה "זמני" המייתר את הסעד המבוקש בהליך העיקרי, או בדיון בהול בעניינו. כך גם, כאשר דומה שיש בידי המבקש להשיג את עיקר מבוקשו בלא שייעזר בבית המשפט ככלי ליצירת לחץ על הצד שכנגד באופן שישפר את מעמדו של המבקש במגעים שבין הצדדים, אפשר שלא יינתן הסעד הזמני.

מדובר בעניין של שיקול דעת. מכאן ההחלטה המקורית, זו שניתנה כאן ביום 6.8.15, ודחתה את בקשת התובעים-המבקשים לצו עשה "זמני". מובן שאפשר שדעתם של המבקשים לא תהיה נוחה הימנה. מובן גם שזו החלטת ביניים, ועיונית קיימת אפשרות לנסות ולשנותה, בדרך של עתירה לעיון חוזר, אולם זאת רק ככל שמתקיימים אחד המקרים הנדירים המצדיקים זאת (השוו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 (2002)). בהיעדר עיגון לטענה לטעות ברורה בהחלטה, או לשינוי נסיבות מהותי – ואין כאלה, כמבואר בהחלטתי מיום 24.9.15, שלא אחזור עליה – הרי שהדרך לנסות ולהביא לשינוי ההחלטה הוא באמצעות ערכאת הערעור, לא בהגשת בקשה לעיון חוזר, בעיצומה של הפגרה, שבועות אחדים לאחר ההחלטה המקורית, בלא טעם מבורר לכך.

בחנתי לעומקם את הסברי התובעים. יש בהם לבאר את דרך השקפתם של התובעים, שהביאה אותם להגשת הבקשה החוזרת. יש גם לברך על כך שהחזקה נמסרה בינתיים למבקשים; אף שספק רב אגב אם הייתה מניעה לכך שיזכו בחזקה (גם אם לא בתנאים שעתרו להם בבקשתם) במועד מוקדם יותר וללא ההליך המשפטי כלל – עניין שוודאי יתברר בהליך העיקרי, ואיני נוטע מסמרות. אלה יביאו למיתון מוחשי בהיקף ההוצאות, אולם לא לאיונן. סופם של דברים שבנוסף לשני הכשלים שעליהם עמדתי בהחלטתי הקודמת, והתובעים לא ביקשו להתמודד עמם, הרי שלב העניין הוא כי עצם הגשתה של הבקשה לעיון חוזר לא הייתה במקומה, והצריכה השקעת זמן שיפוטי יקר, שאינו שייך למותב פלוני, כי אם לציבור המתדיינים, שגם אותם אמור בית המשפט לשרת, והם ממתינים לתורם כסדרם (והשוו, לעניין גישת בית המשפט העליון בסוגיית החיוב בהוצאות לאוצר המדינה: רע"א 6115/12 קל בניין בע"מ נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ (26.8.12); רע"א 3403/14 "הפול" נ' אבו שרקי (17.8.14)).

נוכח כל האמור, יישאו התובעים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 1,500 ₪, סכום הנקבע כאמור על הצד המתון ממש.

ניתנה היום, ו' חשוון תשע"ו, 19 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.