1. לפניי בקשה ליתן צו מניעה ארעי האוסר על המשיב לממש את נכסי המבקשים ששועבדו לטובתו במסגרת ההסכמים שבין הצדדים.

טענת המבקש הינה, כי על פי ההסכמות וההתנהלות של הצדדים במהלך שנים רבות, התגבשו הבנות על פיהן הוא רשאי להמשיך ולנהל את עסקיו תוך קבלת אשראי והלוואות. בנסיבות אלה סבור המבקש כי החלטת המשיב להעמיד את כלל חובות המבקשים לפירעון מידי, תוך ביטול מסגרת האשראי, לאחר שנים של אישור אשראי והלוואות, היווה הכשלה ומנע מהמבקשים לעמוד בהסכם ובתנאי ההלוואה.

השאלה העומדת לדיון הינה, אם יש מקום למנוע מהמשיב, במסגרת סעד זמני, לפעול למימוש נכסי המבקשים שהועמדו כבטוחות לאשראי ולהלוואות במסגרת תיקי הוצאה לפועל שנפתחו על ידי המשיב.

הרקע ותמצית טיעוני הצדדים

2. המבקשת 1 הינה חברה קבלנית (להלן: החברה), אשר נמצאת בבעלותו הבלעדית של המבקש 2 (להלן: המבקש). המבקשת 3 היא אשת המבקש, אשר ניהלה עמו חשבון משותף אצל המשיב, בנק דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק).

3. ביום 18.03.10 נחתם הסכם (להלן: ההסכם הראשון) בין הצדדים שבמסגרתו נקבע כי הבנק יעמיד לרשות המבקשים אשראי בסך 6.8 מיליון ₪, ותעמוד לזכות המבקשים מסגרת אשראי בחשבון העו"ש בסך 387,000 ₪.

עוד נקבע כי בהסכם הראשון, המבקשים יפרעו את חובם בסך 6,376,853 ₪ עד ליום 15.02.11, ותנאי מקדמי לפריסה או דחייה נוספת של החוב הינו הפקדת סך של 2 מיליון ₪.

לאחר חתימת ההסכם הראשון, המשיכו המבקשים לנהל את חשבונותיהם בבנק, ובמהלך הזמן, נערכו בין הצדדים שלושה הסדרים נוספים לפירעון החוב, שבמסגרתם ניתנו הלוואות בסך של 4 מיליון ₪ והאשראי בחשבון העו"ש גדל ל-1.5 מיליון ₪.

4. בהסכם הרביעי שנחתם בין הצדדים ביום 24.07.14 (להלן: ההסכם האחרון), נקבע כי החברה מתחייבת להפקיד בחשבונה את התקבולים מפרויקט הבנייה שהתנהל באותה עת, שהוערכו בסך של כ-2 מיליון ₪, לא יאוחר מיום 30.08.14. החברה לא עמדה בהתחייבות זו, וחרף זאת האריך הבנק מעת לעת את המועד להפקדת הסכום האמור, כאשר הארכה האחרונה ניתנה עד ליום 31.03.15.

בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מצד החברה לאשראי נוסף, ומנגד בקשות מצדו של הבנק מהמבקשים לפרוע את החוב, בהתאם להתחייבות על-פי ההסכם האחרון, העמיד הבנק, בחודש מרץ 2015, את האשראי בחשבון לפירעון מידי, כאשר החוב עמד על סך של כ- 8 מיליון ₪. בעקבות זאת, פעל הבנק ופתח תיקי הוצאה לפועל למימוש נכסי המבקשים ששועבדו לבנק, להבטחת חובות ללא הגבלה בסכום: דירה אשר החברה היא בעלת הזכויות בה, אשר שועבדה להבטחת חובות החברה; דירת המגורים של המבקשים 2-3 אשר שועבדה להבטחת חובות כל המבקשים; שני רכבי מרצדס – האחד שועבד להבטחת חובות המבקשים 2-3 והאחר להבטחת חובות המבקשים כולם; שעבוד כלי צמ"ה ומעמיס טלסקופי שבבעלות החברה.

בעקבות כך הגישו המבקשים את הבקשה העומדת לפניי.

בהחלטתי מיום 07.09.15, נקבע כי ניתן צו מניעה ארעי, בכפוף להפקדת סך של 150,000 ₪ בקופת בית המשפט, ולאחר מכן נקבע מועד לדיון. מאחר והמבקשים לא הפקידו את הסכום האמור, לא נכנס לתוקפו הצו הארעי, ועל כן התקיים דיון נוסף בבקשה לאחר ביצוע ההפקדה.

