במסגרת תביעה כספית לתשלום בגין עבודות שביצע התובע עבור הנתבעת במסגרת מכרז להנחת קו ביוב מאסף, בפני בקשת הנתבעת לעיכוב הליכים לצורך בוררות, על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). הבקשה מסתמכת על פרק יג' לכרך א' בעניין ביצוע עבודות ביוב ברשויות המקומיות (להלן: "כרך א'") שהוציא המינהל לפיתוח תשתיות ביוב במשרד התשתיות הלאומיות (להלן: "המילת"ב"). לטענת הנתבעת כרך א' מהווה חלק בלתי נפרד מהחוזה בין הצדדים.

לטענת התובע, בתגובתו לבקשה, אין לעכב הליכים מטעמים כדלקמן: התובע אינו חתום על כרך א', הסכומים אינם שנויים במחלוקת ובמיוחד נוכח העובדה כי אושר החשבון הסופי פעמיים על ידי הנתבעת ולכן לא חל סעיף הבוררות, טענת הבוררות לא נטענה בהזדמנות הראשונה, והנתבעת גם לא הראתה כי הינה מוכנה לבוררות, וזאת מאחר ותצהירה של המבקשת בבקשה לביטול עיקולים לא כלל התייחסות לעניין הבוררות. עוד טוען התובע כי סעיף הבוררות הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד שכן המילת"ב שהינו הבורר הוא הגוף המאשר חשבונות לתובע.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב הליכים.

כידוע על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, כאשר צדדים מסכימים להתדיין בבוררות, בדרך כלל יכבד בית המשפט את הסכמתם, ורק כשמתקיימים טעמים כבדי משקל יסטה מהסכמתם זו (ראה: רע"א 6353/17 אלברט פוני נ' אופק עד פיננסים (2014) בע"מ [ניתן ביום 29.10.2017]).

עיון בתנאי המכרז עליו חתום התובע מלמד כי הצדדים הסכימו במפורש כי כרך א' יהווה חלק מהחוזה בין הצדדים. העובדה כי מחמת טעות לא נחתם לטענת הנתבע כרך א' הנ"ל, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן החוק דורש שהסכם הבוררות יעשה בכתב, אך אינו מחייב כי יהא חתום על ידי הצדדים (ראה: רע"א 6999/96 מכשירנות חדרה בע"מ נ' רויכמן, פ"ד נב (2) 752 (1998)). אין ספק כי הסכם הבוררות הינו על כן חלק מהחוזה שבין הצדדים.

אני דוחה גם את הטענה כי הסכם הבוררות אינו חל על ענייננו, מאחר ומדובר בסכומים שאינם שנויים במחלוקת. יתכן, כפי שקבע כב' הרשם בהחלטתו בענין העיקולים הזמניים מיום 5.9.17, כי טענות הנתבעת יתבררו כנטענות בחוסר תום לב, אך בשלב זה בו הנתבעת אינה מכירה בתביעות התובע וטוענת לליקויים בעבודתו, עסקינן בסכומים השנויים במחלוקת וממילא חל סעיף הבוררות ולא כל סעיף אחר. בהקשר זה יש גם לזכור, שגישת ההלכה הפסוקה הינה לפרש תניית בוררות על דרך ההרחבה ולא על דרך הצמצום, כך שכל המחלוקות בין הצדדים הנובעות מאותם יחסים חוזיים או הנוגעות להם, יידונו בבוררות (ראה למשל: רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [ניתן ביום 4.10.2009] (להלן: "עניין כץ"). כך יש לפרש במיוחד נוכח לשונו הרחבה של סעיף 2.78(1) לפרק יג', הקובע כי חילוקי דעות כלשהם יועברו לבוררות.

אני דוחה גם את הטענות לאי העלאת טענת הבוררות בהזדמנות הראשונה והעדר הנכונות להתדיין בבוררות. לעניין הנכונות להתדיין בבוררות, משמעות הדרישה הינה שלא יועמדו בפני הצד האחר תנאים מכבידים כתנאי להליכה לבוררות (ראה: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005), כרך א' בעמ' 265). לא נטען בענייננו כי הנתבעת העלתה תנאים מוקדמים להליכה לבוררות, או כי הנתבעת נקטה מהלכים או הליכים משפטיים מהם משתמעת כוונה שלא לילך לבוררות. התובע גם לא טוען כי פנה בכתב לנתבעת והציע לפנות לבוררות. גם אילו נעשתה פניה בכתב, בה לא היתה בקשה להעביר הסכסוך לבוררות, יכול הצד שכנגד להתייחס לטענות לגופו של עניין וגם אם לא התייחס לטענת הבוררות, אין הדבר מלמד על העדר נכונות להתדיין בבוררות (ראה: רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ [ניתן ביום 29.3.2001]).

אשר לשאלת התצהיר התומך את הבקשה, דומה שהתובע ערבב שתי דרישות נפרדות שאינן קשורות ביניהן. אשר לדרישה כי טענת הבוררות תועלה בהזדמנות הראשונה, אין בינה ובין דרישת התצהיר דבר וחצי דבר. אין חולק כי טענת הבוררות הועלתה על ידי הנתבעת כבר בבקשתה הראשונה – הבקשה לביטול העיקולים הזמניים. יכולה היתה טענה זו לעלות גם בכתב הגנה אילו זה הוגש מלכתחילה ובמקרה כזה ברור שלא היה צורך בצירוף תצהיר. כך או כך, גם אילו היה נדרש תצהיר בשאלת הבוררות מלכתחילה, לא היה העדרו פוגם בעובדה כי טענת הבוררות הועלתה בהזדמנות הראשונה.

דרישת התצהיר רלבנטית דווקא לא לקיום דרישת העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה אלא לצורך הוכחת הדרישה כי הנתבע מעוניין בקיום הבוררות עוד בטרם הגשת התובענה (ראה: רע"א 11166/97 כהן הברון ניסן נ' מינהל מקרקעי ישראל [ניתן ביום 5.3.2009]; אוטולנגי, בספרה הנ"ל, בעמ' 271-272, 276). כפי שמציינת אוטולנגי, שאלה היא האם בכלל נדרש תצהיר, נוכח העובדה כי תקנה 5 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 לא מזכירה דרישת צירוף תצהיר. מכל מקום, בענייננו לבקשה לעיכוב הליכים צורף תצהיר בעניין הבוררות, וגם בלעדיו, כאשר לא נעשתה על ידי התובע פנייה מוקדמת, גם אין צורך בכל מקרה בצירוף תצהיר ודי בצירוף הסכם הבוררות (ראה: רע"א 340/05 וינרוט נ' עורקבי [ניתן ביום 17.7.2005]; רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא [ניתן ביום 6.3.1997]).

גם את הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד אני דוחה. אכן, פרק יג' קובע כי המילת"ב יהווה הגורם הפוסק, ואין חולק כי זה הגורם המפקח על החשבונות, אולם פרק יג' הנ"ל (סעיפים 2.78(5)- 2.78(6)) גם קובע, כי בהעדר הסכמה לפסיקת המילת"ב יכול התובע לבקש כי ימונה בורר וזה ימונה על ידי השר לתשתיות לאומיות או המילת"ב. העובדה כי בורר הינו חבר במוסד הנתבע אינו עילה לפוסלו (ראה, עניין כץ דלעיל), קל וחומר כאשר המזמין את העבודה אינו המילת"ב, ובכל מקרה המילת"ב הינו גורם ממשלתי ולא בעל אינטרס כלכלי בסכסוך.

נוכח כל האמור, אני מקבל את הבקשה ומורה על עיכוב הליכים בתובענה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשע"ח, 07 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.