5. המבקשים העלו שתי טענות כנגד התנהלות הבנק שבגינם יש לתת צו מניעה זמני.

טענה אחת הנוגעת להתנהלות בחוסר תום לב מצד הבנק: חשבונה של החברה התנהל על "מי מנוחות" בכך שהבנק "חיזר" אחריהם וגרם להם להבין שברצונו להמשיך בהתקשרות ובידו להמשיך ולתת הלוואות על סך מיליוני שקלים נוספים, ולכן ניתן לראות בכך ביטול ההסכם. לבנק שיקול דעת בבואו ליתן הלוואות ללקוחותיו, ולכן לאחר שהחליט לתת הלוואה אין בידו לחזור בו מטעותו ולהשית על המלווה את הטעות, בכך שידרוש לפתע את פירעון החוב, שכן יהיה בכך התנהגות בחוסר הגינות ותום לב. לראייה כי הבנק הודה בכך שטעה בהחלטותיו כשהמשיך לתת ההלוואות למבקשים, הפנו המבקשים בסיכומיהם לדברי נציג המשיבה בפרוטוקול הדיון מיום 30.11.15, עמ' 12, ש' 14-25.

לגישת המבקשים, הבנק הפר את חובת תום הלב בכך שנהג בזלזול לפניותיהם של המבקשים כאשר גרס את מסמכי פניותיהם. הבנק החליט שלא לערוך הסכם הבנות מוגדר בעניין הזמן שעליהם לפרוע את חובם והעניין נותר עלום, ויש לראות בכך משום ניצול מצדו של הבנק את מערכת היחסים והאמון הקיימים בינו לבין המבקשים.

הטענה השנייה שנטענה על-ידי המבקשים הייתה, כי לצורך קבלת אשראי נוסף קיבל הבנק שעבוד על דירת מגורי אמו של המבקש, הגברת שולמית ישר (להלן: הדירה), אך לא הודיע לחברה מראש מה יהיה גובה האשראי הנוסף שיינתן למבקשים כנגד שעבוד זה. לטענתם הבנק הודיע כי הוא מסתמך על שעבוד דירת שולמית לצורך מתן אשראי בסך 1.2 מיליון ₪, ומעולם לא הודיע כי סכום האשראי הנוסף יהיה לצורך כיסוי החוב של 1.8 מיליון ₪, וכי היתרה מכך תהיה 500,000 ₪.

6. בתשובת הבנק לבקשת המבקשים נטען, כי יש להתעלם מטענות המבקשים, שהן טענות עובדתיות מוטעות ואינן מדויקות.

באשר לטענה הראשונה טען הבנק, כי אין לראות במתן הארכת המועדים לפירעון החוב כעמידה של החברה בהתחייבויותיה, והעובדה שהבנק האריך, לפנים משורת הדין, את מועדי הפירעון אין בה כדי לרפא את הפרת ההסכם על ידי המבקשים. לטענת הבנק, הארכות חוזרות ונשנות של המועד לכיסוי חובות המבקשים, הביאו לניצול מצד החברה את התנהלות הבנק, והדבר נעשה ל"בור ללא תחתית".

עוד נטען על-ידי הבנק, למרות שלא הסכים לבקשות לתוספת אשראי מצד המבקשים, המשיכו האחרונים לפנות בפניות חוזרות, כאשר באותה עת לא עמדו בהתחייבות ע"פ ההסכם האחרון. באשר לטענת המבקשים כי הבנק לא נקט בהודעה מסודרת ביחס לזמן המוקצב לפירעון החוב, נטען כי יש לראות בהארכות החוזרות ונשנות כמהוות זמן סביר להודעה.

באשר לטענתם השנייה של המבקשים בעניין שיעבוד הדירה נטען, כי במכתבו של המבקש מיום 21.12.14 (הקודם לשעבוד הדירה) מאשר המבקש כי בטוחה זו נועדה להבטחת האשראי הקיים, וכן להבטחת אשראי נוסף לפי שיקול דעתו של הבנק (ס' 4 למכתב). ואכן בהתאם לכך חתמה שולמית על שטר המשכנתא, והבנק החליט להעניק לחברה אשראי נוסף של 500,000 ₪, וזאת בלא שהועלתה התנגדות מצד המבקשים. הבנק דחה את טענת המבקשים, כי היתה התחייבות או הסכמה מצדו למתן אשראי נוסף בסך 1.2 מיליון ₪.

בנוסף לכך, הבנק טען כי בפניות המבקשים לאשראי נוסף, נמצא כי עלויות השלמת הפרויקט עמדו ביחס הפוך לשלבי התקדמותו, ולכן האשראי הנוסף שהוענק על-ידי הבנק, היה במסגרת שיקול הדעת של הבנק ואין לראות בו כמי שמפר את חובת תום הלב.

הבנק הוסיף וטען שיש לראות בהתנהלות המבקשים חוסר ניקיון כפיים, שכן בטענתם של המבקשים, כי היה בידי המבקש לשעבד את הדירה לבנק טפחות ולקבל אשראי לצורך השלמת הפרויקט, נסתרה כליל בתצהיריו (ס' 19 לתצהירו של המבקש בערעור וס' 33 לתצהיר התשובה בערעור).

עוד נטען, כי בעוד שבמכתבו של המבקש לבנק מיום 02.11.14 (נספח 16 לתגובת הבנק), הודיע המבקש כי הדירה הייתה בעבר בבעלותו וישנה כוונה להעבירה בשלמותה אליו, הרי שבחקירתו הנגדית הודה שאמו מעולם לא התכוונה להעביר את הדירה לידיו, וכן נסח הרישום (מוצג נ/4), מעיד על כך שהדירה לא הייתה קודם לכן בבעלותו.

טענה נוספת שהועלתה על-ידי הבנק הינה לקיומו של השתק השיפוטי: בעוד שבתביעה דנן המבקשים מטילים על הבנק את האשמה לאי סיומו של הפרויקט, הרי שבתביעה המתנהלת כנגד רוכשי הדירות (נספח 33 לתגובת הבנק) נטען כי הרוכשים האחראים לעיכוב השלמת הפרויקט.

לסיום נטען, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים והתביעה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר.

כמו כן, התבקש בית המשפט, במידה ויחליט ליתן צו מניעה למבקשים, לקבוע כי על המבקשים להפקיד ערובה בסכום גבוה במידה ניכרת מזו שנקבעה בהחלטה מיום 07.09.15, וזאת לנוכח הנזק שיגרם לבנק בגין העיכוב בגביית החוב, כאשר במהלך תקופה זו יצבור החוב ריבית בסכום גבוה.

המסגרת המשפטית

7. בדונו בבקשה לביטול צו ארעי, למעשה נבחנת מתחילתה הבקשה למתן הסעד הזמני, קרי, הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש מקום להותרת צו המניעה הארעי על כנו מוטל על מי שביקש להטילו.

המבחנים העומדים בפני בית המשפט בבחינת בקשה לסעד זמני, נקבעו בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1964 (להלן: התקנות), המורה כך:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

דיון והכרעה

8. הלכה היא, כי לצורך מתן צו מניעה זמני, על המבקש לעמוד בנטל להוכיח ארבע תנאים מצטברים: (א) הוכחה לכאורית של זכות התביעה, המצדיקה מתן סעד בשלב פתיחת ההליך, ועד להכרעה הסופית; (ב) צו המניעה הינו הכרחי, כך שהוא מצדיק התייחסות והתערבות בשלב ראשוני ובטרם בירור התביעה לגופה; (ג) מאזן הנוחות: הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו, כבד מזה שייגרם למשיב אם יינתן הצו המבוקש; ו- (ד) לא נפלו בבקשה פגמים שביושר, כגון: היעדר ניקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיו"ב'.

9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים הרבים שצורפו לבקשות ולתגובות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל הבקשה למתן צו מניעה זמני, ואולם לקבוע ערבות גבוהה יותר כתנאי לתוקפו של הצו, ואפרט.

נבדוק, עתה את ארבעת המבחנים שלעיל, על-פי סדרן.

זכות לכאורית

10. על-פי ההלכה הפסוקה, על המבקש סעד של צו מניעה להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו – ר' ע"א 483/85, דניאל לב נ. דגם מערכות בע"מ, פ"ד ל"ט (4) 729 [1987]; ע"א 2512/90 סופרגז חב' ישראלית להפצת גז בע"מ נ. תופיני סער, פ"ד מ"ה (4) 405) [1991].

11. יש להדגיש בהקשר זה, כי רף ההוכחה שמוטל על המבקש הוא לשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות מהימנות, לכאורה, בקיומה של עילת תביעה ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. משמעות נטל זה, הוסברה בספרו של ד"ר דודי שוורץ, סדרי דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (קרית אונו, תשס"ז) עמ' 391 (להלן: שוורץ), כך:

"עולה מהאמור, כי לא ניתן עוד להיזקק למושגים עמומים כגון שאלה הראויה לדיון, בין רצינית ובין ממשית, אלא יש להידרש לתנאי קונקרטי שגבולותיו והמבחן לבדיקתו ברורים, והוא קיומה של עילת תביעה. כמו כן יידרש מבקש הסעד, נוסף על הצגת עילת תביעתו, גם לבססה בראיות מהימנות.

תמציתם של דברים, בחינת סיכויי התובענה כוללת שני מרכיבים והם: המרכיב של הזכות לכאורה או קיומה של עילת תובענה, אשר צריך תמיד להתקיים, שכן אם לא קמה עילת תביעה אין מקום לקבלת סעד זמני, משום שסעד זמני נועד להבטחת ביצועו של הסעד הסופי, ואם אין עילת תביעה, משמע אין עילה למתן הסעד הסופי. המרכיב הנוסף הינו המרכיב הראייתי ולפיו על התובע לבסס את עילת תביעתו בראיות. הראיות צריכות לבסס את קיומה של עילת התובענה".

12. בעניינו, בחינתה ולו הלכאורית של "עילת התביעה" מגלה כי סיכויי התובענה, על פני הדברים, אינם גבוהים, וזו בלשון המעטה. נראה כי יהיה למבקשים קושי של ממש להוכיח את טענותיהם, על פיה יש בפעולות הבנק לפעול למימוש הנכסים ששועבדו לטובת הבנק במסגרת מתן הלוואות ואשראי משום התנהגות שלא בתום לב, בשל אלה:

ראשית, שולמית חתמה על שטר משכנתא הכולל הוראה לפיה באם תופר התחייבותו של המבקש כלפי הבנק, יהיה בכך כדי להקנות לבנק זכות לממש את הנכס המשועבד. אין גם חולק כי סעיף 5 להסכם האחרון הסכימו המבקשים כי במידה ולא יעמדו בהתחייבויותיהם כלפי הבנק על פי אותו הסכם, "יהיה הבנק רשאי לנקוט נגדנו לאלתר בצעדים משפטיים לגביית החוב".

תמכאן עולה שלא היתה כל מניעה כי במקרה זה, יפעל הבנק להעמיד לפירעון מידי כל חוב קיים של המבקשים. על כן, ככל שהמבקשים לא עמדו בתנאי ההסכם האחרון, היה רשאי הבנק להעמיד את חוב ההלוואה לפירעון מידי, כפי שנעשה.

שנית, המבקשים לא עמדו במספר הסכמים והסדרים להם היו צד, ולא פרעו את חובם, גם לאחר שניתנו להם הארכות רבות. אין חולק כי המבקשים לא פרעו את חובם עד למועד שנקבע בארכה האחרונה שניתנה להם (31.03.15), או אף לאחר מכן.

שלישית, המבקשים טוענים בסיכומיהם כי הבנק אינו יכול לחזור בו מהחלטתו המוטעית- להמשיך בהתקשרות ההלוואות עימם- זאת בשל חובת תום הלב המושתת עליו. אף אם הייתי מוכנה להניח כי עסקינן ב"חיזור" של הבנק אחר המבקשים, הרי משהתחייבו המבקשים לשלם ולפרוע את חובותיהם עד למועד מסוים, עליהם לעמוד באותן הסכמות ובאותם הסדרים. העובדה כי ניתנה הסכמה מצד הבנק ל"גלגול" הלוואות והוספת אשראי מפעם לפעם, תוך תקווה כי מצב החברה ישתפר ויעלה בידי המבקשים לפרוע אות חובותיהם, אינה מחייבת את הבנק להמשיך ולהמתין ללא סוף.

יתרה מזאת, המבקשים כלל לא טרחו להראות כי בסופו של יום הייתה בידם היכולת להשיב את החוב, וכי ארכה נוספת היתה משפרת את סיכויי הפירעון של החברה, ומקטינה את הסיכון שנטל על עצמו הבנק בהארכת המועד להשבת ההלוואות ותשלום החוב, באופן שיאפשר לחברה להמשיך ולפעול, ולהזרים כספים לחשבונות הבנק. כל שעשו המבקשים הוא לחדול למשך זמן רב מלשלם סכום כלשהו על חשבון ההלוואה.

ודוק: מי שאיננו משלם דבר על חשבון חוב ההלוואה, במשך חודשים ארוכים, כמו המבקשים, לא יוכל לטעון ברצינות כי אין עילה להעמדת חוב ההלוואה לפירעון מידי.

רביעית, בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי נפלו פגמים של ממש בהתנהלות הבנק. זה מכבר הוגדרו בפסיקה יחסי האמון שבין הבנק ללקוחותיו, כאמור בע"א 8611/06 בנק הפועלים נ. מיכל מרטין [02.03.2011]:

"הלכה מושרשת בדיני הבנקאות שלנו היא שהבנק חב חובת אמון ללקוחותיו. בתי המשפט חזרו והדגישו את כוחו הרב של הבנק מול הלקוח "הקטן", את האמון שהלקוח נותן בבנק ואת הסתמכותו העיוורת כמעט על עצתו של הבנק. המכשיר לריסון כוח עצום זה של הבנק ולהגנה על הלקוח נמצא בדמות הטלת חובת אמון על הבנקים. חובת האמון דורשת מהבנק לא רק לפעול בתום לב ובזהירות מוגברת אלא גם – ובעיקר- לפעול אך למטרה שלשמה נמסר לבנק הכוח וללא שיקולים זרים. יתירה מזו על הבנק לפעול תוך שמירה על האינטרס של הלקוח והעדפתו על כל אינטרס אחר, ובכלל זה על האינטרס של הבנק עצמו."

13. בשים לב לדברים אלה, ניתן לקבוע כי הבנק נהג כשורה כשניסה לפעול שמירת אינטרס הלקוח במהלך זמן ממושך, וראה לנגד עיניו את טובת המבקשים והעדיפה על-פני האינטרסים שלו, שכן אם לא היה עושה כן, לא היינו עדים להארכות חוזרות ונשנות של המועד שניתן למבקשים לפרוע אות חובותיהם. עם זאת, הבנק אינו נרשם, תחת כותרת "תום לב" או "חובת אמון", לוותר על זכותו להשבת כספי הלוואות, מימוש בטחונות או פירעון חובות.

אין לקבל את טענת המבקשים כי היה על הבנק להודיע מראש על כך ששעבוד דירת שולמית ישמש בראש ובראשונה לסגירת החוב ורק לאחר מכן יישקל על-ידי בנק מתן אשראי נוסף, כהפרת חובת תום הלב, שהרי המבקש ידע עוד בטרם השעבוד (כאמור במכתבו מיום 21.12.14) כי זה ישמש תחילה להשבת החוב, וכל אשראי מעבר לכך נתון לשיקול דעתו של הבנק.

נראה, כי המבקש בחר לראות באפשרות לפיה מה שהיה, הוא שיהיה גם בעתיד: בכל פעם שהוא, או החברה, יתקשו להפקיד סכום כסף משמעותי שנדרש לצורך המשך מתן אשראי, יבוא בדברים עם הבנק, יגיע להסכמה להאריך את מועד ההפקדה, להגדיל את האשראי, ההלוואות והחוב, וייחתם הסכם חדש – ובכך למעשה יביא "לדחיית הקץ" – וזאת באופן בלתי מוגבל.

לא ניתן לקבוע, על בסיס המידע הקיים, כי המבקש יכול היה לצפות שתימשך לעד הנכונות מצד הבנק לסייע, בתקווה לשיפור במצבה הכלכלי של החברה ולפירעון החובות, גם כאשר אינו מצליח לעמוד בהתחייבויותיו בכלל, ובאלה שנכללו בהסכם האחרון בפרט.

בשל האמור, מצאתי כי הזכות לכאורה של המבקשים, עילת התביעה שלהם, היא חלשה, ויש בכך כדי להשליך על המשקל הנדרש בהוכחות התנאים האחרים, לצורך מתן צו המניעה.

שמירת המצב הקיים

14. על פי מהות הבקשה, נראה כי צו מניעה זמני, שנועד למנוע מימוש זכויות של הבנק הנובעות משעבוד הנכס, אכן נדרש לצורך שמירת המצב הקיים, קרי, "מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי, עד כדי הצדקת התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה".

אין בודקים בשלב זה את ההצדקה המשפטית למתן הצו, אלא יש לבדוק מה המצב היום, בטרם פעל הבנק למימוש הנכסים המשועבדים, מצב שיישמר באם יינתן צו המניעה, אל מול המצב שיתהווה באם תידחה הבקשה, לא יינתן צו מניעה, והבנק יוכל לפעול למימוש אותם נכסים. ככל שייקבע, כי דחיית הבקשה עשויה להביא להיווצרות מצב שונה בלתי הפיך, שעלול לסכל את הוכחת התביעה – יהא בכך להביא למסקנה כי תנאי זה מתקיים.

15. מחד גיסא, כאשר מדובר במתן כסף, הרי שצו מניעה זמני אינו הכרחי, שכן ממילא יוכל המבקש לקבל את כספו חזרה [ע"א 3062/14, יצחק חן נ. חיים אוזן (30.7.2014)], במיוחד כאשר הצד שכנגד הוא מוסד בנקאי, ואין חשש שלא יוכל להשיב את הכספים ככל שיתברר שלא היה מקום לגבותם.

מאידך גיסא, כאשר מדובר במצב בלתי הפיך, ישנה נטייה להיענות לבקשה למתן מניעה זמני, זאת כדי למנוע מצב שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כך למשל, בהריסת בית יש משום הפיכת המצב לבלתי הפיך שכן אם יתברר בסוף ההליך כי לא הייתה להריסה הצדקה, הרי שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו (רע"א 6339/97, משה רוקר נ. משה סלומון, פ"ד נה(1) 199 [1999]).

16. במקרה דנן, נראה כי יש טעם במתן צו המניעה, שכן אם הבנק יממש את זכויות השעבוד המוקנות לו במסגרת הליך ההוצאה לפועל, נראה שלא ניתן יהיה להשיב את הנכסים למבקשים, ואף אם ניתן יהיה להשיבם, מימוש הנכסים עשוי להביא לקריסה כלכלית של החברה ולסיום פעולותיה.

מאזן הנוחות

17. על-פי הקריטריון השלישי, על העותר בבקשה להושיט לו סעד של צו מניעה זמני להראות, כי מאזן הנוחות פועל לטובתו, קרי: שאם לא יושט לו הסעד המבוקש, יגרם לו נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי, ואי הנוחות שתגרם לו עולה על זו שתגרם לצד השני (רע"א 5095/93, ארבן בע"מ נ. גבי א.ג.ר. שותפות לבניין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730 [1995]).

בעניין זה קיימת מעין "מקבילית כוחות", בין התנאי לזכות תביעה לכאורית לבין מידת הנזק העלולה להיגרם לכל אחד מן הצדדים וטיבו של הנזק. ודוק: ככל שהזכות לכאורה חזקה יותר, כך יהיה מקום להקל על הדרישה לפיה מאזן הנוחות ייטה לעבר המבקשים. ולהפך - ככל שהזכות לכאורה חלשה יותר, כך על המבקשים להראות, כי מאזן הנוחות נוטה לעברם.

18. המבקשים טוענים בסיכומיהם, כי באם לא יינתן צו המניעה, יגרם להם נזק בלתי הפיך אם תתקבל תביעתם כנגד הבנק, שכן הנכס יימכר ולא ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו. בדומה לתנאי הראשון, גם כאן לדעתי הכף נוטה לעבר המבקשים. ברור, על פני הדברים, כי אם יימכרו הנכסים המשועבדים, הנזק שיגרם למבקשים הוא חמור, ולא ניתן להשבה.

ברוח דומה נפסק בת.א. 4397/03, רימונים חברה להשקעות בע"מ נ. ישרוטל ניהול מלונות 1981 בע"מ [30.12.03] (להלן: עניין רימונים), שם ניתן צו מניעה זמני כנגד מימוש הליכי משכנתא על בית מלון, ונפסק כי:

"מכירת הנכס במסגרת הליכי מימוש המשכנתא תגרום לפגיעה בלתי הפיכה בזכויות הקניין של המבקשת, ואת הנעשה לא ניתן יהיה להשיב גם אם ימצאו טענותיה של המבקשת צודקות ונכונות".

שיקולי יושר

19. המבחן האחרון, נוגע לשיקולי יושר, המונעים את מתן צו המניעה הזמני, כמו: העדר ניקיון כפיים, חוסר תום לב והעלמת עובדות. בנקודה זו, נקבע על ידי הנשיא גורן בפרק "דיני יושר", (גורן, בעמ' 525), כי:

"אף שהסעד של צו מניעה ניתן מכוח הדין (חוק בתי המשפט האמור), מתייחסים לתרופה זו כתרופה המוענקת מכוח דיני היושר - המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. העלמת עובדות, עלולה לפגוע בסיכוי לקבל את הסעד הזמני".

20. במקרה שלפנינו, שיקולי היושר נוטים נגד המבקשים, נוכח גרסה ועמדה שאינה עקבית מצדו של המבקש.

בעוד שבתביעה דנן טען המבקש בשם המבקשים כי יש להטיל על הבנק את האשמה לאי סיומו של פרויקט הבנייה אותו מנהלת החברה, הרי שבתביעה המתנהלת כנגד רוכשי הדירות, שצורפה כנספח 33 לתגובת הבנק, נטען על-ידי המבקש כי הרוכשים אחראים לעיכוב השלמת הפרויקט. יוצא אפוא, כי המבקש טען טענות מנוגדות וסותרות בשני הליכים שונים.

ככלל, דרך מרכזית של המשפט לעשיית צדק, הינה חשיפת האמת. זו למעשה ההצדקה העיקרית למתן צו מניעה כנגד זכותו של הבנק למממש את זכותו בנכס המשועבד. ברם, האמת אינו ערך עליון ומוחלט, ולצדה יש להגן על ערכים נוספים באמצעות טענות השתק, ביניהם ניתן למנות את טוהר ההליך השיפוטי ועקרון תום הלב.

ההכרעה ברע"א 8297/12, הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי [16.07.13], בפסקאות 12-13 לפסק הדין, מסבירה מהי "תורת ההשתק השיפוטי":

"תורת ההשתק השיפוטי..., שהוכרה בשיטתנו המשפטית, קובעת כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה"...

נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם. אגב, ניתן אף להרחיק לכת, וליישם כללים של השתק או מניעות במצב בו בהתדיינות קודמת לא העלה בעל דין טענה כלשהי שהיה יכול להעלותה, באופן שלא יתאפשר לו לטעון לה בהתדיינות מאוחרת. "

[ההדגשה שלי – ר.ה.]

כאמור בבע"א 7497/07, יעקב רינגל נ. אליהו לינדאור [22.02.10], בפסקה 17 לפסק הדין, נאמרו על תורת ההשתק השיפוטי הדברים הבאים:

"...המשמעות של קבלת הטענה בדבר השתק שיפוטי הינה 'חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם'... לאור חשיבותם של הערכים והאינטרסים העומדים בבסיס תורת ההשתק השיפוטי, ובראשם, לטעמי, עקרון תום הלב ... יתכנו מקרים בהם ימנע מבעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא ויכולה לסייע בחשיפת האמת, משום שיש בה דופי של חוסר תום לב דיוני... במקרים מעין אלו הערך בדבר גילוי האמת נסוג אל מול עקרון תום הלב והאינטרסים הנוספים העומדים בבסיסה של תורת ההשתק השיפוטי, שהרי 'היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי'... והוא מבוסס על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט וטומן בחובו אינטרסים ציבוריים כבדי משקל".

מכאן עולה, כי בהעלאת טענות סותרות של המבקש בשני הליכים שונים, יש משום חוסר תום לב, שעשויה לבסס מניעות בשל השתק שיפוטי.

21. טענתו של המבקש באשר לאפשרותו הנוספת לשעבד את דירת שולמית לבנק טפחות ולקבל אשראי לצורך השלמת הפרויקט, נטענה ונסתרה בשני תצהירו: בסעיף 19 לתצהירו של המבקש בערעור נטען כי עמדה לו האפשרות לפנות לבנק טפחות, ואילו בסעיף 33 לתצהיר התשובה בערעור, טען המבקש כי מעולם לא הייתה קיימת אפשרות שכזו.

זאת ועוד, במכתבו לבנק מיום 2.11.14 (נספח 16 לתגובת הבנק), הצהיר המבקש כי דירת שולמית הייתה בעבר בבעלותו, היא הועברה לשולמית וישנה כוונה בעתיד להשיבה אליו. ואולם, נסח הרישום (מוצג נ/4) אינו מעיד על רישום הדירה בעבר על שם המבקש, או אדם או גוף אחר, ממנו הועברו הזכויות אל שולמית. בחקירתו הנגדית, כאשר עומת המבקש עם נתונים אלה, ונשאל אם הדירה היתה בבעלותו המלאה, הבהיר כי הדירה לא היתה בבעלות, אלא מדובר בפרויקט שנרכש, שבו היה "באחוזים מסוימים בעלים של הקרקע" (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 6), וכשנשאל שוב באשר לזכויותיו בדירה זו הבהיר כי היא "לא הייתה בבעלותי אבל הזכויות מבחינה חשבונאית היו צריכות להיות בבעלותי" (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 9).

בנוסף, הטענה באשר לכוונה להעביר את הדירה בהמשך "חזרה" למבקש, הבהיר המבקש והסביר כי הכוונה היתה שאמו הסכימה להעביר את הדירה על שמו "שכנגד זה אחליף לה לדירה יותר קטנה ובאזור אחר", משמע, לא מדובר בציפייה להעברת זכויות ללא תמורה, אלא לעסקת חליפין עתידית, לא מוגדרת ולא וודאית (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 26). יש בסתירות ו"הבהרות" אלה כדי לפגום במהימנות גרסתו של המבקש.

22. עם זאת, קיימת מגמה שלא לראות בתום הלב כתנאי מוקדם למתן סעד זמני, שכן מדובר ב"שיקול בתוך מארג שיקולים רחב יותר, שבית המשפט צריך להביא בחשבון ולהקנות לו משקל משתנה, לפי הנסיבות" (שוורץ, עמ' 407). על-כן "המשמעות המעשית היא, שאם לגופו של עניין מבקש הצו הזמני אכן מוכיח, לכאורה, שאי מתן הצו עשוי לסכל את ביצוע פסק הדין, לכשיינתן לטובתו, יועדף שיקול זה, אף אם היה המבקש חסר תום לב" (שוורץ, עמ' 408).

לאור זאת, כבר עתה אבהיר כי שיקול זה נשקל במארג השיקולים אותם שקלתי בבואי להחליט אם ליתן את צו המניעה או לאו.

סוף דבר

23. מהסקירה לעיל עולה שמתקיימים בענייננו שני תנאים מתוך ארבעה, המצדיקים קבלת הבקשה ומתן צו מניעה זמני: התנאי המתייחס לשמירת המצב הקיים והתנאי הנוגע למאזן הנוחות. מנגד, בשיקולים האחרים, הנוגעים לעילת התביעה ולשיקולי היושר, קיימים קשיים בעמדת המבקשים, והם מטים את כף לטובת עמדת הבנק.

24. בנסיבות דנן, ובדומה למקרים דומים (ראה: עניין רימונים; בש"א (שלום ירושלים) 2137/00, שלמה גבאי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ [05.06.2000]) , לאחר שקילת השיקולים אלה מול אלה, כדי למנוע פגיעה בלתי הפיכה במבקשים מחד גיסא, תוך הגנה על האינטרסים של הבנק מאידך גיסא, מצאתי כי יש מקום ליתן צו מניעה זמני המורה על עיכוב ההליכים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שפורטו בבקשה. יחד עם זאת, מאחר שהחוב עומד כעת על כ- 8 מיליון ₪, וצובר ריבית בנקאית, על מנת להבטיח את הבנק מפני נזקים העלולים להיגרם בשל עיכוב הליכי מימוש הנכסים. על כן, אני קובעת כי הצו ייכנס לתוקפו במרבית התיקים רק בכפוף להפקדת עירבון כספי נוסף, במזומן או בערבות בנקאית, כמפורט להלן:

עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ 524099-06-15 יעמוד על כנו, בלא צורך בהפקדה נוספת כלשהי מצד המבקשים, בשים לב להפקדה שבוצעה בסך 150,000 ₪, ולחשיבות של אפשרות שימוש בציוד זה להמשך פעילותה העסקית של החברה.

צו המניעה המתייחס לכל אחד מתיקים שעניינם מימוש שתי דירות המגורים תיק 523862-06-15 (דירת החברה), ותיק 525189-06-15 – ייכנס לתוקפו רק בכפוף להפקדת עירבון כספי נוסף במזומן או בערבות בנקאית, בסך 100,000 ₪ בכל אחד מהם, קרי, 200,000 ₪ לצורך עיכוב שני תיקים עלה. ככל שהמבקשים יבקשו להפחית את הסכום המופקד על ידם, למצער באופן ראשוני, ולעכב רק אחד מתוך שני תיקי ההוצל"פ, יוכלו להפקיד סך של 100,000 ₪ ולהודיע לבנק מהו מספר ההליך בגינו בוצעה ההפקדה.

צו המניעה המתייחס לכל אחד מתיקים שעניינם מימוש רכבים, תיק 523901-06-15 (רכב מספר רישוי 9606371), ותיק 523907-06-15 – ייכנס לתוקפו רק בכפוף להפקדת עירבון כספי נוסף במזומן או בערבות בנקאית, בסך 30,000 ₪ בכל אחד מהם, קרי, 60,000 ₪ לצורך עיכוב שני אלה. ככל שהמבקשים יבקשו להפחית את הסכום המופקד על ידם, למצער באופן ראשוני, ולעכב רק אחד מתוך שני תיקי ההוצל"פ, יוכלו להפקיד סך של 30,000 ₪ ולהודיע לבנק מהו מספר ההליך / מספר הרכב בגינו בוצעה ההפקדה.

25. לנוכח התוצאה, אין בשלב זה צו להוצאות, ואלה יובאו בחשבון בסיום ההליך.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ו, 04 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.